רמו דיני השאלה והשכרה לנכרי בשבת. ובו י"ט סעיפים:

א

א מותר להשאיל כלים ולהשכירם לנכריא ואף על פי שהנכרי עושה בהם מלאכה בשבת מפני שאין אנו מצווין על שביתת הכלים שלנוב שלא יעשה בהם הנכרי מלאכה בשבת או שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאליה כמ"ש בסימן רנ"בג (ולענין להשכיר דבר של פרהסיא עיין סימן רמ"גד).

וכשנוטל השכר לא יטול שכר השבת אלא בהבלעה כגון אם השכיר לו לשבוע או לחדש יכול ליטול השכר אף ששכר השבת מובלע בו אבל אם השכיר לו לימים נפרדים בעד כל יום ויום כך וכך לא יטול ממנו שכר המגיע לימי השבתה כמו שנתבאר בסימן רמ"גו עיין שם ואפילו אם השכיר לו ישראל כלים שאין עושים בהם מלאכה כללז ואפילו השכיר לו חדר לדור בו לא יטול שכר שבת אלא בהבלעהח (עיין סי' ש"וט):

ב

ב יש אומריםי שהכלים שעושים בהם מלאכה כגון רחיים במקום שמותר להשכירם לנכרי כמו שנתבאר בסי' רמ"גיא ומחרישה וכיוצא בהן משאר כלי אומנות אסור להשכירם לנכרי בערב שבת דכיון שיש ריוח להישראל במה שהכלים נשכרים לנכרי גם ביום השבת כי ידוע הוא אף שמשכירם לו לשבוע או לחדש אם היה משכיר לו חוץ משבתות שלא היה רשאי לעשות בהם מלאכה גם בשבת היה הנכרי פוחת לו מעט משכירות שנותן עכשיו כשמשכיר לו סתם ויש לו רשות לעשות גם בשבת לפיכך כשהנכרי עושה מלאכה בשבת סמוך ליום שהשכירם לו דהיינו ערב שבת הרי נראה כאלו עושה בשליחות הישראל שצוהו לעשות בשבת כשהשכירם לו אתמול כיון שיש ריוח לישראל במה שהוא רשאי לעשות בשבת וכן עיקריב:

ג

ג אבל להשאיל לו כלים שעושים בהם מלאכה מותר אפילו בערב שבת סמוך לחשכהיג דכיון שאין ריוח לישראל במה שהנכרי רשאי לעשות בהם בשבת אין נראה כאלו עושה בשליחותויד ואפילו אם משאילו בתנאי על מנת שישאילנו הנכרי כלי אחר לאחר השבתטו ונמצא שיש ריוח לישראל במה שמשאיל להנכרי גם בשבת מכל מקום כיון שאינו נוטל שכירות ממש בעד זה לא גזרו חכמיםטז:

ד

ד אסור להשאיל שום חפץ לנכרי בשבתיז ואפילו בערב שבת אם הוא סמוך לחשיכה כל כך עד שאין שהות לנכרי להוציא החפץ מפתח ביתו של הישראל לרשות הרבים מבעוד יום אסור להשאילויח מפני מראית העין שהרואה את הנכרי יוצא מבית הישראל וחפץ ישראל בידו יחשוד את הישראל שהוא שולח חפציו בשבת ע"י נכרי זה שלא יעלה על דעתו שהשאיל לו והוא מוציאו לצורך עצמויט ואפילו בעיר שאין בה רשות הרבים אלא כרמליתכ שאין איסור של תורה אפילו לישראל להוציא לתוכה מרשות היחיד אעפ"כ כיון שמדברי סופרים אסור להוציא אפילו ע"י נכרי שלא לצורך מצוהכא כמו שיתבאר בסי' ש"זכב אם כן יחשדוהו שהוא עובר על דברי סופרים:

ה

ה אבל בעיר המעורבת שמותר לטלטל בתוכה מותר להשאילו אפילו בשבתכג אם (א) הנכרי דר במקום המעורב שמותר לטלטל בוכד או אפילו דר במקום שאינו מעורב אלא בענין שאין לחוש למראית העין של הרואה אותו יוצא מביתו של ישראל (כגון שביתו של ישראל רחוק כל כך ממקום שאינו מעורב בענין שהרואה אותו יוצא מביתו של ישראל אינו רואה כשהוא יוצא למקום שאינו מעורבכה).

ומ"מ אם ידוע לו (ב) שהנכרי יוליכנו היום חוץ לתחום אסור להשאילו בשבתכו לפי שחפצו של ישראל שהיו ברשותו בבין השמשות קנו אצלו שביתה בשביתתו דהיינו אלפים אמה לכל רוח ולא יותרכז ואף שאין אדם מוזהר על תחום כליו כמו שאינו מצווה על שביתת כליוכח מכל מקום כיון שקנו שביתה אצלו ואין להם אלא אלפים אמה אסור לו לגרום להם בידים שיובאו חוץ לתחום ע"י שמוסרו ביד נכרי אבל מותר להראותם לו ולומר לו שיטלם מעצמו כיון שאינו מוסרם לו בידיםכט ויש מתיריןל אפילו למסור לו בידים כיון שהנכרי הוא המוציאן חוץ לתחום מדעתו לצורך עצמו והישראל אינו אלא גורם בעלמא וכן עיקרלא.

