רמד איזו מלאכות יכול הנכרי לעשות בעד הישראל ובו כ"ב סעיפים:

א

א אף על פי שאסור להניח לנכרי שיעשה מלאכה לישראל בשבת אף על פי שעושה בשכר אם הוא עושה בתורת שכיר יום כגון ששכרו הישראל קודם השבת ואמר לו בעד כל יום ויום שתעבוד לי אתן לך כך וכך אף על פי שלא אמר לו שיעבוד גם בשבת אלא מעצמו הוא עובד צריך הוא למחות בידו כמו שנתבאר בסימן רמ"גא אבל אם הוא עושה בתורת קבלנות שקיבל עליו לעשות כך וכך בעד שכר כך וכךב בין שעושה משלו בין שעושה משל הישראל שנתן לו ממה לעשות המלאכהג כגון שנתן לו בגד לתפור וקצץ לו שכרד או שנתן לו חוטין לארוג לו בגד בין שקיבל עליו לארוג כל הבגד בין שלא קיבל עליו כלל לארוג כל הבגד אלא שקצץ לו בעד כל אמה ואמה שיארוגה מותר להניחו שיעשה כל מלאכתו בשבת ואפילו לכתחלה מותר ליתן לו אפילו בערב שבת סמוך לחשיכהו על דרך שיתבאר בסימן רנ"בז אף על פי שיודע שהנכרי יעשה בשבת (א) (ובכך הוא חפץח) מכל מקום הנכרי אינו עושה בשביל טובת הישראל אלא בשביל עצמוט למהר להשלים מלאכתוי כדי לקבל שכרויא.

ואינו דומה לשכיר יוםיב שהשכיר יום אין המלאכה שלו כלל ואין לו עסק בה שהרי אין כוונתו בעבודתו כדי להשלים המלאכה שהרי לא עליו המלאכה לגמור ואין לו תועלת כלל בהגמרה אלא כוונתו לעבוד את הישראל כל היום כדי שיתן לו שכרו לפיכך הרי זה כעושה שליחות הישראל אבל הקבלן המלאכה היא שלויג שכוונתו בעבודתו היא להשלים המלאכה כדי ליטול שכרו ואינו כשלוחו של ישראל.

ומכל מקום צריך ליזהר שלא יעשה בבית הישראליד [ו]שלא יאמר לו שיעשה בשבתטו וגם שיקצוץ לו דמיםטז קודם השבת וגם שלא יתן לו אלא א"כ בענין שיוכל הנכרי לעשות כל המלאכה בחול אם ירצה קודם השבת או לאחריו כמ"ש בסימן רנ"ביז ע"ש כל פרטי דינים אלו:

ב

ב במה דברים אמורים שמותר להניח לקבלן נכרי לעשות בשבת כשעושה מלאכה בדבר התלוש מן הקרקעיח שהנכרי יכול לעשותה בביתויט או במקום אחרכ שאינו רשות הישראל ואין הדבר ניכר שהיא מלאכת הישראל ואין כאן חשש מראית העיןכא אבל כשעושה במחובר לקרקע כגון שקיבל עליו לבנות בית לישראלכב או לקצור שדה לישראלכג כיון שהקרקע גלויה ומפורסמת לכל שהיא של ישראל ניכר הדבר לכל רואה שגם המלאכה היא של הישראלכד לפיכך אם הוא בתוך העיר או בתוך תחומה אסור להניחו שיעשה בשבת מפני מראית העיןכה שהרואה יאמר שהוא שכיר יום אצל הישראלכו.

ואפילו אם אין הדבר מפורסם לכל שקרקע זו היא של ישראל מכל מקום יש לחוש למראית העין של שכניו שהם יודעים שקרקע זו היא שלו ואינן יודעים שהנכרי העוסק במלאכה הוא קבלן אלא יאמרו שהוא שכיר יוםכז ואפילו אם הוא דר בכפר בין הנכרים שאין לו שם שכנים ישראל מכל מקום אם עושה בתוך תחום הכפר יש לחוש שמא יזדמנו לו שם אורחים שישבתו אצלוכח ויראו את הנכרי עוסק בשבת בקרקע הישראל ויחשדוהו שהנכרי שכיר יום אצלו וגם יש לחוש לבני ביתו שהם יודעים שהמלאכה היא שלו ויחשדו אותו שהנכרי הוא שכיר יום אצלוכט.

אבל כשעושה בדבר תלוש (ב) אף שמקצת ישראל יודעים שהמלאכה היא של ישראל לא גזרו חכמיםל כיון שרוב הפעמים אין הדבר נודע לאחרים כלל שמלאכת תלוש אין לה קול כלללא משא"כ כשעושה במחובר שהוא במקום גלוי ומפורסם ורוב הפעמים המלאכה גלויה ומפורסמת לרבים שמלאכת מחובר יש לה קול לפיכך אם לפעמים אין חשש מראית העין אלא ממקצת ישראל גזרו חכמים:

ג

ג וכל זה כשעושה המלאכה בתוך העיר או בתוך תחום העיר שיכולין אנשי העיר לילך לשם בשבת אבל כשעושה המלאכה חוץ לתחום וגם אין עיר אחרת שישראל דרים בה תוך תחומיו של מקום המלאכה מותר להניחו שיעשה בשבתלב:

ד

ד אפילו מלאכת תלוש אם היא מפורסמת וידועה לרבים שהיא של ישראל והיא נעשית במקום גלוי ומפורסםלג כגון בנין הספינה שדרך לבנותה על שפת הנהר שהוא מקום פרהסיא אסור להניחו לעשות בשבת מפני מראית העיןלד:

ה

ה בד"א (ג) בספינה וכיוצא בה מדברים ששם הישראל נקרא עליהם שאומרים דבר זה הוא של פלוני אבל דבר שאין שם הישראל נקרא עליו רק שעושה בפרהסיא ונתפרסם לרבים שדבר זה נעשה בשבת לצורך הישראל כגון ישראל ששכר לו נכרי בקבלנות לעשות לו כלים חדשים ועשה אותם בשבת בפרהסיא שאף שיצא הקול ונתפרסם לרבים שעושה בשביל הישראל מכל מקום עדיין לא נקרא שמו עליהם להיות נקראים כלים של פלוני כיון שעדיין לא באו לרשותו מעולם לפיכך אף שעושה במקום גלוי ומפורסם אינו צריך למחות בידו מעיקר הדיןלה ומכל מקום טוב להחמיר ולמחות בידו לחוש לרנון שעה שלא ירונו אחריו לומר שנכרי עושה מלאכה בשבת בשליחותולו:

ו

ו אפילו לעשות בתלוש אם הוא לצורך מחובר כגון (ד) לפסול האבנים ולתקן הקורות כדי לשקעם בבניןלז צריך למחות בידולח אם הוא בתוך התחוםלט אפילו עושה רחוק מהבנין ואפילו עושה בביתו שאין הדבר ניכר שעושה בשביל בנין זה של הישראל מכל מקום כיון שסופן לשקעם בהבנין הרי דינם כהבנין עצמומ:

ז

ז ואם לא מיחה בידו ועשה בשבת בקבלנות יש להתיר לשקעם בבניןמא וכן הבית שנבנה בשבת בקבלנות מותר להישראל ליכנס לדור בומב לפי שיש מי שמתיר קבלנות נכרי ואפילו במחוברמג וכדאי הוא לסמוך עליו בדיעבדמד אבל נכרי שכיר יום שבנה בשבת נכון להחמיר שלא יכנס בו שום ישראל לעולםמה ואפילו אם כששכר את הנכרי לימים התנה עמו שלא יעשה ביום השבת והנכרי עשה מעצמו (ו)אם עשה לטובת הישראל נכון שלא יכנס בו שום ישראל לעולםמו אבל אם נתכוין לטובת עצמו מותר אפילו לבעל הבית לדור בו כיון שהתנה עמו שלא יעשה בשבתמז:

ח

ח בקצת מקומות נוהגין היתר שהקהל שוכרים נכרים בקבלנות לפנות הזבל מן הרחוב והנכרי עושה לעצמו ואפילו בשבת ואין חוששין למראית העיןמח (ה) ויש שלמדו עליהם זכותמט לפי שכבר נתפרסם הדבר שדרך לשכור נכרי בקבלנות לפנות הזבל ולא שכיר יוםנ וא"כ אין כאן חשש מראית העין כמ"ש בסימן רמ"גנא לענין מרחץ תנור ורחיים ע"ש.

ומטעם זה יש להתיר להניח לנכרים לבנות בית הכנסת בשבת אם הוא מקום שמפורסם בו דרך בנין הבתים ע"י אומנים קבלנים ולא ע"י שכירי יום כמו שהוא ברוב המקומות שהאדריכל לבדו הוא קבלן והאומנים עושי מלאכה שתחתיו הם שכירי יום ששם יש חשש מראית העיןנב ומכל מקום אין להתיר אלא בשעת הדחק כגון שיש חשש שמא יתבטל בהמשך הזמן בנין בית הכנסת לגמרי מחמת רשעת הנכריםנג אבל שלא בשעת הדחק אין להתיר מפני חילול השם בעיני הנכרים שהם אינם מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום אידם ואנו מניחים לעשות מלאכה בשבת בשבילנו בפרהסיאנד אבל כיבוד הרחוב אינו נקרא על שם הישראל כל כך ואין בו חילול השם לכן נוהגין להתירו אף שלא בשעת הדחק ומכל מקום במקום שאין שם מנהג אין להקל אף בכיבוד הרחובנה:

ט

ט מי ששכר לו נכרי (ו) לשנה או לשתים שיכתוב לו או שיארוג לו בכל עת שיצטרך בתוך זמן משך שכירותונו כמו שהוא דרך השרים שיש להם סופר מיוחד שכותב לו כל עת שצריך וכשאין צריך הוא יושב בטלנז מותר להניחו שיעשה בשבת מה שצוה לו קודם השבת (רק שיזהר שלא יאמר לו שיעשה בשבתנח) אם אינו עושה בבית הישראלנט לפי שאין לישראל ריוח במה שעושה בשבת שאם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת ואף אם המלאכה צריכה לו במוצאי שבת מיד מכל מקום אין זה נקרא ריוח אלא הנאה בעלמאס וריוח הוא כגון שהמלאכה היתה מתבטלת לגמרי אם לא היתה נעשית בשבת שאז הוא מרויח המלאכה ע"י שנעשית בשבתסא וכמ"ש בסימן רנ"בסב וכן אם יש לו ריוח אחר שרכושו מתרווח ומתרבה ע"י שנעשית המלאכה בשבת כמ"ש בסימן רמ"גסג:

