ה

הבדלה

עיי"ע אין עושין. כוס של ברכה (דברים הטעונים כוס).

א: מז, ה (הטעם שפותחת בברוך, אף שסמוכה לברכת הנר ובשמים). קסו, א (בין נט"י לסעודה). קעד, יא (הטעם שאומרים סברי מרנן). קפה, ד (כשהאב מוציא אשתו ובניו הקטנים שא"י לברך). קפח, יז (ה. על שלחנו. אמר המבדיל בין קודש לחול). ריג, א (מוציא אחרים שהם בעמידה, וכ"א בביתו). ריג, ו (אחד מברך לכולם).

ב: רעא, א (מה"ת או מד"ס, ב' דעות). רעא, ט (מצותן בתחלת זמנם). רפה, ה (עד יום ג'). רצג, א (קודם ערבית). רצג, ב-ג (הולך לדבר מצוה – מפלג המנחה ולמע'). רצה, ד (בבהכ"נ. וישתה המבדיל או א' שנתכוין לצאת, ולא סגי בתינוק). רצו, א (יבנ"ה). רצו, ג (הנה אל ישועתי גו'. פסוקי סימן טוב). רצו, ד (יתנו עיניהם בכוס ובנר). רצו, טו (מעומד, ושתיית הכוס בישיבה). רצו, יח (לא שמע ברכת היין ונתכוין לצאת בברכת ה. יצא). רצו, יט (אם ה. מה"ת ואם הנשים חייבות בו, ב' דעות. ולכן מי שיצא לא יבדיל לנשים בלבד, ולא יוציאו את האנשים, אבל נשים יכולות להבדיל לעצמן). רצט, ח (שכח או הזיד יכול להבדיל עד יום ג'). רצט, י (כשמתענה ימים א-ג יכול להבדיל מפלג המנחה ולמע'). רצט קו"א ב (תיקנו בתחלת הלילה).

ג: תעג, ח (מעומד. יקנה"ז מיושב כמו הקידוש). תעג, ט (ג' או ז' הבדלות). תפט, כו (כל מה שנוכל לאחר). תצא, א (במוצאי יו"ט לחול או לחוה"מ, בלי נר ובשמים). תצא, ב (גם במוצאי יו"ט אומר בין יום השביעי כו'). תצא, ד (יו"ט שחל בע"ש א"צ להבדיל, ואם חל במוצ"ש מבדיל בתפלה ועל הכוס).

ד: תרא, ב (במוצאי ר"ה כמו במוצאי יו"ט, על הכוס ובלי בשמים ואש). תרכד, ב (בבהכ"נ במוצאי יוה"כ).

בשמים

א: ריג, ה (הטעמים שבברכת הריח והאור מוציא אחרים).

ב: רצו, א. רצו, טז (בימין). רצז, א (להשיב הנפש, ואינו צריך לחזר אחריהם). רצז, ג (ב. שאין מברכים עליהם. נהגו לברך על כל המינים בורא מיני ב. מור). רצז, ד (פלפלין כתושים). רצז, ז-ח (מי שאין לו חוש הריח. ברה"נ היא, ואינו יכול להוציא את שאינו בקי. להשיב נפשו הדואבת). רחצ, ג (כשאין לו כוס מברך על הב. אם יש לו). רחצ, ד (גם הנר לא יהי' לו ריח רע). רצט, ט (כשמבדיל בימים א-ג לא יברך על הב. והוי הפסק). פסקי הסדור תתקה (בימין).

ג: תעג, ו (יו"ט שחל במוצ"ש אצ"ל ב. שתענוג יו"ט משיב הנפש). תצא, א (רק במוצ"ש להשיב הנפש, ולא במוצאי יו"ט).

ד: תרכד, ג (תקנו במוצאי שבת, ולא במוצאי יוה"כ).

עיי"ע ברכת הנהנין (ברכת הריח).

בתפלה

א: קח, א (בתשלומין שבמוצש"ק יבדיל בראשונה של חובה בלבד). קיד, ז (סיים הברכה לא יאמרנה).

ב: רעא, א (אם היא מה"ת). רצד, א (בחונן הדעת). רצד, ב (גם אחרי שה. בכוס, או בתפלת תשלומין, יבדיל בת.). רצד, ג-ד (לא הזכיר ה. בת. לא יחזור, אא"כ אין לו כוס, או שעשה מלאכה לפני שה. על הכוס). רצד, ה (נזכר קודם שומע תפלה, ואין לו כוס, יאמרנה בשומע תפלה). רצד, ו (מוצ"ש ת"ב שלא הזכיר לא יחזור, שיאמרנה על הכוס במוצאי ת"ב). רצד, ז (מיד שהזכיר השם בברכת חונן הדעת, לא יחזור לראש הברכה ולא יבדיל שם. אחר שסיים יכול להתפלל בתורת נדבה). פסקי הסדור תתקה (אתה חוננתנו כו' וחננו).

ג: תצא, ד (ותודיענו).

ד: תקצט, א (ותודיענו). תרכד, א (במוצאי יוה"כ). פסקי הסדור שסז-ח (ותודיענו).

טעימה קודם הבדלה

ב: רעא, ט (הטעם שאסרו אפי' טעימה). רעא קו"א ג (בביה"ש. אם צריך להפסיק בודאי חשכה. חילוק בין ה. לקידוש). רעא קו"א ה (ישבו ואכלו ואמרו באו ונבדיל מותר לאכול ולשתות). רצד, א (אם אינו מצפה לכוס ביום א' יאכל מיד). רצו, יב (כשמצפה לכוס ביום א', ב' דעות). רצו, יג (למ"ד בהמ"ז טעונה כוס ויש לו רק כוס א', ידחה חיוב כוס בבהמ"ז את איסור הטעימה, ויבדיל על כוס בהמ"ז). רצו קו"א א (הוכחות דלמ"ד בהמ"ז טעונה כוס, כוס בהמ"ז חמיר מאיסור טק"ה). שם ד"ה והנה (גם למ"ד שכשמצפה לכוס ביום א' אסור לטעום, היינו רק לעבור סעודת הלילה, משא"כ כשמצפה לכוס אחר חצות יום א'). רצט, א (אסרו לטעום חוץ ממים). רצט, ב (התחיל סעודה בהיתר א"צ להפסיק, התחיל באיסור או שהי' שותה יפסיק. בביה"ש, ב' דעות. בירך המוציא ונזכר, יטעם ואח"כ יבדיל). רצט, ג (אחר גמר הסעודה קבעו לשתיה א"צ להפסיק. אמרו באו ונבדיל א"צ להפסיק). רצט, ה (התפלל תוך הסעודה אסור לטעום עד שיבדיל). רצט, ו (המברך בהמ"ז תמיד על הכוס, ישתה הכוס קודם ה.). רצט, ח (הבדיל ביום א' או ב' או ג', לא יטעם קודם ה.). רצט, יב (כשחל ר"ה ביום ג' ולא הבדיל, ישמע קידוש מאחרים ולא יטעום). רצט, טז (לא מועיל אמירת ברוך המבדיל כו'). רצט, קו"א ב (הטעם שהתחיל באיסור צריך להפסיק, אף שכבר הבדיל בתפלה והוי דרבנן).

יין

א: קעד, ה (יין ה. קודם הסעודה אם פוטר יין שבסעודה). קצ, ד (יכול להוציא ברכת היין אף שאינו שותה, כי צריך לברך בשביל עצמו. לא טעם מלא לוגמיו). ריג, א (מוציא אחרים בברכת היין אפי' לא קבעו יחד). סדר ברה"נ ד, יב (ברכה אחרונה לפני הסעודה).

ב: רנד, י (איסור טלטול יין בשבת לצורך ה. במוצ"ש). רעא, ב (תקנו חכמים על הכוס). רעא, יח (טעון כל הדברים שטעון כוס של ברכה). רעא, כא (ביין או חמר מדינה ולא בפת. כשיש לו כוס א' לקידוש ולה. מי קודם). רעא, כב (משייר יין מקידוש לה.). רעא, כה (די בטעימת א' מהשומעים). רצד, א-ב (כשעלו מבבל תקנו ה. בתפלה בחונן הדעת, על הכוס, שניהם). רצו, ב (כל הדברים שצ"ל בכוס קידוש ובהמ"ז). רצו, ה (שפיכה מהכוס לסימן טוב, כשממלא הכוס על גדותיו, ומכבין הנר מהיין הנשאר בכוס, ולרחוץ עיניו מיין זה). רצו, ו (הבדיל שותהו כולו). רצו, ז (אין מבדילין על הפת). רצו, ח-ט (מבדילין על חמר מדינה כשאין בביתו יין שאינו פגום). רצו, י (במוצאי פסח השכר שהוא חמר מדינה חביב מיין). רצו, יד (י. לה. ולקידוש מי קודם. י. לה. ושמן לנ"ח מי קודם). רצו, טז (בימין). רצו קו"א א ד"ה ומ"ש המג"א דלקדש (הטעם שי. לה. קודם לי. לקידוש ולכוס בהמ"ז). רצט, ד (בירך בפה"ג והפסיק משתי' או מאכילה להבדיל, אם צריך לברך שוב בפה"ג). רצט קו"א ג (הטעם לדעת מהרי"ק שכשהפסיק צריך לברך שוב בפה"ג).

יקנה"ז

ב: רצו, יא (יו"ט שחל במוצ"ש ואין לו יין, יקנה"ז על הפת או על חמר מדינה). רצו קו"א א ד"ה ומ"ש המג"א דא"ל (קיי"ל יקנה"ז על הפת). רצט, יא-ב (כשחל ר"ה ביום ג' ולא הבדיל, אינו יכול לומר יקנה"ז, אלא ישמע קידוש מאחרים ויבדיל בעצמו).

ג: תעג, ו (ליל פסח שחל במוצ"ש. שינה הסדר יצא. הקדים ברכת קידוש ליין כב"ש יחזור). תעג, ח (מיושב). תעג, ט (בין קודש לקודש. ז' הבדלות). תעז, ט (אין חוששין להפסק הבדלה בין קידוש לשתיה). תפט, כז (אסור להפסיק בין קידוש לה.).

ד: תקצט, א (ליל ב' דר"ה שחל במוצ"ש אומרים ותודיענו, ומקדשין יקנה"ז).

מלאכה קודם הבדלה

ב: רסג, כה (המוסיף במוצאי שבת יכול לומר לחברו לעשות לו מ.). רסג קו"א ח ד"ה ולמדו (כנ"ל). רצט, טו (אפי' מ. מד"ס אסור עד שיבדיל, וכן בקשת צרכיו. אסורי ד"ס התלוים בדבור מותר. עובדין דחול. וכן במוצאי יוה"כ). רצט, טז-יח (אומר ברוך המבדיל בין קודש לחול, וביו"ט שבמוצ"ש – בין קדש לקדש, להיכר לעשות מ. וכן בנשים). רצט, יח (י"א שלא אסרו אלא מ. גמורות ולא הדלקת הנר או הוצאה, וי"א שלא הותרו אלו אלא כשהבדיל בתפלה וברוך המבדיל עד שיבדיל על הכוס). רצט, יט (לפני אמירת ברוך המבדיל אסור אפי' טלטול הנר. ובעל נפש – עד סדר אמירת סדר קדושה של הצבור. לצורך מצוה יכול השמש להדליק הנר).

נר

א: ריג, ה (הטעמים שבברכת הריח והאור מוציא אחרים).

