דיני מציאה ופקדון

(א)

(א) גמ' כ"בא. עיין תוס'ב ורמב"ןג וריטב"אד. ומ"ש התרומות הדשן סי' קפ"חה, היינו טעמא משום דרגילה כןו דמיא לתאנה דידיע דנתראז, ולעבד הנותן פת לעניח שכך נהגו. והתוס' וסיעתםט לא פליגי על הרשב"א שבשיטה מקובצתי בדינא, כי אם במציאות, דהתוספות סבירא להו דוחק לומר שכך נהגויא כמ"ש הרשב"א ודו"ק. ומהא דאיתא בקידושין דף נ"[ב]יב לא קשה מידי, דרבא לשיטתיה אזיליג, כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' של"איד. ועיין שם סימן שכ"חטו. ומה שכתב הש"ך סי' שנ"חטז דלתרומהיז כו', צע"ג, דהמקשה לא אסיק אדעתיה דלתרומה בעינן דעת בעלים משום גם אתם, אלא תרומה תליא מילתא בחושש משום גזל לחוד, כדקתני בברייתא בהדיאיח (וכן גבי הכשריט). ואף שהתוס' בב"ק דף ס"ו ע"א ד"ה כיון חילקו בין יאוש להפקר גמורכ, היינו לענין קנייה מעכשיוכא, אבל אי מהני למפרע במתנה והכשר מהני נמי ביאוש. עיין רש"י כ"ב ע"ב ד"ה אינןכב. וגם מ"ש הש"ך במה יקנה כו' אילו היה יודע כו'כג צע"ג דמה יענה בכרכתא ובאגא דיתמיכד שאם לא יטלם המוצא יאכלום רמשים, ומשום הכי מחלום לכל אדםכה כמ"ש סי' ר"ס סעיף ו', ואפילו הכי פריך לאבייכו:

(ב)

(ב) עטרת זקניםכז סי' י"ד. וכן דעת הש"ך סי' רצ"ב ס"ק חכח. עיין שם בתוספות. והמרדכיכט מדמי תלמיד חכםל לשולחנילא.

ואף שהתוס' כתבו כן לרב הונאלב. הא רב הונא גופיה סבירא ליה בהשואללג דשואל לא קני עד שישתמש, אם כן לא מהני כלל לזה מה שהוא שואל לרב הונא, ולא לרב נחמןלד. אלא היינו טעמאלה, שכיון שבידו להוציאן, זכייה זו זכה במשיכה, וכדין לוהלו. והוא הדין לרב נחמןלז. אלא דכיון דהברירה בידו שלא להוציאן, הלכך אם נגנבו קודם שהוציאן לא הוי עדיין לוה לרב נחמן, כי אפשר שלא היה מוציאן כלל (ומשום הכי נמי לא מעל טרם שהוציאלח, מפני שאינו לוה עדיין עד שעה שיוציאן. ונסתלקה בזה השגת החכם צבי סי' ע"גלט על הש"ך), דהא רב נחמן אמרמ דלמא מתרמי כו', ודלמא לא מתרמי (ועוד יש לומר טעמא דרב נחמןמא הואיל ואין כל הנאה שלו, דהמשאיל גם כן נהנה, שהרי הפקידם לשמרם, הלכך פטור מאונסים כמ"ש הש"ך סי' ע"ב ס"ק כ"ט ול' בשם ר"ןמב ורשב"אמג).

