הל' גזלה

(א)

(א) רמב"םא (ואף אם תמצי לומר דסבירא ליה דמדרבנן בעלמאב, מכל מקום נלמד מעל מנת לשלם כפלג):

(ב)

(ב) עיין לחם משנהד דאסמכתא כו'. אבל המגיד משנה ריש פרק קמא מהלכות גזלהה לא סבירא ליה הכיו. ועיין ביו"דז סי' קפ"א דאורחיה דהרמב"ם לפרושי טעמא דקראח. וכהאי גוונא אשכחן בהלכות גנבה פ"ז ה"גט, עיין שם:

(ג)

(ג) רב חסדא ב"מ קי"אי (ולא מצינו חולק עליו בפירוש, כי רב ששתיא לא פליג אלא משום קרבןיב, וגם רבאיג לא מיירי אלא בשכיר ולא בעלמאיד כמו שכתב המגיד משנהטו, עיין לחם משנהטז):

(ד)

(ד) רש"ייז רא"שיח סי' י"ד (דלא כט"ז בי"ד סי' ק"כיט. וכן הוא בהדיא במתניתין דנדריםכ ולמוכסין כו' המלך כו'):

(ה)

(ה) עיין גמראכא גבי עבד עבריכב, כיון שאין קנוי אלא למעשה ידיו ולא גופו כדאיתא בגיטין דף ל"[ח]כג ובהחולץכד, א"כ היה יכול לקנות את עצמו בן חורין אם היה רשאיכה ודו"ק:

(ו)

(ו) ט"זכו ש"ךכז יו"ד סי' ק"כ (עייןכח פסחים דף ל"אכט דישראל מנכרי לא קני משכון וברשותיה דהנכרי קאי, ודמי לעבד עבריל או למקח וממכרלא. ואין היתר כשמקלקל המשכון אלא על דעת לנכות מחובולב, כי לגזול על מנת לשלם לא אסור אלא בישראל כדאיתא בב"ק קי"ג ע"ב בעובדא דרב אשילג, עיין שם בתוס'לד ורא"שלה, ומאי דקאמר ישראל כו'לו כיחש כן להנכרילז. ועובדא דרבינאלח אי אפשר לתרוצי כלללט אלא בהכי שהניח להנכרי דקים הרבה כנגד העבים בענין שיצא ידי חובת תשלומין, אבל העבים ניחא טפי לרבינא, ודו"ק):

(ז)

(ז) (דלאמ כתוס' קי"ג ד"ה אין כו' כל שעה כומא', וכן כתב הרא"ש שםמב, וכן דעת הטור כאןמג. וכן מוכח בהדיא בתוס' ס"ז ע"ב דשרי לכתחלהמד, ודברי הש"ך סי' שנ"ג ס"ק ו'מה צע"ג):

(ח)

(ח) וכן כתב המגיד משנהמו (דמתניתיןמז דאין פורטים מיירי בנכרי שמוסיף על הקצבה ונעשה כאילו אין לו קצבהמח והכל גזלמט):

(ט)

(ט) גמרא שםנ. ומה שכתב הסמ"ע סי' שס"חנא הוא נגד הגמראנב, דלדידיה לא קשה מידי ממתניתיןנג, וצע"ג. והאמת יורה דרכו דהרמב"ם מיירי בישראלנד, כבהלכה שלפניהנה (ועיין במ"ש לקמןנו לגבי הברחת מכס), שסתם בני אדם מיירי בישראלנז, וכאוקימתא דגמרא על משנה זו דנטלו מוכסים לפי גירסת רש"ינח ונימוקי יוסףנט ורז"הס, ועיין שם ברש"י ונימוקי יוסף במתניתיןסא (אבל אין פורטיןסב מיירי בנכרי להרמב"םסג. והא דמייתי דתניאסד, הוא כדי לתרוצי אף הברייתות דמיירו בנכריסה, ולא קשה מידי מה שהקשה הלחם משנה). ומה שכתב אחר כךסו שהמוכס נכרי, הוא לענין שהוא כלסטיםסז כמ"ש בלחם משנה בהלכה (ב') [י"א]סח, אבל לענין יאושסט סמך על מה שכתב בפ"[ו]ע בביאור לחלק בין ישראל לנכריעא, אפילו בגזלן, כמבואר בלשונועב בהדיא מיד הגזלן כו'. וגם מדנקט מוכס נכרי בדווקא, מכלל דישראל העומד מאליו או שנוטל יותר מן הקצבה, שכךעג הם כל סתם מוכסים כמ"ש בהלכות עדות, (לא) מייאש. ודברי הש"ךעד צע"ג.