ב: רצו, א. רצו, טז (להסתכל בצפרני ימינו). רצז, ט (אם יכול להוציא לאינו בקי, ב' דעות). רצז קו"א ב (ביאור ב' הדעות). רחצ, א (לזכר שנברא האור במוצ"ש, וכיון שנאסר בשבת. א"צ לחזר אחריו). רחצ, ב (ביוה"כ י"א שצריך לחזר אחריו). רחצ, ג (כשאין לו כוס מברך על האור מיד כשרואה). רחצ, ד (מאורי האש - אבוקה. גוונים באור. פתילות. קלע נ. שעוה). רחצ, ה (כשאין לו אבוקה, ב' נרות). רחצ, ו (אין מברכים עד שיוכל להשתמש לאורו, ולהכיר בין מטבע למטבע. להסתכל בצפרני יד ימין. כפות הידים ואחורי האצבעות). רחצ, ז (אור ששבת ממלאכת עבירה, אפי' ע"י נכרי, משא"כ כשהודלק לחולה). רחצ, ח (אין מברכים על נר של ע"ז, ונר שישראל הדליק מנר ע"ז מותר). רחצ, ט (נר שלא שבת אסור אף אחר שניתוסף בו אור בזמן היתר, אא"כ הדליק ממנו ישראל. הדליק ממנו נכרי אסור, אא"כ הדליקו מנר שהדליק ישראל). רחצ, י (נר שהוציא נכרי במוצ"ש, או שהדליק ממנו נכרי נר אחר, ב' דעות). רחצ, יא (עבר ובירך על נר שאסור משום גזרה, יצא בדיעבד). רחצ, יב (נר שהדליקו במסיבה של נכרים כנר ע"ז ואסור). רחצ, יג (ראה אור חוץ לכרך, תלוי אם רוב אנשי הכרך ישראל). רחצ, יד (הוציא האור מעצים ואבנים, מברכים עליו במוצ"ש ולא במוציא יוה"כ). רחצ, טו (גחלים בוערות מברכים עליהם אם הולדקו להאיר, ולא להתחמם). רחצ, טז (אור כבשן). רחצ, יז (נר ביהכ"נ, תלוי אם נעשה להאיר, בימיהם ועכשיו). רחצ, יח (נר של מת). רחצ, יט (סומא לא יברך). רחצ, כ (יברך א' לכולם, שברוב עם הדרת מלך). רחצ, כא (לא יברך אא"כ רואה השלהבת וגם יכול להכיר לאורו בין מטבע למטבע. נר בעששית, ב' דעות). רצט, ט (כשמבדיל בימים א-ג לא יברך על הנר). פסקי הסדור תתקה (יביט בצפרנים, כפוים על האגודל).

ג: תצא, א (רק במוצ"ש ובמוצאי יוהכ"פ, ולא במוצאי יו"ט).

ד: תרכד, ד (גם במוצאי יוה"כ). תרכד, ה-ח (אור ששבת, ולא שהוציאוהו במוצאי יוה"כ, ולא שהדליקו משל נכרי, ולא על נר בהכ"נ, ואם הודלק ביוה"כ לחולה מותר). פסקי הסדור שע (במוצאי יוה"כ על אור ששבת).

הגעלה

עיי"ע הכשר כלים (הגעלה).

הדיוט

א: יא, יג (שאינו לקודש). לב, ח (הפטור מהדבר ועושהו). קכח, נב (ברכת ה.).

ב: שא קו"א ב (שטרי ה.). שז, כא-לא (שטרי ה.). שיז, ב (מעשה ה.). שכח, יג.

ג: תסח, ה-ז (מעשה ה.). תסח, יז (שאינו אומן). תעב, יג (הפטור מהסיבה ומיסב).

ד: תצח, יז (היתר בכור ע"י ג' ה.). תרלט, כג (הפטור מהסוכה ואינו יוצא).

ו: הלואה יח (אמירתו לגבוה כמסירתו לה.). עדות ט (שאינו דיין מומחה). הפקר ג (שאינו מלך). גזילה לא (אמירתו לגבוה כמסירתו לה.).

הודאה

א: קיג, ג (אינה מל' השתחוואה כ"א החזקת טובה והילול).

הודאת בעל דין כמאה עדים

ה: א קו"א טז (אמר בב"ד על עדים שחתמו שקר אין עדותן מועלת לו לעולם. חילוק בין זה לשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא). רבית מו ד"ה ומה (הודאת שקר מועלת בד"מ).

ו: עדות יב (קנין שיש בו אסמכתא, שאמר לעדים לכתוב בשטר שקנו בב"ד חשוב, אע"פ שהוא שקר). נ (חתימת ידו על השובר).

הוצאה והכנסה

מחמת ריבוי הפרטים במלאכה זו, הוקדש לה ערך מיוחד, עם כמה ערכי משנה.

עיי"ע עירובי חצרות. רשויות שבת.

ב: שא, א (הוצאה מ. חשובה במשכן, ויכלא העם מהביא, והכנסה תולדת הוצאה). שא, סא (מים שעל ידיו וגופו צריך לנגב. מי גשמים שעליו התירו). שכו, ו (כנ"ל). שמו, א (מרה"י לרה"ר או זריקה והושטה חייב, מכרמלית פטור, ומקום פטור מותר). שנ, ג (השתין או רק מרה"י לרה"ר חייב). שצו, א (אל יצא איש ממקומו, לא לצאת עם הכלי מרה"י לרה"ר ללקוט המן).

בהמה, במה בהמה יוצאת

ב: שה, א-ב (כל חי' יוצאת בדבר שהיא משתמרת בו, דהוי תכשיט שלה). שה, ג (אם מותר לכרוך האפסר סביב צווארה לנוי). שה, ה (חבל בפי הסוס משוי). שה, ו (בהמה שעסקיה רעים מותרת שתצא בשמירה יתירה). שה, ז (בעלי השיר יוצאין בשיר). שה, ח (אלים ורחלות). שה, ט-יא (חמור במרדעת ולא באוכף). שה, יג (נוי שעושים רק מקצת אנשים אסור). שה, יט (חבל האפסר לא יצא ב' טפחים מהיד, ויהי' גבוה מהארץ טפח). שה, כ (לא יצא העגל בעול ובזמם שהוא משוי). שה, כא (יוצאת בקמיע שנתמחה לבהמה). שה, לה (לא גזרו בב. להוציא את החי לרה"ר, שהחי נושא את עצמו).

ראה גם לקמן אצל שמא ישכח ויוציא.

ביום טוב

ד: תצח, ד (לא גזרו על ה. שהיה אפשר לעשותה מעיו"ט). תקטז, א-ה (מותר לשלוח לחברו בע"ח שצריך לשחוט ויודע שלא ישחטם, ובגדים אינם תפורין, ותפילין אפי' דרך רה"ר, אבל לא תבואה אפי' דרך כרמלית, אבל במקום מעורב מותר). תקטז קו"א א (תבואה אסור אף בכרמלית. לצורך נכרי ובהמה אסור אף בכרמלית). תקיח, א (ה. מותרת כשיש בה צורך הנאה או מצוה קצת. קטן למולו, ס"ת לקרות בו, קטן כשהולך לטייל עמו, סידור לבהכ"נ. התירו להחזירן כשהוליכן לשם ביו"ט. מפתח לתיבת אוכלין ובגדים הצריכים לבו ביום, אבל לא של מעות. סכין כשאפשר שיזדמן לו פרי לחתכו). תקיח, ב-ד (בעיר המתוקנת במחיצותיה, אף שלא נעשה עירוב ושיתוף, מותר אפי' דבר שאין בו צורך כלל, או לצורך בהמה ונכרי).

בלוע

ב: שיב, יג (הבולע מרגלית מותר לצאת לרה"ר, משא"כ ברזא בפי הטבעת שמכניס ומוציא תדיר). שנ, ד (רוק שנתלש בפיו אם מותר להלך בו ד"א, ב' דעות).

דרך רשות אחרת

ב: שמו, א (דרך מקום פטור בלי הנחה, חייב). שמו, ב (עם הנחה פטור אבל אסור). שמו, ג-ד (רשויות של דברים דרך מקום פטור, יש אוסרים, ויש מתירים עם הנחה, ויש מתירים אפי' בלי הנחה). שמו, ד (מרה"י לרה"י או למקום פטור דרך רשויות מד"ס אסור). שמו, ח (מכרמלית לכרמלית דרך רה"י אסור, אפי' תוך ד"א). שמז, ו (מרה"י לרה"ר דרך מקום פטור אסור. מרה"י לרה"י או מקום פטור דרך אויר רה"ר). שמז, ז (מרה"ר לרה"י דרך מקום פטור אסור מגזירה שיכניס בעצמו. מרה"י לכרמלית דרך מקום פטור, ב' דעות, ויש להחמיר אף במקום מצוה. מרה"י לרה"י דרך מקום פטור מותר). שמז, ח (אסור מד"ס לזרוק מרה"י לרה"י דרך רה"ר או כרמלית למטה מי"ט, או להעביר אפי' למע' מי"ט, או מכרמלית לכרמלית דרך רה"י). שנ, ב (עומד ברה"י וראשו בכרמלית ושותה והמים נחים במקום פטור וכשנכנסים למעיו נחים ברה"י, ואין שייך לגזור שמא יכניס בלי הנחה במקום פטור). שנב, ב (הטעם שאסרו הוצאה לכרמלית דרך מקום פטור). שנג, א (מותר לזרוק מגג לגג שבאותו גובה, דרך אויר רה"ר למע' מי"ט). שנד, א (מבית לבור דרך אויר רה"ר למע' מי"ט מותר רק כשהחלון וחולית הבור גבוהים מי"ט). שנד, ב-ג (וכן מבית לאשפה של רבים, ושל יחיד אסור, שמא יפנה האשפה ויזרוק כדרכו). שנה, ג (מכרמלית לרה"י, עם או בלי הנחה במקום פטור שביניהם, ב' דעות. דרך זיז הבולט מהספינה למע' מי"ט מהמים). שנה, ח-ט (מספינה לספינה מותר רק כשאין ד"ט בינם, או שדופניה גבוהים מי"ט מהמים. מספינה לספינה שלא עירבו בינם, דרך מקום פטור). שנה, יב (מביה"כ שהוא רה"י לכרמלית דרך אויר מקום פטור). שנז, ח (לשפוך מים לצינור המקלח למע' מי"ט לכרמלית, יש להקל כיון שהוא כחו בלבד). שעב, ח (מחצר לחצר דרך הנחה ע"ג הכותל שבינם שאינו רחב ד"ט).

העברה ד' אמות

ב: רסג קו"א ח ד"ה ולדינא (מקצת אמותיו של זה בתוך של זה יכול הא' לומר לב' להביא ואוכלין באמצע, ולא נאסר מחמת שהא' אינו יכול להביאו אליו). רסו, יא-ב (שהחשיך לו בדרך התירו ה. פחות פחות מד"א). רסו, ז (חמורה מנתינה לנכרי). רסו קו"א ו (חמורה ממוקצה. אסור בביה"ש). רצט, יח (קודם הבדלה). שא, סא (הרוחץ בנהר ינגב קודם שהולך ד"א). שח, מט (קוץ ברה"ר התירו פחות פחות מד"א). שכו, ו (כנ"ל שא, סא). שלא, ח (חברו נותנו לחברו בפחות מד"א). שמה קו"א א (קיי"ל הן ואלכסונן). שמו, ה (ברה"ר חייב מהלמ"מ. ה. ד"א בכרמלית אסורה מדרבנן. מכרמלית לכרמלית תוך ד"א מותר. במקום פטור מותר אפי' אלף אמה). שמו, ו-ח (מכרמלית לרה"י האסורה מד"ס, בתוך ד"א מותר. מכרמלית לקרפף או לגינה). שמט, א (שבו איש תחתיו, כמדת ארכו). שמט, ב (הן ואלכסונן. וי"א שבאלכסון אסור מד"ס). שמט, ג (הניח בתוך ד"א וחזר והוליכו חוץ לד"א אסור מד"ס, ובכרמלית בביה"ש התירו). שמט, ד (חברו נותנו לחברו בפחות מד"א מותר). שמט, ו (מקצת אמותיו של זה בתוך של זה מביאין ואוכלין באמצע). שנ, א (עומד ברה"י ומטלטל בידו הפשוטה לרה"ר, ואם העביר ד"א חייב). שנב, ב (הטעם שאסרו בכרמלית טלטול פחות פחות מד"א). שנה קו"א ב ד"ה דלא (אלכסונן). שצו, א (שבו איש תחתיו).

עיי"ע שיעורי תורה (ד' אמות).

חי נושא את עצמו

ב: שה, לה (לכן יכול להרשות לנער נכרי לרכוב על הבהמה, רק שלא יתן עליה בגדיו שפשט). שח, פ (אמרינן רק באדם ולא בבהמה חי' ועוף, ואסור לדדותם שמא יגביהם, ולדחותם מאחוריהם מותר). שח, פא (אין אומרים כן בתינוק ובכפות ובחולה שאין יכולים לילך, ובגדול אסור מד"ס, ומותרת לדדות את בנה). שכט, א (אין אומרים בחולה או קטנים שא"י לילך).

