רמג דין המשכיר שדה ומרחץ לנכרי. ובו ט"ז סעיפים:

א

א אסרו חכמיםא לומר לנכרי לעשות לנו מלאכה בשבתב בין בחנם בין בשכרג ואע"פ שאומר לו מקודם השבת שיעשה בשבתד ואע"פ שאינו צריך לאותה מלאכה עד לאחר השבתה שכשהנכרי עושה בשבת הוא עושה בשליחות הישראלו ואע"פ שאין אומרים שלוחו של אדם כמותו מן התורה אלא בישראל הנעשה שליח לישראלז שנאמר בתרומהח כן תרימו גם אתם תרומת ה' ודרשו חכמים גם לרבות שלוחכם מכאן ששלוחו של אדם כמותוט ומה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית אבל הנכרי אינו בתורת שליחות מן התורהי מכל מקום מדברי סופרים יש שליחות לנכרי לחומראיא.

ויש רמז לאיסור זה בשבת ויו"ט מן התורהיב שנאמר ביו"טיג כל מלאכה לא יעשה בהם משמע אפילו ע"י אחרים שאין מצווים על השביתה ביו"ט וקל וחומר לשבת ומכל מקום אין זו אלא אסמכתא בעלמאיד.

ועיקרטו האיסור אמירה לנכרי בין בשבת בין ביו"ט אינו אלא מדבריהםטז כדי שלא תהא שבת קלה בעיני העם ויבאו לעשות בעצמןיז וכן ביו"טיח ואפילו בחולו של מועדיט וכן בשאר כל איסורין שבתורה כמו שיתבארו במקומןכ:

ב

ב והפליגו חכמים באיסור זה וגזרו בו גזרותכא כגון אם עשה הנכרי מעצמו בשביל ישראל אסרו ליהנות בשבת ממלאכתוכב ולמוצאי שבת עד בכדי שיעשהכג משום גזרה שמא יאמרו לו לעשות בשבתכד.

וכן אם רואהו עושה מלאכה בשבת בשבילו פעמים שצריך למחותכה כגון אם יגיע לישראל ריוח ממנה אפילו לאחר השבתכו (ואם גם לו מגיע ריוח ממנה יתבאר בסימן רמ"דכז ורנ"בכח):

ג

ג לפיכך מי שיש לו מרחץ שרוחצים בה הכל ונותנים לו שכר או שיש לו תנור שאופין בו הכל ונותנים לו שכר או שיש לו רחיים שטוחנין בהן הכל ונותנין לו שכר ורוצה לשכור לו נכרי לכל השנהכט שיתעסק בכל המלאכות הצריכות במרחץ ורחיים ותנור ויקבל השכר מן הרוחצים והטוחנים והאופים ויביאהו להישראלל צריך הוא למחות בהנכרילא ולא יניחנו שיתעסק בהם בשבת בשביל נכרים שירחצו ויטחנו ויאפו שם לפי שהישראל מרויח בעבודת הנכרי בשבת שמגיע לו שכר מזהלב (ואפילו אם הנכרי אינו צריך לעבוד כלום שכבר הכין הכל מערב שבת מכל מקום מה שהנכרי הזה מקבל השכר מהנכרים הוא עושה זה בשביל הישראל ולהישראל עצמו אסור לו לקבל השכר של יום השבת לכן אסור ג"כ שיקבל הנכרי בשבילולג).

ואין להתיר לפי שהנכרי טורח לעצמו בשביל השכר שקצץ לו כיון שאם היה הישראל מונע את עצמו מריוח השבת והיה אומר לנכרי שלא יהיה כלל בשבת אצל המרחץ ורחיים ותנור לא היה מנכה לו כלום משכרולד שהרי לא שכרו לכל יום ויום בפני עצמו אלא לשנה או חדש בבת אחת.

ואע"פ שהנכרי אינו מעלה על דעתו שהישראל אינו מכריחו להתעסק בשבת ושישלם לו כל שכרו אף אם לא יתעסק כלל בשבתות אלא הוא עוסק לפי תומו להשלים קבלנותו שקיבל עליו בתחלת שכירותו בסתם להתעסק כל השנה או החדש כדי שישלם לו כל שכרו משלם ולא יהיה לו עליו שום תרעומות ואם כן הנכרי מתכוין לטובת עצמו מכל מקום כיון (שבאמת) שאין להנכרי טובה וריוח מעסק זה שבשבת שאף אם לא יתעסק בשבת לא ינכה לו כלום משכרו ולהישראל מגיע ריוח מזה אם כן נראה הדבר כאלו עסק זה הוא בשביל הישראל בלבדלה:

ד

ד וכללו שכן (א) שאם שכר הנכרי לימיםלז שאמר לו בעד כל יום ויום שתתעסק במרחץ או תנור או רחיים אתן לך כך וכךלח אף על פי שלא אמר לו שיתעסק בשבתלט והנכרי מעצמו הולך ומתעסק גם בשבת צריך למחות בידומ ולא יניחנו להתעסק בשבת שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו כדי ליטול השכר שקצץ לו בעד כל יום מכל מקום כיון שהוא עושה כן מחמת דבורו של ישראל ששכרו להתעסק איזה ימים הרי זה כעוסק בשליחות הישראלמא שאף שהישראל לא אמר לו להתעסק בשבת אלא שכרו לאיזה ימים סתם מכל מקום הנכרי שמתעסק בשבת מתעסק הוא מחמת השכירות ששכרו הישראל לאיזה ימיםמב והרי בדעתו היום שהוא שכירו של ישראל היום והוא עושה שליחות הישראל לפיכך אף שעושה בשביל טובת עצמו אין זה מועיל כלוםמג שלענין שליחות אין לחלק בין עושה לטובת המשלח בין עושה לטובת השליח בין כך ובין כך שלוחו הואמד:

ה

ה אפילו אם שכר הנכרי לשנה אם עבר ולא מיחה בידו והניחו להתעסק בשבת והביא הנכרי את השכר להישראל אף על פי שלא הביא לו שכר שקיבל ביום השבת בפני עצמו אלא הביאו בהבלעה עם שאר הימים כגון שהביא לו בבת אחת שכר ארבעה וחמשה ימים ויום השבת ביניהם שאין בזה איסור משום שכר שבת כמו שיתבאר בסעיף י"א אעפ"כ אסור להישראל ליהנות מן השכר שקיבל הנכרי ביום השבתמה (ב) שקנסוהו חכמיםמו:

ו

ו אבל אם רוצה הישראל להשכיר המרחץ לנכרי שיעבוד בו הנכרי בכל אימת שירצה ולא יהיה מוכרח בעבודתומז ויטול כל השכר לעצמו רק שיתן להישראל דבר קצוב בכל שנה או בכל חדש בין שיסיקנו או לא יסיקנו מן הדין היה מותרמח שאף שהנכרי יעבוד בו בשבת הרי אינו מתכוין בעבודתו לטובת הישראל אלא לטובת עצמו שהרי אף אם לא יסיקנו בשבת לא ינכה להישראל כלום משכרומט ואף אם היה הישראל מנכה לו אם לא היה מסיקו אעפ"כ היה מסיקו כדי להשתכר נמצא שעושה רק לטובת עצמונ אעפ"כ אסרו חכמים לעשות כןנא מפני מראית העיןנב לפי ששם הישראל נקרא על המרחץנג שהכל יודעים שמרחץ זה הוא של ישראלנד וכשיראו שנכרים רוחצים במרחצו של ישראל בשבת ונכרי מתעסק במרחץ יאמרו שנכרי זה הוא שכיר יום אצל הישראלנה ויחשדוהו שעובר על דברי סופרים במה שמניח את הנכרי להתעסק בשבת (או אפשר יחשדו את הישראל שהוא שכר לו נכרי זה שיתעסק במרחצו בשבתנו) ואף שגם הישראלים רחצו בתוכו לפעמים בחול וראו שנכרי זה הוא המתעסק גם בחול מכל מקום לא יעלה על דעתם שהישראל השכיר המרחץ לנכרי זה שיטול כל השכר לעצמו ונכרי זה מתעסק בו לדעת עצמו שלא בשליחות הישראל לפי שאין דרך רוב העולם לשכור המרחץנז לפי שהוצאותיו מרובות ושכרו מועטנח ואין השכר מספיק להשוכר ליתן דבר קצוב לבעל המרחץ ושישתייר לו סך חשוב יתר על שכר טרחו ועמלו לפיכך דרך העולם שכל מי שיש לו מרחץ שוכר לו פועל שיתעסק בו וכל השכר הוא לבעל המרחץ:

ז

ז אבל מותר להשכיר שדה לנכרינט שיעבוד עבודתה כל אימת שירצה ולא יהיה מוכרח בעבודתו ויטול כל הפירות לעצמו רק שיתן להישראל דבר קצוב בכל שנהס בין שיתן לו מעות בין שיתן לו מפירות שדה זוסא והנכרי עובד אפילו בשבת ואין לחוש למראית העין שיאמרו שהנכרי שכיר יום הוא אצל הישראל או ששכרו לעבוד אדמתו בשבתסב לפי שדרך רוב העולם הוא ליתן השדה באריסות לאריססג דהיינו אדם המקבל השדות לחורשן ולזורען ולעבוד כל עבודתן ונוטל בשכר עבודתו מחצה או שליש או רביע הפירות והשאר לבעל השדהסד לכן מן הסתם כשיראו נכרי עובד בשבת בשדה של ישראל יאמרו שזהו אריסו של הישראלסה וליתן השדה באריסות לנכרי אין בו שום איסור כלל אע"פ שיש להישראל הנאה במלאכה שהאריס עושה בשדהו בשבת שהרי רוב הפירות של השדה הם של הישראל מכל מקום כיון שהנכרי אינו מתכוין במלאכתו בשביל טובת הישראל אלא בשביל טובת עצמו שיטול חלק המגיע לו מפירות השדה אע"פ שמאיליו נהנה הישראל אין בכך כלוםסו רק שיזהר שלא יאמר לו שיעשה בשבתסז:

ח

ח אבל מי שיש לו נכרי שכיר לשנה שיעשה כל המלאכות הצריכות לשדהו באותה שנה אע"פ שמן הדין היה מותר להניחו לעבוד שדהו בשבתסח שהרי הנכרי להנאת עצמו הוא מתכוין כדי שיטול השכר שקצץ לו שאף שהישראל ישלם לו אף אם לא יעשה אותה מלאכה בשבת מכל מקום הרי יצטרך לעשותה ביום אחר שהרי שכרו לכל המלאכות הצריכות לשדהו כל השנה לכך הוא עושה אותה בשבת כדי שלא יצטרך לעשותה ביום אחרסט (וגם אינו נראה כשלוחו של ישראל כמו שכיר יום מטעם שיתבאר בסימן רמ"דע) מכל מקום מפני מראית העין צריך הוא למחות בידועא שהרואה את הנכרי עובד בשבת בשדה של ישראל לא יעלה על דעתו שהוא שכיר שנה אלא ידמה לו שהוא שכיר יוםעב.

ולא אמרו שבשכירות שדה אין לאסור מפני מראית העין לפי שדרך רוב העולם ליתן השדה באריסות אלא כשהאמת כן הוא שנכרי זה העובד יש לו זכות בפירות שדה זו כאריס ויותר מאריס שהרי שכורה היא אצלו וכל פירותיה שלו ואינו נותן לבעל השדה אלא דבר קצוב לפיכך כשיראו אותו עובד בשבת יתלו לומר שאריס הוא ויש לו חלק בפירות השדה ולטובת עצמו הוא מתכוין בעבודתו ויחקרו אחריו בעת הקציר אם האמת הוא כן ימצאו שבאמת יש לו זכות בפירות השדה משא"כ בנכרי שהוא שכיר שנה כשיחקרו אחריו בעת הקציר יראו שאין לו כלום בפירות השדה יתברר להם למפרע שלא היה אריס ויאמרו ששכיר יום היהעג ומכל מקום אם השדה היא חוץ לתחום אין לאסור מפני מראית העין כמו שיתבאר בסימן רמ"דעד ע"ש:

ט

ט הרחיים דינם כשדהעה שמותר להשכירם לנכרי לשנה או לחדש שיעבוד ויתעסק בהם כל אימת שירצה ויטול כל השכר לעצמו רק שיתן להישראל דבר קצוב והנכרי עובד אפילו בשבת ואין לחוש למראית העין לפי שגם הרחיים דרך רוב העולם ליתן באריסות כמו שדות אבל התנור דינו כמרחץעו שאסור להשכירו לנכרי יותר מלששת ימי החול לפי שכשיעסוק בו הנכרי בשבת יש בו משום מראית העין שיאמרו ששכיר יום הוא שכן הוא דרך התנור לעסוק בו על ידי שכירי יום ולא להשכירו ולא ליתנו באריסות לפי שיציאותיו מרובות ושכרו מועט כמו מרחץעז.

ומכל מקום הכל לפי מנהג המדינהעח שבמקומות שדרך רוב אנשי העיר להשכיר התנור או המרחץ או ליתנם באריסות ולא לעסוק בהם על ידי שכירי יום מותר להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסותעט ובמקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר רחיים ולא ליתנם באריסות אלא עוסקים בהם על ידי שכירי יום אסור להשכירם שם לנכרי או ליתנם לו באריסות:

י

י ואף במקומות שאין דרך רוב אנשי העיר להשכיר מרחץ או תנור או רחיים או ליתנם באריסות מכל מקום אם יש שם אדם שהשכירם או נתנם באריסות שנה אחר שנה עד שנתפרסם לרבים שאין דרכו לשכור פועלים אלא להשכירם או ליתנם באריסות מותר לו להשכירם לנכרי או ליתנם לו באריסותפ:

יא

יא אף במקום שמותר להשכיר לנכרי מרחץ ורחיים ותנור ליותר מלששת ימי החול לא התירו לו ליטול השכר המגיע לו בעד יום השבתפא אלא כשהשכיר לו את יום השבת בהבלעה עם שאר הימיםפב כגון שהשכיר לו לשנה או לחדש שאמר לו בעד כל שבוע תתן לי כך וכך או אפילו בעד כל ג' ימים או כל ב' ימיםפג תתן לי כך וכך שנמצא שלא השכיר לו ליום השבת בפני עצמו אלא בהבלעה עם ימים אחרים ואח"כ כשהנכרי משלם לו השכר משלם בעד כל שבוע כך וכך או בעד כל ג' ימים או בעד כל ב' ימים כך וכך נמצא שאין משלם לו שכר של יום השבת בפני עצמו אלא בהבלעה עם יום אחרפד:

יב

יב אבל אם השכיר לו לימים נפרדים שאמר לו אני משכיר לך לשנה או לחדש ובעד כל יום ויום תתן לי כך וכךפה נמצא שיום השבת מושכר להנכרי בפני עצמופו שהרי כל יום ויום הוא שכירות בפני עצמו (ויוכל לחזור בו באמצע שנה או חדש) לפיכך אע"פ שאח"כ משלם לו הנכרי בעד כל הימים בבת אחת אסור לו ליטול שכר המגיע לימי השבתותפז שהרי הנכרי מחשב עמו סכום ימים נפרדים ומשלם לו בעד כל יום ויום נמצא שמשלם בעד יום השבת בפני עצמו שלא בהבלעה ואסור ליטול שכר שבת שלא בהבלעה שאין משתכרים בשבת משום גזירת מקח וממכרפח:

יג

יג במקומות שאסור להשכיר לנכרי מרחץ או תנור ורחיים מפני מראית העין אם עבר והשכיר מותר לו לקבל כל השכר מהנכרי דכיון שלא עשה איסור מעיקר הדין אלא מפני מראית העין אין קונסין אותופט:

יד

יד אף במקום שמותר להשכיר לנכרי מרחץ תנור ורחיים לא ישכירם לו בערב שבת אלא קודם לכן כמו שיתבאר בסימן רמ"וצ ע"ש הטעם:

טו

טו אף במקומות שאסרו להשכיר מרחץ תנור ורחיים לנכרי לא אסרו אלא כשנקרא שם הישראל עליהם שידוע ומפורסם לרבים שהם של ישראל שראו אותו מתעסק בהם כמה פעמים בימות החול אבל ישראל שקנה מנכרי מרחץ תנור ורחיים ולא התעסק בהם כלל אלא חזר והשכירו מיד לנכרי אחר הרי זה מותר לפי שעדיין לא נקרא עליהם שם הישראל ואין כאן חשש מראית העיןצא:

טז

טז וכן אם יש לישראל בית דירה בחצר אחרת שהוא אינו דר בתוכה ושם יש מרחץ באותה הדירה אם כל ימות החול אין דרך שום ישראל לרחוץ באותה מרחץ רק שכיני הדירה מותר לו להשכירו לנכרי או ליתנו לו באריסות ואין כאן חשש מראית העיןצב לפי שכל מי שאינו רוחץ באותו מרחץ כלל בימות החול אינו יודע שמרחץ זה הוא של ישראל שכיון שהוא עומד בחצר בפני עצמו ואין שום ישראל דר באותה חצרצג ושכיני המרחץ שרוחצין בה בחול יודעין הן שאין הנכרי שכיר יום אצל הישראל וכל השכר שנותנים בעד הרחיצה נותנו הנכרי לישראל אלא השכירו לו או נתנו לו באריסות וכל השכר שנותנין בעד הרחיצה הוא להנכרי אבל אם דרך שום ישראל שאינו משכיני המרחץ לרחוץ בו בחול מתוך שהוא יוצא ונכנס בו יודע שהוא של ישראל ואחר כך כשיעבור שם לפעמים בשבת ויראה נכרים רוחצין בו יחשוד את ישראל בעל המרחץ לומר שנכרי המתעסק במרחץ בשבת הוא שכיר יום אצל הישראלצד:


א) לכללות הסימן ראה ביאורי השלחן ע' קכה ואילך.

ב) שבת קנ, א (אמירה לנכרי שבות). רמב"ם פ"ו ה"א. ראה לקמן סי' רסג סכ"ה (במוסגר).

ג) ירושלמי פ"ק ה"ח (בשכיר יום אסור). ואפילו בקבלנות וקצץ אסור כשפירש לו לעשות בשבת. רמב"ם שם הי"ב (קבלנות כשפירש) וסוף הי"ג (שכיר יום). רשב"א יט, א ד"ה הא דתנן (שכיר יום), מהרי"א וב"י סי' רמז ד"ה וכתב הגאון בשמו (קבלנות כשפירש). סמ"ג ל"ת סה (יט, ג). וסמ"ק סי' רפא. וס' התרומה סי' רכב (הובאו בב"י סי' רנב ד"ה ומה שהתנה). שו"ע ס"א וסי' רמד ס"א (שכיר יום). סי' רמז ס"א וסי' רנב ס"ב (קבלנות כשפירש). וכדלקמן ס"ד וסי' רמד ס"א (שכיר יום). סי' רמז ס"א וסי' רנב ס"ד (קבלנות כשפירש). וראה קו"א ס"ק א (ההפרש בין שני איסורים אלו). מהדו"ב לסי' רמג ד"ה ושאני.