י

י במה דברים אמורים כשאין הישראל מקפיד עמו כלל אם הוא יושב ובטל לאחר שצוה לו לעשות המלאכה אלא בידו לעשותה בכל עת שירצה לפיכך כשהוא עושה בשבת לדעת עצמו הוא עושה ולא מחמת הישראל אבל אם הוא מקפיד עמו על ביטולו הרי הוא עושה בשבת מחמת הישראלסד לפיכך צריך הוא לומר לו שלא יעשה בשבת ואם אעפ"כ הוא עושה אינו צריך למחות בידו שלדעת עצמו הוא עושהסה:

יא

יא וכל זה כשאין הנכרי מושכר לו אלא למלאכות מיוחדות כגון לכתוב או לארוגסו בכל עת שיצטרך ואחר שגמר המלאכה הוא יושב ובטלסז אבל אם שכרו לכל המלאכות שיצטרך בתוך משך זמן שכירתו אסור להניחו שיעשה בשבת לפי שהישראל מרויח מלאכה זו בשבת שהרי כשיהיה פנוי אחר השבת יצטרך לעשות מלאכות אחרותסח ואין להתיר מפני שהנכרי עושה לטובת עצמו כדי לקבל כל שכרו שהרי אף אם לא יעשה בשבת לא ינכה לו כלום כמ"ש בסימן רמ"גסט ויש מתיריםע גם בזה לפי שהנכרי אינו מעלה על דעתו שהישראל אינו מכריחו לעשות בשבת ושלא ינכה לו כלום משכרו אף אם לא יעשה כלום בשבת אלא הוא עושה מאליו לפי תומו להשלים קבלנותו שקיבל עליו בתחילת שכירותו לעשות כל המלאכות שיצטרכו לישראל בכל משך זמן שכירותו כדי שישלם לו כל שכרו משלם ולא יהיה לו עליו שום תרעומתעא ואין לסמוך על סברא זועב (מטעם שנתבאר שם) כי אם לענין דליקהעג משום הפסד כמ"ש בסימן של"דעד ולענין שליחות איגרת כמ"ש בסימן רמ"זעה ע"ש הטעםעו:

יב

יב ישראל הקונה מכס אסור לו לקבל מכס בשבת אפילו הביאו דבר מאכל שאינו מוקצה וראוי לאכילה כגון שהובא מתוך התחום והוא דבר שאין בו חשש שמא נלקט היום מהמחובר או שמא ניצד היום אעפ"כ אסור לו לקבל בעצמו משום שנאמרעז ממצוא חפצך חפציך אסוריםעח כמ"ש בסימן ש"ועט אלא שוכר לו נכרי בקבלנות דהיינו שאומר לו לכשתגבה מאה דינרים אתן לך כך וכך אבל לא ישכור לו נכרי ליום השבתפ שכשהנכרי הוא שכיר יום הרי הוא כשלוחו של ישראל משא"כ בקבלנות שאינו כשלוחו של ישראל אלא לעצמו הוא טורח כדי להרבות שכרופא.

ואע"פ שהישראל קובע לו מלאכתו שיעשה בשבתפב אין בזה משום אמירה לנכרי שבותפג לפי שקבלת המכס אין בה איסור אפילו לישראל אלא משום שבותפד והרי זה שבות דשבות שיש מתירין אותו במקום הפסד כמ"ש בסימן ש"[ז]פה ואף שיש אוסרין אף במקום הפסד אם לא לצורך מצוה כמ"ש שם מכל מקום כאן חשוב דבר מצוה שאם לא יטול המכס מהנכרי בשבת לא יוכל לגבותו אחר השבת וישתקע הממון ביד הנכריפו והרי הוא עושה מצוה במה שמציל הממון מידםפז כמ"ש בי"ד סימן קמ"טפח ושע"בפט:

יג

יג אפילו אם הוא מכס שצריך לעשות בו מלאכה גמורה כגון שצריך לכתוב אעפ"כ מותר לומר לנכרי שיתעסק בו בשבת בקבלנות לפי שאדם בהול על ממונו ואם לא נתיר לו אמירה לנכרי יבא להתעסק בעצמו ושמא ישכח ויכתוב לפיכך מתירים לו איסור אמירה לנכרי שהוא מדברי סופרים כדי שלא יבא לידי כתיבה האסורה מן התורהצ:

יד

יד וכן מותר לו להשכיר לנכרי את המכס שיטול לעצמו מה שיגבה בשבת הן רב הן מעט והוא יתן לישראל דבר קצוב שנמצא שהוא טורח לעצמו ואינו כשלוחו של ישראלצא וכשמשכיר המכס לנכרי וכן כששוכר לו הנכרי בקבלנות אין חוששין למראית העין שהרואה יאמר שכיר יום הוא אצלו לפי (ז) שבמקום הפסד גדול לא גזרו על מראית העיןצב ואף אם לפעמים הוא הפסד מועט מכל מקום כיון שעל הרוב דרך להיות הפסד גדול במניעת קבלת המכס בשבתות לא חלקו חכמים והתירו לגמרי גזירה זו של מראית העין במכס ובכל כיוצא בזה שדרך להיות שם הפסד גדול על הרובצג:

טו

טו וכשמשכיר המכס לנכרי יכול להשכיר לו ליום השבת בלבד שלא בהבלעה עם שאר הימיםצד ואינו דומה למרחץ שאסור להשכירו לשבת בלבד כדי שלא יטול שכר בשבת שלא בהבלעהצה לפי שהמרחץ גופו קנוי לו אף ביום השבת וכשהנכרי נותן לו שכר בעד מרחץ שלו שהיה מושכר לו ליום השבת הרי משתכר הישראל במרחץ שלו בשבת והרי זה נקרא שכר שבת ואסור ליטלו שלא בהבלעה משא"כ במכס וכיוצא בו שכשהשכירו לנכרי ליום השבת הרי מכרו לו לגמרי ליום זה ואין כאן שכר שבת כלל שאין הנכרי נותן לו שכר כלל אלא קנה ממנו לגמרי ליום זה והרי זה דומה למי שיודע שיביאו לו סחורה בשבת ומוכרה לנכרי מערב שבת שיקבלנה למחר לעצמו שאין בזה משום שכר שבתצו:

טז

טז וכן ישראל ששכר המטבע מהמלך יכול להשכירו לנכרי ליום השבתצז שאין בזה משום שכר שבת שאין הנכרי נותן לו שכר כלל בעד דבר שהוא שלו בשבת שהרי הכל הוא של המלך אלא שהרשות בלבד שיש לישראל מהמלך הוא שהשכיר לו והרי מכרו לו לגמרי ליום זהצח וכן יכול לשכור לו נכרי בקבלנות ע"ד שנתבאר במכס ואע"פ שמשמיעים קול בשבת בהכאת המטבעצט אין בכך כלוםק כיון שכבר השכירו לנכרי או ששכרו לו בקבלנותקא:

יז

יז ואסור להישראל או שלוחוקב לישב אצל הנכרי בשעת קבלת המכס או המטבעקג אע"פ שכבר השכירו לו ואין להישראל שום עסק בו מכל מקום כשהוא יושב אצלו הרי הוא נראה כעושה בשבילו ולצרכו ואסור מפני מראית העיןקד ואם שכר לו את הנכרי בקבלנות ומתיירא שמא יגנוב הרבה כיון שיש (ח) חשש הפסד מרובה יכול להושיב אצלו ישראל או לישב בעצמו לשמרו שלא יגנובקה שבמקום הפסד מרובה אין חוששים למראית העיןקו:

יח

יח במה דברים אמורים כשישראל היושב אינו משגיח ומעיין על הנכרי רק שיניח הכל לתיבת המכס או המטבע ולא יגנוב לעצמו כלום אבל אסור לו לעיין ולידע מה הוא ההתעסקות שעושה הנכרי כדי ליקח ממנו חשבון על זהקז דכיון שבשבת עצמה אסור ליקח ממנו חשבוןקח אסור לו ג"כ לעיין עליו בשביל החשבון שלמחר שכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להכין ולהזמין את עצמו כדי לעשותו אחר השבת כמ"ש בסימן ש"וקט:

יט

יט מותר ליתן כסף לנכרי בקבלנות לתקן לו מעות והנכרי עושה לעצמו אפילו בשבת ואע"פ שמשמיע קול בפרהסיא אין בכך כלום כיון שאין ידוע לרבים שהוא עושה בשביל ישראל אין כאן חשש מראית העיןקי:

כ

כ ישראל ששכר המלח מהשר לשנה שכמה מלח שיעשה בתוך השנה הוא שלו והוא שוכר לו פועלים נכרים לשנה או לחדש וקצץ להם שכרם לפי רבוי מלאכתם דהיינו מכל כך וכך מלח שיבשלו נותן להם כך וכך אע"פ שמבשלים בכלים של הישראל מותר להניחם שיעשו בשבתקיא שאין אדם מצווה על שביתת כליו כמ"ש בסי' רמ"וקיב והנכרים הם כקבלנים שעושים לטובת עצמן כדי להרבות בשכרן שהרי אין שכרם משתלם לפי הימים או חדשים אלא לפי סכום המלאכה שגומרין וכך משלם להם נמצא שהם מתכוונים בעשייתם בשבת לטובת עצמן.

(ואף שאם לא היו עושים בשבת היה מגיע הפסד לישראל שהרי הישראל שכר המלח שיבשל בתוך שנתו והימים שהחסיר ולא בישל מהם אין להם תשלומים שלא ינכה לו השר כלום משכרו וגם לא יניחנו לבשל כנגדם בשנה האחרת ובשביל כך כשהישראל שוכר פועלים לחדש או לשנה הוא (ט) מקפיד עליהם מאד שלא יבטלו אפילו יום אחד והם מוכרחים לעשות גם בשבת מחמת קפידתו מכל מקום בשביל כך אין צריך למחות בידם שלא יעשו בשבתקיג אלא די שיאמר להם שאינם מוכרחים לעשות בשבת בשבילוקיד ואם ירצו שלא לעשות בשבת הרשות בידם ואם אעפ"כ הם עושים מאליהם כדי להרבות בשכרם אין צריך לומר להם כלום אע"פ שמגיע לישראל הנאה גדולה מזה אין בכך כלום כיון שהנכרים מתכוונים לטובת עצמן [)].

ואין לאסור מפני מראית העין לפי שהרואה אינו יודע שבישול זה הוא של ישראל שהכלים שמבשלים בהם וכן העצים שמבעירים בהם אין שם הישראל נקרא עליהם דהיינו שאין מפורסם לרבים שהן של ישראלקטו.