כחו

ב: שנה, א (השופך מים דרך נקב שבגזוזטרא, אע"פ שהשופכין הולכין לחוץ). שנה, ד (כ. בכרמלית לא גזרו. שופך על דפני הספינה ומשם יורדים לים). שנה, יא-ב (כשהצואה נופלת על דף, או על צדי הכותל, ומשם לכרמלית). שנה, יב (לא גזרו בחצר שאינה מעורבת). שנז, א-ג (כששופך בחצר סמוך לרה"ר ויוצאת לרה"ר אסור מה"ת, וברחוק מעט שכחו גורם לצאת לרה"ר אסור מד"ס, והתירו בגומא מחזקת סאתים, לשפוך אפי' כוריים בגומא מלאה מים, ובימות החורף התירו בכל ענין, ובלבד שלא יהי' פסיק רישיה שיצאו מכח שפיכתו ממש). שנז, ה-ו (וכן התירו כשיש בחצר, או בצירוף האכסדרה או דיוטות ומעזיבה, ד' על ד' שראוים ליבלע בו סאתים). שנז, ז-ח (אם גזרו בכרמלית, ב' דעות. בחצר שאינה מעורבת לא גזרו, ויש להקל כשמקלח למע' מי"ט דרך אויר מקום פטור). שנז, ח (וכן התירו לשפוך לביב ד' על ד' מכוסה ברה"ר ופתוח לרה"י, ואינו של עץ שיכול לבלוע). שעז, א (גומא מתרת אפי' אלף דיורין שבחצר. לא גזרו על כ. בחצר שאינה מעורבת, ואם הגומא סמוכה למרפסת, ישפוך בה והמים ירדו לגומא).

עיי"ע מלאכות שבת (גרמא).

מושיט

ב: שמז, י (המושיט מרה"י לרה"י ואורך רה"ר מפסיק ביניהן חייב, שכך הי' במשכן בעגלות, ולרוחב רה"ר למע' מי"ט מותר). שמח, ב (כנ"ל). שמח קו"א ג (כשיש כרמלית בין הרה"י). שנד, א (חלון ובור בדיוטא א' באורך רה"ר).

מלבוש

א: יג, א (ציצית פסולים המחוברים לטלית, אם דעתו להשלימם הם כמשאוי וחייב). לא, א (המוצא תפילין בשדה מותר ללבשן ולהכניסם).

ב: שא, ב (מלבוש מותר). שא, ג (שריון וכובע או אנפלאות ברזל הוו מ. ואסור שנראה כיוצא למלחמה בשבת. תפילין. מנעל גדול. חלוק גדול. מנעל אחד). שא, ד (מחט נקובה בבגדו לחבר קצותיו חייב). שא, ה (אינה נקובה היא כבית יד למלבוש, וי"א שחייב, וי"א שאסור מד"ס כשהוא תכשיט). שא, ח (מפתח אינו בטל למ. ואסור לצאת בו אפי' קבוע בחגורה בחוזק, אא"כ קבוע בו לחגור בו ומשמש לחגורה). שא, י (כיס הזב ונדה להציל מטינוף לא הוי מ. אא"כ עשוי כמו מכנסים או שהוא להציל מצער הגוף). שא, יא (וכן ליתן בגד על הצעיף להציל מטינוף הגשם, אא"כ להציל מצער הגוף או שמתעטפת בו ראשה ורובה, שאז מותר אפי' בגד עב וגס). שא, יב (קיטע בקב שלא יראה חסר רגל אסור, אא"כ עור החופה הקב עודף ללבשו על שוקו. מנעול עץ מותר מדינא אף שיכול להשמט). שא, יב בשוה"ג (מקל של חיגר כיון שכל גופו נסמך עליו ה"ז כמו מנעל). שא, יג (סמוכות של קיטע וכסא הקשור מאחוריו מותרים, וכן מקל של חיגר שאינו יכול לילך בלעדו, משא"כ כשמתחזק בו כשירא ליפול, או מקל החשובים אסור אפי' ביו"ט). שא, טו (אסור בכבלים שברגליו). שא, טז (חמור הליצנים ועצים גבוהים למושב הרגל ומסכות אינם מ. או תכשיט). שא, יז (תיבה מפני הגשמים משוי, שק דרך מ.). שא, יח (פשתן סרוק על המכה. סמרטוט כרוך על המכה שבידו). שא, יט (דברים המרפאים שהניח על המכה מלפני השבת). שא, כ (סמרטוט מותר לאגד על הרטיה, אבל לא חוט או משיחה חשובים קצת). שא, כג (מטפחת בטלה לכסות אם היא תפורה אליו, אבל לא לחגורה או כובע, אא"כ קשרה באופן שמאריך בה החגורה ויחגור עצמו בכולה). שא, כד (טלאי שיהודים צריכים לשאת מותר כשקשור לכסות). שא, לד (מטבע חשוב ואינו מתבטל להקרא מ.). שא, לה-ז (הגביה שולי הטלית, מתי חייב שהוא דרך משוי, מתי אסור שנראה כמשוי, ומתי מותר, כששוליה מוגבהים ומכסה רוב גופו, או כשמגביה להתנאות כמנהג אנשי המקום, או שיש לו נקבים להוציא הידים, או במקומות שהולכים בה מקופלת על הצואר אף בבית, או שיעשהו כמין אבנט). שא, מא (לבדים הקשים שמתעטף בהם נראין כמשוי. כשאינם קשים מותר כשמתעטף בהם ראשו ורובו). שא, מב-ג (ב' מ. שוים מותר אפי' לצורך חברו, וכן ב' כובעים. ב' חגורות בלי מ. ביניהם, ב' דעות). שא, מד (בתי ידים). שא, מו (רצועות שתלוין על הכילה שמעוטף בה, או באבנט, או לולאות שנפסק ראש א' מהבגד, אם אינם חשובין בטלים לבגד). שא, נא (תפילין זוג א' דרך לבישה וב' זוגות כמשוי). שא, סג (מצנפת או סמרטוטין למי שיש לו מכה). שא קו"א ד (המסקנא שמחט נקוב אפי' לצורך לבישה חייב). שא קו"א ה (מנעל עץ מותר כמו מקל חיגר מחמת צורך הילוכו וסמיכת גופו). שא קו"א ו (מקל זקנים להחזיק עצמו שלא יפול ואין כל גופו נסמך עליו). שא קו"א ח (לבושים שלנו מותר להגביה מקצתו, כשרוב גופו מכוסה ואינו מגביה שוליו על כתפיו). שג, יא (מחט להעמיד מפתחי חלוקה וצעיפה כבית יד למ. ואם לחלוק בה שערה הוא משוי. מחט נקובה משוי וחייבת). שג, יז (מוך שבאוזן ובסנדל המשמש להנאת הגוף הוא כתכשיט ומ.). שג, יח (מוך שהתקינה לנדתה מותר, משא"כ כשהוא כדי שלא יטנף הבגדים). שח, נז (פשתן סרוק לבעלי קרחה מותר רק אם צבען או כרכן). שלד, י (ב' חגורות התירו בדליקה). שמ, יג (מחט נקובה שתחוב בה חוט המחובר לבגד למותחו, מותר לצאת בו). מהדו"ב תתצג ד"ה והשתא (מחט לחבר קצות בגדו אינו מ. כי גם בלי המחט לא יפלו הבגדים). תתצד (פורפת על האבן. מחט בצעיף בימיהם). תתצה (טעם הב"י שמחט נקובה אינה מ. דלאו אורחא בהכי). תתצו (טעם זה מוכרח לפוסקים שחייבים רק במחט נקובה. חוט ומשיכה שעל רטיית המכה). תתצז (דעת הפוסקים שאיש חייב במחט שאינה נקובה. כבלים שעל הנחבש. כבלים של בתולות).

ד: תריד, ד (לצאת בבגד קשה כרוך על רגליו, בשבת אסור וביוה"כ מותר, עכ"פ לדבר מצוה והוא מפונק. ובאנפלאות מותר).

עקירה והנחה

ב: רסו, ג (מהתורה דוקא כשהוא עצמו עקר והניח, החפץ או רגליו). רסו, יא (עמד לתקן המשוי אינה הנחה). רסו, טז (כנ"ל). שז, כז (נהגו שלא לקבל אגרת מיד הנכרי שמא יעשה הישראל ההנחה). שכה, ב (לא יתן ליד הנכרי בביתו שלא יעשה הע. אלא הנכרי יטול בעצמו). שכה, טז (כנ"ל). שלא, ח (זה עוקר וזה מניח אסור מד"ס). שמו, א (עמידה לפוש הוי ה. לתקן משאו אינה ה.). שמו, ב (עומד במקום פטור ולקח מרה"י לרה"ר, אם נחה ידו שם קצת הוי הנחה). שמז, א (זה ע. וזה ה. פטור אבל אסור). שמז, ג (זה שניטל החפץ מידו לא עשה כלום מאיסור שבת). שמז, ה (זה שהונח החפץ בידו מותר משום איסור שבת). שמז, ז (ידו הפשוטה לרשות אחרת אינה ה. אלא לחפץ שהונח עליה ממקום אחר, או שלשל ידו למטה מג"ט). שמט, ג (ה. עומד או יושב לפוש). שמט, ה (זה עוקר וזה מניח אסור אפי' בכרמלית לדבר מצוה). שנ, ב (כששותה נחו המים בפיו. אם אח"כ נעקרו מפיו ונחו במעיו או שבליעתן היא הנחתן לגמרי, ב' דעות). שנ, ג (כשמוציא ראשו ורק, אינה חשובה ה. בפיו הואיל ולא הונח שם ממקום אחר). שנא, א (המחבר ידו או כלי למזחילה כשואב ממנה, כשהיא רה"י). שנב, א-ג (נשאר ראשו בידו אין זו ה. ומד"ס אסור להחזירו, אפי' בכרמלית, ומשום בזיון כתבי הקדש לא גזרו, כשרבים עוברים עליה, או שתלוי באויר רה"ר, או שנפל לכרמלית. ובלא"ה יהפכנו על הכתב). שנב, ד (בשאר דברים אסור להחזיר, אא"כ תלוי באויר כרמלית וראשו בידו שברה"י). שנד, א (דלי התלוי וראש החבל בידו שברה"י, באויר רה"ר אסור ובכרמלית מותר).

קמיע

ב: שא, כה-ט (ק. מומחה כתכשיט. כתב לחש א' בג' אגרות וריפא ג' בנ"א נעשה האיש מומחה ללחש זה. ריפאה אגרת זו ג"פ נעשה הק. מומחה. כתב לחש זה בעוד ג' אגרות ולא ריפא אבד האיש המחאתו. הומחה ק. קודם הרופא ואח"כ איבד הרופא המחאתו לא איבד ק. המחאתו). שא, ל (מותר לצאת בק. אפי' חולה שאין בו סכנה או שהוא ממשפחת נכפין). שא, לא (לא יקשור ק. באצעדה או טבעת). שא, לא (נאמן הרופא שהוא או הק. מומחה). שה, כא (בהמה יוצאת בק. המומחה לבהמה). שה, כב (לענין כרמלית דינה כמו באדם. בחצר מותר לבהמה בכל אופן).

קנס

ב: רסו קו"א ב ד"ה שם חשש (הוציא ידו לכרמלית אם ק.). שמח, א (הוציא ידו מלאה פירות במזיד לאויר רה"ר או כרמלית, ק. שלא יחזיר ידו עד מוצ"ש). שמח, ב-ג (הוציא בשוגג, ברה"ר גזרו שלא יושיט לחצר אחרת, ובכרמלית לא גזרו). שמח קו"א א (לא קיי"ל כדעת הסוברים שבהוציאה משחשיכה מותר להחזירה). שמח קו"א ב (הק. הוא על שעשה עקירה, ולא על שחשב לעשות עקירה והנחה).

רפואות

ב: שא, כה (עשבים שתולין בצואר לר. הוי כתכשיט). שא, יג (מותר לצאת בביצת החרגול, שן שועל, מסמר שצלבו, שהן ר. בסגולה). שא, לד (מטבע על המכה לר. אבל לא כדי להגן מקוצים ויתדות). שג, יט (פלפל לריח הפה ומלח לרפואת השיניים).

עיי"ע רפואה.