ד) רמב"ם שם ה"א, ומ"מ שם בשם המפרשים. וספר התרומה שם ממשנה י[ז], ב. רא"ש ב"מ פ"ז ס"ו בשם רס"ג (אפילו בקבלנות). שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי' רב. טור ושו"ע סי' רמז ס"א וסי' שז ס"ב. לקמן סי' רמז ס"א (אפילו בקבלנות) וש"נ. וראה לקמן סי' שו ס"ה וסי' שז ס"ז שאם אומר לו בשבת יש בזה גם איסור של ממצוא חפצך ודבר דבר. ונתבאר לקמן סי' רסג קו"א ס"ק ח.

ה) רמב"ם שם. שו"ע סי' שז ס"ב. לקמן שם ס"ו.

ו) רש"י ספ"ק דע"ז כא, א ד"ה מפני שנקראת. כב, א ד"ה לא יאמר ישראל. שם ד"ה שרא להו. שבת קנג, א ד"ה מ"ט. הגהות מיימוניות פ"ו אות ב. וראה ש"ך יו"ד סי' רצד ס"ק כח.

ז) קידושין מא, ע"ב. רמב"ם פ"ב מהל' שלוחין ה"א. טור ושו"ע חו"מ סי' קפח ס"א. וראה העו"ב מח ע' ט.

ח) במדבר יח, כח.

ט) ראה גם לקמן סי' שסו סי"ב. סי' תלו ס"ב וס"כ. סי' תקכז סי"ד. דיני מציאה ופקדון סל"ב.

י) ראה גם לקמן סי' תמח ס"י. סי' תנ סכ"ז. הל' רבית סס"ז.

יא) ב"מ עא, ב. (ולהתוס’ ורא"ש שם דחולקים ע"ז צ"ל דשאני הכא כמ"ש ריב"ש סי' שה). הגהות מיימוניות פ"ו מהל' שבת אות ב'. וכ"ה לקמן סי' רסג קו"א ס"ק ח. סי' שה סכ"ט. וראה שו"ת צ"צ חאו"ח סי' כט אות ג ואילך. עמק שאלה חידושי או"ח סי' א. נחלת יהושע או"ח סי' ט. לאור ההלכה ע' ריד. "התמים" ע' רד. דברי ישכר או"ח סי' כא. חקרי הלכות ח"א טו, א. אהלי שם חו' ה ע' מח ואילך. ביאורי השולחן ע' קכה. כוננת מישרים ע' יז.

יב) סמ"ג ל"ת עה (כד, רע"ד). ממכילתא בא פ"ט (הובא בב"י סו"ס רמד). יראים השלם סי' ד"ש.

יג) שמות יב, טז.

יד) סמ"ג שם. ב"י סוס"י רמד.

טו) ראה כוננת מישרים ע' כ.

טז) רמב"ן פ' בא שם. וראה סמ"ג שם. לבוש ס"א. אליה רבה סק"א. וראה צ"צ או"ח סי' לא ס"ב.

יז) רמב"ם פ"ו ה"א. וראה שיחת חגה"ש תשכ"ד. שלחן המלך ע' קעד (הצורך בג' הטעמים). וראה גם בס' אמירה לנכרי ע' ב הנפ"מ ביניהם.

יח) כדלקמן סי' תצה ס"י.

יט) מו"ק יב, א. תוס’ ב"מ צ, א ד"ה אבל הכא. טור ושו”ע סי' תקמג ס"א. וראה גם לקמן סי' תסח ס"ה. וראה כוננת מישרים ע' כא.

כ) טור ושו"ע חו"מ סי' שלח ס"ו. אה"ע סי' ה סי"ד. לקמן סי' שמג ס"ה. סי' תנ ס"כ. הל' רבית סע"ב. הל' שאלה ושכירות סכ"ט.

כא) ראה כוננת מישרים ע' כז.

כב) משנה שבת קכב, א. וכדלקמן סי' רנב ס"י. סי' רעו ס"א.

כג) ביצה כד, ב. רמב"ם פ"ו ה"ב. טור ושו”ע סי' שכה ס"ו. לקמן שם ס"ט וסי"א. וראה גם לקמן סי' רנב סי"א.

כד) רמב"ם שם ה"ח. תוס' ביצה שם ד"ה ולערב. ובשבת קכב א ד"ה ואם. וראה גם לקמן סי' רנב ס"י. סי' רסג קו"א ס"ק ח. סי' רעו ס"א. סי' שיח ס"א. סי' שכה סעי' ט-י. סי' תקטו ס"א. ובהגה"ה שם סוף ס"א. וראה כוננת מישרים ע' ל.