ויש חולקיןלב על כל זה ואומרים שאפילו בעיר המעורבת ואפילו הנכרי דר ג"כ במקום המעורב אסור להשאילו בשבת או אפילו בערב שבת כל שאינו יוצא מפתח ביתו מבעוד יום לפי שהרואה אותו יוצא מבית ישראל בשבת וחפץ ישראל בידו יאמר שמכר לו חפץ זה בשבת או הלוהו לו לזמן מרובה (דהיינו יותר מל' יום שהיא נקראת הלואה) ולא התירו בשבת אלא שאלה שהוא לזמן מועט כמ"ש בסי' ש"זלג או יאמר (הרואה) שנתנו לו למשכון ואסור ליתן משכון בשבת כמ"ש שםלד או יאמר שנתנו לו לתקנו ולעשות בו מלאכה ואסור ליתן בשבת שום דבר לעשות בו מלאכה אפילו בקבלנותלה ואפילו קצץ עמו מערב שבת.

ולענין הלכה יש להקל בשאלה בעת הצורך כסברא הראשונהלו אבל אם מכר לו אפילו בערב שבת או שהלוהו לו לזמן מרובה יותר משלשים יום או שנתנו לו למשכון או שנתנו לעשות בו מלאכה צריך שיצא מפתח ביתו מבעוד יום אפילו היא עיר המעורבת לפי שיש לחוש שמא יודע להרואה אותו יוצא מבית ישראל שהישראל מכרו לו או הלוהו או משכנו או נתנו לו לעשות בו מלאכה כיון שכן הוא האמת ויחשדהו שעשה כן בשבת משא"כ בשאלה כשיודע לו האמת אין כאן חשד כלל אף אם ידמה לו שהשאילו בשבת שהרי מותר להשאיל בשבתלז:

ו

ו וכל זה בחפצים של ישראל אבל חפצים של נכרי שהיו מופקדים ביד ישראל ובא ליטלו בשבת יכול ליתנולח ואע"פ שיוציאנו לרשות הרבים כמ"ש בסימן שכ"הלט ע"ש תשלום דינים אלו:

ז

ז אסור להשאיל בהמתו לנכרי לעשות בה מלאכהמ מפני שהנכרי עושה בה גם בשבת ואדם מצווה על שביתת בהמתומא שנאמרמב למען ינוח שורך וחמורך ואף להשכירה לו אסורמג מן התורהמד אע"פ שמשכירה הרבה ימים קודם השבתמה ואפילו אם מתנה עמו שלא יעשה בה כלום בשבת והבטיח לו אין זה מועיל כי אין הנכרי נאמן על כךמו מטעם שיתבאר בסי' ש"המז ע"ש:

ח

ח במה דברים אמורים כשגוף הבהמה של ישראל אבל ישראל ששכר בהמה מנכרי יכול לחזור ולהשכירה או להשאילה לנכרי אחר דכיון שאין גוף הבהמה שלו אינו מצווה על שביתתהמח.

ויש מי שאוסרמט להשאילה לפי שיש להסתפקנ שמא ע"י השכירות ששכרה הישראל שנותן דמים להנכרי בעדה כדי שיהא רשאי לעשות בה מלאכה נקנה לו על ידי כך הבהמה לימים אלו ששכרה לו מהנכרי וכשחוזר ומשאילה לנכרי והנכרי עושה בה מלאכה בשבת עובר הישראל משום שביתת בהמתו משא"כ כשחוזר ומשכירה לנכרי מותר ממה נפשך שאם נקנה גוף הבהמה לישראל נקנה ג"כ לנכרי ששכרה ממנו ואין הישראל מצווה על שביתתהנא (ג) וטוב לחוש לדבריונב:

ט

ט מותר להשכיר או להשאיל בהמתו לנכרי ולהתנות עמו שיחזירנה לו קודם השבתנג ואם עבר הנכרי על תנאו ועיכבה ולא החזירה קודם השבת יפקירנה הישראל בינו לבין עצמו קודם השבתנד שאז אינו מצווה על שביתתה כיון שאינה שלו שכבר הפקירה.

ואע"פ שמדברי סופרים כל הפקר שאינו בפני שלשה אינו הפקרנה כלל שכשיש שלשה בודאי הוא מפקיר בלב שלם ואין כאן חשש הערמה שהרי אחד מהשלשה יכול לזכות מיד בהפקר הזה והשנים הנשארים יכולים להעיד לו שזכה מההפקר ולא יוכל המפקיר לחזור בו ולהוציאו ממנונו מכל מקום אע"פ שמפקיר בינו לבין עצמונז בודאי מפקיר בלב שלם כדי שינצל מאיסור של תורהנח.

