הל' עוברי דרכים

(א)

(א) סמ"עא (ובחנם דחק, דיש לומר דמכובד המשא צריכה לפוש כל שעה בפריקה ואינה יכולה לילך הרבה בבת אחת, וכעובדא דבגמרא דף ל' ע"בב עיין שם):

(ב)

(ב) עיין תוספותג ד"ה מי לא עסקינן דלרבא דרשינן טעמא דקראד, מה שאין כן לרבי יוסי הגלילי בתוספות ד"ה מכללה ודו"ק:

(ג)

(ג) רא"שו. וכן משמע בהדיא בב"מ דף פ"חז דאין מצווים להחיותו, ואפילו מת בצמא אין צריך ליתן לו אפילו מעט מים אע"פ שאין בהם שוה פרוטהח, ומשמע שם אפילו בשלוט. וכן מוכח מדאיכא מאן דאמר ב[גיטין] פרק קמאי דאפילו בעבד יכול לומר איני זנךיא. והא דאמרינן בשבתיב דמזונותם עליך, הוא מדרבנןיג. וקרא דואכלת כו'יד היא אסמכתא בעלמא, דלא כט"ז באו"ח סי' [ק]ס"זטו.

ולהר"ןטז ונימוקי יוסףיז וב"ייח, צריך לומר דסבירא להו לחלק בין צערא דממילא הבא לבעל חי בתולדתויט וצער הבא לידם ע"י סבה מבחוץכ. והנה מהר"םכא שהתיר לחלוב ע"י נכרי בשבתכב, לא ס"ל חילוק זהכג אלא כמ"ש להרא"שכד. ומשום הכי נמי אתי שפיר דלא קשה מידי ממה שאסרו להשקותה מבור שברשות הרבים ע"י נכרי, וכן לומר לו ללקוט עשבים, עיין או"ח סי' שכ"הכה, משום דאף המים שיש לו אין צריך ליתן לה מדאורייתא, שיש להם דמים, אפילו הוא חלק מאה מפרוטה.

ולפי זה דהר"ן לא סבירא ליה כמהר"ם, יש לומר דגם כל האוסרים בר"ן דביצהכו חלב שנחלב ביום טוב, לא סבירא להו כמהר"ם, ודו"ק:

(ד)

(ד) דרכי משהכז נימוקי יוסףכח (ומה שכתב שםכט בשב ואל תעשה, זה אינו מוכרח כלל בסוגיא דברכותל [(]י"ט ע"ב), די"ל ממונא שאנילא. ואף לרש"י שם (דף כ' ע"אלב), היינו בממון חבירולג, אבל צער בעלי חיים לחוד לא גרע כבודו של אדם משאר צרכיולד, כמו שכתב הנמוקי יוסף גופא וכל שכן לכבודן, וגם הנימוקי יוסף מודה בזה):

(ה)

(ה) ברייתא ל"גלה (עיין טור סעיף י"א שלא נתן כלל כל מקום אלא פרט כגון כו'לו, ולא הזכיר זהלז. ואף רמ"אלח שכתב כל מקום דפטור כו'לט, דוקא קאמר בכל מקום שהזכירו לשון פטור, רוצה לומר ממצות פריקהמ, אבל אין זקוק לומא משמע לגמרימב. וכן משמע בב"ימג שכתב דהרי"ף ורמב"ם השמיטו פטורא דרבצן ועומדמד משום דחייב משום צער בעלי חיים, ואפילו הכי הזכירו ברייתא זומה. וכן הרז"המו לא הזכיר ברייתא זו בהשגהמז. ובפרט לגירסת רי"ף ורא"שמח דומדדה עמו הוא סיום ברייתא זו, ומיירי בשכרמט, מכלל דרישאנ אפילו בשכר לא. וכן משמע בהדיא בשלחן ערוך שכלל פריקה וטעינה באדם אחד בסעיף א', ועל זה כתב בסעיף ה' מאימתי כו' ולטעון כו' אינו זקוק כו'נא, ואי זקוק משום פריקהנב זקוק לטעון בשכרנג כיון שהוא כבר שםנד, והשלחן ערוך סבירא ליה כרמ"אנה, עיין ב"ינו וכסף משנהנז. גם אי אפשר כלל לומר דיותר מרס"ו אמה וב' שלישי אמה אין צריך בחנם אלא בשכר, דהא אין לו שכרנח אלא שכר פסיעות עד תוך ריס, דהא אף אם היא של נכרי ולא יתן לו שכר כלל מחויב הוא לילך ולפרוק כמ"ש סמ"ענט, אלא מגיע לו שכרס, וכיון שהגיע לריס חל עליו חיוב פריקה בחנם ונפקע שעבודו מיד שהגיע לתוך ריס, דהא קנין השכירות הוא בשעת הפעולה כל רגע ורגע כדאיתא בקדושין דף מ"ח ע"אסא.