ובלבד (י) שלא יביאו עצים מרשות הישראל בשבתקטז שכל קבלנות אינה מותרת אלא אם כן מסר לו מערב שבת כל מה שרוצה למסור לו לצורך המלאכה ואפילו אם מסר להם העצים מערב שבת אלא שלא הוציאום מרשותו עד שחשכה אסור להניחם שיוציאו בשבת מפני מראית העין שיאמרו שבשבת מסר להם וכמו שיתבאר בסי' רמ"וקיז ע"ש:

כא

כא ואם הוא בענין שיש חשש מראית העין אין להתיר מחמת הפסד מרובה שיפסיד הישראל בכל שבתות השנה אלא אם כן הוא בענין שמפסיד הרבה מכיסו ממה שצריך לשלם להשר ולפועלים ויתר הוצאותיו אבל אם הוא בענין שלא יפסיד כלום מכיסו אלא שמפסיד הריוח שהיה יכול להרויח הרבה בעשיית המלח גם בשבתות אין מתירין לו בשביל כך איסור של מראית העין ואינו דומה למכס ולמטבע שאף אם הוא בענין שלא יפסיד כלום מכיסו אלא משום שלא יפסיד הריוח של השבתות התירו לו איסור מראית העיןקיח לפי שהמכס כבר נתחייבו בו הנכרים הסוחרים העוברים בשבת ליתנו להמלך והישראל כבר קנה חיוב זה מהמלךקיט נמצא שאם לא יטלנו הישראל מהסוחרים הרי זה כמפסיד הריוח שבא כבר לכיסו וכן המטבעות שיעשו עושי המלאכה אשר למלך בעל כרחו של ישראל כבר הם קנויים לישראל ואם לא יטלם הישראל הרי זה כמפסיד הריוח שבא כבר לכיסוקכ:

כב

כב וישראלים ששוכרים מהשר שיהיה רשות בידם לחפור בהרים למצוא העפר שעושים ממנו ברזל ושורפים וצורפים העפר יום ולילה לא ישבתו עד כלות משך זמן שכירותם ושוכרים להם פועלים לכך לשנה או לחדש וקוצצים להם שכר כך וכך בעד כך וכך ברזל הרי דינם כדין שוכר את המלח לכל דברקכא אם הוא בענין שאין לחוש למראית העין ע"ד שנתבאר בסי' רמ"גקכב ע"ש וכן הדין בשוכרי היתוך הזכוכית מהשריםקכג וכן בכל כיוצא בזה:


א) סעיף ד.

ב) משנה שבת יז, ב. ירושלמי פ"א ה"ח. שו"ע ס"א. טור ושו”ע סי' רנב ס"ב. לקמן שם ס"ד.

ג) רמב"ם פ"ו הי"ב. סה"ת סי' רכב. ב"י סי' רנב סוד"ה ומ"ש כתב הרוקח. וכדלקמן סי' רנב ס"ט, שדוקא בפניו ולא קצץ יש חילוק בין שלו לשל ישראל. וראה גם לקמן סי' רעו ס"ג.

ד) רמב"ם פ"ו הי"ב. שו"ע ס"א. וכדלקמן בסוף הסעיף.

ה) ב"י ד"ה ולענין היתר. וראה גם לקמן סי"ב.

ו) משנה שם (דף כב). טור ושו”ע שם.

ז) סעיף ד.

ח) מבואר יותר לקמן ס"ט: ואף אם המלאכה צריכה לו במוצאי שבת מיד מכל מקום אין זה נקרא ריוח אלא הנאה בעלמא. ומבואר בקו"א ס"ק א שלמד זאת ממשמעות המ"א סי' רמז סוף ס"ק ב, וט"ז סי' שז ס"ק ג. וראה לקמן סי' רנב ס"ה באיזה אופן אפשר דאסור.

ט) שו"ע ס"א.

י) מ"א סי' רנב ס"ק יא. תוספת שבת סק"ב. וראה ריטב"א ע"ז כא, ב ד"ה הרי אמרו. וראה גם לקמן סי' רנב ס"ד.

יא) ב"י סי' רנב ד"ה ומה שהתנה.

יב) דלעיל סי' רמג ס"ד. ההגדרה בשכיר יום כיון שלא קיבל המלאכה לגמור מבוארת לעיל שם קו"א ס"ק א. אמנם במהדו"ב ד"ה ושאני שכיר יום חזר בו מביאור זה, וביאר שתלוי אם כל יום מתחשב לבדו, עיי"ש בארוכה.

יג) מו"ק יא, ב. ריטב"א שם.

יד) ירושלמי שבת פ"א ה"ח. רמב"ם. מגיד משנה פ"ו הי"ב בשם הרשב"א. שו"ע ס"ה. וכדלקמן סי' רנב ס"ה.

טו) כדלקמן סי' רמז ס"א וש"נ. וראה זכרון יוסף סי' צו.

טז) תוס' שבת יט, א ד"ה אלא א"כ. רא"ש פ"א סי' לו. שו"ע ס"א. טור ושו"ע ורמ"א סי' רנב ס"ב. לקמן שם ס"ו. וראה מהדו"ב לסי' רמג ד"ה ומכל מקום וד"ה וה"נ ס"ל למהר"ם, שבירר דעת הפוסקים בזה.

יז) ס"ד ואילך.

יח) ירושלמי שבת פ"א ה"ח. הובא בתוס' יז, ב ד"ה אין נותנין עורות. ע"ז כא, ב ד"ה אריסא. רא"ש שם סי' כג. מ"מ פ"ו הי"ב.