ומכל מקום אין אדם אחר יכול לזכות בה אפילו אם מפקירה בפני שלשה כשאר הפקר דכיון שאינה מפקירה אלא כדי להפקיע מעליו איסור שבת בלבד (ד) א"כ מן הסתם אינו מפקירה אלא ליום השבת בלבדנט בשעה שהנכרי עושה בה מלאכה שהפקר ליום אחד או אפילו לשעה אחת הרי הוא הפקר גמור לאותו יום ואותה שעהס כמ"ש בחו"מ סי' רע"גסא ובמוצאי שבת מיד היא חוזרת להיות שלו ואין שום אדם יכול לזכות בה ואף בשבת אינה הפקר אלא בשעה שעושה בה מלאכהסב שהרי לא הפקירה אלא כדי להנצל מאיסור עשיית המלאכה שהנכרי עושה בה בשבתסג וא"כ בשעה שאינו עושה בה כלום היא חוזרת להיות שלו ואין שום אדם יכול לזכות בה (אלא בשעה שהנכרי עושה בה ואז לא יניחנו הנכרי ואף אם יניחנו הנכרי מכל מקום אותה רגע שזוכה בה היא בטלה ממלאכת הנכרי וחוזרת היא להיות של ישראלסד):

י

י ואם הוא רוצה יכול להקנות גוף הבהמה לנכרי זה ליום השבת קודם השבת והוא שיאמר לוסה בפניו בהמתי קנויה לך שאז מתכוין הנכרי לקנותהסו והיא נקנית לו באמירה זו כיון שהיא ברשותוסז אבל אם אומר כן שלא בפניו לא קנאה הנכרי כללסח:

יא

יא וכל זה בדיעבד שכבר השכירה או השאילה לנכרי בהיתר שהתנה עמו שיחזירנה לו קודם השבת אבל לכתחלה אסור להשכירה או להשאילה סתם על סמך שכשיגיע השבת יפקירנהסט או יקנה אותה להנכריע לפי שמפורסם לרבים שהיא בהמת ישראל וההפקר וההקנאה אינן מפורסמים כלל ויש כאן חשש מראית העיןעא.

ויש מתיריןעב להשכיר או להשאיל לכתחלה על סמך שכשיגיע השבת יפקירנה או יקנה אותה להנכרי בפני שלשה ישראלים שע"י השלשה ישראלים יתפרסם הדבר לכל מי שיודע שהיא בהמת ישראל.

ויש לסמוך על דבריהם בשעת הדחקעג כגון מי שיש לו שדות ואי אפשר לו ליתנן לנכרי באריסות אלא אם כן ישכיר לו גם שוורים לחרוש בהם ואי אפשר לו למנעו שלא יחרוש בהם בשבת וגם אי אפשר לו להטיל עליו כל אחריות השוורים אף לענין יוקר וזול ומיתה באונס ע"ד שיתבאר אזי יש להתיר לו שיפקירם בפני ג'עד וטוב להורות לו שיפקירם בפני דייני העיר והם יפרשו לו ענין ההפקר שיפקירם בלב מלא ולא יתבע מן הנכרי אפילו אם ע"י פשיעותו יארע בהם הפסד בשבתעה והם יפרסמו ההפקר לכל שלא יהיה חשש מראית העיןעו וכן יש להתיר לצורך מצוה כגון לשלוח אתרוגים על בהמתו ע"י נכריעז ע"ד שיתבאר בסי' תרנ"העח אם מפקיר בהמתו בפני שלשה ואם אי אפשר לו יכול להפקיר אפילו בינו לבין עצמו שלדבר מצוה אין לחוש למראית העיןעט אבל שלא לצורך מצוה ושלא בשעת הדחק אין להתיר לכתחלה אפילו רוצה לפרסם לרבים שמפקירה או שמקנה גוף הבהמה להנכרי ליום השבת לפי שאפשר שימצאו הרבה שיודעים מהשכירות והשאלה שהן לכל ימות השבוע ואינן יודעים מההפקר (ה) וההקנאהפ שהן לשבת בלבד ויראה להם שגם בשבת היא שכורה ושאולה בלבד להנכרי וגוף הבהמה של ישראל כמו בכל ימות השבועפא.

אבל אם גם בימות החול גוף הבהמה קנוי להנכרי אף על פי שלא הקנה לו קנין גמור שיהא רשות בידו למוכרה וליתן להישראל דמיה אלא לא הקנה אותה לו רק לענין יוקר וזול ואחריות מיתהפב דהיינו ששם אותה בדמים להנכרי בשעה שהשכירה או השאילה לופג ואם (ו) תתייקר בסוף משך זמן שכירותו או שאילתו כשיחזירנה להישראל יהיה העודף להנכרי ואם תוזל יתחייב לשלם לו העודף מביתו אע"פ שהוא אנוס בזול זה וכן אם תמות אפילו באונס יתחייב לשלם ונמצא ריוח בהמה זו וחסרונה הכל לנכרי כאלו היתה בהמתו ממש לפיכך אין הישראל מצווה על שביתתה שאף שגוף הבהמה משועבד לו שלא יוכל הנכרי למוכרה שלא מדעתו מכל מקום כל זמן שהיא מחוסרת גוביינא שעדיין לא גבה אותה מבית הנכרי לביתו הרי היא כבהמת הנכריפד כיון שאין להישראל עליה אלא שעבוד בעלמאפה וכל חסרונה ורווחה להנכרי.