והנה משמעות התוס' דאף לרב הונא אינה הלואה גמורהמד שסתמה ל' יוםמה, אלא צריך ליתן לו מעות אחריםמו, הואיל ונתן לו בתורת פקדון ומצי למתבעינהו כל שעתא ושעתא, ואפילו הכי יכול ליתן לו מיד מעות אחרים משום דעד שעתא דתבעא להו קני להו. והוא הדין לרב נחמן דשומר שכר הוא, ותשמישו זהו שכרומז עד ההיא שעתא דתבע להו, וקני להו עד ההיא שעתא במשיכה לחזרהמח, כר' אלעזרמט דפליג ארב הונא וסבירא ליה דד' שומרים קונים במשיכה לחזרהנ ע"ש בגמ'. ובר מן דיןנא בנידון דידן דמי לחזרה בתוך הזמןנב כיון שאינו נוטל פקדונונג, ובתוך הזמן פשיטא דשומר שכרנד דמי לשוכר שאין המשכיר יכול לחזור. עיין סי' שמ"אנה (וסי' של"גנו ושל"דנז, גבי מלמד שאין בעל הבית יכול לחזור בתוך הזמן, ומלמד נוטל שכר שימור לדינא דגמרא בנדרים דף [ל"ז א']נח והוה שומר שכר).

ומכל מקום לענין מעילה לא קיימי ברשותיה, כי אינו אלא שומר עליהן בשכר שיוכל ללותן כשיצטרך למזבן זבינא, וכל זמן שלא נזדמן לו זבינא אינו לוה עליהן לרב נחמן, אלא לרב הונא הוא דשואל הוי ולא שומר שכרנט. ועיין בב"מ צ"ט דאפילו משאיל לא מעל אלא לפי טובת הנאהס. ופי' הרמב"ם במשנה פ"ה דמעילה דהוא הדין למתנה. ובשומר שכר אין למפקיד טובת הנאהסא. הלכך לא דמי לשוכר שברמב"ם הלכות מעילהסב:

(ג)

(ג) סמ"עסג ש"ךסד סימן ע"ב. ואף הט"ז באו"חסה ועטרת זקניםסו, על כרחך מודים בלא היה רגיל להשאיל לו בלאו הכי, כמ"ש ביו"ד סי ק"ס ס"זסז. ומשום הכי השיג החכם צבי בחו"מ סימן ע"בסח ע"ש:

(ד)

(ד) סמ"עסט (ולא שייך כאן שלא מדעתע כיון שהקרן קיימת. וכן משמע בגמראעא גבי ספר תורה מהו דתימא כו'עב עיין שם):

(ה)

(ה) כן הוא כוונת הטור, שלא כתב כן אלא בסי' ער"בעג ולא בסי' רס"געד ודו"ק:

(ו)

(ו) ב"ח סי' ער"בעה ורש"ל בחכמת שלמהעו (ואף הפרישהעז לא פליג בכהאי גוונא. וזה נכלל באדם חשוב שהזכיר שם, דרוצה לומר שחשוב בעיני הבריות איזו חשיבות שיהיה):

(ז)

(ז) דרישה סי' ער"בעח (ולזה נתכוין הרמב"םעט שכתב זקן מכובד, ולא מכובד סתם, לאפוקי מכובד בעיניו):

(ח)

(ח) משנה שם (עיין שיטה מקובצת בדף ל'פ בשם הרמב"ןפא ורשב"א, שדימוה לאונס דסוף פרק ג' דכתובותפב, וכן פירש הר"ן שםפג, וכן הוא בשיטה מקובצת בדף ל"בפד בשם הרא"ש. והתם אפילו דרבנןפה. ומשום הכי לא הביא הטור דין זה דכהן בבית הקברות כי אם בסי' ער"בפו, שצער בעלי חיים דחי איסור דרבנןפז כמ[ו] שכתב בא"ח סי' ש"הפח, והוא הדין איסור דאורייתא דקיל מיניה, כגון לאו גרידאפט, כיון דלא תליא בדעת בעלים כלל לא שייך כאן מי דחינן איסור מקמי ממונאצ. עיין שם ברמב"ן ורשב"א שבשיטה מקובצת בדף ל'צא גבי נוסחי דוקני דגרסי פשיטא כו' ודו"ק):


א) סע"א (רב זוטרא לא אכיל).

ב) שם סד"ה מר זוטרא (שבזה גם אמימר ורב אשי מודו, דהלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש).

ג) ראה שיטה מקובצת ד"ה וז"ל הרמב"ן (זה שאמימר ורב אשי אכלו הוא רק מטעם דאריס מדנפשיה קא יהיב).