יט) תוס' שבת שם. ר"ן שבת שם ד"ה ובכולן. ב"י סי' רנב ד"ה ודע.

כ) מו"ק יא, ב (בבית אחר).

כא) ראה לקמן סי' רנב ס"ה ובקו"א שם ס"ק ה.

כב) ר"י בתוס' ורא"ש שם. טור ומ"א ס"ק א.

כג) רמב"ם פ"ו הי"ד. שו"ע ס"א. ונתבאר לעיל סי' רמג ס"ח.

כד) תוס' שבת שם. ר"ן שם ד"ה ובכולן. וראה קו"א סוף סק"ד.

כה) רמב"ם פ"ו הי"ג-ד. מגמרא פ"ב דמו"ק יב, א. טור ושו"ע שם.

כו) רמב"ם ושו"ע שם, לפירוש מ"א סק"ג. וראה לעיל סי' רמג קו"א ס"ק א.

כז) מ"א סק"ד.

כח) ראה חקרי הלכות ח"ג ע' טז, ב. יגד"ת (נ. י.) חל"ו ע' שז. חו' לח ע' מה.

כט) תשובת (מהרי"ל) מהר"ם מרוטנבורג (פראג) סי תכז. רמ"א ס"א.

ל) מ"א סק"ב. וראה קו"א ס"ק ב.

לא) משמעות רבינו ירוחם נתיב יב חי"ב (פב, ב). ב"י ד"ה ודע (שכשעושה הנכרי בביתו מותר אף שנתפרסמה). אבל אם הוא בפרהסיא אסור אף אם מקצת יודעים (קו"א ריש ס"ק ב). ומטעם זה נאסרו החלוקים דלקמן סי' רנב ס"ח (קו"א ס"ק ג).

לב) גמרא בפ"ב דמו"ק שם. ורמב"ם פ"ו הי"ד. טור ושו”ע ס"א. וראה כוננת מישרים ע' קח.

לג) רמב"ן בספר תורת האדם (ענין אבילות, במלאכה כיצד, בסופו). רבינו ירוחם נתיב יב חי"ב (פב, ב). שו"ע ס"ד. סי' רנב ס"ג (שטוב להחמיר. ובמ"א סוף ס"ק י שאסור). לקמן סי' רנב ס"ח. וראה קו"א ס"ק ב.

לד) רמב"ן שם. שו"ע ס"ד.

לה) משמעות המ"א סי' רנב סק"י.

לו) תשובת רשב"א ח"ה סי' ריא. הובא בב"י סי' רנב שם. שו"ע סי' תרסד ברמ"א סי"א. וראה קו"א ס"ק ב.

לז) תוס' ספ"ק דע"ז כא, ב ד"ה אריסא. רא"ש שם סכ"ג. סמ"ג ל"ת סה. הגהות מיימוניות פ"ו הי"ד. טור ושו”ע ס"ב.

לח) ראה אליה רבה סק"ו. מ”מ וציונים.

לט) לבוש ס"ב.

מ) אליה זוטא סק"ב. וראה קו"א סק"ד. ביאורי השולחן ע' קנב ואילך.

מא) ב"ח ד"ה ואפי' סיתת העכו"ם. מ"א סק"י.

מב) ב"ח ומ"א שם. ט"ז סוסק"ד. וראה תהלה לדוד סי' שכה ס"ק לז. ביאורי השולחן ע' קסב.

מג) ר"ת בס' הישר שו"ת סי' ו. הובא בתוס' שבת יז, ב ד"ה אין נותנין. ע"ז שם. רא"ש שם ובטור.

מד) ב"ח וט"ז שם. אבל ראה לקמן סי' שכה סוף סכ"א שנכון להחמיר אף בקבלנות.

מה) ט"ז שם. מ"א ס"ק יא. וראה לקמן שם. קו"א לסי' רמג סק"ב. כוננת מישרים ע' קכ; קכו.

מו) מ"א ס"ק יב.

מז) רמ"א ס"ג.

מח) מ"א סק"ח.

מט) שו"ת תודת שלמים ח"ב (לחמי תודה) סוס"י ד.

נ) ראה תהלה לדוד ס"ק ב.

נא) סעיף י.

נב) שו"ת תודת שלמים שם סי' ג (נט, א). וראה אמרי יושר ח"ב סי' קנז. תהלה לדוד ס"ק ד. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 26. ביאורי השולחן ע' קכו.

נג) באה"ט סק"ה. תוספת שבת סוסק"ז. וראה שו"ת שארית יהודה סוס"י ה, אם במקום שנתפרסם מותר אפילו שלא בביהכ"נ. וראה גם שו"ת צ"צ או"ח סי' פז בארוכה.

נד) מ"א שם.

נה) מ"א שם.

נו) רמב"ם פ"ו הי"ב. טור ושו”ע ס"ה.

נז) מ"א סקי"ד. הגה"ה על הגליון: עי' בקונטרס אחרון מהרב (מהדורא בתרא לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר) שחזר בו הרב, והשיג על המ"א גם בזה, דאזיל לטעמי' בסי' רמג, ומסכים דאם שכרו למלאכה מיוחדת אע"פ ששכרו לכתוב תמיד מותר עיי"ש כמבואר ברמב"ם שם הי"ד (רק שלא יקפיד עליו אם יבטל כמ"ש הט"ז סק"ה. וכדלקמן ס"י).

נח) כדלעיל ס"א ולקמן סי' רנב ס"ד.