ואין לחוש למראית העין כיון שאינה של הנכרי בשבת לבד אלא בכל זמן משך שכירותו או שאילותו אפילו בימות החול א"כ הרי זה דומה למוכר בהמתו לנכרי והנכרי עושה בה מלאכה בשבת שאין שם חשש מראית העין לפי שיש פרסום לדבר ומכל מקום כיון שלא מכרה לו ממש (ז) יש לו לפרסם לרבים שעשה דרך היתרפו שכל מה שאפשר לו לעשות להוציא את עצמו מידי חשד יש לו לעשותפז:

יב

יב וכן יכול להשכירה או להשאילה לנכרי ע"י שיזהיר אותו שלא יעשה בה בשבת ובאם שיעבור על תנאו ויעשה אזי היא קנויה לו ליום השבת ויתחייב באונסין שיארעו לה בשבת ויכתוב כן בערכאותיהם שנמצא כשבא הנכרי לעשות בה בשבת אינה בהמת ישראל כלל שהרי קנאה הנכרי להתחייב באונסיהפח ואף שאינה קנויה לו אלא בשבת בלבד אין לחוש למראית העין כיון שכתב כן בערכאותיהם יש לדבר קול ופרסוםפט:

יג

יג ישראל ונכרי שהם שותפים בבהמה לטחון ברחיים וכיוצא יש היתר שיעשה בה הנכרי בשבת ע"י שיתנה עם הנכרי בתחלה בשעה שקנאוה שיטול הנכרי כל שכר השבת בלבדו והישראל יטול כנגד זה כל שכר יום אחד בחול בלבדו שכשמתנה עמו כן בתחלת השותפות הרי זה כמקנה לו בלבדו כל גוף הבהמה לשבתות ולישראל בלבדו ביום אחר ואין להישראל חלק בה בשבתותצ ואינו מצווה על שביתתה ואם אח"כ נתרצה הנכרי מאליו לחלוק עמו כל השכר בשוה הרי זה מותרצא כמ"ש בסי' רמ"הצב.

ואפילו אם אחריות הבהמה הוא על שניהם בשוה כל ימות השבוע אפילו בשבת אעפ"כ אין הישראל מצווה על שביתתה מחמת שאחריותה גם עליו בשבת כיון שהתנה עמו שיטול כל שכר השבת לעצמו הרי היא קנויה לו בלבדו לשבת ואין לישראל חלק בה כלל ומה שאחריותה גם על הישראל זהו תנאי אחר שהרויח הישראל להנכרי משלו וקיבל גם עליו אחריות השבת שאז היא של הנכרי והנכרי הרויח משלו להישראל וקיבל גם עליו אחריות יום אחד בחול שאז היא של הישראלצג:

יד

יד ואם לא התנה עמו כן בתחלת השותפות לא יתנה עמו אחר כך שאף אם עכשיו אין כאן איסור משום שביתת בהמתו שהרי עכשיו אין הנכרי נמנע מלעשות בה מלאכה בעל כרחו של הישראל מאחר שכבר נשתתף ויש לו חלק בה מכל מקום יש איסור במה שנוטל ריוח יום אחד בחול כנגד יום השבת שהרי נוטל שכר שבת שלא בהבלעהצד כמ"ש בסי' רמ"הצה ובכגון זה שלא התנו מתחלה יותר יש היתר כשלא יאמר לו כלל טול אתה בשבת ואני בחול אלא יחלוק עמו כל הריוח של כל ימות השבוע בשוה שאז הוא נוטל שכר שבת בהבלעהצו אלא שגם זה אין להתיר אלא במקום הפסד גדולצז אם גם הנכרי בעצמו צריך לעשות מלאכה בשבת עם הבהמה והישראל יעשה כנגדו בחול כמ"ש שם:

טו

טו וגם במקום הפסד גדול או אפילו אינו רוצה ליטול כלל בחול כנגד השבת אף שאין איסור משום שכר שבת ולא משום שביתת בהמתו מאחר שהנכרי אינו נמנע מלעשות בה מלאכה בשבת בעל כרחו של הישראל מכל מקום יש איסור למפרע במה שנשתתף עם הנכרי בבהמה שהנכרי יעשה בה מלאכה בשבת בעל כרחוצח ויש תיקון לזה ע"י שיתנה עמו שאם יעשה בה מלאכה בשבת אזי היא קנויה לו ליום השבת ויתחייב באונסין שיארעו בשבת ויכתוב כןצט כמו שנתבאר למעלהק או ע"י שיקנה לו גם חלקו לענין יוקר וזול ומיתה באונסקא כמו שנתבאר למעלהקב.

או אפילו ימכור לו חלקו במכירה גמורהקג ואעפ"כ לא יוכל הנכרי למוכרה שלא מדעתו כגון שיזקוף עליו הדמים במלוה שיפרעם לו כשיתבענו ויחזור הנכרי ויעשה לו בהמה זו אפותיקי לחובוקד דהיינו שכל זמן שלא יפרע לו חובו במעות לא יוכל לסלקו בדבר אחר כי אם בבהמה זוקה ולפיכך כל זמן שלא נתן לו המעות אינו יכול למכרה שלא מדעתו ואעפ"כ אינו עובר עליה משום שביתת בהמתו כיון שעדיין לא גבה ממנו בהמה זו לפירעון (חובו) ואין לו עליה אלא שעבוד בעלמא.