ובא"ח סימן ש"הסב וסי' תצ"חסג, אם תמצי לומר דלא מיירי דוקא ברואהסד, יש לומר דכיון שהתורה הקפידה על צער בעלי חיים לא רצו חכמים לצערם בגזרתםסה. ומה שכתב מהר"ם דחיסו, אינו דחיה בהכרח דהא שב ואל תעשה הואסז, ובכהאי גוונא לא דחינן איסורא דרבנן אפילו אמירה לנכרי במילה סי' של"אסח, ובשופר סי' תקפ"וסט, ובערל הזאה ואיזמלע פסחים דף צ"ב א', עיין ביו"ד סי' רס"[ו] סעיף ה'עא, וכן הוא בכמה דוכתי. אלא דהכא לא העמידו דבריהם ודחו דבריהם משום צער בעלי חייםעב, נמצא שצער בעלי חיים דחה את דבריהםעג):


א) סי' ערב סק"ג.

ב) בר' ישמעאל ברבי יוסי שפגע באחד שנשא עצים ועמד לפוש וביקש ממנו להטעינו (הרי שגם כשפרק מחמת שרוצה לפוש יש לסייע לו להטעינו).

ג) ב"מ לב, ב.

ד) לענין טעינה בשכר ופריקה בחינם, הוכחת רבא שהטעם הוא משום צער בע"ח (שבכל פריקה יש צער בע"ח ובכל טעינה אין), משא"כ אם הטעם הוא משום חסרון כיס (שגם בטעינה יש לפעמים), אזי כשהטעינה יש בה חסרון כיס צ"ל דינה כפריקה. והיינו שדרשינן טעמא דקרא (ולכן נתבאר בפנים שבזה תלוי אם הוא בשכר או בחנם).

ה) שאינו סובר צער בע"ח דאורייתא, אלא טעם החילוק הוא משום חסרון כיס, ומ"מ גם טעינה שיש בה חסרון כיס הויא בשכר (הרי שלא דורש טעמא דקרא).

ו) ב"מ פ"ב סי' כח (דאינו מחוייב להניח מלאכתו בשביל לפרוק, הרי שאינו מחוייב להפסיד ממון בשביל מצות פריקה).

ז) ע"ב (לענין שור שדש).

ח) כדלקמן בהמשך (ההוכחה לזה מסי' שכה).

ט) שהרי מיירי בשור שדש בו.

י) יב, א.

יא) ראה ירושלמי ב"ק פ"ח סוף ה"ד. רמב"ם סוף הל' עבדים. נעם אליעזר סי' י.

יב) קנה, ב. וכדלעיל או"ח סי' שכד ס"ז.

יג) ראה לעיל או"ח סי' תקיב ס"א (שלא הותר אוכל נפש לצורך בהמה, לכם ולא לבהמה).

יד) דברים יא, טו. שמכאן דרשו בגמרא (ברכות מ, א. גיטין סב, א. הובא לעיל או"ח סי' קסז ס"ט) שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו.