כה) ראה לקמן סי' רנב ס"י ובמצויין שם, באיזה אופן צריך למחות. ולקמן סי' רסג קו"א ס"ק ח ד"ה והענין הוא, שזה אינו אסור מטעם שמא יאמר, אלא מטעם שליחות לחומרא. וראה ביאורי השולחן ע' קכז.

כו) כדלקמן ס"ג-ד. סי' רמד קו"א שם סק"א. סי' רנב ס"ה וקו"א שם ס"ק ו-ז. ולפי מה שחזר בו מהלכה זו במהדורא בתרא (ד"ה והשתא אתי שפיר נמי), אולי ישאר דין זה (שצריך למחות) רק כשרואהו עושה מלאכה כדי שיהנה ממנה בשבת.

כז) ס"א וקו"א ס"ק א.

כח) ס"ה וקו"א ס"ק ו.

כט) דין שוכר נכרי לשנה (כשאין לישראל ריוח בעבודת הנכרי בשבת) מבואר לקמן סי' רמד ס"ט.

ל) ב"י ד"ה ומ"ש בספרי. בשם מהר"י אבוהב שם ד"ה ומ"ש בספרים. מ"א סק"ב. ט"ז סק"ב.

לא) כדלקמן סי' רמד סי"א, שדוקא בדליקה אמרו (קכא, א. לקמן סי' שלד סכ"ו) שאין צריך למחות בנכרי העושה מעצמו, משא"כ בשאר מלאכות (וראה גם לקמן סי' רנב ס"ה. וראה קו"א שם סק"ז ד"ה ומיהו כל זה. מ”מ וציונים). אמנם במהדורא בתרא בתחלתו הביא מ"ש רשב"א שם בשם התוס' שגם בשאר מלאכות אין צריך למחות בנכרי העושה מעצמו (שיודע שלא יפסיד או להשלים קבלנותו, שם ד"ה וה"נ ס"ל), והביא שם הרבה פוסקים הנמשכים אחר התוס' בזה, וכן מסיק להלכה שם סד"ה והנה מהר"ם.

לב) מהר"י אבוהב שם. הובא בב"י ומ"א וט"ז שם. כדעת הראב"ד פ"ו הי"ב.

לג) משמעות האחרונים בס' רמד גבי מכס. וכדלקמן שם סי"ב. וראה גם שו"ת סי' ב.

לד) מ"א שם, שהוסיף ביאור לדברי מהר"י אבוהב הנ"ל, ונתבאר לקמן סי' רמד קו"א ס"ק א ד"ה ומיהו צ"ע. הגה"ה על הגליון: עי' בקונטרס אחרון מהרב (מהדורה בתרא ד"ה והשתא אתי שפיר) שחזר בו הרב והשיב על המגן אברהם (ומסיק שגם לפי האמת יכול הישראל לנכות לו בסוף השנה בעד השבתות שביטל. וגם מסיק דלא כמהר"י אבוהב וראב"ד שם שחששו ממה שמגיע ריוח לישראל מעבודת הנכרי), והסכים לדעת הב"י שם וב"ח ד"ה הלכך מותר בקבלנות והט"ז שם, דאינו אסור אלא משום מראית העין (שבכל קבלנות במחובר חוששים שיאמרו שהוא שכיר יום), כמו שכיר שנה בשדה דלקמן סעיף ח'. ולפי זה גם מה שכתב בסעיף ה' שאפילו אם שכר הנכרי לשנה אסור ליהנות מן השכר שקיבל ביום השבת אפילו הביאו בהבלעה קודם חזרה נשנית, עי' בקונטרס אחרון מהרב ס"ק ב, אבל לפי מסקנתו בקונטרס אחרון (מהדורה בתרא) שם שאינו אסור אלא משום מראית העין שכרו מותר אם הביאו בהבלעה, שלא קנסו חכמים על דבר שאין איסורו אלא משום מראית העין, כמו שיתבאר בסוף סימן זה סי"ג ובסימן רמ"ד ס"ז עיי"ש. וראה עוד בזה לקמן ס"ח. סי' רמד ס"ט-יא ובקו"א שם ס"ק א. סי' רנב ס"ה ובקו"א שם ס"ק ו-ז.

לה) ראה ביאורי השולחן ע' קכח ואילך.

לו) חלק מסעיף זה והקו"א נמצא בכתי"ק מהרי"ל (אחיו של רבינו) בשינוי לשון (מהדו"ק) ונדפס בס' תפארת יהודה קלמן ע' 178 ואילך. עיקרי השינויים יצויינו לקמן.