ואם הוא רוצה יכול ליקח הבהמה לביתו למשכוןקו לאחר שזקף עליו הדמים במלוה ויאמר לו אם לא תפרעני חלקי במעות כשאתבעך תהא בהמה זו קנויה לי אז להפרע ממנה חובי ויחזור ויתן לו הבהמה לעבוד בהקז ולפיכך כל זמן שלא נתן לו המעות אינו יכול למוכרה שלא מדעתו ואעפ"כ אינו עובר עליה משום שביתת בהמתו כל זמן שלא תבעו ולא נקנית לו לפירעון ובלבד שלא יאמר לו מעכשיו תהא קנויה לי אם לא תפרעני חלקי במעות כשאתבעךקח לפי שכשיתבענו חלקו בשעת חלוקה או כשיארע בה הפסד או כשירצה הנכרי למוכרה ולא יפרע לו במעות נמצא שלמפרע היתה קנויה לישראלקט ועבר עליה משום שביתת בהמתו:

טז

טז ובין שעשאה אפותיקי ובין שלא עשאה ובין שנטלה למשכון ובין שלא נטלה אלא מכרה לו במכירה גמורה שיהא רשות בידו למוכרה שלא מדעתו כיון שכל זמן שלא מכרה הם שותפים בה ויש חשש מראית עין לפיכך יש לו לפרסם לרבים שעשה דרך היתרקי:

יז

יז היתר זה של עשיית אפותיקי או שיטלה למשכון מועיל אף כשכל הבהמה היא של ישראל ומשכירה או משאילה לנכרי רק שיפרסם שעשה דרך היתרקיא:

יח

יח במה דברים אמורים כשמשכירה או משאילה לו לעשות מלאכת עצמו אבל לעשות מלאכת ישראל בשבת אין היתר כלל אפילו אם מכרה לו במכירה גמורה שמכל מקום הנכרי עושה מלאכה בשבת בשביל הישראלקיב אם לא קצץ לו שכר על זה וכן אם הוא שכירו לשנה לכל המלאכות שיצטרך שדינו כאלו לא קצץ כמו שנתבאר בסי' רמ"גקיג ורמ"דקיד אבל אם אינו שכור לו אלא למלאכה זו בלבד לעשותה לו בכל עת שיצטרך לה בתוך משך זמן שכירותוקטו כגון מי שיש לו סוסים ועגלה ושכר לו נכרי לשנה שיסע עם סוסים ועגלה שלו בכל עת שיצטרך להוליך בהם סחורה בתוך שנה זו והנכרי נוסע גם בשבת מעצמו בלא אמירת הישראל אינו צריך לומר לו שלא יסע בשבת אם נוסע מבית הישראל מבעוד יוםקטז מטעם שנתבאר בסי' רמ"דקיז רק שיקנה לו הסוסים באחד מהדרכים שנתבארו ויפרסם שעשה דרך היתר.

והוא שיהיו קנוים לו גם בימות החול בתוך משך זמן נסיעתו אבל אם אינו מקנה לו אלא לשבת בלבד אסור מפני מראית העין כמו שנתבאר למעלהקיח וכן אם הוא עצמו נוסע ג"כ עם הסוסים כל ימות החול ומזונותיהם עליו הרי הם נקראים על שמו אע"פ שמכרם להנכרי במכירה גמורה אף לימות החול כיון שהנכרי אינו אלא שכירו ולפיכך צריך הוא למחות בידו שלא יסע בשבת מפני מראית העיןקיט:

יט

יט כשם שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת כך הוא מצווה על שביתתה ביו"טקכ לפיכך כל פרטי ההלכות שנתבארו לענין שאלה ושכירות בהמתו לנכרי ושותפות עמו גבי שבת הן נוהגים ג"כ גבי יו"ט שאין בין יו"ט לשבת אלא מלאכות שהותרו בגלל אוכל נפש שנאמרקכא כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש וגו'.

ויש אומריםקכב שביו"ט אין אדם מצווה מן התורה על שביתת בהמתו לפי שלא נצטוינו ביו"ט אלא שלא נעשה מלאכה ומה שבהמתנו עושה אין זו נקראת מלאכה אצלינו אלא אצל הבהמה ואף בשבת לא למדנו איסור זה ממה שנאמר לא תעשה כל מלאכה שאין זו מלאכה כלל אצלינו אלא מצוה אחרת היא שנאמרקכג למען ינוח שורך וחמורך ואינה נוהגת ביו"ט כללקכד והוא הדין לשביתת עבדו שאינה נוהגת ביו"ט לפי דבריהםקכה לפי שאינה בכלל מלאכה אלא מצוה אחרת היא שנאמרקכו למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. ולענין הלכה יש להחמיר בשל תורה כסברא הראשונה (עיין סי' תצ"הקכז):


א) רמב"ם פ"ו הט"ז. משמעות הרי"ף שבת דף יט. ב"י ריש הסי'. שו"ע ס"א.

ב) גמרא שבת יח, א כב"ה. רמב"ם שם. שו"ע שם.

ג) סעיף א.