שלא כדרכה

ב: רנב, יח (מחט בבגדו). רסו, יב-טו (יזרקנו כלאחר יד). שא, ב (לאחר ידו, ברגליו, בפיו, בין אצילי ידיו, במנעלו. אוכל בפיו חייב). שא, ד-ה (היוצא במחט בבגדו במקומות שאין דרך לתוחבה). שא, ו (הטעם שטבעת שאין עליה חותם הוי ה. כדרכה לאיש). שא, ט (החייט במחט התחובה בבגדו לסימן אין זו ה. כדרכה). שא, יב בשוה"ג (קיטע בקב שלו). שא, טז (מסכה אינה דרך הוצאה לרוב בנ"א). שא, לח (מעות צרורים בסדינו חייב, והתפורים בבגדו פטור, ובמקום הפ"מ לא גזרו). שא, לט (בכיסו או באזורו או בין בגדיו לבשרו – כדרכו). שא קו"א ה ד"ה אלא (קיטע בקב שלו). שג, יא (מחט נקובה שהוציאה להעמיד מפתחי חלוקה היא ה. כדרכה). שג, כג (אסור גם בחצר שאינה מעורבת). שטז, ז (מטעם זה ב' שעשאוה פטורים). של, א (תלוי בשערה). שנב, ב (הטעם שאסרו ה. של"כ בכרמלית). מהדו"ב תתצב הגהה ג (מחט לסגור מפתחי החלוק ולהעמיד הצעיף, דרכו לפעמים להוציאו והוי כדרכו, ולא דרך לבישה). תתצד (י"א שהמחט אינו כדרכו אלא באשה גודלת). תתצו (הפוסקים שמחט נקובה חייב, אף שהוא כדרכו רק לפעמים דרך לבישה).

עיי"ע מלאכות שבת (שלא כדרכה).

שמא ישכח ויוציא

ב: רנב, יז-ח (לא יצא בע"ש וחפץ בידו שמא יזכור שהחפץ בידו וישכח שהוא שבת ויוציא, אא"כ גם בשבת אינו חייב מה"ת). שא, ב (תכשיט שאפשר לשלפה להראות נויה, ותכשיט רפוי שאפשר יפול). שא, ג (תפילין שמא יצטרך לבה"כ ויסירן, ומנעול גדול שמא יפול. מנעול אחד שמא ישחקו עליו ויסירנו). שא, ה (מחט שאינו נקוב שמא ישלפנו להראות נויה). שא, ו (גזירת שמא ישלפנו באיש, י"א שהוא רק בתכשיט שהוא גם לאשה. טבעת שיש או שאין עליה חותם בזה"ז הוי תכשיט לאיש ולאשה, ועכשיו נהגו היתר בשניהם). שא, ח (מפתח של כסף, שמא יפול או שמא תשלוף להראות יפיה). שא, יב (קיטע בקב המחופה עור שמא ישמט, משא"כ במנעל עץ או פאנטיניש). שא, יג (קיטע שיבשו שוקיו ועושה להם סמוכות, שמא ישמטו). שא, כא-ב (שמא ילעגו בני מלכים ויסיר האב – רק בזגין של זהב התלוים בבנים ואין מחוברים. שמא יפול – בשל כסף לא גזרו בכל ענין, ובשל מתכת, בזגין חששו רק כשאינם מחוברים, ובשאר תכשיטים - אף במחוברים). שא, ל (קמיע שבו אזכרות ואינו מחופה עור לחולה שאין בו סכנה, שמא יצטרך לבה"כ). שא, לא (כשמתיר קמיע וחוזר וקושרו אין חוששין שמא ישכח). שא, לח-ט (ללבוש בבית בגד שיש מעות בתוכו). שא, מג (כובע שיכול הרוח להפריחו). שא, מד (בתי ידים, שמא יוציא יד אחת כדי למשמש בבשר). שא, נ (כובע שיכול הרוח להפריחו). שא, נא (מצא תפילין במקום שאינו משתמר התירו ללבשן ולהכניסן זוג זוג עד מקום משתמר הראשון). שא קו"א ד (אם חוששים לדלמא שלפה כשמעמדת קישוריה. באיש). שא קו"א ה (קיטע בקב המחופה עור צריך לקשור למע' שלא יפול). שא קו"א ט (ללבוש בבית בגד שיש בו מעות, אף כשאסור להוציא רק מד"ס). שג, א-ג (חוטין ורצועות קטנים שחוצצין בטבילה). שג, ג (בגד שבצוארה מצוייר בזהב שמא תראה נויה לחברתה). שג, ד (ציץ שתפור לשבכה של נשואה אין חוששין שתשלוף, שלא תגלה שערה). שג, ה (כיפה של צמר לתכשיט במקום ציץ, שמא תשלוף להראותה). שג, ז (עיר של זהב, וכל תכשיט שאפשר לשלפו ולהראותו אסרו). שג, ח (כליל של זהב, וכל תכשיט שעשוי לאשה חשובה שאין דרכה לשלוף לא גזרו). שג, ט (רסוקיא שאין בה רצועות להדקה, שמא תפול). שג, י (נזמי האוזן, במקומות שהנשואות מכסות האזנים אין חוששין שתשלוף). שג, יא (מחט שאינה נקובה שראשה עב כתכשיט, נהגו להקל). שג, יב (טבעת שאין עליה חותם). שג, יג (כוליאר וכובלת). שג, יד (שן של זהב). שג, טו (מנעל קרוע או חדש שלא הלכה בו, באשה). שג, טז (זקנה בחוטי שער של ילדה או ילדה בחוטי שער של זקנה. פאה נכרית). שג, יז (מוך שאינו קשור שיכול ליפול). שג, כ-כא (בתי שוקים ואצעדה בזרוע או בשוק אין חוששים שיפלו). שג, כב (כל מה שהתירו, מותר אפי' לשלפו ברה"ר ולחזור להתלבש בו). שג, כג (כל מה שאסרו, אם מותר בחצר שאינה מעורבת ובחצר מעורבת. חפץ בחיקו או בגדו או חגורתו בביתו. בזה"ז שאין לנו רה"ר. בזה"ז שאין רגילות להראות נויה לחברותיה). שה, ח (מטלית שקושרין לעזים על דדיהן שלא יטפטף, שמא תפול). שה, ט (חמור במרדעת שאינה קשורה). שה, יג (עזים בכיס שבדדיהן. בהמה בסנדל). שה, טו (בהמה בחותם). שה, טז-יז (גמל במטולטלת ועקוד או רגול). שה, כ (סולם צואר החמור ורצועה שברגלו). שח, א (א' מטעמי איסור מוקצה). שח, יט (הלובש תפילין בבית). שי, יד (בגד שמעות בכיסו). שלח, ה (שמא יזרוק צרור). שמח, א-ג (המושיט ידו מלאה פירות לרה"ר או לכרמלית, מתי גזרו שמא ישליכם שם מידו). שנ, א-ב (הוציא ראשו לרה"ר או כרמלית, מתי גזרו שלא ישתה שם שמא יביא המים אליו). שנב, ב (הטעם שבכרמלית לא גזרו בזה, וביוצא סמוך לחשכה וחפץ בידו). שנג, א (הזורק מגג לגג דרך אויר רה"ר, כשגג א' גבוה מחבירו והם כלים שאינם נשברים, שמא יפול וישכח ויביאנו, ובכרמלית מותר). שנג, ה (אין נותנים כלים שאין נשברים על זיז שעל אויר רה"ר, ובכרמלית מותר). שסה, ז (לא ישב בפתח המבוי כנגד הלחי או תחת הקורה וחפץ בידו. בצוה"פ מותר, כשאינו גבוה מאד. בפתח החצר מותר). מהדו"ב תתצ (מחט שראשה א' עב, או שמעמדת קישוריה, אם יש לחשוש דלמא שלפה). תתצא (חילוק במעמדת קישוריה, בין בתי שוקים שהם לצניעות, לבין מפתחי החלוק במקום גלוי לנוי). תתצב (או חילוק בין יפלו הבגדים כשתשלוף המחט, לבין שרק יתגלה קצת, ולא יפול הצעיף לגמרי).

ד: תקפח, ד (לא אסרו תק"ש בשבת).

תכשיט

א: יג, ב (טלית מצוייצת כהלכה היא ת. ומותר לצאת בה אפילו בלילה).

ב: שא, ב (ת. מותר. ואם אפשר לשלפו להראות יפיו אסור). שא, ג (סייף התלוי במלבושיו חייב, שאינו ת.). שא, ו (טבעת יש עליה חותם ת. לאיש ולא לאשה, ושאין עליה חותם ת. לאיש. בזה"ז שניהם ת. לאיש ולאשה). שא, ז (שיש עליה חותם היינו שוקע או בולט לחתום על שעוה, אבל לא אותיות הכתובים עליה). שא, ח (מפתח כסף לת. אם יש לחוש מפני הרואים. מפתח ברזל או נחושת. נדן של כסף ותיק בתי עינים של כסף, מותרים רק כשאין בתוכם סכין או בתי עינים). שא, כא-ב (זגין של זהב או מתכת המחוברים לבגד. מפתח של זהב ושל מתכת). שא, מה (ציצית כשרה לאיש אפי' בלילה). שא, סב (פשתן או צמר בראש בעלי קרחה). שג, ו (מטלית שתולין לכלה להפריח הזבובים אינה ת.). שג, יב (טבעת שיש עליה חותם אינה ת. לאשה וחייבת. אין עליה חותם ת. ואסורה שמא תשלוף). שג, כג (כבול ופאה נכרית התירו בחצר שלא תתגנה על בעלה). שג, כג (טבעת בזה"ז, בין יש בין אין עליה חותם, הוי ת. לאיש ולאשה).

ראה גם לעיל אצל שמא ישכח.

הוצאת ז"ל

עיי"ע הרהורי עבירה.

א: ג מהדו"ב, י (האוחז באמה מביא מבול לעולם. נשוי. מעטרה ולמטה). א מהדו"ק, ז (סגולה: נט"י שחרית מיד כשקם). ג מהדו"ק, כא-ג (לא יאחוז באמה. נשוי. מעטרה ולמטה. בביצים. ע"י מטלית). סג, א (לא ישכב פרקדן).

הוראה

עיי"ע בית דין. כללי ההוראה. שוחט ובודק (קבלה).

ב: שכג, י (מותר להורות בשבת להיתר).

ה: יח, כח (טועם כדי לברר הוראתו). יח קו"א ט ד"ה והא (לא יורה במקום שיש חכם העיר). יח קו"א י ד"ה אבל אין (הגיע להוראה ואין רבו בחיים א"צ נטילת רשות).

הלכה ואין מורין כן

א: ל, ב.

ב: רעא, ו. ערה, יב. רעו, יט.

ד: תקט קו"א א (אסור לומר לשואל שהיא הלכה ואין מורין כן). תקט, ה-ו. תקט, י. תקט, יד-טו.

מורה מתוך משנתו

ה: א קו"א ח (לא יורה הלכה שאינו יודע טעמה. השו"ב לא יורה לעצמו מספרי השו"ב, וישאל ספקותיו מחכם המורה). ת"ת ב, א (יש אוסרים להורות מתוך ספרי הלכות פסוקות). ב קו"א א (המורים מתוך משנתם, כיון שא"י הטעם, או שיש משניות דלית הלכתא כוותייהו. הוראה מתוך ספרי הלכות פסוקות. שיטת הרמב"ם, הרא"ש, רבנו ירוחם, ורש"י).

שאלת חכם

ה: ת"ת ג, ד.

ו: מציאה כא.

הושענא רבה

ג: תסח, כב-ג (יום דין).

ד: פסקי הסדור שעב (סדר ה.)

ערבות

ג: תמה, יב (ישרפו בו החמץ).

הזכרת נשמות

עיי"ע נשמה.

ב: רפד, יד (אחרי קרה"ת בשבת. בימים שא"א צו"צ, יש חתונה או מילה, כשמברכים החדש). שז, כד (כדבר מצוה, שנודרין לצדקה). פסקי הסדור תתקד (אב הרחמים בשבת אחרי קרה"ת. כשמברכים החדש).

ג: תכט, ח (בחדש ניסן. באחש"פ).

ד: תרכא, יד (ביוה"כ).

הזכרת השם

עיי"ע שמות הקודש.

הזמנה

עיי"ע תשמיש קדושה.