(וטעמיה דהרמב"ם שלא חילק בין גנב וגזלןעה, אפשר משום דפסק כרביעו כסתם מתניתיןעז וכדאמרינןעח הא מני כו', ודיחויא בעלמא לאוקמה כרבי שמעוןעט, דלית מאן דחש ליה כדאמרינן בקידושין דף נ"בפ. והא דאמרינן לעולא הכא נמי בידועפא, נדחה מסוגיא דלעיל לפי גירסת רש"י במשנהפב דפריך בגמרא רישא לסיפא ומשניפג, וכן הוא ברז"ה ובנימוקי יוסף ע"שפד. וההיא דקידושיןפה לא קשיא מידיפו, דמשמע התם שראוהו שחטףפז ולא שייך הכא דדייני במי יימרפח. וכן יש לומר דמיירי בפרק כ"ד מהלכות כליםפט. וכן בפרק ד' מהלכות תרומהצ, ובפרק ה' מהלכות איסורי מזבחצא, לא חילק בין גנב לגזלן, ופסק בכולן כרביצב דסתם מתניתיןצג כוותיה. וסתם מתניתין דכליםצד נמי הילכתא היאצה וכשראוהו. ועיין בי"ד סי' ש"אצו שדרכו של הרמב"ם לפסוק כסתמי דסתרי אהדדי וליישבם אף בחילוק שלא נזכר בגמרא ולא בדבריוצז).

וגםצח מה שכתב הסמ"ע סי' שס"ט סק"חצט צע"ג, דהא מוכס מפורסם הוא ולא עשו בזה תקנת השוק להרמב"םק, וגם דמי לפרע בחובו ולא שייך תקנת השוק הכא כללקא, ומה שאינו יודע לא מהני אלא משום תקנת השוק להסמ"ע סי' שנ"גקב. ואף להש"ך שםקג צריך לומר דהכאקד גם כן לאו באיסורא אתא לידיה, ולמה ליה למימר שאינו יודע. אלא ודאי כמה שכתב הב"יקה דבצירוף ב' טעמים אלוקו נולד ההיתר, והיינו לצאת ידי שמיםקז, אבל לענין דינא בלאו הכי היא שלו, כמו בסיפא דמתניתיןקח דהציל מלסטים שיודע ונהנהקט. ותו, דהא אפילו בשינוי רשות ואח"כ יאוש דבאיסור גזלה גמורה אתא לידיה ואפילו הכי היא שלו להרמב"םקי, רק שצריך ליתן דמיםקיא להרמב"ם, ולדמים לא מהני מה שאינו יודע להב"י במוכס מפורסם כמ"ש בסי' שנ"וקיב ובכסף משנהקיג. אלאקיד בסיפא מיירי במציל שכבר הציל, הלכך יש לומר דלא קתני אלא דינא, אבל ברישא דלא קתני רק שהחזירו לו וקתני הרי אלו שלו, משמע מפשטא דמתניתין דרשאי לקבלםקטו, דאם לא כן נתן התנא מכשול בלשונו. ומשום הכי הכריח הרמב"םקטז כלישנא בתראקיז. וסבירא ליה כפירוש הרמב"ןקיח דבלצאת ידי שמים פליגיקיט, ולא גרס כדי בלישנא בתראקכ. מה שאין כן להסמ"עקכא מנא ליה להרמב"ם לפלוגי בין רישא לסיפא דלא שייך בה טעמא דידיהקכב ואפילו הכי קתני הרי אלו שלו כמו ברישא, ודו"ק:

(י)

(י) עיין במ"ש לעיל גבי שליחות ידקכג:

(יא)

(יא)קכד רמב"םקכה שלחן ערוךקכו (עיין שם שכתבו ממכס זהקכז. וכ"מ בהדיא במגיד משנה שכתב להרמב"ם מיירי מתניתיןקכח דאין פורטין במוכס נכרי דמוסיף על הקצבה, וכ"כ בטורקכט, דבכהאי גוונאקל אסור לפרוט הימנו, מכלל שאין שם מעט שאינו גזלקלא. וכן כתב הטור בהדיא דכל מה שיש כו'קלב. וכן כתב הרמב"םקלג ושלחן ערוךקלד שהכל כו'קלה.

(ואף דמייריקלו בישראלקלז כמ"ש לעילקלח. גם מוכסים ישראל סתמן כך שמוסיפים כמ"ש סי' ל"ד סעיף י"ד שחזקתן כו'קלט, וכן כתוב כאן בסעיף ה'קמ ונודע שאדם זה כו'קמא, מכלל דאינךקמב לא מהימני בסתמא, לכך כתבו כאן בחזקת כו'קמג. ומה שכתב הסמ"ע סק"זקמד אין לו מקור בתלמוד ומנא ליה להרמב"ם, והעיקר כמ"ש בשלטי גיבוריםקמה ע"ש. והא דמוקמינן מתניתיןקמו בנכרי דוקאקמז, היינו משום דמתניתין מתנייא קודם שהוסיפו עליהםקמח המוכסים והגבאים בברייתא בסנהדרין דף כ"הקמט, עיין שם בגמרא דמעיקרא כו'קנ, ודו"קקנא).