ד) סעיפים ו-ז.

ה) תוס' שבת יט, א ד"ה לא ישכיר. רא"ש שם. ס' התרומה סי' רכא. סמ"ג ל"ת סה (יט, ב). מגמרא ב"מ דנ"ח ע"א. טור ושו”ע שם.

ו) סעיף יא.

ז) ב"י ריש הסימן. ט"ז סק"א. מ"א סק"ג. גמרא הנ"ל.

ח) מ"א שם.

ט) סעיף ט.

י) הרב רבינו יונה הובא ברא"ש שבת פ"א סי' לו. וטור ושו”ע ס"א. וראה לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ו, שגם הפוסקים שאין חוששים לריוח הישראל גבי שכיר שנה (ראה לעיל רמג ס"ג, ובמצויין שם, שכן היא מסקנת רבינו במהדורא בתרא), לא יחלקו על הדין שלפנינו.

יא) סעיף ט.

יב) רמ"א ס"א.

יג) סמ"ג שם. סמ"ק סי' רפא (ע' שא). מרדכי שבת סי' רמג. והגהות מיימוניות (דפוס קושטא) פ"ו. וטור מ"א סק"ד.

יד) ב"ח ד"ה ומ"מ נראה.

טו) ב"י ד"ה ודוקא בשם הג"מ פ"ו. ב"ח ד"ה וכתב בשם הגהות מרדכי (ראה הג"ה במרדכי רמז רמו בשם הר"י מקורביל).

טז) ב"י ד"ה ודוקא. לבוש סוס"א.

יז) טור ושו”ע ס"ב.

יח) שבת יח ע"[ב] לר"ע אליבא דב"ה. שו"ע שם. ראה גם לקמן סי' רמז ס"א. סי' רנב ס"ג.

יט) ס' התרומה סי' רכא. סמ"ג ל"ת סה (יט, ב). שו"ע שם.

כ) מ"א סק"ו. וראה ט"ז סק"ג.

כא) ב"י ריש סי' שכה ד"ה ומ"ש או אפי'.

כב) סעיף יב. וראה גם לקמן סי' תמד ס"י.

כג) מ"א שם.

כד) ט"ז סוסק"ג. ועי' בקו"א סק"א.

כה) תוספות שבת סק"ה. וראה קו"א שם.

כו) ט"ז סי' תמד סק"ה. שאלות ותשובות מהר"ם אלאשקר סי' מא ומב. עי' מ"א סוס"י שה ס"ק יח. לקמן שם סל"ח לענין בהמה לרועה.

כז) כדלקמן סי' שצז ס"ג.

כח) מ"א סי' שו סק"ד. לקמן סי' שה סל"ז-ח.

כט) שאלות ותשובות מהר"ם אלאשקר שם.

ל) הגהות מרדכי קידושין סי' תקסה. רמ"א סו"ס שה.

לא) ראה לקמן סי' שה סל"ח (לענין בהמה לרועה) שמסיים: וטוב לחוש לדבריו. ונתבאר החילוק בקו"א ס"ק ב.

לב) רמב"ם פ"ו הי"ט. מ"א סק"ו. וראה הגהות על שו"ע הל' פסח (לר"א אבלי) בתשובה השייכת לסי' תמד.

לג) סעיף יח.

לד) סעיף כ.

לה) כדלקמן סי' רמז ס"א וש"נ.

לו) מ"א שם.

לז) מ"א סי' רנב סק"ד. וכ"ה לקמן שם ס"ג. וכעין הסברא דלעיל סי' רמג ס"ח. ונתבאר לקמן סי' רנב קו"א ס"ק ה ד"ה והאמת.

לח) טור ושו”ע סי' שז סכ"א, ולקמן שם סל"ה, שאסור לומר לנכרי בשבת לעשות מלאכה חפצים של ישראל בשביל עצמו שנראה כשלוחו (משא"כ בשל עצמו). ולגבי הוצאה ראה לעיל ס"ה (מהרמב"ם) "וחפץ ישראל בידו". מ"א סי' שכה ס"ק ד. לקמן שם ס"ג. ונתבאר בקו"א שם.

לט) סעיף ג.

מ) גמרא ע"ז טו ע"א. טור ושו”ע ס"ג.

מא) רש"י שם ד"ה גזרה משום שאלה. רמב"ם פ"כ ה"ג. טור ושו"ע שם. וראה גם לקמן סי' שה ס"א. ולענין מחמר ראה לקמן סי' רסו ס"ד.

מב) שמות כג, יב. ירושלמי שבת פ"ה ה"ג. תוס' נא, ב ד"ה במה בהמה.

מג) גמרא ע"ז שם. טור ושו”ע שם.

מד) מ"א סק"ח. וראה קו"א ס"ק ג.

מה) טור ולבוש ס"ג.

מו) ס' התרומה סי' רכא (אם סבור שיעשה בה מלאכה בשבת). סמ"ג ל"ת סה (יט, ג). רמ"א ס"ג.

מז) סעיף לו.

מח) מ"א סק"ח ממשמעות הגמרא דע"ז טו ע"א.