לז) ירושלמי שבת פ"א ה"ח. הובא בתוס' יז, ב ד"ה אין נותנים. תוס' ע"ז כא, ב ד"ה אריסא. רא"ש שם פ"א סכ"ג. שו"ע ס"א ובסי' רמד ס"א. לפירוש המ"א שם ס"ק ג. ונתבאר בקו"א כאן ס"ק א. וראה שו"ת צ"צ או"ח סי' כט. ביאורי השולחן ע' קלה.

לח) פסקי ריא"ז פ"א הלכה ה אות ה. שלטי הגבורים (ז, א). מנחת כהן משמרת השבת שער ראשון פ"ג. וראה שו"ת צ"צ או"ח סכ"ט אות ב.

לט) שאז אסור גם בקבלנות, כדלקמן סי' רמד ס"א וסי' רנב ס"ד.

מ) כדלעיל ס"ג וש"נ.

מא) שו"ע ס"א. וכדלעיל ס"א. ובכת"י: "מיחזי כשלוחו כשעושה בשבת כיון שלא קיבל עליו המלאכה לגמור ומלאכת ישראל הוא עושה". הטעם דמחזי כשלוחו נתבאר לקמן סי' רמו ס"ב לענין משכיר כליו לנכרי, ולקמן סי' רמז ס"ה לענין קבלנות שלא קצץ לדעת הרא"ש וסייעתו. וראה מהדו"ב ד"ה אי נמי. ההגדרה בשכיר יום כיון שלא קיבל המלאכה לגמור מבוארת בקו"א ס"ק א, ולקמן סי' רמד ס"א וסי' רמז ס"ז. אמנם במהדו"ב ד"ה ושאני שכיר יום חזר בו מביאור זה, וביאר שתלוי אם כל יום מתחשב לבדו, עיי"ש בארוכה.

מב) משא"כ לעיל ס"ג, ששכרו להתעסק "בכל המלאכות הצריכות" נקרא קבלנות (אלא שאסור שם מטעמים אחרים כדלעיל שם), כפי שיתבאר בקו"א ס"ק א. ושם יצויין טעם החילוק לפי מה שחזר בו במהדורא בתרא.

מג) ראה שו"ת צ"צ שם ס"ג ואילך. כוננת מישרים ע' מא ואילך.

מד) ראה זכרון יוסף אות פה. לקו"ש ח"כ ע' 57.

מה) ב"י ד"ה כתוב בתשובות הגאונים. רמ"א סוס"ב. וראה קו"א. וראה במצויין לעיל סוף ס"ג, שבמהדור"ב חזר בו והסיק שאינו אסור אלא משום מראית העין, ולכן אם עבר והשכיר מותר לקבל השכר מהנכרי, כדלקמן סי"ג.

מו) לבוש ס"ב.

מז) כדלקמן סי' רמד ס"כ. וראה ביאורי השולחן ע' קלו.

מח) מ"א סק"א.

מט) מהר"י אבוהב ד"ה והנה. וראה לקמן סי' רמו ס"ב, שמטעם זה אסור להשכירו בערב שבת, וכדלקמן סי"ד.

נ) כדלקמן ס"ז בדין אריס.

נא) משנה ע"ז כא, א. רשב"ג בברייתא שם ע"ב. טור ושו”ע ס"א.

נב) ריטב"א ע"ז כא, רע"ב. מהר"י אבוהב שם. ב"ח סוד"ה ואיכא למידק. א"ז סק"א.

נג) משנה וברייתא שם. טור ושו”ע שם.

נד) דרכי משה ס"ק א. משא"כ כשאין הכל יודעים, וכדלקמן סט"ו וש"נ.

נה) שו"ע שם, לפירוש המ"א סי' רמד ס"ק ג, וכמבואר בקו"א ריש ס"ק א. וראה גם לקמן סי' רנב ס"ה וקו"א שם ריש ס"ק ה וש"נ.

נו) משמעות הרמב"ם פ"ו הי"ג ושו"ע סי' רמד ס"א, וכמבואר בקו"א שם ושם וש"נ. וראה מ”מ וציונים. ביאורי השולחן ע' קלח. כוננת מישרים ע' נב וע' פז.

נז) גמרא ע"ז שם. טור ושו”ע. וראה מ"מ וציונים.

נח) ר"ן שבת (מו, ב) ד"ה אריסותא. הובא בב"י ד"ה כתבו התוס' בספ"ק דע"ז.

נט) גמרא ע"ז שם. טור ושו”ע.

ס) גמרא ורש"י שם ד"ה אבל שדהו (שרי להשכיר). ר"ן בשבת שם ובע"ז שם ד"ה ומהא שמעינן. הובא בב"י סוד"ה גרסינן.

סא) תוספתא דמאי פ"ו ה"ב (השוכר במעות והחוכר בפירות). הובא בב"ח ד"ה גרסינן. שו"ע חו"מ סי' שכ ס"א.

סב) כשני האופנים דלעיל ס"ו וש"נ.