ד) ד"ה אמימר, ובשיטה מקוצבת ד"ה והריטב"א (והוה ליה כיאוש שלא מדעת).

ה) להתיר למשרתת שבבית ליטול חלה כשיש חשש קלקול העיסה (הובא ברמ"א יו"ד סי' שכח ס"ג), ומחלק בין דין התורם שלא מדעת ליאוש שלא מדעת שבגמרא שם למשרתת התורמת, שזכות הוא לבעה"ב. ועדיין יוקשה מה בין משרתת לנכנס לפרדס אוהבו שלפנינו.

ו) דרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת רשות למשרתת להפריש חלה בפניה. וראה רמ"א שם, וט"ז שם ס"ק ב (שמותר בחשש קלקול או במשרתת).

ז) שבגמרא כא, ב. לקמן בפנים ס"ו (ועד"ז בחשש קלקול).

ח) שבתוספתא ב"ק פי"א ה"ב. לקמן בפנים ס"ה (ועד"ז במשרתת).

ט) שהובאו לעיל (דאין לומר שסמך שיתרצה בעל הפרדס כשידע).

י) שם ד"ה אמימר ורב אשי אכול, בשם הר"ן בשם הרשב"א (לפי שאומדן דעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך, וכך נהגו. ומדמה לדין תוספתא הנ"ל).

יא) שהאריס יתן משל בעל הפרדס.

יב) ע"ב (שהאריס קידש בכלי של בעה"ב, ואמר הבעה"ב מדוע לא נתת לה כלי טוב יותר, ואמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה, אבל הכא משום כיסופא אמר כן. ומשמע שאם ברור שהבעלים ישמחו כשיוודע להם מותר ליקח מהאריס).

יג) דיאוש שלא מדעת הוי יאוש. וראה גם שו"ת צמח צדק אהע"ז סי' צח אות ג ד"ה מיהו.

יד) ס"ק טו (בתחלת דבריו. אלא שלענין תרומה, מסקנתו שם לדעת הרמב"ם ושו"ע שם, דמועיל אף לדעת אביי).

טו) ס"ק ב (בביאור דברי תרומת הדשן הנ"ל).

טז) בחו"מ שם ס"ק א (שאם יודע שחברו יתרצה מותר לאכול מהפירות, דלא כמ"ש כאן בפנים, ומחלק בין זה ליאוש שלא מדעת).

יז) שדוקא לענין תרומה וטומאה מדמינן בגמרא שם ליאוש שלא מדעת, דבעינן בהו ידיעה ממש.

יח) ומ"מ מדמה הגמרא שם תרומה ליאוש שלא מדעת.

יט) דהמקשה בגמ' שם לא אסיק אדעתיה דשאני הכשר פירות לטומאה דכתיב כי יתן, ומ"מ מדמה שם הכשר ליאוש שלא מדעת.

כ) ואם כן יש מקום לחלק כהש"ך, שדוקא ביאוש אין אומרים אגלאי מילתא למפרע, מה שאין כן בהפקר. לענין החילוק בין יאוש להפקר ראה גם לעיל ס"א, וש"נ.

כא) דהפקר מועיל אפילו כשבא לידו באיסור.

כב) לא אמרינן כיון דהשתא ניחא מהני האי דעתא למעיקרא (שאין לחלק בזה בין לענין הכשר לבין לענין יאוש).

כג) שהוא אצלו לא היה מתייאש, לכן אינו מועיל למפרע, מה שאין כן כשהוא שמח מועיל למפרע.

כד) בגמרא שם כב, ב (כשהקיף הדקלים בגדר ונפלו חוץ לגדר, כדלקמן בפנים סוף ס"ו).

כה) שבעה"ב שמח שהמוצא יאכלם ולא הרמשים.

כו) היכי אכלינן להו (דגם בזה אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש).

כז) באו"ח.