מט) הגהות אשרי ע"ז פ"א סי' כב בשם רבינו אפרים (הובא במ"א שם). הגהות מרדכי סופ"ק דעירובין. וראה תהלה לדוד מפתחות לסי' רמו. יגל יעקב יו"ד סי' מה אות ג. מ”מ וציונים.

נ) משמעות הג"א שם והגמ"ר שם.

נא) מ"א שם לשיטת הג"א.

נב) הגהות אשרי שם. רמ"א ביו"ד סי' קנא ס"י. וראה קו"א ס"ק ג.

נג) רמ"א ס"ג בהגה"ה ראשונה.

נד) ריב"ש סי' כה. שו"ע ס"ג (וכדאמרינן בגמרא יח, ב לענין כלים).

נה) רבי יהושע בן לוי נדרים מה, א. טור ושו”ע חו"מ סי' רעג ס"ז.

נו) פירוש הרא"ש שם ד"ה ומה טעם.

נז) ראה רמ"א חו"מ סי' רעג ס"ז דקיי"ל שמה"ת סגי אפילו בינו לבין עצמו. ובש"ך שם ס"ק יא, שמה"ט סגי הכא אפילו בינו לבין עצמו.

נח) ר"ן בפ"ק דשבת יז, ב במשנת אין שורין לבית שמאי ע"ש. וכ"ה בתוס' שבת יח, ב ד"ה דמפקרא וב"מ ל, ב ד"ה אפקרה לענין כלים. וכן משמע ברא"ש סוף פ"ד דנדרים (בפירושו שם, ובפסקיו פ"ד סי"א). דלא כריב"ש שם (שמתיר מפני שא"א בשלשה ואוקמוה אדאורייתא). וראה לקמן סי' תמה קו"א סק"א, דלא סמכינן על היתר זה אלא כשכבר השכירו וא"א בענין אחר, ולכן השמיט הרא"ש סברא זו. וראה העו"ב תתכח ע' 53.

נט) טור בשם הר"פ בהגהות הסמ"ק סי' רפא (ע' שא). רמ"א סוס"ג.

ס) טור שם. מגמרא דספ"ד דנדרים מד, א.

סא) סעיף י. וראה קו"א לקמן שם, בביאור דעת המתירים בזה כאן, שאף שבחו"מ שם מבואר דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה בה אחר, מ"מ זהו רק מחשש הערמה, וכאן לענין שבת לא חששו להערמה. אמנם בקו"א שם מסיק שגם לענין שבת (וחמץ) לא הוי הפקר גמור כשהוא רק ליום השבת (והפסח), ולא התירו בשבת אלא כשהוא כבר בידי נכרי שא"א בענין אחר. וכ"ה בתחלה סדר מכירת חמץ, שמטעם זה חמץ הנמכר אינו בכלל ביטול והפקר. וראה העו"ב שם.

סב) לבוש ס"ג. מ"א ס"ק יא.

סג) רמ"א ס"ג. לבוש שם.

סד) ראה מ”מ וציונים.

סה) הגהות מרדכי שבת סי' תנב. וכ"ה במרדכי שם סי' רמה. שו"ע ס"ג.

סו) מ"א סק"י.

סז) ראה לקמן סי' תמח סו"ס יא. מ”מ וציונים.

סח) מ"א שם.

סט) תוס' שבת יח, ב ד"ה דמפקרא. וסמ"ג ל"ת סה. ומרדכי רמז רמ. והטור ומ"א סק"ט.

ע) שו"ע ס"ג. מ"א ס"ק ט.

עא) טעם הב' שבתוס' ומרדכי שם, וברא"ש פ"ק דשבת סי' לג. טור ולבוש ס"ג. וראה לקמן סי' תמה קו"א ס"ק א שעיקר הטעם הוא לפי שהפקר שלא בפני ג' והפקר לזמן אינו הפקר גמור מדרבנן, ורק כשא"א בענין אחר אוקמוה אדאורייתא (כטעם הא' שבתוס' ומרדכי ורא"ש שם). ושלפי הדיעות שהוא הפקר גמור מועיל גם בחמץ.

עב) ב"ח ד"ה כתב במרדכי. וב"י ד"ה אבל בהמתו לפי משמעות הטור (אף שבשו"ע לא הביא היתר זה). הובא במ"א שם.

עג) ראה לקמן סי' תמה קו"א סוף ס"ק א: לכתחלה לא סמכינן אסברא זו לענין שבת, כהסכמת הב"י (שלא הביא היתר זה בשו"ע) וט"ז (ס"ק ד) ולבוש (ס"ג) וצמח צדק (הראשון סי' לה) ועולת שבת (ס"ק ג) והנחלת צבי (ס"ק ג) והאליה זוטא (ס"ק ח. אמנם באליה רבה ס"ק ט חזר והסיק להתיר כהב"ח).

עד) צמח צדק שם. וראה צ"צ (החדש) או"ח סי' לד ס"ד.

עה) שו"ת תודת שלמים ח"ב (לחמי תודה) סי' כ (פז, ג).

עו) ראה ב"י סו"ס רמה בשם מהר"י בי רב לענין ערכאות. קו"א ס"ק ה.

עז) צמח צדק שם ד"ה הרי מבואר. הובא אליה זוטא סק"ח.