טו) ס"ק ז (שמשמע מדבריו שהוא מהתורה). וכ"כ המ"א בסי' רעא סקי"ב.

טז) לב, א ד"ה הכי קאמר (שאפילו בבטל מן הסלע חייב בחינם).

יז) ב"מ (יט, ב) ד"ה גמ' תנו רבנן.

יח) ס"י ד"ה הפוגע.

יט) כרעב וצמא (שעל זה אמרו שאינו חייב להחיותו).

כ) כפריקת משא (שבזה חייב אף להמפסיד ממון).

כא) שו"ת מהר"ם (פראג) סי' מט. הובא ברא"ש שם סי' כט. לעיל או"ח סי' שה סכ"ט.

כב) מפני שהיא מצטערת מרוב החלב.

כג) שהרי זהו צער הבא לבעל חי בתולדתו.

כד) שגם זה נקרא צער בע"ח (אלא שאינו מחוייב להפסיד ממון בשביל צער בע"ח).

כה) ס"י-יא. לעיל שם סט"ז-יז, וש"נ.

כו) אוצ"ל: כר"ן דביצה (א, א ד"ה ואיכא). ואולי הכוונה לדעת הרמב"ן (שבת ס, ב) בשם שו"ת הרי"ף (סי' יד), שאסרו לחלוב ביו"ט מטעם שהחלב הוא נולד (כמבואר בר"ן שם) ואסור לחלוב שלא לצורך (כדלעיל או"ח סי' תצה קו"א ס"ק ו, וסי' תקה ס"ג, וסי' תקיח קו"א ס"ק ה ד"ה וכן משמע). ואילו לדעת מהר"ם מותר לחלוב מטעם צער בע"ח.

כז) סי' ערב ס"ק א.

כח) (יז, ב) ד"ה גמ' תנו רבנן (כיון דצער בעלי חיים הותר לתשמישן של בני אדם כל שכן לכבודם בשב ואל תעשה דגדול כבוד הבריות).

כט) בנמוקי יוסף (ולא הועתקו תיבות אלו בדרכי משה שם).

ל) דאין כבוד הבריות דוחה מצוה מהתורה, אלא בשב ואל תעשה.

לא) כדאמרינן התם: איסורא מממונא לא ילפינן (ואם כן י"ל, דצער בעלי חיים שהוא ממונא, נדחה מפני כבוד הבריות אפילו בקום ועשה, אף שבכללות צער בע"ח אינו דומה לממונא, כדלעיל הל' מציאה קו"א ס"ק ח).

לב) ד"ה שב ואל תעשה, שגם השבת אבדה (שהיא ממון) לא נדחית מפני כבוד הבריות אלא בשב ואל תעשה ולא בקום ועשה.

לג) כהשבת אבדה.

לד) שנדחה צער בעלי חיים אפילו בקום ועשה (כדלעיל בפנים ס"ד).

לה) ע"א. רמב"ם הל' רוצח פי"ג ה"ו. טור ושו"ע סי' ערב ס"ה.

לו) כגון בחמור שהוא רבצן, או שהוא עומד, או שהבעל הלך וישב לו ואמר לו פרוק, שפטור מצד פריקה, חייב משום צער בעלי חיים (ולא כלל לומר שחייב משום צער בע"ח כל מקום שפטור מצד פריקה).

לז) כשרחוק יותר משיעור הנ"ל (כי באופן זה אין חייב אף משום צער בעלי חיים).

לח) סעיף ט.

לט) מ"מ משום צער בעלי חיים חייב.

מ) ראה סמ"ע סקט"ז.

מא) שבלשון הרמב"ם שם, ובטור ושו"ע שם. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל קנב.

מב) אף משום צער בעלי חיים.

מג) סעיף ה.

מד) המובא בברייתא לג, רע"א. הובא לקמן סוס"ז.