כח) במפקיד אצל שולחני, שאם המפקיד תובע אותם, אינו צריך להחזיר אותם המעות עצמם אלא יכול ליתן לו ממעות אחרים, כמ"ש התוס' כט, א ד"ה והוי. וכ"ה בש"ך סי' מז ס"ק ט. סי' עג ס"ק נה. סי' עה ס"ק טו.

כט) רמז רצג.

ל) שבפנים כאן.

לא) דלקמן סכ"ח (הרי שגם כאן זכה בו הת"ח מיד, שיוכל להשתמש בו).

לב) מג, א (שהמפקיד אצל שלחני הוי שואל, דאליביה אמרינן התם שאם הגזבר הפקיד מעל מיד, ומזה הוכיח התוס' שאינו צריך להחזיר המעות עצמן. מה שאין כן לדידן בסי' רצב ס"ז, דקיי"ל כרב נחמן דהוי שומר שכר, דאליביה אמרינן התם דלא מעל הגזבר מיד, אפשר שצריך להחזיר המעות עצמן).

לג) צט, א (שהמשאיל יכול לחזור בו, ואם כן גם כאן יכול המפקיד לחזור, וגם לרב הונא יצטרך להחזיר המעות עצמן).

לד) דלא הוי שואל כלל. ואם כן יוקשו דברי התוס' לדברי הכל.

לה) שאינו צריך להחזיר אותן מעות עצמם.

לו) שאין הקנין על השאלה אלא על הזכות ללוות (ראה ש"ך סי' רצב ס"ק ט), ומזה אינו יכול לחזור.

לז) שבטעם זה אין מחלוקת בין רב הונא לרב נחמן.

לח) כמבואר בגמרא שם, שלרב נחמן לא מעל הגזבר טרם שהוציאן השומר.

לט) בהגהתו לט"ז סי"ט, השיג על מה שהביא הש"ך מהתוס' שאינו חייב להחזיר אותם מעות בעצמם (כדלעיל), שלדעת הח"צ לא כתב כן התוס' אלא לדעת רב הונא (דהוי שואל), מה שאין כן לדידן (דקיי"ל כרב נחמן דהוי שומר שכר).

מ) מג, א (הטעם דהוי שומר שכר).

מא) דלא הוי שואל (אף שכבר זכה בזכות ההשתמשות במעות ללוותם כשיצטרך).

מב) בשו"ת סי' יט-כ.

מג) בשו"ת ח"ב סי' שלב.

מד) אף שנתבאר שאין כאן קנין לשאלה, כ"א קנין שיוכל ללוות המעות.

מה) כדלעיל הל' הלואה סי"ז, וש"נ.

מו) מיד שתובעו. וראה שו"ת צמח צדק חו"מ סי' עא ד"ה בש"ך סקט"ו.

מז) בהלכה המבוארת כאן בפנים, שהמפקיד ספרים אצל ת"ח יכול ללמוד ולהעתיק מהם.

מח) שאינו יכול לחזור בו מהרשות שנתן לו ללמוד ולהעתיק מהם, עד עת בואו ליטול פקדונו (אף שכאן לא מיירי בזכות ללוות אלא בזכות להשתמש בו, ונתבאר לעיל שלרב הונא לא קני השואל עד שישתמש בו).

מט) צט, א. דקיי"ל כוותיה בסי' שז ס"ב (לענין שוכר), ובסי' שמא ס"א (לענין שואל).

נ) ראה תוס' שם ד"ה כך.

נא) אפשר שכאן יודה גם רב הונא, שקונה לחזרה.

נב) דאף שלענין שאלה (השתמשות בספרים) אפשר דהוי קודם זמן (שעדיין לא התחיל להשתמש בהם), מ"מ לענין שומר שכר הוי תוך הזמן (שכבר התחיל לשמרו), ובתוך הזמן אף רב הונא מודה (בשואל כשהתחיל להשתמש) שאינו יכול לחזור בו.

נג) אף שלא קבע זמן על השמירה, מ"מ כל שאינו נוטל פקדונו הוי שומר שכר, ואינו יכול לחזור מנתינת השכר (ההשתמשות בספרים).