וכן כתב המגיד משנהקנב בהדיא שהוא [כמוכס] שאין לו קצבה כללקנג. ועל כרחך צריך לומר כן לרמ"אקנד ומשנה למלךקנה וכן משמע בטורקנו שהוא גזל גמור מה שמבריח מנת המלך, אם כן היאך התירו להבריח הסחורה לגמריקנז, הוי ליה להבריח חציה או רובה לפי ערך ההוספהקנח. ואף אם תמצי לומר דלא אמרינן בתר גנבא כו'קנט אלא בישראלקס, היינו כשגונב רק כנגד מה שגנב ממנוקסא, דאריסיה דרב הונא בפרק קמא דברכות גנב הרבה יותר מחלקו כמו שכתב המרדכי פרק ג' דבבא קמאקסב, אבל לגנוב יותר פשיטא שאסור אף אם כבר גנב הנכרי תחלה. דהא אפילו ציער את הישראל אסור לגוזלו כמ"ש סמ"גקסג והגהות מיימוניות פ"ז מהלכות גנבהקסד, וצער הגוף חמור מדבר שבממון כדאמרינן ביומא דף כ"גקסה, כל שכן שיגנוב הישראל תחלה יותר ממה שיגזלנו הנכריקסו[)]:

(יב)

(יב) עיין מגיד משנהקסז וסמ"עקסח (ומה שכתב הכ"מ בהלכות גזלהקסט צע"ג, דבהלכות גנבהקע כתב להיפך. ולולי דבריהם יש לומר דקניה חמירא מהנאה בחנםקעא שאינו מחזיק כו' ואינו גורם כו' אלא בקנייהקעב. וסבירא ליה לרמב"ם כגירסת רש"יקעג ונימוקי יוסףקעד ורא"שקעה, וכן הוא בס"א ברי"ףקעו מאימתי מותר ליהנות ולא לקנות. וכן משמע מסתימת הש"ך סי' שנ"ג ס"ק ו'קעז דלקנות אסור לכולי עלמא אף אם יש לו מעט משלו. וצריך עיון לדינאקעח):


א) הל' גנבה פ"א ה"ב (שאסור). ולדעה זו שלצערו עובר בל"ת, גם דרך שחוק עובר בל"ת.

ב) שגם לדעה זו דרך שחוק הוא מדרבנן (שלא נזכר בברייתא סא, רע"ב ובס' המצות להרמב"ם ל"ת רמד).

ג) שבברייתא ובס' המצות שם (שאף שגם בזה אינו רוצה לצערו, מ"מ עובר בל"ת), הובא לעיל ס"ב.

ד) הל' גנבה פ"א ה"א (שלא תגנובו בא לגנבה גופיה, וע"מ לצער או לשחוק הוא מדרבנן, והלימוד בברייתא מלא תגנוב הוא אסמכתא בעלמא).

ה) הלכה ג.

ו) שכותב שם, שהפסוק לא תגזול לא בא לגזל גמור (שנלמד מריבית ואונאה) אלא לכובש שכר שכיר, ולפי זה גם לא תגנובו לא בא לגנבה גמורה אלא לגונב על מנת לצער או לשחוק, כמובא בברייתא ובגמרא שם.

ז) בטור.

ח) ולכן פירש כאן טעמא דקרא לאסור גנבה ע"מ לשחוק: שלא ירגיל עצמו בכך. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל ריד.

ט) באיסור להשהות בבית מידה חסרה: שמא יבוא מי שאינו יודע שהיא חסרה וימדוד בה (כדלעיל הל' מדות ומשקלות ס"ג). וראה שו"ת רבנו נידון אמות שבחנות, דלקמן בסוף הכרך (שבמקום שאין חשש גניבה אין חשש מדות ומשקלות).

י) כדלעיל הל' הלואה ס"ד (לענין הלואה), ולקמן הל' שאלה סי"ד (לענין שכר שכיר). וראה גם חינוך ריש מצוה רכח.

יא) שאמר נתתיו לך זהו עושק.

יב) אבל איסור יש אף באומר לך ושוב.

יג) שאמר זהו עושק זהו גזל ולמה חלקן הכתוב לעבור עליו בשני לאוין.

יד) שבעלמא יש חילוק בין גזל לעושק.

טו) שם הלכה ג-ד.