א: מב, א (ה. אינה כלום). מב, ד (ה. כיס לתפילין לא נאסר אא"כ צרר בו פ"א, ואפילו לא ה. אלא שצררן בו פ"א ע"ד לצררן לעולם). מב, ה (ה. חש"ו). מב, ו (בגוף הקדושה י"א שמועלת ה. וי"א שמועיל רק מעשה, ואז אין תנאי מועיל. קלף מעובד לס"ת סתמו כהתנו). פג, ב (ה. לבה"כ אוסר לקרות ק"ש בתוכו אבל לא כנגדו). פג, ג (ספק ה.). פד, א (ה. במרחץ אינה מועלת). קצב, ז (ה. בפה בכל דבר שבקדושה).

ד: תרלח, טו-ז (סוכה אין מוקצית למצותה עד שישב בה פעם א' בחג זה).

הידור מצוה

עיי"ע מצוות (הידור מצוה). ארבעה מינים.

הכנסת אורחים

א: קפ, ו (מאריך ימים ומכפר עונות).

ב: שז, כג (מצוה גדולה. דוקא באורחים מעיר אחרת). שלג, ו (כנ"ל).

ד: תקי, כ (אין מצות ה"א באורחים מאותה עיר). תקטו, א (דוקא באורחים מעיר אחרת).

הכשר כלים

עיי"ע חמץ (כלי חמץ). טבילה (טבילת כלים).

ג: תנא, ה (הלוקח כ. מנכרי מתי יש לחוש שהתשמש בהם). תנא, סט-ע (יש חוששים בכלים גיגלייזערט, ובציפוי בדיל וצבע, שנעשים ע"י סובין. ומעיקר הדין אין לחוש, שבעת הדבקתו לכלי באש נשרף ממשות הסובין). תסא, ב (תנור של חמץ שאינו רוצה להכשירו ע"י היסק, יטיל קרקע עבה אצבע).

אבן מלובן

ג: תנא, כז (כשצריך הגעלה אי סגי בעירוי מכ"ר וא"מ, ב' דעות. ובכלי גדול שאין לה אוגנין יש להקל). תנא, ל (א"מ מועיל אף בנפסק הקילוח ובעירוי מכלי שני). תנא, נח (שלחנות ותיבות נהגו עכשיו להגעיל בעירוי מכלי ראשון וא"מ). תנא, סא (בהגעלת חבית). תנב, א (בכלי גדול, ירתיח בו מים וישליך בו אבן רותח או לפיד, ויעלו המים על שפתו).

אינו בן יומו

ג: תנא, לא (אי סגי בהגעלה של רוב תשמישן). תנא, ס (כנ"ל). תנב, ו (לכתחלה אסור לבשל בכלי שאב"י, ואסור להשתמש במי הגעלת כלי שאב"י). תנב, יא-ב (ע"י הגעלת כלי שאב"י נעשה ג' נ"ט של היתר).

עיי"ע תערובת (נותן טעם לפגם).

בית יד

ג: תנא, כ (ב"י סכינים, מתי מועלת הגעלה). תנא, כא-ב (ב"י שאר כלים, כשהגעיל הכלי צריך לכתחלה עירוי ב"י מכ"ר. כשלא הגעיל הכלי, ב' דעות אם הב"י אוסר). תנא, כג (נדן הסכין אין הגעלה מועלת, וכשפותח התפירות ומגרד א"צ הגעלה).

בישול מים ואפר

ג: תנא, סב (כלים שנשתמש בהם יי"ש תמיד, אין הטעם וריח נפלט אלא ע"י במו"א). תנב, כח (הגעלה במים ואפר, י"א שאינה מועלת). תנג, כג (כיבוס שקים של קמח בחמים וא. וחביטה).

הגעלה

ג: תנא, ו (אין מועלת בכלי חרס). תנא, יד (בכ"ר שאינו על האש ומעלה רתיחה). תנא, כ (אינה מועלת בדבק או קרן, שמתקלקלים במים רותחים). תנא, כה (מועלת בכלי מתכות, עץ גללים אבנים אדמה ועצם, חוץ מקרן. נאסר בכ"ר ע"ג האש אי סגי בכ"ר שהעבירוהו מהאש, ב' דעות. חילוק בין בלע התירא לבלע איסורא). תנא, לב (כפות, רוב תשמישן ע"י כ"ש ולפעמים מגיסים בהם בכ"ר). תנא, לזו (בכלי ארוך, יכניס חציה והופכה ומכניס חציה האחרת, ומה שנשאר באמצעיתה ילבן עד שהיס"ב מבחוץ). תנא, לח (טלאי מבפנים וקדמה בליעה לטלאי, ב' דעות אם ה. מועלת או צריך ליבון גמור. ואם אפשר שיש שם משהו ממשות האיסור צריך ליבון קל). תנא, מ (מועלת ברושם האומנים). תנא, מה (כנ"ל – תנא, כז). תנא, מז (במקום שצריך ה. אין קילוף העץ מועיל). תנא, סא (מועלת בכלי חרס שנאסרה ע"י כבוש, אבל לא כשנבלע ע"י חריפות). תנא, סב-ג (אינה מועלת לכלים שנשתמשו בהם יי"ש תמיד, שהטעם וריח לא נפלט אלא ע"י בישול במים ואפר ואח"כ ה. ובדיעבד שהכניס בו מי דבש מותר לשתותו) תנא, עג (בכלי זכוכית). תנב, א (בתוך יורה, או שפה של טיט, או ישליך לתוכו אבן רותח). תנב, ב (כלי שנשתמש בחמין גם מבחוץ צריך להגעילם תוך יורה דוקא. כלי שמגעילו מבפנים בע"פ משעה ה' הוא בן יומו, יגעילנו ב"פ). תנב, ג (נאסרו בכ"ר מגעילם במים שמעלים רתיחה. נאסרו בכ"ש או בעירוי או בצונן, סגי ביס"ב). תנב, ד (קבלו חכמים שבה. א' פולט הכל מיד. וטוב להשהותו קצת ברותחים). תנב, ה (אחר ה. ישטפנו מיד בצונן). תנב, ו (ישפוך מי ה. ולא יהנה מהם). תנב, ז (ידיח וישפשף וינגב קודם ה.). תנב, ח-יג (כשמגעיל כלי בן יומו בע"פ משעה ה', או משאר איסורים, יגעיל תחלה היורה וישפוך המים, וירתיח מים אחרים להגעיל, ויהי' במים שביורה ס' כנגד כל הכלים. כשאינו בן יומו נעשה ע"י ה. ג' נ"ט של היתר. כשמגעיל מחמץ קודם זמן איסורו נעשה ג' נ"ט של היתר לתוך כלי שאינו חשוב טעם). תנב, יד (כשמגעיל כלי בשר וכלי חלב באותה יורה זא"ז יש כאן נ"ט בנ"ט דהתירא, משא"כ כשמגעילן יחד). תנב, טו (ונהגו להגעיל היורה תחלה אף כשאינה בת יומה וקודם שעה ה, ושלא להגעיל אפי' קודם שעה ה' אלא אינה בת יומה). תנב, טז-כ (י"א שכ"ז שהכלים טרודים לפלוט אין בולעים. וי"א שכ"ז שמעלים רתיחה אין בולעים. ולכן כשמגעיל בזמן איסורו, או אפי' בחוה"מ פסח, יוציא הכלים מיד, או טרם שינוחו מרתיחתן. ולא קיי"ל כן. איסור ה. ביו"ט). תנב, כא (לחשוש לב' דעות אלו כשמגעיל בזמן איסורו, שלא להגעיל כלי שבליעתה מרובה עם כלי שבליעתה מועטה בכ"ש או בצונן או שכבר נגעל חלקו, ושלא להשהות יותר מדאי, ושלא להכניס הכלי שיעלו רתיחה ויוציא קודם שינוחו מרתיחתן. או יגעיל קודם זמן איסורו, או ג' ימים קוה"פ). תנב, כב-ד (כשמגעיל היורה בזמן איסור ובת יומה יגעילנה ב"פ, ואחר ה. הכלים א"צ להגעיל היורה. ונהגו להגעילה אח"כ ע"י אבן מלובן באותן מים, אף קודם זמן איסור ואינה בת יומה, אם אין במים ס' כנגד הכלים). תנב, כה (לא יניח כלים לתוך סל מנוקב, אא"כ אין נוגעים זב"ז. לא יגעיל כלי בתוך כלי אף שאין נוגעים זב"ז, אא"כ השהה אותן עד שהמים שבתוכו יעלו רתיחה). תנב, כו (כשאוחז הכלי בצבת). תנב, כז (אין מגעילין בחמי טבריה, אפי' נאסר בכ"ש, אא"כ נאסר ע"י חמי טבריה). תנב, כח (י"א שאין ה. אלא במים, ולא בשאר משקין או מים באפר). תנב, כט (אם המים נעשו כציר מרוב פליטה, לא יגעיל בהם). תנב, ל (ראוי שבקי בהל' הגעלה יגעיל הכלים). תסז, מו (מי ה. מחומצים ששפך לבור, אין מתערבין יפה ואין בטלין בס' קוה"פ עד שישאב כ"פ. ואם הכלי הי' אב"י, כיון שנערבו במים אחרים אין חוזר וניעור בפסח).

ד: תקט, י (איסור ה. ביו"ט, כשאפשר להגעילו מעיו"ט).

ראה גם לקמן אצל חלודה. כלי חרס. סכינים.

הדחה ושטיפה

א: קפג, א-ב (הו"ש בכוס של ברכה).

ג: תמד, ח (כלי חמץ לפני שמשהן בפסח). תנא, לד (כשנאסר ע"י עירוי מכלי שני). תנא, מג (כלים שנשתמשו בהם צונן). תנא, מט (ה. ושפשוף). תנא, עב (ה. ושפשוף ושטיפה). תנא, עז (נהגו להדיח הברזות, ועצים שתוחבים בהם כלי שתיה). תנב, ה (שטיפה מיד אחר הגעלה). תנב, ז (לפני הגעלה). תעג, לט (בד' כוסות, כוס ב' א"צ הו"ש, שכבר הדיחו קודם קידוש). תעט, ב (כוס ג' צריך הו"ש, אם יש בו שיורי פת ששרה בו).

עיי"ע בשר בחלב (הדחה). תערובת (הדחה).

התירא בלע

ג: תנא, יג (חמץ קוה"פ אי חשיב בליעתן היתר להכשירן בהגעלה בלבד, ב' דעות). שם בהגהה (צלה בשר ואח"כ נבלע חלב, סגי בהגעלה). תנא, כה (נבלע בשר וחלב זא"ז ע"ג האש סגי בהגעלה לאחר שהעבירוהו מהאש. וכן בחמץ קוה"פ).

ד: תקט, יב (סגי בליבון קל).

עיי"ע תערובת (נותן טעם בן נותן טעם דהתירא).

חלודה או נקב או סדק

ג: תנא, טו-יח (אם יש ח. מבפנים ויש בה ממשות, צריך להסיר הח. קודם הגעלה, או ללבנה ע"י גחלים ואח"כ להגעיל). תנא, יט-כ (וכן כשיש גומא או סדק. בית יד הסכין).

חם מקצתו חם כולו

ג: תנא, כב (אם עי"ז נבלע האיסור בבית יד ע"י בישול בגוף הכלי, ואם נפלט ממנו ע"י הגעלת גוף הכלי, ב' דעות). תנא, עה (כנ"ל. אבל אין לו כח להפליט ולהוליך למקצת השני ולאסור המאכל).

טיגון

ג: תנא, לו-ז (אי סגי בהגעלה או צריך ליבון, ב' דעות. בחמץ קוה"פ יש להקל. עיסה שמשח המחבת בשמן היא אפי').

עיי"ע טיגון.

כבולעו כך פולטו

ג: תנא, ח. תנא, יג. תנא, כה. תנא, לו. תנא, לח. תנא, מ-מא. תנא, נח. תנא, סה. תנב, ב. תנב, כז.

כלי זכוכית

ג: תנא, עג (י"א שא"צ הגעלה, וי"א אין הגעלה מועלת ככלי חרס, והמנהג שלא להקל בפסח אלא בדיעבד כשרוב תשמישן בצונן). תנא, עה (כלי כסף המצויירים בהיתוך זכוכית).