נד) כמבואר בט"ז סוס"י רצב, שהת"ח יש לו דין שומר שכר (כרב נחמן לענין המפקיד אצל שלחני).

נה) סעיף א (שכיון שמשך, אין הבעלים יכולים לחזור בהם עד סוף ימי השאלה).

נו) בב"י מחודש י, בשם שו"ת הרא"ש כלל קד סי' ד.

נז) ראה שם ס"ד.

נח) וכדלעיל הל' תלמוד תורה פ"א ה"ב.

נט) ולכן לא מעל לרב נחמן אלא לרב הונא. וטעם החילוק עיין בב"מ כו'.

ס) שהשואל מחזיק טובה למשאיל (רש"י שם ד"ה מעל).

סא) ולכן לרב נחמן דהוי שומר שכר לא מעל הגזבר מיד.

סב) פ"ו ה"ד (נתן החמור לחבירו מתנה או מכרו או השכירו הוא מעל וחבירו לא מעל).

סג) ס"ק ו.

סד) ס"ק ח.

סה) סי' יד ס"ק ז.

סו) או"ח סוס"י יד (שהתירו).

סז) ולעיל הל' רבית סי"א.

סח) בהגהתו לט"ז שם ס"א, שהתיר.

סט) סי' רצב ס"ק ד (שגם בפקדון מותר בדבר שאין הבעלים מקפידים).

ע) לאסור משום שואל שלא מדעת.

עא) כט, ב. וכדלקמן הל' שאלה ושכירות ס"א.

עב) ניחא ליה לאינש דתיעבד מצוה בממוניה.

עג) ס"ט, לענין פריקה וטעינה.

עד) לענין מציאה.

עה) ס"ח ד"ה ומ"ש וכן.

עו) ל, ב ד"ה כל.

עז) דלקמן קו"א ס"ק ז.

עח) סעיף ח.

עט) הל' גזלה ואבדה פי"א הי"ג.

פ) ד"ה קרא למאי.

פא) שם ד"ה קרא למאי.

פב) מ, א (שעשה דלו תהיה לאשה (דברים כב, כט) האמור באונס אינו דוחה לא תעשה, כיון שהעשה תלוי בדעת האשה, וכמו"כ כאן שמצות השבה תלוי בדעת בעלים, שאם לא ירצו לקבל את האבדה אין כאן עשה, לכן אינה דוחה איסור). וראה גם לעיל או"ח סי' תצח קו"א סק"ה.

פג) ד"ה נמצאת.

פד) ע"א ד"ה עוד קשה.

פה) איסור דרבנן אינו דוחה, כמבואר ברמב"ם הל' נערה בתולה פ"א ה"ה ופ"ג ה"ה, ובטור ושו"ע אהע"ז סי' קעז ס"ג. וראה גם לעיל שם.

פו) ס"ח, לענין פריקה (ולא בסי' רסג לענין השבת אבדה), כקושיית הב"ח שם.

פז) ולכן כתב הטור שאינו דוחה איסור כהן בבית הקברות, שהוא איסור דאורייתא בלאו ועשה (מה שאין כן בדיני השבת אבדה, שאינו דוחה אפילו דרבנן).

פח) בטור ושו"ע שם ס"כ, ולעיל שם סכ"ט. וראה לקמן הל' עוברי דרכים קו"א סק"ה.

פט) שעשה דוחה לא תעשה. וראה לקמן הל' עוברי דרכים ס"א-ב (שצער בעלי חיים הוא לאו ועשה). נעם אליעזר סוס"י ח.

צ) שאף שגם צער בע"ח הוא ממונא (ראה גם לקמן הל' עוברי דרכים קו"א ס"ק ד), מ"מ זה שאין דוחין איסור מפני ממון הוא רק כשתלוי בדעת בעלים, כמבואר ברמב"ן ורשב"א כו'.

צא) שהובא לעיל בריש הקו"א.