נט) ב"י סד"ה ולענין שוכר. וכדלקמן סי' רנב ס"ה. אמנם ראה מהדו"ב שם ד"ה ומכל מקום וד"ה ומהאי טעמא, שאף בבית ישראל אין חוששים למראית העין בשכיר שנה שעושה מעצמו. וראה גם לקמן סי' רנב ס"י (בעושה מאליו).

ס) כדלעיל ס"א וקו"א ס"ק א.

סא) משמעות המ"א סק"א וצ"ע.

סב) סעיף ה. קו"א שם ס"ק ו. ולעיל קו"א ס"ק א. וראה כוננת מישרים ע' קמא.

סג) סעיף ג. וכבר נתבאר שם, כי במהדו"ב לסי' רמג חזר בו, ומסיק כהרמב"ם שם שאינו חושש לריוח של ישראל מעבודת הנכרי לעצמו.

סד) ט"ז סק"ה. וראה ביאורי השולחן ע' קסז ואילך.

סה) ראה מ”מ וציונים. כוננת מישרים ע' קמה.

סו) ב"י ד"ה ולענין שוכר ובסו"ס רמז, בדעת הרמב"ם פ"ו הי"ב. רמ"א ס"ה.

סז) מ"א ס"ק יד. ולפי מה שחזר בו במהדורא בתרא היינו אפילו שכרו לכתוב תמיד.

סח) מ"א ס"ק טז. ולפי מה שחזר בו במהדורא בתרא, הטעם הוא לפי ששכיר שנה לכל המלאכות אינו נחשב כקבלן (ראה שם ד"ה אלא דבהא וד"ה וממוצא וד"ה וגם י"ל וד"ה וגם את"ל).

סט) סעיף ג. הגה"ה על הגליון: טעם זה הוא לפי דעת המגן אברהם, ועיין בקונטרס אחרון מהרב (מהדורא בתרא לסי' רמג) טעם אחר, לפי מה שכתב שם לא כהמגן אברהם.

ע) הגהות מרדכי סו"פ כל כתבי סי' תסב בשם רא"ם (אבל בס' יראים לא נמצא. וראה בהגהות מרדכי שם מסיים: ושלום העני מאיר. וכ"ה באגודה סי' קמו בשם ראבי"ה סי' רנז). וראה קו"א ס"ק א (במוסגר, ולקמן סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת, במוסגר) שהביא כן גם מספר התרומה סי' רכב. ונתבאר בארוכה במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר וד"ה וספר התרומה. וראה מ"מ וציונים. כוננת מישרים ע' קמח. העו"ב תתכה ע' 53 ואילך.

עא) גם טעם זה הוא לפי דעת המ"א, ובמהדורא בתרא שם נתבאר הטעם דדמי לקצץ דמהני גם אם לא הוי כקבלן.

עב) ראה לקמן סי' שה סל"א שהתיר בעבדו ושפחתו השכורים לו לשנה או לשנתיים לחלוב בשבת, והטעם נתבאר לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ו. וראה לקמן סי' רעו ס"י וסי' שה סל"ד בעבדים ושפחות השכורים, שאם עושים מלאכה מעצמן אין צריך למחות בידם אלא כשעושים מלאכה בחפצים של ישראל (כדין נכרי העושה מלאכה מעצמו, דלקמן סי' רנב ס"י). ומבואר במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והכי נמי, שיש להם דין העושה מעצמו בטובת הנאה (להשלים קבלנותו של שכירות שנה). וראה העו"ב שם.

עג) כפירוש הב' בב"י ד"ה ולענין שוכר בדעת הגהות מרדכי בשם הרא"ם שם. אמנם ראה קו"א ס"ק א (במוסגר, ובסי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת, במוסגר) שהוכיח שלא רק בדליקה התיר הרא"ם. וראה העו"ב שם.

עד) סעיף כו, בנכרי העושה מעצמו. וכ"ה ברשב"א (קכב, א סד"ה רבא) שדוקא בדליקה אמרו (קכא, א. לקמן סי' שלד סכ"ו) שאין צריך למחות בנכרי העושה מעצמו, משא"כ בשאר מלאכות. אמנם במהדורא בתרא לסי' רמג האריך בביאור דיעות הפוסקים בזה בנכרי העושה מעצמו, ומסיק שאין צריך למחות בידו (גם בשאר מלאכות) אלא כשהישראל נהנה בשבת מהמלאכה.

עה) סעיף י.

עו) ונתבאר הטעם לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ז.

עז) ישעי' נח, יג.

עח) מ"א סק"כ. אליה רבה ס"ק יד. וראה גם לעיל סי' רמג ס"ג.

עט) ראה שם ס"א וס"ד (גזירה שמא יכתוב). סי' שא קו"א ס"ק ב (הטעם שלפנינו מתוס' קיג, ב. ב' הטעמים ברש"י ביצה לז, א ד"ה משום מקח וממכר). וראה גם לקמן סי' רסג קו"א ס"ק ח ד"ה והענין הוא.

פ) מרדכי פ"ק דשבת סי' רמו-ז בשם מהר"ם. שו"ע ס"ו.

פא) כדלעיל ס"א. וטעם החילוק ביניהם (שזה נקרא זה שכיר יום וזה קבלנות), ראה לעיל סי' רמג קו"א סק"א ד"ה והא דהצריך. מהדו"ב שם ד"ה והנה לפי.