כלי חרס

ג: תנא, ב (המנהג לא להשתמש בפסח בישנים אפי' נשתמש בהם בצונן). תנא, ו-ז (אינו יוצא מידי דפיו לעולם ע"י הגעלה, אלא בליבון). תנא, ח (ליבון מועיל בתנור ח. ולא בכ"ח, שצריך ללבנו מבפנים ושמא יחוס עליו). תנא, ט (מכניסו לתנור אינו מועיל, רק לכבשן). תנא, יא-ב (בוכיא העשוי מלבנים ועפר, ולבנים, אין חוששים שיחוס עליו שמא יתבקע. כלי אדמה שנאסר בתבשיל רותח סגי בהגעלה). תנא, מג (כנ"ל – תנא ב). תנא, סא (כשנאסר ע"י כבוש מועלת בו הגעלה, או מילוי ועירוי, אבל לא כשנאסר ע"י חריף). תנא, סה (תנור בית החורף שמשימין ע"ג או בתוך תנור קטן שבו, אין הסיק מבפנים מועיל למה שנבלע מבחוץ. אלא ישים ע"ג חתיכת ברזל, ובתנור קטן יטיח טיט מסביב כרוחב גודל. וצונן יכול להניח ע"ג סדין). תנא, סט (גיגלייזערט דינו כח.). תנא, ע (כ"ח מחופה בדיל ועופרת אין הגעלה וליבון מועילים בו). תנא, עא (כלי עץ המצופים סממנים דינם ככ"ח). תנא, עב (כנ"ל – תנא, ב). תנה, יט (ישנים מפסח העבר, לא לשאוב בהם מים שלנו).

ליבון

ג: תנא, ז (נשרף האיסור שבתוכו). תנא, ח (כשמסיקים מבחוץ ואופין מבפנים, צריך ללבנו מבפנים). תנא, י (נשרף הבלוע שבו). תנא, יג (כנ"ל). תנא, סח (הסיק התנור נשרף חמץ הבלוע בו, ואין כוונה מעכבת בו).

ד: תקט, י (איסור ל. ביו"ט, כשאפשר ללבנו מעיו"ט).

ליבון גמור

ג: תנא, ז (ניצוצות ניתזים ממנו). תנא, ט-י (כנ"ל). תנא, יג (ניצוצות מנתזין, או שתשיר קליפתו העליונה). תנא, לו. תנא, לח. תנא, מב. תנא, נה. תסא, א-ג (ל. תנור אפיית המצות, ניצוצות ניתזים, וגחלים ע"פ כולו, ואח"כ יגרוף וימתין עד שיצטנן קצת ויחזור ויסיקהו לאפות בו). תצד, טז (ל. התנור בין בשר לחלב).

ד: תקט, יב (ניצוצות ניתזים ממנו).

ליבון קל

ג: תנא, י (לא גרע מהגעלה. יס"ב מבחוץ). תנא, טז (כשיש חלודה, נהגו – עד שיהא קש או חוט נשרף מצד הב'). תנא, יט (וכן כשיש גומא או סדק). תנא, לח (כנ"ל). תנא, מד-ה (קש או חוט נשרף מבחוץ). תנא, לז (בכלי ארוך ילבן אמצעה עד שהיס"ב מבחוץ). תנא, לח (טלאי שאפשר שיש תחתיו ממשות איסור, סגי בגחלים עד שהיס"ב מבחוץ, והמנהג שיהא קש או חוט נשרף). תנא, לט (טלאי של בדיל שניתך באש שורף ממשות האיסור. חיבר הטלאי באש הוי ל.). תנא, מג (קש או חוט נשרף). תנא, ע (כלי חמץ שחיפהו בבדיל מבפנים ע"י אש מבחוץ הוי ל. אלא שלפעמים אינו עולה בכל הכלי, לכן יגעילו).

ד: תקט, יב.

מילוי ועירוי ג"פ מעל"ע

ג: תמז, ס ד"ה ואם (כשצריך הגעלה אין כבישה מועלת אפי' כמה ימים). תנא, ס (כשנאסר ע"י כבוש וחושש להגעילו). תנא, סא (מועיל אף בכלי חרס. אינו מועיל כשנבלע ע"י חריפות). תנא, עב (חביות וכדים של שכר).

נאסר בכלי ראשון; שני

ג: תנא, ו-יב (נאסר בכ"ר בכלי מתכת ואדמה סגי בליבון קל או הגעלה, בתנור חרס צריך ליבון גמור, בכלי חרס צריך להחזירו לכבשן). תנא, כה (כ"ר שע"ג האש וכ"ר שהעבירוהו מהאש). תנא, כו (ע"י הבל שעולה מהתבשיל שבאלפס). תנא, לג (י"א שנבלע ע"י כ"ש א"צ הגעלה, להקל באינו בן יומו). תנא, מא (כיסוי הקדרה נאסר ואוסר בזיע, כשמתחיל התבשיל להזיע. אין איסור יוצא מכלי לכלי בלא רוטב). תנב, ג (נאסרו בכ"ר מגעילם במים שמעלים רתיחה. נאסרו בכ"ש או בעירוי או בצונן, סגי ביס"ב). תנב, כז (איסור נבלע ע"י חמי טבריה כמו בחמי האור).

עיי"ע בישול (כלי).

נאסר ע"י האור

ג: תנא, יג (צריך ליבון גמור, אא"כ התירא בלע). תנא, כד (חצובה, לפעמים נשפך עליה ונבלע ע"י האור שלא ע"י משקה). תנא, מב (כיסוי שעל חררה צריך ליבון גמור, שלפעמים נוגע בחררה). תנא, נה (רחת צריכה ליבון גמור, ושל עץ אין לה תקנה בקליפה והגעלה, וגם של פסח העבר לא יגעיל לחומרא). תנא, נז (נאסרה ע"י נפוחה או כפולה אינה אוסרה בדיעבד או בשעה"ד). תסא, ח-יא (מרדה שהוציא בה מצה שחוטין נמשכים ממנה).

עיי"ע תערובת (צליה ואפיה).

נשתמש בצונן

ג: תנא, מג-ד (סגי בהדחה. בכלי חרס המנהג להחמיר. בית שאור ובית חרוסת בולע ע"י החריפות. אם הגעלה מועלת, ב' דעות). תנא, מז-ח (עריבה והדף שעורכין עליו החמץ כבית שאור. נהגו שלא להשתמש בהן). תנא, מט-נג (כלים ששימשו בקמח סגי בהדחה ושפשוף, ונהגו בכלי עץ שאין ה. מועלת, אא"כ החזיק בו מים קוה"פ. וכן בסלים, אפי' נשרו במים. ובדיעבד ובשעה"ד מעמידין על עיקר הדין). תנא, נד (וכן נהגו במורג חרוץ, אא"כ ליבנו באור). תנא, ס-סא (נאסר ע"י כבוש כ"ד שעות מועלת הגעלה אפי' בכלי חרס, או מילוי ועירוי, אבל לא כשנאסר ע"י חריפות). תנא, סא (נהגו שלא להכשיר חבית שא"א לנקר זוהמא בעין בין הנסרים). תנא, סב (כלים שנתשמש בהם יי"ש תמיד גרוע מבית שאור). תנא, סד (כנ"ל – תנא, סא. ובדיעבד אין לאסור. י"א שכבוש כ"ד שעות סגי בעירוי מכלי ראשון). תנא, עב (כלי שתיה סגי בהדחה ושפשוף ושטיפה. כלי חרס המנהג להחמיר. כלים שרוב תשמישן להשהות משקה מעל"ע צריך מילוי ועירוי או הגעלה). תנא, עז (נהגו להדיח הברזות, ועצים שתוחבים בהם כלי שתיה). תנג, כג-ה (שקים של קמח, יתיר כל התפירות, ויכבס בחמין ואפר וחביטה, ומצוה מהמובחר לקנות שקים חדשים).

סכין ומדוכה

ג: תנא, ב (ס חמץ שרוצה להשתמש בצונן בפסח צריך נעיצה בקרקע י"פ). תנא, יד (אם צריך ליבון או סגי בהגעלה, ב' דעות. בלעו חמץ קוה"פ יש להקל בהגעלה אפי' אינו עומד על האש). תנא, יט-כ (ס. ובית יד, שיש בהם סדק או נקב אין הגעלה מועלת). תנא, מה (מ. צריכה קליפת הגומות והגעלה).

עיי"ע תערובת (דוחק סכין ומדוכה).

סתם כלים, סכין

ג: תמז, מו (אינם בני יומן). תמז, נא (נקיים). תמז, נו (נקיים). תמז, נח (סתם ס. אינו נקי משמנונית, וכשחתך בו צריך הדחה). תנב, ז (נקיים).

עיי"ע חמץ (תערובת, סתם).

עירוי מכלי ראשון; שני

ג: תנא, כ (עמ"ר מועיל לבית יד הכלים). תנא, כו (נאסר ע"י עמ"ר נכשר ע"י עמ"ר). תנא, כח (הכניס כלי ריקן לכ"ר והשהה שם עד שהעלו רתיחה ועירה ממנו, נק' עמ"ר). תנא, כט (דוקא לא נפסק הקילוח). תנא, לד (יש מחמירים אפי' בעמ"ש ושלישי ורביעי, שאינו מבשל אלא מבליע, ובפסח יש לנהוג כמותם). תנא, לה (סל שנאסר ע"י מליחה מגעילן ע"י עמ"ר). תנא, נח (שלחנות ותיבות נהגו להגעילן בעמ"ר, ועכשיו נהגו בעמ"ר ואבן מלובן). תנא, נט (אם נאסרה בזה הקדרה שעירו ממנה). תנא, סד (י"א שכבוש כ"ד שעות סגי בעמ"ר).

עיי"ע בישול (עירוי).

רוב תשמישן

ג: תנא, כו-לא (קערות, ר"ת ע"י עירוי מכלי ראשון ולפעמים ע"י חום כ"ר, אי סגי בעירוי כר"ת, כשאינו בן יומו ב' דעות. בדיעבד סגי ע"י עירוי מכלי ראשון, כר"ת). תנא, ס (כנ"ל). תנא, עב (כוסות ר"ת בצונן, ואם אינן בני יומן, ב' דעות אי סגי בהדחה). תנא, עג (כלי זכוכית שר"ת בצונן).

הלואה

עיי"ע מלאכות שבת (הלואה).

ב: רמו, ה (סתם ה. ל' יום). שז, יח (ה. להוצאה ניתנה, וסתמה ל' יום). שז, יט (במקום שנהגו שיכול לתבעו לאלתר).

ו: הלואה א (מ"ע להלוות, וגדולה מהצדקה. ואף קודם שמיטה. ואף כשיכול להלוות המעות לנכרי ברבית. להקדים עני לעשיר, ענייך הקרובים, עניי עירך). ו (ילוה בפני עדים או במשכון, ועדיף בשטר). יז (סתם ה. ל' יום). מציאה קו"א ב ד"ה והנה (כנ"ל).

גביה

ה: ת"ת א, ד (נפרעים מבע"ח שלא בפניו. מאב לשכור מלמד לבנו).

ו: הלואה ב-ג (הנוגש עני עובר בל"ת, ולא יעבור לפניו שהוא נכלם. לנכרי תשיך י"א מ"ע). ז (שליח ב"ד נכנס לביתו לקחת בע"כ, כדי סידור ב"ד, לפרעון ולא למשכון). יב (ואף בכלים שעושין אוכל נפש ובגד אלמנה, יתר מכדי סידור ב"ד). יט (כשגובין מטלטלין או קרקע, שמין כמה היה נותן עכשיו מי שצריך לו חפץ זה). כ (יש לו מעות לא יפרעו במטלטלין, וכן בשכירות פועלים, אלא אא"כ הוא מחמת נזק או גזלה או פקדון). כה (לוה מב' ובא א' מהם לגבות, מתי צריך הרשאה). אונאה לא (הלוחץ גר בתביעת חוב שאין לו עובר בג' לאוין).

עיי"ע מזיק (תשלומים). משכון. צדקה (גביה).