עח) סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה ט"ז שם ס"ק ב. לקמן סי' שו בסופו.

עט) ראה מ”מ וציונים.

פ) טור ולבוש ס"ג.

פא) צ"צ שם ד"ה ועוד נראה לומר דעד כאן. מ"א סק"ט. ונתבאר בקו"א סק"ה, שכן משמע בשו"ע ובשאר פוסקים, שכשמקנה לכל ימות השבוע אין לחוש למראית העין אף לכתחלה. וראה מסקנתו שם, שבמקום דרכם לקנות כדי להשאיל ולהשכיר, אין להתיר אף במכירה גמורה אלא במקום פסידא.

פב) דעת המתירין בס' התרומה (סימנים סי' קמח), סמ"ג ל"ת סה (כא, ד), ובשו"ע ס"ד. רמ"א סוף סי' זה (שפסק כדעה זו). מ"א סוס"ק טז. דיעות האוסרים והמתירים נתבארו בקו"א ס"ק ג.

פג) ראה קו"א ס"ק ו, שכן הוא גם אם קיבל שבח פיטום. וראה מ”מ וציונים.

פד) כרבא ביבמות שם, ונתבאר בקו"א ס"ק ג.

פה) רש"י שם ד"ה מי לא מודה.

פו) רמ"א סוף הסי'. וראה קו"א סק"ז. שו"ת צ"צ או"ח סי' לא אות א.

פז) נתבאר בקו"א ס"ק ה.

פח) ב"י סו"ס רמה בשם מהר"י בירב. שו"ע סוף הסי' (לענין שותפות). רמ"א סוף סי' זה (אף כשכולה של הישראל). וראה זכרון יוסף סי' קפה.

פט) ב"י שם. מ"א ס"ק טו.

צ) ריב"ש סי' קנא. הובא בב"י סו"ס רמה. שו"ע ס"ה. וראה צ"צ שם.

צא) מ"א ס"ק יג.

צב) סעיף ד.

צג) שו"ת רלב"ח סי' קו. מ"א שם.

צד) ריב"ש שם. ב"י סוס"י רמה. מ"א שם.

צה) סעיף ו וקו"א ס"ק ב.

צו) ריב"ש שם. ב"י שם. מ"א שם.

צז) מ"א שם. וכדלעיל שם. ובהגהות מהרי"ב עה"ג תיקן: שאז מותר אף אם.

צח) ריב"ש שם. ב"י שם. וראה גם רלב"ח שם. וראה זכרון יוסף סי' קפג. וראה שדי חמד מילואים (דברי חכמים) סי' פג.

צט) ב"י שם בשם ר"י בי רב. שו"ע סוס"ה.

ק) סעיף יב.

קא) הגהת סמ"ק. שו"ע.

קב) סעיף יא וש"נ.

קג) ראה זכרון יוסף סי' קפז.

קד) ריצב"א. הובא בב"י סוף סי' רמה. שו"ע ס"ה.

קה) ראה שו"ע חו"מ סי' קיז ס"א.

קו) ריצב"א שם. שו"ע שם.

קז) מ"א ס"ק יד.

קח) ריצב"א שם. שו"ע שם.

קט) וכדלקמן סי' תמא ס"ב ואילך.

קי) רמ"א סוס"ה, וכדלעיל סוף סי"א. וראה קו"א סק"ז שזהו בכל צדדי ההיתר דשותפות.

קיא) רמ"א שם. וראה זכרון יוסף סי' קפה.

קיב) מ"א ס"ק טז.

קיג) סעי' ג.

קיד) סעי' ט-יא.

קטו) מ"א שם. עי' סי' רמג ס"ג ורמד ס"ט-יא. ומ"ש בהג"ה שם שלפי מה שחזר במהדורא בתרא, מותר אפילו שכרו לעשות מלאכה זו תמיד (לא רק בכל עת שירצה), ובאיזה אופנים מותר אפילו בשכרו לעשות כל המלאכות.

קטז) נידון שו"ת צ"צ (הראשון) סי' לה. מ"א שם.

קיז) סעיף ט.

קיח) סעיף יא.

קיט) צ"צ (הראשון) סי' לה ד"ה ועוד נראה לומר דעד כאן.

קכ) ב"י סי' תצה ד"ה כתב הכלבו. רש"ל ביש"ש פ"ה דביצה. מ"א ס"ק יב.

קכא) שמות יב, טז. שבת ס, ב.

קכב) ב"י סוס"י שה בשם שבלי הלקט סי' קיג. רמ"א ס"ג. דעה הב' בכלבו סי' נח (יז, ד). הובא בב"י סי' תצה ד"ה כתב הכל בו. שו"ת צ"צ (הראשון) סי' לה ד"ה וכל זה.

קכג) שמות כב, יב. וכדלעיל ס"ז.

קכד) לבוש סוף הסי'. פר"ח סי' תצה ס"ג.

קכה) שעה"מ פ"ה מהל' יו"ט ה"ב. לשיטת המתירים.

קכו) דברים ה, יד. וראה ס' התרומה סי' רכב; רנב. מהדו"ב לסי' רנב וסי' דש.

קכז) סעיף יא.