טז) שם ה"ג (שלרבא הוי חדא מילתא רק לענין שכיר).

יז) ב"ק קיג, א ד"ה במוכס (שאין מבין שזה מכזב).

יח) ב"ק פ"י (מצי ישראל למיכפר ליה).

יט) ס"ק יא (שלהוציא שקר מפיו אסור אף בנכרי).

כ) כז, ב (שמכזב ואומר שהן של בית מלך).

כא) ב"ק קיג, ב.

כב) הנמכר לנכרי, שיש בו משום גזל (לדעת רבא) משום שגפו קנוי לו. וקשה ע"ז מהמבואר בגיטין וביבמות שאין הנכרי קונה ישראל אלא למעשה ידיו, וכיון שאין קנוי כו'. וראה נעם אליעזר סי' יג אות ד.

כג) רע"א. ורש"י שם ד"ה עובד כוכבים.

כד) מו, א.

כה) ראה מה שתירץ בנמוקי יוסף יבמות (טו, ב) ד"ה אמר, בשם הריטב"א, שעבד עברי הנמכר לנכרי דמי למשכון ביד נכרי, שאם נוטלו מהנכרי הוי גזל.

כו) ס"ק יא.

כז) ס"ק יט.

כח) בא להוכיח, שמ"מ אסור לעכב המשכון לעצמו (דלא כט"ז שם שהתיר אפילו לעשות טצדקי ולעכבו כולו בעצמו כיון שהוא כבר תחת ידו בהיתר שמסרו לו), וכמבואר לעיל בפנים (שכשהחפץ של הנכרי הוא בעין היא גזלה ממש).

כט) ע"ב (כתנא קמא).

ל) שאסור להפקיע עצמו מהנכרי, כמבואר בב"ק קיג, רע"א. ונתבאר לעיל קו"א ס"ק ה.

לא) שאסור להטעותו, כבפנים.

לב) שזה מותר בנכרי, כדלעיל או"ח סי' תמ קו"א ס"ק יא.

לג) אמר ליה לשמעיה זיל חזי אי דכותי נינהו אייתי אי דישראל נינהו לא אייתי לי, שמע ההוא כותי דהוה יתיב בפרדיסא אמר ליה דכותי שרי, אמר ליה, כותי שקיל דמי ישראל לא שקיל דמי.

לד) ד"ה הכי (שבאמת התכוין לשלם לו).

לה) פ"י סי' יד. וראה נעם אליעזר סי' יד אות ג.

לו) לא שקיל דמי, דמשמע שאם היה מקבל דמים היה מותר ליקחם ללא ידיעתו.

לז) ובאמת אסור ליקח מישראל ללא ידיעתו אף על דעת לשלם (כדלקמן בפנים ס"ה).

לח) ב"ק שם (שקנה ביחד עם הכותי עצים על מנת לבקע, ואמר לשמשו שיזדרז ויקח בשבילו את העבים ואת הדקים ישאיר לכותי).

לט) שלכאורה יש כאן משום גזל.

מ) זה שהרמב"ם ורמב"ן ושו"ע פסקו שגם אחר יאוש אסור, הוא דלא כתוס' כו'.

מא) שדוקא כשדרכו כל שעה להניח שם, אזי הוא רק דבר מגונה.

מב) פ"י סי' ט.

מג) סי' שסט ס"ד, שאין נראה בזה כהרמב"ם.

מד) בדבור הא' בסופו (כיון שנקנה לו ע"י יאוש ושינוי רשות).

מה) שמביא מתוס' הנ"ל, שגם ביאוש ושינוי רשות אמרינן דבאיסורא אתא לידיה. וראה שו"ת צ"צ חו"מ סי' מז.

מו) הל' גזלה פ"ה הי"א.

מז) ב"ק קיג, א.

מח) כדעת רב אשי בגמרא שם שמיירי בנכרי (ראה גם לקמן קו"א סק"ט במוסגר). כפירוש הרמב"ם שם, שאז המוכס כלסטים. וכביאור המ"מ שם: כמוכס שאין לו קצבה.

מט) וכ"ה בפנים (במוסגר).  ונתבאר לקמן בפנים סט"ז, ובקו"א ריש ס"ק יא.

נ) ב"ק קיד, א (שבלסטים נכרי סתמא לא הוי יאוש). וכן נפסק ברמב"ם הל' גזילה פ"ו ה"ג. טור ושו"ע סי' שסח.

נא) סק"ג, שמ"ש הרמב"ם שם פ"ה ה"י: נטלו מוכסין כסותו כו' חזקתן שנתייאשו הבעלים מהן, מיירי גם במוכס נכרי, ושאני נטלו מוכסין כסותו או חמורו דהוי כמכירה ומסתמא הבעלים מתייאשין מהן, מה שאין כן בסתם מוכס.