הפקעת הלואה

ו: גזלה ד (לא תעשוק את רעך, שמדחהו בלך ושוב, ובנכרי מותר, ואף לכחש ביורשו, אא"כ יש בו חילול השם). טו (מלך שהעמיד מוכס, אם יש למלך דין מוחזק, או שהמבריח יש לו דין ה"ה, ב' דעות. נכרי שקנה המכס מהמלך, המבריח יש לו דין ה"ה). גזלה קו"א ג (לד"ה מדחהו בלך ושוב עובר בלאו). גזלה קו"א ד (רשאי לכחש ביורשו). גזלה קו"א ה (בעבד עברי הנמכר לנכרי, למעשה ידיו, אי הוי ה"ה או גזל). נזקי ממון א (כשיש חילול השם אסור, אא"כ אנוס הוא, שאין לו וחושש שיחבשוהו).

עיי"ע גזלה (הברחת מכס).

זקף עליו במלוה

ב: רמו, טז.

ג: תצד הל' מכירת חמץ.

ה: רבית נה.

ו: הלואה יד. לט (בהקפת חנות משעה שקבע זמן לפרעו, שרשם ס"ה בפנקסו, ב' דעות).

חוב שלא מחמת הלואה

ד: תקכה, א (חנוני המקיף ביו"ט יכול לתבוע למחר שיפרעו לו).

ו: הלואה יד (שכר בהמה או כלים או בית או שנשכר אצלו בעצמו, ולא זקפן במלוה, וכן הערב למלוה, יכול ליכנס בעצמו לביתו למשכנו). כ (מחמת נזק או גזלה או פקדון יכול לפרוע בסובין, אפי' יש לו מעות).

טענת פרעתי

ו: עדות י (כשיש בידו שטר, או כשקנו מידו, נאמן שלא פרע, והפורע צריך להוציא השטר או להודיע לעדי קנין). עדות יב-ג (יכול להשביעו או קבלה בחרם שלא נפרע, אא"כ צוה לכתוב נאמנות למלוה, בלא שבועה וקבלה בחרם, שלא נפרע. ועדיין יכול להשביעו אחר פירעון שלא נפרע ב"פ, אא"כ כתב נאמנות לעולם. ועדיין יכולים יורשי הלוה לטעון פרוע, אא"כ כתב ועל באי כחו. ועדיין אם מת המלוה יכול הלוה לטעון פרעתי, אא"כ כתב ולבאי כחו. נאמנות מועלת ע"י קנין או שאמר לפני ה.).

מחילה

ו הלואה לא (בא לפרעו והלה משיב אינך חייב לי, ה"ז מ. ופטור). עדות יא (המוחל או פוטר מחוב כותבים העדים אפי' לא נתייחדו לעדות).

עיי"ע קנינים (מחילה).

פריעת חוב

ו: הלואה ד-ה (כשיש לו לא יאמר לך ושוב. כשאין לו אינו חייב להשכיר עצמו לפרוע, וישאיר לעצמו מזון ל' יום וכסות י"ב חודש כבינונים שבעיר, וימכור השאר ויפרע). כט השתמט מב"ח עד שנתרצה לפשרה ומחל לו השאר, אינו יוצא מיד"ש). לא (ברי ושמא חייב לצאת יד"ש, משא"כ כשתובעו בספק. ספק אם פרע חייב לצאת יד"ש אפי' אינו תובעו). לב (הולך כזכה). מציאה לא (לא יפרע לב"ב של המלוה, רק ליד אשתו).

עיי"ע ידי שמים.

שטר חוב

ו: הלואה ו. עדות י. יח (שט"ח בחת"י הלוה, והעדים חתמו רק לקיים חתימתו, אינו גובה ממשועבדים). מ (אינו דומה לחוב שבע"פ לכמה דברים).

עיי"ע שטרות (זכרון עדות).

הלוית המת

עיי"ע אבלות. הספד. מלאכת יו"ט (קבורת מת). מת מצוה. צדוק הדין. קבורה.

א: עב, א (בכלל גמ"ח. שיש למטה צורך בהם פטורים מק"ש, ושאין למטה צורך בהם פטורים רק מתפלה. גמ"ח, וחיובו מה"ת). עב, ב (מוציאין סמוך לזמן ק"ש ערבית אבל לא שחרית). קו, א (פטורים מתפלה גם אם אין למטה צורך בהם).

ב: רחצ, יח (נר של מת, שמוציאים לפניו לכבודו).

ד: תקכו, טו (מחוץ לתחום, ביו"ט שני מותר).

ה: כה, ט (אסור להתעסק בקבורת מאכילי טרפות). ת"ת ד, ד (להפסיק ת"ת).

ו: שמירת גו"נ י (לא יעמוד בפני נשים שהולכות או חוזרות מהמת).

הליכה

עיי"ע ברכת המצות (הפסק). ברכת הנהנין (הפסק). שיעורי תורה (ד' אמות, בהליכה). שבת (הליכה). תפלה (הפסק הליכה).

א: ב מהדו"ב, ה (בנחת ולא בקומה זקופה). ב מהדו"ב, ו (ד' אמות בגילוי ראש). ב מהדו"ק, ו (כנ"ל). סג, ד ובשוה"ג (רכוב כמהלך יושב בעגלה כעומד). צא, ג (ד' אמות בגילוי ראש). קנה, ב (שכר ה.). קסז, טז (רכוב כמהלך. יושב בעגלה – ספק). רעא, יט (פסיעה גסה נוטלת א' מת"ק ממאור עיניו).

הלכה למשה מסיני

עיי"ע מדות שהתורה נדרשת בהן.

א: לב, ד (שהתפילין נכתבים בדיו). לב, ח (מזוזה צריכה שרטוט). לב, ט (כתיבת תפילין על קלף במקום בשר). לב, נט (ריבוע התפלין). לב, ס (הרצועות שחורות). לב, סד (ש' של תפילין). לב, סו (תיתורא ומעברתא). לב, סח (כריכת הפרשיות במטלית או קלף). לב, סט (לכרוך עליה שער). לב, עד (לתפור בגידי בהמה או חי' טהורה). לב, עה. לב, עז. לב, עט (קשר של תפילין). לג, ד (הרצועות שחורות מבחוץ). פא, א (כזית בכא"פ).

ב: שמה, א (גוד אסיק). שמה, ג (גוד אחית). שמו, ה (העברת ד"א ברה"ר). שמו קו"א א (דופן עקומה). שסב, יח (פרוץ מרובה על העומד).

ג: תמב, א (כזית בכדא"פ). תמב, ט (כנ"ל). תצד, יא (הפסקות בפסוקים).

ד: תרז, ד (מוטב שיהיו שוגגין). תריב, א (שיעור אכילה ביוה"כ ככותבת הגסה). תרכו, ח-ט (חצי סכך כשר). תרלא, ז (רואים הסכך כאילו למטה). תרלא, י (חצי סכך כשר). תרמז, ג (צפצפה אינה ערבה). תרמח, כ (מחצה כשר לסכך ולמחיצות שבת).

ה: א, הקדמה (הל' שחיטה נצטוה משה בע"פ). כג, ג (שיעור שהיה). כד, לה-ו (אין שחיטה בסימן עקור). לא, ב (ניקב קרום מוח טרפה). לב קו"א א (רוב הטרפות). קפג הקדמה (י"א יום שבין נדה לזיבה). קפז קו"א טז (אין בה מחלוקת). ת"ת א קו"א ב (קבלה בע"פ).

קבלו חכמים

א: לב, נה. לד, א.

ב: שצו, א.

ג: תלא, ב. תנא, ז. תפט, ג.

ד: תצה, ג. תריא, ב. תריב, א.

ה: קפג, הקדמה. ת"ת א, ח. ב, ד. ג, ג. ג קו"א א ד"ה ואפילו.

הלל

עיי"ע סדר של פסח (הלל).

א: סב, ב (בכל לשון, אפילו אינו מבין הלשון). קו, ב (מ"ע מד"ס שהזמ"ג). קיג, ג. קלא, ה (ה. חנוכה מד"ס ואומרים אף בבית האבל, ולא של ר"ח שהוא ממנהג, ויאמרנו כשיבוא לביתו. זמנו כל היום.). קפה, ב (מצות קריאה, אף שאינו מבין). קפו, ג (אין הקטן מוציא הגדול).

ב: רצו קו"א ג (נשים יכולות לברך עליו, אף בר"ח דהוי תרתי לפטור).

ג: תלב, ד (ברכתו). תפז, ח (בליל פסח בצבור בברכה תחלה וסוף, יש נוהגין). תפח, ב (בשלש רגלים גומרים ה. מתקנת נביאים. מברכים לקרות ההלל או לגמור ההלל). תפח, ג (מעמוד השחר עד צאה"כ. לכתחלה מנה"ח. מהמובחר עם הצבור אחר שחרית, אף שהוא קודם התפלה. לענין הפסק בה. יו"ט, כשגומרים ה. דינו כק"ש, כשאין גומרים דינו כה. של ר"ח. שהה לגמור את כולו). תצ, ו-ז (תקנו בפרקים, כל ימי חה"ס שחלוק בקרבנותיו, ולא בחוה"מ וימים אחרונים של חה"פ, ונהגו לאמרו בדילוג, כמו בר"ח). פסקי הסדור תסג (הימים שגומרים. כשאין גומרים יברך הש"ץ לבדו). תסד (אחר ה.).

ד: תקפד, א (אין אומרים בר"ה ויוה"כ. ובסדר אמירת תהלים מותר). תריט, ח (יברך כ"א לעצמו, ויענה אמן אחר ברכת הש"ץ). תרמד, א (גומרים ה. כל ח' ימי החג, ובפסח – רק ביום א').

הספד

עיי"ע אבלות. הלוית המת. צדוק הדין. תפלה (תחנון).

א: עב, ג (כשהמת אינו מוטל לפניהם קוראין ומתפללים).

ג: תכט, ח (בחדש ניסן – רק כשהמת ת"ח ובפניו).

ד: תרד, ד (בערב יוה"כ – רק על חכם בפניו או ביום שבאה שמועתו).

העמידו חכמים דבריהם

עיי"ע יש כח.

הערמה

ב: רמה, ד (שותפים שהתנו בתחלה שהנכרי יעבוד בשבת והישראל בחול, ואח"כ באו לחשבון ה"ז ה.). רמה קו"א א (התנו בתחלה ואח"כ באו לחשבון, ג' דעות, והכרעה שבשדה מותר ובשאר מלאכות ה"ז ה.). שיא, יא (עשיית אהל ארעי בשביל המת ע"י ה.). שיד, כ-כא (ת"ח, בסתימת נקב באוכל מותר ובשעוה אסור). שיט, ג (בורר לצורך סעודה שישתייר לאחר הסעודה). שלט, יא (בכניסה לספינה, כשיודע שהנכרי יוליכנה, מותרת רק לת"ח).

ג: תנח, יז (לש עיסה בע"פ ולא הספיק לאפותה עד שחשיכה, ויש לו כבר מצות לצורך יו"ט ראשון, יערים ויאפה, ויאכל ביום א' כזית מכל מצה או יאכיל לקטנים).

ד: תצח, כא (אותו ואת בנו שנפלו ביו"ט לבור, מעלה הראשון לשחטו וחוזר ומערים ומעלה השני לשחטו). תצט, ד (כששוחט ביו"ט, מולח הבשר לצלי ע"ג העור, מעט כאן ומעט כאן). תק, יד-טז (במליחת בשר להוציא דמו ביו"ט, ע"י חתיכה שרוצה לאכול ביו"ט). תק, יז (במליחה שלא יסריח). תק, יט (בניקור בשר). תקג, ד-י (במבשל לצורך יו"ט ולצורך חול). תקג, יא-ב (הערים באופן שהוא איסור גמור, קנסוהו שלא יאכל הוא וב"ב מאכל זה לעולם). תקו קו"א ג ד"ה הנה (באפיית פת ביו"ט). תקז, יח (כנ"ל). תקי, י (לתלות המשמרת ביו"ט כדי להניח בה פירות). תקיב, ו (בבני חיל שנתנו קמח לאפות להם ביו"ט, מחמת הדחק התירו להערים בפת, כשיכול ליתן מהפת לתינוק).

הפטרה

עיי"ע קריאת התורה (הפטרה וברכותיה).

הפסק

עיי"ע ברכת המצות (הפסק). ברכת הנהנין (הפסק). נטילת ידים (הפסק). קריאת שמע (הפסק). תפלה (הפסק).