סג) גמרא שם. טור ושו”ע.

סד) רש"י שם ד"ה אבל שדהו. רמ"א ס"א. ואם הוא נוטל חלקו במעות ראה שו"ת צ"צ או"ח סי' לג; פח.

סה) רבינו חננאל ע"ז שם. רש"י ור"ן שם. לבוש שם.

סו) ר"ן שם. רמ"א ס"א.

סז) כדלקמן סי' רמז ס"א (לענין קבלנות) וש"נ. וראה כוננת מישרים ע' נה. כללי אמירה לנכרי ע' נז.

סח) ר"ן שבת (מו, ב) ד"ה ולענין. ע"ז (ו, ב) ד"ה ומהא. מ"מ פ"ו הט"ו. ב"י סי' רמד ד"ה ומכלל דברי הרמב"ם.

סט) מ"א סק"ב. מהר"י אבוהב ד"ה ומה שכתוב בספרים. הובא בב"י ד"ה ומ"ש בספרי רבינו. אמנם ראה מהדורא בתרא ד"ה והשתא אתי שפיר, שחזר בו ומסיק דלא כמ"א ומהר"י אבוהב, ומותר מדינא אף בלאו האי טעמא. ומ"מ אסור מטעם מראית העין כדלקמן. וראה גם לקמן סי' רמד ס"ט.

ע) סעיף א.

עא) ראה לקמן סי' רנב קו"א ס"ז ד"ה ומיהו.

עב) רמב"ם פ"ו הי"ג-ד. רמב"ן בספר תורת האדם (ענין אבילות, במלאכה כיצד, בסופו). ר"ן שם. מהרי"א ד"ה והנה בכל. שו"ע סי' רמד ס"א. וראה מ"א סי' רמד סק"ג, דהיינו ששכרו לימים, ונתבאר לעיל ס"ד וקו"א ס"ק א.

עג) רמב"ן שם. ר"ן שבת שם. מגיד משנה שם הט"ו. מ"א סי' רמד סק"ה. וראה גם לקמן סי' רמד קו"א סוף ס"ק ד.

עד) סעיף ג.

עה) רמב"ן ע"ז סוף פ"א. הובא ברא"ש שם סי' כה. טור ושו”ע סוס"א.

עו) רמב"ן ורא"ש שם. טור ושו”ע שם.

עז) ר"ן שבת (מו, ב) ד"ה גרסי', לענין מרחץ, וכדלעיל ס"ו.

עח) ר"ן שם ד"ה ולענין פורני. ע"ז כא, ב ד"ה ומהא. מגיד משנה פ"ו הט"ו בדעת הרמב"ם שם. רא"ש שם. ב"י ד"ה כתב הרמב"ן.

עט) שו"ע ס"ב.

פ) רא"ש ע"ז שם וטור בשם רב האי. ב"י שם. ושו"ע שם.

פא) ראה לקמן סי' שו ס"ח שהוא משום מקח וממכר.

פב) רא"ש שם. רבינו ירוחם נתיב יב חי"ב (פב, ב). הובא בב"י ד"ה ומ"ש בספרי רבינו ובד"ה ומ"ש אבל. וכ"ה לקמן סי' רמו ס"א. סי' שו ס"ח.

פג) ראה כוננת מישרים ע' סז.

פד) ראה לקמן סי' שו ס"ט. צ"צ או"ח סי' מט ס"ג.

פה) רא"ש ורבינו ירוחם שם. מ"א סק"א.

פו) ראה לקמן סי' שו ס"ט.

פז) מרדכי פ"ק דשבת סי' רמו. רמ"א ס"ב. וראה מ”מ וציונים. יגד"ת (נ. י.) חו' לח ע' מג.

פח) כדלקמן סי' שו ס"ח. וראה כוננת מישרים ע' סח ואילך.

פט) תשובת הגאונים בשם רב נטרונאי גאון. הובא בב"י ד"ה כתוב בתשובות הגאונים. ב"ח ד"ה כתב ב"י ע"ש רב נטרונאי. מ"א סק"ה.

צ) סעיף ב.

צא) ב"י שם (או"ז) בשם גאונים. רמ"א ס"ב. מ"א סק"ג.

צב) מרדכי שבת בסוף פ' כל כתבי סי' תיא. ב"י ד"ה כתב הגאון. בשם מהר"י אבוהב ד"ה וכתב עוד. בשם ר"ח ע"ז יט, סע"ב. דרכי משה סק"ב. בשם אור זרוע שם. עי' מ"א סק"ד.

צג) ראה תהלה לדוד ס"ק ג. יגד"ת (נ. י.) חו' לו ע' שח. חו' לח ע' מה. מ”מ וציונים. ביאורי השולחן ע' כט. כוננת מישרים ע' פה.

צד) מ"א שם. וראה כוננת מישרים ע' פז.