נב) שם, לחלק בין רישא של המשנה שנטלו לסטים כו' שהבעלים מתייאשין, לבין הסיפא דהמציל כו' מן הליסטין אם נתייאשו הבעלים, דרישא מיירי בלסטים ישראל שבסתמא מתייאשין. וראה לקמן בהמשך, דהיינו לגירסת רש"י במשנה שם ד"ה אם.

נג) שהרי לדעת הסמ"ע ברישא מיירי במכירה ולכן בסתמא מתייאשין. וראה אמרי יעקב ביאורים ד"ה אם.

נד) בפ"ה ה"י גבי מוכסין שנטלו את חמורו, ולכן חזקתן שנתייאשו הבעלים.

נה) שם ה"ט: בני אדם שחזקתן גזלנין כו' כגון המוכסין.

נו) קו"א סקי"א (ד"ה ואף), איך אפשר לפרש ברמב"ם, שגם ישראל מוכס הוא בחזקת גזלן.

נז) ראה כללי הפוסקים והההוראה כלל קנד.

נח) שם במשנה קיד, א ד"ה אם.

נט) (מא, א) ד"ה מתני'.

ס) שם סוד"ה ה"ג.

סא) ראה גם לקמן (במוסגר ד"ה וטעמיה).

סב) משנה קיג, א. הובא ברמב"ם שם ה"ט.

סג) שם הי"א, וכאוקימתת רב אשי בגמרא שם (לדעת הרמב"ם דרב אשי קאי אמתניתין), וכדלקמן ריש סט"ו וט"ז, ובקו"א סק"ח וסקי"א.

סד) שעל זה שרב אשי תירץ המשנה דמיירי במוכס נכרי (ולפירוש הרמב"ם היינו שהמוכס נכרי הוא כלסטים), מקשה הגמרא הברייתות זו על זו, אם מותר לגזול הנכרי, ומתרץ שרק הפקעת הלוואתו מותרת. ומקשה הלח"מ שם, מה שייך האי פלוגתא להך.

סה) שגם בנכרי שאינו לסטים, יש חילוק בין איסור גזילתו לבין היתר הפקעת הלואתו (אף שאינו שייך לדין הנ"ל, שסתם מוכס נכרי הוא כלסטים).

סו) הרמב"ם שם הי"א: בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס גוי (שלכאורה קאי גם על מ"ש לפנ"ז שם ה"י, שחזקתן שנתייאשו הבעלים).

סז) קאי רק על ה"ט (שהמוכס כלסטים), ולא על ה"י (שחזקתן שנתייאשו הבעלים).

סח) וכן פירש הט"ז בדברי השו"ע סי' שסט ס"ה.

סט) שכתב שם ה"י: שחזקתן שנתייאשו הבעלים (ומיירי בישראל כנ"ל).

ע) הלכה ג. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רג.

עא) שבישראל חזקתן שנתייאשו בעלים. ואף שביאר הש"ך סי' שסח ס"ק ב, שהחילוק בין ישראל לנכרי הוא רק בגנב, משא"כ בגזלן אפילו בישראל סתמא לא מייאש. וכאן בה"י מיירי הרמב"ם במוכס שהוא גזלן. מ"מ יש להוכיח מהרמב"ם שאפילו בגזלן ישראל מסתמא מייאש (דלא כש"ך הנ"ל).

עב) פ"ו ה"ג (שאף שלענין ישראל הזכיר רק לסטים, שהוא גנב. מ"מ בסיפא לענין נכרי הזכיר גם גזלן).

עג) ואין לומר הטעם שנקט מוכס נכרי, כי דוקא מוכס נכרי הוא כלסטים, כמבואר ברמב"ם שם פ"ה הי"א (ולא כדי לדייק שמוכס ישראל לסטים סתמא מייאש). שהרי גם סתם מוכס ישראל הוא כלסטים, כמ"ש בהלכות עדות פ"י ה"ד. ויתבאר לקמן קו"א סקי"א (ועכצ"ל שנקט מוכס נכרי לדייק שמוכס ישראל סתמא מייאש. ובזה מיירי בפ"ה ה"י).

עד) סי' שסח סק"ב (שלהרמב"ם החילוק הוא רק בגנב ולא בגזלן).

עה) כרבנן במשנה כלים פכ"ו מ"ח, שהובא בגמרא ב"ק שם.

עו) שאמר בברייתא קד, סוע"א: גנב כגזלן (שבשניהם בישראל סתמא מייאש).

עז) ב"ק שם (שרישא מיירי בישראל שסתמו מייאש, הן בלסטים שהוא גנב והן במוכס שהוא גזלן).