מה) משמע שס"ל שגם משום צער בעלי חיים אין כאן.

מו) (יז, ב).

מז) בהשגת בעל המאור (יז, א) על הרי"ף (שלא פירש בפטור דהלך וישב לו שפטור בחנם וחייב בשכר) לא הזכיר ברייתא זו (שלא פירש הרי"ף בברייתא זו שפטור בחנם וחייב בשכר), כי בזה גם הרז"ה מודה שפטור אף בשכר.

מח) פ"ב סי' ל, שגורסים בברייתא (לג, א) ומדדה עמו (ודלא כגירסא שלנו: תנא ומדדה עמו).

מט) גמרא שם. וכדלעיל סוף ס"ב.

נ) בפטור דרחוק ממנו.

נא) מאימתי יתחייב לפרוק ולטעון עמו משיראה ראיה שהיא כפגיעה כו', יותר מזה אינו זקוק לו.

נב) משום צער בעלי חיים ובשכר.

נג) שכל חיוב טעינה הוא רק בשכר, כדלעיל ס"ג.

נד) בשביל לפרוק.

נה) שכל מקום שפטור לפרוק חייב משום צער בעלי חיים.

נו) סעיף ה.

נז) פי"ג ה"ט.

נח) על הפריקה.

נט) ס"ק יז, וכדלקמן ס"ח.

ס) על עבודת הפריקה, ויכול ליטול ממנו שכרו בעל כרחו כדלקמן ס"ז.

סא) שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף (ואם כן אי אפשר לחייבו שכר הפריקה, על הרגע שהגיע לתוך ריס). ולענין זמן התשלומים, ראה לקמן הל' שאלה ושכירות סי"ב (שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף), וש"נ.

סב) סעיף יט (בהמה שנפלה לאמת המים כו' מביא כרים וכסתות ונותן תחתיה משום צער בעלי חיים אע"פ שמבטל כלי מהיכנו), ולעיל שם סכ"ו.

סג) סעיף י (אותו ואת בנו שנפלו לבור מעלה את הראשון כו'  ומערים ומעלה את השני כו'), ולעיל שם סכ"א (דמשום צער בעלי חיים התירו לו להערים). וראה גם שם ס"כ לענין בכור שנפל לבור כו', עושה לו פרנסה לבור כדי שלא ימות, ומבאר בקו"א שם סק"א שאף שאסור ליתן מזונות לפני כל דבר שהוא מוקצה, התירו לו כדי שלא ימות משום צער בעלי חיים.

סד) אלא ששמע וידע על צערן (אף שנתבאר לעיל שכשאינו רואה אין בו משום צער בע"ח).

סה) ראה גם לעיל סי' שה סכ"ו: לא גזרו חכמים על זה במקום צער בעלי חיים. ושם סכ"ט: לא גזרו על אמירה לנכרי במקום צער בעלי חיים.

סו) ברא"ש שבת פי"ח סי' ג, בשם מהר"ם (שו"ת פראג סי' מט): וצער בעלי חיים דאורייתא דחי שבות דאמירה לנכרי.

סז) איסור צער בע"ח הוא שב ואל תעשה, ובכה"ג הוא נדחה, ואינו דוחה איסורא דרבנן כו'.

סח) ס"ו, ולעיל שם ס"ז (בדעה הא').

סט) סכ"א, ולעיל שם סכ"ב-ד.

ע) העמידו דבריהם במקום כרת.

עא) כששכח ולא הביא סכין מילה מע"ש, לא יאמר לנכרי להביאו בשבת דרך רה"ר.

עב) ראה לעיל או"ח סי' שה סכ"ו שלענין מוקצה העמידו חכמים את דבריהם אף במקום צער בעלי חיים.

עג) ראה לעיל או"ח סי' רנב קו"א סק"ו: שאמירה זו דחויה היא ולא הותרה, שצער בעלי חיים דוחה שבות דרבנן.