הפקעת שערים

ו: אונאה יז (אסור להרויח בדברים של חיי נפש יותר משתות, מלבד טרחו ויציאותיו. מכשירי אוכל נפש – עד הכפל. ביצים, ב' דעות). יח (בא"י ומקום שרובו ישראל אסור לקנות ולהכניס לאוצר. לפרנסת ביתו, והגדל בשדותיו, מותר). יט (אין מוציאים מא"י). כ-כא (לא לעשות סחורה בא"י בדברים של חיי נפש, ובתבלין מותר).

הפקר

עיי"ע חמץ (הפקר).

ב: שלד, ז (בדליקה אינו ה. אא"כ אמר בואו והצילו לכם).

ו: הפקר א (ה. לכל ונדר לעניים, אעפ"כ ה. דינו כנדר שאסור לחזור בו, אלא שרשאי לזכות בו). ב (מדברות וימים ונהרות ויערים מופקרים מאליהם משי"ב). נזקי גו"נ טו (ה. ב"ד ה.).

בפני שלשה

ב: רמו, ט (מד"ס, שאז אין חשש הערמה. לינצל מאיסור שביתת בהמתו בהשאילה לנכרי, סגי בינו לבין עצמו).

ג: תמה קו"א א (חשש הערמה שלא בפני ג'. בהשאיל בהמתו לנכרי התירו כשא"א בענין אחר).

לזמן

ב: רמו, ט (לינצל מאיסור שביתת בהמתו מפקירה רק ליום השבת בשעה שעושה מלאכה, ואין אחר יכול לזכות בה).

ג: תמה, ב (אינו מועיל בחמץ). תמה קו"א א (הוכחות דהכי קיי"ל. וי"א שאף מה"ת אינו מועיל. הפקר הרמאים. ובהשאיל בהמתו לנכרי התירו כשא"א בענין אחר).

הצלת נפשות

עיי"ע וחי אחיך עמך. לא תעמוד על דם רעך. מורידין ולא מעלין. פקוח נפש. קראים.

ב: שכט, ה (הבא במחתרת אין מצווין להחיותו). שכט, ו (נכרים שצרו על עיירות על עסקי נפשות, או סתם, או אפי' על עסקי קש ותבן בעיר הספר, אפי' ממשמשים ובאים). שכט, ז (כשיש חשש שלא יעמיד עצמו על ממונו ויהרגוהו). שכט, ח (הרואה ספינה מטורפת בים, נהר שוטף, יחיד נרדף, אפי' ספק אם יציל. ומ"מ אין לו לסכן עצמו). שכט, ט (היוצאים להציל חוזרים בכלי זינם).

ג: תמד, יז (ספק ה"נ דוחה מצות ביעור חמץ, ואפי' שבת).

ו: נזקי גו"נ ז (חייב לטרוח ולשכור אחרים להציל חברו, וחוזר ונפרע ממנו אם יש לו. אם צריך ליכנס בספק סכנה להציל חברו ממיתה, ב' דעות). ח (וכן כששמע נכרים או מוסרים מחשבים עליו רעה. ואפי' במומר לתיאבון חייב לטרוח להצילו או ממונו, ואם צריך להוציא ממון, ב' דעות).

נכרי

ב: שכט, ב (מתי מפקחין על הגל בשבת). של, ב (אסור ליילד עובדת ע"ז, אבל מיילדין ישמעאלית בחול ולא בשבת, אף בדבר שאין בו חילול שבת. ואם א"א להשמט בלא איבה מותר).

הקב"ה

עיי"ע שמות הקודש.

א: א מהדו"ב, ב (בחצות מקונן על החרבן). א מהדו"ב, ד-ה (מלא כל הארץ כבודו ורואה מעשיו). ב מהדו"ב, א (כנ"ל). א מהדו"ק, א-ב (כנ"ל). א מהדו"ק, ח (בסוף האשמורות זוכר החרבן). ב מהדו"ק, א (מלא כל הארץ ורואה מעשיו). ב מהדו"ק, ז (כנ"ל). ט, ט (נתעטף כשליח ציבור). כה, לה (מצוה הבאה בעברה מאוסה לפניו). מז, א (התורה כלי חמדתו). נא, ח (משגיח על בריותיו לפרנס). נו, ו (קודשא בריך הוא). צ, י (מצוי בבית הכנסת). צח, א (לפניו המחשבה כדבור). קיג, ח (אין להוסיף על תואריו בתפלה, אחדותו ית' פשוט בתכלית הפשיטות). קכח, נח (ברכתו שלום). קנו, ג (ורב חסד). קפט, ה (עושה שלום במרומיו).

ב: שכד, ז (חס על הכלב).

ד: תקפב, א (בעשי"ת מראה מלכותו). תקצא, יג-ד (ג' שעות ראשונות הקב"ה עוסק בתורת אמת, ואח"כ דן את העולם לפנים משורת הדין). תרכא, יד (בוחן לבות).

ה: ת"ת ד, ז (לא ויתר על ביטול תורה).

הקדש

ב: שו, יד-טו (איסור להקדיש בשבת). שלט, ו (כנ"ל).

ג: תמ קו"א יא בהגהה (אינו יכול להקדיש פקדון שבידו אפילו של נכרי, אף במקום שמהני תקפה).

הקזת דם

א: ד מהדו"ק, יט (צריך נט"י). קנו, כ (המקיז דם ואין לו במה להברות).

ב: רסו, כג (כלים של מקיזי דם). שכח, ח (אחזו דם שיש בו סכנה מקיזין אותו). שכח, כד (הקיז דם ונצטנן סכנה היא). שלב, ג (לבהמה מסוכנת ע"י נכרי).

ג: תסח, כב-ג (לא להקיז בעיו"ט, וקעפ זעצין מותר).

ד: תצו, ו (שקורין קעפפי"ן. אסור ביו"ט אפי' ע"י נכרי). תרמ, ח (המקיז דם שאינו מרגיש חולי חייב בסוכה. לכתחלה לא יקיז בחג).

ו: שמירת גו"נ ה (המקיז דם לא יעמוד מיד. ולא ישמש מטתו עד שיטעום. ויקיז רק בימים א', ד', ו').

הרהור

עיי"ע דבור. דברים שבלב. כתיבה. מחשבה. ערוה. שבת (ודבר דבר).

א: א מהדו"ב, ו (ה. תורה מותר בידים מטונפות). א מהדו"ק, ה (כנ"ל). מז, ב (ה. בתורה לאו כדבור דמי). סב, ג (ה. בק"ש לאו כדבור דמי). סח, א (ה. בד"ת אינו הפסק). עג, א (ה. בד"ת לאו כדבור דמי לענין כנגד הערוה ובשעת תשמיש, אבל לא לענין מקומות המטונפים). עג קו"א א (ה. בד"ת כנגד הערוה מותר). עג קו"א ג (ב' ה. בבת אחת). עה, י (ה. מותר כשהוא ערום או כנגד הערוה). פג, א (בבית הכסא). פד, א (בבית המרחץ). פה, א (במקומות המטונפות אסור, רק יהרהר בחשבונות או בציורים נאים). פה, ד (להפריש מדבר האסור מותר). צד, ז (כשא"י להתפלל בפיו יהרהר בלבו, אף שאינו יוצא י"ח). קא, ד (התפלל בלבו לא יצא). קב, א (לאו כדבור). קפה, ד (ה. בק"ש לא יצא. בבהמ"ז אם יצא בדיעבד. באנוס הצריכו ה. בבהמ"ז ולא שאר ברכות. מ"מ יהרהר ברכת המצות ולא ברה"נ. חולה יהרהר גם ברה"נ. בעל קרי קודם שביטלו יהרהר בהמ"ז ולא דברי תורה). פסקי הסדור תרה ד"ה לפי (כנ"ל א מהדו"ב, ז).

ה: א, נב (הערום מותר לה. בד"ת, אבל שומע כעונה וכמוציא מפיו אסור). ת"ת ב, יב (בלימוד התורה צריך להשמיע לאזניו, כמו בכל המצות התלויות בדבור, אא"כ בשעת עיון. שומע כעונה).

הרהורי עבירה

עיי"ע הוצאת ז"ל. יצר הרע.

א: א מהד"ת, ט (אם נתחייב עולה על ה. הלב בל"ת). לח, ד (המניח תפלין צריך ליזהר). עג, א (נגיעת בשר מביאה ה. כל דבר שמביא ה. נקרא ערוה, שמיעת קול זמר של האשה). עה קו"א א-ב (הסתכלות בגוף האשה). פה, ד (התורה מצלת מה.).

ב: שז, ל (קריאת דברי חשק שמגרה יצה"ר).

ה: ת"ת ג, ב (מי שיצרו מתגבר וא"י ללמוד בלי הרהורים, ישא אשה ואח"כ ילמוד).

הרשאה

ו: הלואה כה (לוה מב' ובא א' מהם לגבות, מתי צריך ה.). כו (בא בה. מהמלוה שבעיר אחרת עושה מצוה. ואם הוא באותה עיר, או שבא בה. מהנכרי, לא טוב עשה שמתעבר על ריב לא לו). כז (אסור לטעון דבר שאינו יודע עד שישמע מהמרשה. משא"כ אפוטרופוס).

השגת גבול

ו: הפקר י (עני המהפך בחררה להשתכר בה, וכן המחזר אחר דבר לקנותו. ובמציאה, ב' דעות). יא (לא הושוו בפיסוק דמים מותר, אפי' המוכר נכרי. לוקח נכרי מותר בכל אופן. בשכירות הבתים – חדר"ג). יב (לא להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר, או שאחר ביקש מבעה"ב תחלה, אבל מותר לשכור מלמד שאצל בעה"ב אחר). יג (לעסוק עם נכרי שישראל אחר מכירו ונו"נ אתו, ב' דעות, ותלוי במנהג המקום. מותר להושיב חנות בצד חנות, ולחלק קליות ואגוזים לתינוקות ושפחות השלוחות לחנות, ולהוזיל השער. ומדת חסידות שלא לירד לאומנות חברו). גזלה לב (הכניס מתחום חברו לתחומו בא"י, עובר ג' לאוין, גנבה גזלה ולא תסיג גבול רעך גו' בארץ גו').

השכמת הבוקר

א: א-ג מהדו"ב: (הל' ה. הב.). א-ג מהדו"ק (כנ"ל). פסקי הסדור תרה-ח (כנ"ל).

השתחוואה

עיי"ע תפלה (כריעה והשתחוואה).

א: קלא, א (על רצפת אבנים אסור מה"ת מחוץ למקדש. מד"ס – אף בלא פישוט ידים ורגלים. כשמטה פניו על צידו מותר).

התבוננות

א: א מהדו"ב, ד-ה (כשניעור משנתו).

ה: ת"ת ב, ב (להתבונן במוסר השכל של ההגדות). ב, ט (כנ"ל).

התחיל בהיתר; באיסור

עיי"ע חצי שעה. תפלה (הקדמתה לפני צרכי האדם).

א: ע, ה (ה. באיסור ויש שהות יפסיק לק"ש ולא לתפלה. ה. בהיתר לא יפסיק אף לק"ש. וי"א שהעוסק באכילה יפסיק מ"מ). פט, ו (כנ"ל). קו, ד (התחיל ללמוד באיסור לא יפסיק לא לק"ש ולא לתפלה).

ב: רסג כד (ה. בהיתר היינו דוקא כשיכול לגמור בה.). רעא, ט (בק"ש ותפלה ה. בהיתר א"צ להפסיק, משא"כ בטעימה קודם הקידוש). רצא קו"א א (אין איסור להתחיל סעודה גדולה קודם חצות ולכוין להמשיך אחר מנחה גדולה). רצט, ב (לענין הבדלה). רצט קו"א ב (הטעמים שבקידוש יפסיק אף בהתחיל בהיתר, ובהבדלה יפסיק בהתחיל באיסור אף שהבדיל בתפלה והוי דרבנן).

ג: תלא, ו (לפני בדיקת חמץ). תלא קו"א א ד"ה ומה"ט אם התחיל (התחיל באיסור דבר שיש לו קצבה אינו פוסק). שם ד"ה ועיין (התחיל תוך ח"ש אם נקרא בהיתר). תפט, יז (לפני ספה"ע. התחיל באיסור יחמיר כהאומרים שספה"ע בזה"ז מה"ת).

התעלפות

ב: של, ז (שמא נתעלפה, ולא מתה).

ה: א, ג (עייפות וסילוק הרגשה). א, ו. א, ח-ט (כנ"ל). א, כה. א, מ. א קו"א ג-ד. א קו"א ו.