עח) שם קיד, ב: הא מני רבי היא.

עט) בגמרא שם קיד,א שרוצה הגמרא לתרץ שכל המשנה מיירי בגזלן וכרבי שמעון שרק בגזלן אמרינן סתמו מייאש.

פ) ע"ב: לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלים הוי.

פא) עוד תירוץ שבגמרא שם, שהמשנה מיירי בידוע שהבעלים התייאשו מהן, וכעולא דאמר מחלוקת בסתם אבל בידוע דברי הכל יאוש קני.

פב) ד"ה אם.

פג) דרישא מיירי בליסטים ישראל דמסתמא מייאש (הרי שהמשנה מיירי בסתמא ולא בידוע).

פד) כדלעיל בריש הקו"א.

פה) דלית מאן דחש להא דר"ש דאמר דסתם גזלה יאוש בעלים הוי.

פו) על מה דקיי"ל כרבי דבין גנב ובין גזלן (בישראל) מייאש.

פז) וכיון שיש עדים בסתמא לא מייאש.

פח) ראה רש"י ב"ק שם ד"ה אמרי (בפי' השני): דאמרי לנגזל מי יימר כדקאמרת הבא עדים שגנבו ממך. ולכן אמרינן בסתמא מייאש.

פט) ה"ז, שחילק הרמב"ם שם ה"ז בין גנב שחזקתו שנתייאשו הבעלים לגזלן שאין מחשבתו מועלת אא"כ נתייאשו הבעלים. וכקושית הלחם משנה הל' גזילה פ"ו ה"ג.

צ) הלכה יא: הגנב והגזלן כו' תרומתן תרומה (שסתמו יאוש, ולא חילק ביניהם). וכקושית הלחם משנה שם.

צא) הלכה ז: הגונב או הגוזל והקריב כו' ואם נתייאשו הבעלים כו'. וכקושית הלחם משנה שם.

צב) דבסתמא הוי יאוש בעלים.

צג) ב"ק קיד, א (נטלו מוכסין כו' לסטים כו' מתייאשין).

צד) פכ"ו מ"ח (שהובאה בב"ק שם, ופסק הרמב"ם הל' כלים פכ"ד ה"ז כחכמים לחלק בין גנב לגזלן כנ"ל).

צה) ולכן הביאו הרמב"ם בהל' כלים הנזכר לעיל בפנים.

צו) ס"ו, וט"ז שם סק"ז. וראה כללי הפוסקים וההוראה כלל רטו.

צז) וכן כאן חילק בין גזלן שראוהו עדים (שבזה מיירי משנה בכלים שם), לבין גזלן שלא ראוהו עדים (שבזה מיירי בב"ק שם).

צח) עתה בא לבאר מ"ש כאן בפנים: ואינו כנהנה מן הגזל הואיל כו' ואינו יודע בודאי (שזהו דלא כפירוש הסמ"ע).

צט) על מ"ש הרמב"ם בפ"ה ה"י (גבי נטלו מוכסין כסותו והחזירו לו כסות אחרת הרי אלו שלו): מפני שזו כמכירה היא כו' ואינו יודע בודאי שזו גזלה, כתב הסמ"ע דהרמב"ם לשיטתו (הל' גניבה פ"ה ה"ג), שגם ביאוש ושינוי רשות צריך הלוקח ליתן לנגזל דמי שוויה, ורק כשאינו יודע בודאי שהיא גזולה אין צריך להחזיר דמיה משום תקנת השוק.

ק) בהל' גנבה שם ובהל' גזלה פ"ה ה"ז (שפסק כרבא קטו, א. דלא כרא"ש פ"י סי' יח בשם התוס').

קא) גמרא שם: גנב ופרע בחובו לא עשו בו תקנת השוק. ופרש"י שם ד"ה בר: דלא יהיב זוזי אהאי חפץ (וכן כאן שלא נתן לו חמורו בשביל החמור שנותנים לו). וכיון שכן, הנה גם מה שאינו יודע בודאי שזו גזולה לא מהני כו'.

קב) סק"ז (שפירש כן דעת הרמב"ם, שמדינא גם ביאוש ושינוי רשות צריך להחזיר הדמים לנגזל, ורק משום תקנת השוק אינו צריך להחזיר).

קג) סק"ה-ו (שמדינא אינו צריך להחזיר הדמים ביאוש ושינוי רשות, אלא שכיון שהוא גנב מפורסם הוי כבאיסורא אתי לידו, וצריך להחזיר יתרון דמי שווי החפץ על דמי לקיחתו), אף לדעה זו איננו זקוקים לטעם של אינו יודע ודאי שזו גזלה.

קד) שנטלו חמורו וכסותו והחזירו לו אחרים.