פב) מרדכי שם. וראה זכרון יוסף סי' צד. מ”מ וציונים. אוצר השבת ע' רצב. משא"כ כשאינו קובע מלאכתו בשבת ונותן לו חלק בריוח מותר בכל אופן כדלקמן סי' רמה סט"ז.

פג) ראה לקמן סי' רסג קו"א ס"ק ח ד"ה והענין הוא, טעם הדבר כיון שהם ב' איסורים נפרדים, ואף שהותרה האמירה מטעם מצוה עדיין הצריכו קבלנות שלא יהי' כשלוחו.

פד) כדלעיל מטעם ממצוא חפצך.

פה) סעיף יב. וראה קו"א ס"ק ז.

פו) מ"א ס"ק יז, בביאור דברי המרדכי שם. וראה תהלה לדוד ס"ק ז.

פז) ראה חקרי הלכות ח"ג יט, א. העו"ב תתלב ע' 60.

פח) סעיף ג. ש"ך שם סק"ז. וראה כוננת מישרים ע' קנד.

פט) סעיף א.

צ) ב"י בביאור דברי המרדכי שם. הובא בט"ז סק"ו. מ"א שם. וראה לקמן סי' רסו קו"א ס"ק ב.

צא) הגהות אשרי סופ"ק דע"ז סי' כד, בשם אור זרוע (ח"ב, פסקי ע"ז סי' קמב), בשם ר"ח בשם גאון (לגבי מטבע דלקמן. וראה תפארת יהודה קלמן ע' 187). רמ"א ס"ו.

צב) ב"י סי' רמה ד"ה כתוב בהגהות אשרי. ורמ"א בהג"ה שם. וראה קו"א סק"ז. לקמן סכ"א. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 27.

צג) ט"ז סק"ו.

צד) מ"א ס"ק יח.

צה) כדלעיל סי' רמג סי"א-ב. וראה מ”מ וציונים. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 28. יגד"ת (נ. י.) חו' לח ע' מג. כוננת מישרים ע' קסה.

צו) מ"א שם. וראה צ"צ: פס"ד יא, ד. שו"ת או"ח סי' פט. סי' מט ס"ו. אבני נזר חו"מ סי' כה. ביאורי השולחן ע' קעח. כוננת מישרים ע' קסו.

צז) הגהות אשרי שם. רמ"א שם.

צח) מ"א שם.

צט) ראה לקמן סי' רנב סט"ו.

ק) רמ"א שם.

קא) ראה לקמן סי"ט. מ"מ וציונים. ביאורי השולחן ע' קעט. קפ.

קב) ט"ז סק"ז.

קג) מרדכי פ"ק דשבת סי' רמז. רמ"א ס"ו.

קד) מ"א סק"כ. וראה תהלה לדוד ס"ק י. כוננת מישרים ע' קעג; קעז.

קה) ט"ז סק"ז (שהתיר גם בלי הפסד מרובה). וראה קו"א סק"ח.

קו) כדלעיל סי"ד.

קז) ט"ז שם בדעת המרדכי שם (והג"מ) [מהגמרא] ספ"ג דעירובין לח, ב. וכדלקמן סי' שו ס"א.

קח) כדלעיל סי"ב מטעם ממצוא חפצך. וראה לקמן סי' שז סי"ג.

קט) סעיף א.

קי) הגהות מיימוניות פ"ו אות ל. מ"א ס"ק יט. וראה לעיל סוס"ב. כוננת מישרים ע' קעט.

קיא) תשובות רש"ל סי' ק. הובא במ"א ס"ק יז. וראה צ"צ או"ח סוס"י לג.

קיב) סעיף א.

קיג) משמעות רש"ל שם, דלא כשו"ת פנים מאירות ח"א סי' לח.

קיד) ראה קו"א ס"ק ט, דהיינו כדי לחוש לדברי הפנים מאירות שם, שסובר כדלעיל ס"ט-יא וסי' רמג ס"ג, שגם בשכיר שנה למלאכה מיוחדת אסור כשהישראל מקפיד על ביטולו. אבל ראה מה שצויין לעיל שם, שבמהדורא בתרא לסי' רמג (ד"ה והשתא אתי שפיר וד"ה אבל אם) חזר בו אפילו בשכיר שנה, ומסיק שלא איכפת לנו בזה אף שמקפיד עליו וגוער בו כו', וכ"ש כאן שיש להתיר גם מטעמים המבוארים בקו"א.

קטו) רש"ל שם. וכדלעיל סי' רמג סט"ו.

קטז) גמרא רפ"ב דמו"ק יב, א. ט"ז סק"ד. וראה שו"ת צ"צ או"ח סי' לא סעי' ב. פס"ד טו, ג.

קיז) סעיף ד-ה.

קיח) ראה הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 29.

קיט) ראה ביאורי השולחן ע' קפב.

קכ) שו"ת רש"ל שם (לגבי אילו היה גם כאן קובע לו מלאכתו בשבת, כדלעיל סי"ב). פנים מאירות שם (לגבי מקפיד על ביטולו ואיסור משתרשא ליה, שאסור לדעתו, כמבואר בקו"א ס"ק ט).

קכא) עי' תשובות פנים מאירות סי' לח (שלדעתו אסור בזה ובמלח, ולדידן מותר בשניהם, כמבואר בקו"א סק"ט).

קכב) סעיף טו (שלא נקרא שמו עליו, וכדלעיל ס"כ).

קכג) שגם בזה מיירי בשו"ת פנים מאירות שם.