קה) סי' שסט ס"ז.

קו) שכתב הרמב"ם שם ה"י, שזו כמכירה, ושאינו יודע בודאי שזו גזולה.

קז) שנתבאר לעיל בפנים סי"א שהבא לצאת ידי שמים יחזירנו לבעליו (אף ביאוש ושינוי רשות). משא"כ כאן, מחמת ב' טעמים אלו.

קח) קיד, א. והובא ברמב"ם הל' גזלה פ"ו ה"ג.

קט) מ"מ מועיל יאוש ושינוי רשות שיהי' שלו.

קי) הל' גנבה פ"ה ה"ג.

קיא) אם הוא גנב מפורסם.

קיב) סוף ס"ג.

קיג) הל' גנבה פ"ה ה"ג.

קיד) ודאי צריך לומר טעם החילוק, שהרמב"ם כתב טעמים אלו דוקא בפ"ה ה"י (ברישא דמשנה, לענין נטלו מוכסין) ולא בפ"ו ה"ג (בסיפא דמשנה, לענין המציל)

קטו) אף לכתחילה, מחמת ב' הטעמים האלו (אף שמבואר לעיל בפנים סי"א, שביאוש ושינוי רשות עשה איסור בלקיחתו). וכ"ה כאן בפנים. וראה רשב"א שם, ובשו"ת ח"א סי' תתקסח. אמרי יעקב ביאורים ד"ה רשאי.

קטז) הל' גזלה פ"ה ה"י, שרק אם הוא ותיק ומחמיר על עצמו מחזירו.

קיז) בגמרא שם: ואיכא דאמרי אם בא להחזיר יחזיר לבעלים הראשונים.

קיח) במלחמות (מא, א) ד"ה אמר.

קיט) ב' הלשונות בגמרא שם.

קכ) שבגמרא שלנו הגירסה היא: יאוש כדי קני. והרמב"ם גורס: יאוש קני (כיון שיש שם גם שינוי רשות).

קכא) שהובא לעיל, שאם היה יודע היה צריך להחזיר הדמים.

קכב) דהא המציל מן הלסטים ליכא ב' טעמים אלו.

קכג) בפנים סוף ס"ד (כשמשתמש בפקדון הנכרי ומתקלקל בתשמישו, שלא ע"מ לשלם לו, יש בו איסור גזילה).

קכד) בא להוכיח מ"ש כאן, ולעיל סי"ב, וקו"א ס"ק ח, שכשמוסיף על קצבת המלך הוי כל הגביה גזל גמור.

קכה) הל' גזלה פ"ה הי"א.

קכו) סי' שסט ס"ו.

קכז) שהחילוק בין מוסיף על קצבתו או אינו מוסיף הוא לענין אם: עובר המבריח ממכס זה (משמע כל המכס).

קכח) ב"ק קיג, א. דלעיל סי"ב.

קכט) סי' שסט ס"ו.

קל) שנוטל יותר מקצבתו.

קלא) כדלעיל ס"י, שאם ידוע שיש לו גם שלו מותר לקנות ממנו.

קלב) בה הוא בחזקת גזל, לפי שנוטל יותר מקצבתו.

קלג) שם ה"ט.

קלד) שם ס"ד.

קלה) בחזקת גזלה.

קלו) הרמב"ם שם ה"ט-י (המוכסין כו' בחזקת גזלה כו' וחזקתן שנתייאשו הבעלים).

קלז) ואיך יתאים עם מה שהובא לעיל מהרמב"ם שם הי"א (בד"א שהמוכס כלסטים בזמן שהמוכס גוי כו' אבל כו' מוכס ישראל כו').

קלח) קו"א ריש סק"ט.

קלט) המוכסים סתם פסולים שחזקתן ליקח יותר מן הקצוב להם בדין המלכות.

קמ) בשו"ע. וכ"ה ברמב"ם שם הי"א. וכדלעיל בפנים סט"ו.

קמא) נאמן.

קמב) סתם מוכסין אפילו ישראל.

קמג) הרמב"ם בה"ט והשו"ע בס"ד, דמיירו בישראל כנ"ל, כתבו שהוא בחזקת גזלה (ומ"מ חילקו הרמב"ם הי"א והשו"ע ס"ו בין ישראל לנכרי, וכדלעיל בפנים סט"ו). וראה כאן בפנים, שרק ישראל שנודע שמוסיף על קצבתו דומה למוכס נכרי.

קמד) שהיא דעה הב' דלעיל סי"ב.

קמה) ב"ק מ, א אות ב בסופו, שהיא דעה הא' דלעיל שם.

קמו) קיג, א (דאין פורטין כו).

קמז) רב אשי שם אמר במוכס כנעני (לפירוש הרמב"ם שם).

קמח) על הפסולי עדות הנזכרים במשנה סנהדרין כד, ב.

קמט) ע"ב (תנא עוד הוסיפו עליהן הרועים הגבאין והמוכסין).

קנ) סבור מאי דקיץ להו קא שקלי, כיון דחזו דקא שקלי יתירא פסלינהו.

קנא) שכבר הובא לעיל, שגם הרמב"ם והשו"ע פסקו כרב אשי (וחילקו בזה בין מוכס ישראל לנכרי). וכ"ה לעיל בפנים סט"ו. וראה לעיל בפנים סי"ב (שלא חילק בינם), וכאן בפנים (שחילק בינם).

קנב) שם הי"א.

קנג) הרי שהכל גזל. וראה גם לעיל קו"א ס"ק ח.

קנד) שם ס"ו (שהמבריח מכס עובר על לא תגזול), שהיא דעה הא' דלעיל בפנים סט"ו.

קנה) שם הי"א בסופה (המבריח גוזל הוא).

קנו) שם ס"ז (וכל המבריח עצמו מן המכס הוא גזלן).

קנז) ממוכס נכרי שמוסיף על הקצבה.

קנח) וכמו בישראל שקנה המכס ומוסיף על הקצבה, שאסור לגזול מן הגזלן, כמבואר כאן בפנים. אלא ודאי כשמוסיף על הקצבה הוי הכל גזל.

קנט) גנוב וטעמא טעים (ברכות ה, ב), הגונב מן הגנב אף הוא טועם טעם גנבה (רש"י שם ד"ה בתר), שמטעם זה אסרו להבריח כשהמוכס ישראל שקנה המכס מהמלך ומוסיף על הקצבה, כמבואר כאן בפנים, וש"נ. והטעם – בב"י סי' שסט ס"ח, ובסמ"ע שם ס"ק י.

קס) ונאמר שמטעם זה מותר להבריח המכס מהנכרי המוסיף על הקצבה.

קסא) שבזה אפשר דלא אסרינן אלא בישראל, כהא דרב הונא בברכות שם.

קסב) רמז ל. וראה גם רש"י ברכות שם ד"ה מי. וכדלקמן בפנים סכ"ז. ומ"מ אסרו לרב הונא לנכות לו מחלקו מטעם האמור לעיל.

קסג) מל"ת קנב.

קסד) אות ב. וכדלעיל בפנים ס"א.

קסה) ע"א (דאיסור נקימה נאמר על דבר שבממון ולא על צער הגוף). וראה גם לעיל הל' עוברי דרכים ס"י (במוסגר). או"ח סי' קנו ס"ג.

קסו) שאסור, אלא ודאי כל המכס נקרא גזלה, ולכן מותר להבריח המכס.

קסז) הל' גזלה פ"ה ה"ח, שבמסקנתו אינו מחלק בין גניבה לגזילה (אלא בין רוב הדבר ההוא גזול, שאסור כמבואר כאן בפנים, לבין רוב הממון שאצלו גזול, שמותר כדלעיל ס"י, וש"נ).

קסח) סי' שנח סק"ב (שמחלק בין יש בידי הגזלן מיעוט של היתר או לא).

קסט) פ"ה ה"ח (שחלק על המ"מ שם, וכתב שכבר ביאר החילוק בהל' גניבה).

קע) פ"ו ה"א (שכתב כרב שאסור ליהנות מהגזלן עד שיהא רוב ממון שלו, ומסיים שהחילוק מבואר בדברי המ"מ בהל' גזלה שם). וראה מה שדנו בדברי הכ"מ, בדרישה סי' שנח ס"ק א, ובהלכה למשה על הרמב"ם שם.

קעא) שלכן אסר הרמב"ם בהל' גניבה שם לקנות, כשרוב אותו דבר גנוב, והתיר בהל' גזלה שם ליהנות, כשרוב ממונו גזול. וראה מ"ש בזה בדרישה ובהלכה למשה שם.

קעב) שבקניה יש גם איסור הנאה מגזלה (כדלעיל סי"א), וגם איסור מחזיק ידי עוברי עבירה שגורם לו לגנוב (כדלעיל ס"ט), משא"כ בהנאה בחנם יש איסור הא'.

קעג) ב"ק קיט, א ד"ה רוב.

קעד) שם (מו, א) ד"ה רוב.

קעה) פ"י סי' לד.

קעו) שם, לגירסת ספרים אחרים שעל הגליון.

קעז) שהקונה מגנב מפורסם באיסורא אתי לידיה.

קעח) לענין קניה כשיש לו מעט משלו, ראה לעיל בפנים ס"י להתיר. ולענין הנאה בחנם, ראה כאן בפנים לאסור.