רנב מלאכות המותרים והאסורים להתחיל בערב שבת כדי שיהיו נגמרים בשבת ובו כ' סעיפים:

א

א מותר להתחיל במלאכה בערב שבת סמוך לחשכה אע"פ שאינו יכול לגומרה מבעוד יום והיא נגמרת מאליה בשבתא כגון לשרות דיו וסממנים במיםב וכן ליתן השעורים במים בגיגית סמוך לחשיכה והם נשרים שם כל השבת כולהג וכן ליתן מוגמר תחת הבגדים על גבי גחלים סמוך לחשיכה והם מתגמרים והולכים כל השבת כולהד אפילו אם המוגמר והגחלים מונחים בכלי שאף שהמלאכה נעשית בשבת בכלי של ישראל אין בכך כלום שאין אדם מצווה על שביתת כליוה שלא תיעשה בהן מלאכה בשבת מאליה אפילו אם הוא בענין שהכלי בעצמו הוא העושה מלאכה בשבת מאליוו כגון לפרוס מצודות חיה ועופות ודגים מבעוד יום והם נצודים בשבתז אע"פ שהמצודה היא העושה מעשה הצידה בשבת שהפח נקשר ותופס העוף וכן היקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגליהן כשהם נוגעים בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכדח:

ב

ב וכן מותר לתת צמר לתוך היורה מבעוד יוםט (וצובעו) [לצובעו] והוא מצטבע מאליו כל השבת כולה והוא שתהא היורה עקורה מעל האש כל השבת כולהי שאם עומדת על האש אסור משום גזרה שמא ישכח ויחתה בגחלים בשבת למהר בישול סממני הצבעיא וגם שתהא היורה טוחה בטיט סביב כסויה שאם אינה טוחה אסור משום שמא ישכח ויגלה כסויה בשבת (ומגיס) [ויגיס] בה בכף והמגיס בקדרה רותחת אפילו אינה על האש חייב משום מבשליב שההגסה גורמת למהר הבישול ואפילו אם סממני הצבע נתבשלו כבר כל צרכן מבעוד יוםיג מכל מקום כשמגיס בהן בשבת חייב משום צובעיד שע"י ההגסה נקלט הצבע בצמר אבל כשהיא טוחה בטיט לא יבא לטרוח כל כך לסתור הטיחוי כדי להגיסטו.

אבל מותר לתת אונין (פי' מטוהטז) של פשתן לתוך התנור מבעוד יוםיז כדי שיתלבנו שם כל השבת כולה אע"פ שאין פי התנור טוח בטיט סביב כיסויו דכיון שהרוח קשה להאונין לא יבא לגלות כיסוי התנור כדי לחתות בגחלים שבשוליויח:

ג

ג מותר למכור לנכרי ולהטעינו המקח סמוך לחשיכהיט ובלבד שיצא מפתח ביתו עם המקח מבעוד יוםכ אפילו היא עיר המעורבתכא כמו שנתבאר בסי' רמ"וכב.

ואפילו (א) אם ייחד להנכרי חדר בחצרו שיניח שם מקחו קודם השבת ואח"כ בשבת בא הנכרי ליטלו משם להוליכו לביתו (ב) לא יניחנו להוליכו עד לאחר השבתכג אלא אם כן שהנכרי אלים והוא מתיירא ממנו שאז (ג) יש להקלכד אף אם לא ייחד לו מקום למקחו קודם השבתכה:

ד

ד ומותר ליתן בגדיו לכובס נכרי ועורות לעבדן נכרי סמוך לחשכהכו בקבלנותכז והנכרי עושה מעצמו אפילו בשבת ובלבד שהישראל לא יאמר לו שיעשה בשבתכח וכן לא יאמר לו ראה שתגמר המלאכה ביום א' או ביום ב' וידוע שאי אפשר לגמרה אז אלא אם כן שיעשה גם בשבתכט שהרי זה כאלו אומר לו בפירוש לעשות בשבתל אבל כשלא אמר לו כלום והנכרי עושה בשבת מעצמו אינו צריך למחות בידולא לפי שאין הנכרי מתכוין בעשייתו בשבת בשביל הישראללב שהרי אף אם לא היה עושה עד לאחר השבת היה מקיים ציווי הישראל כיון שהישראל (ד) לא גילה לו דעתו לעשות בשבת אלא הוא עושה בשבת לעצמו כדי להשלים קבלנותולג שאם לא יעשה היום יצטרך לעשות למחר ועכשיו שעשה היום יהיה פנוי למחר:

ה

ה במה דברים אמורים כשהנכרי עושה בשבת בביתולד או בבית אחר שאינו רשות ישראללה שאז אין הדבר ניכר שהיא מלאכת ישראללו אבל אסור להניחו לעשות ברשות ישראל לפי שכשעושה ברשות ישראל ניכר הדבר שהיא מלאכת הישראל (ה) ושמא יחשדוהו שנתן לו בשבתלז או יחשדוהו שהנכרי הוא שכיר יום אצלולח ולא קבלן כמו שנתבאר בסימן רמ"ד.

ואפילו כשהמלאכה נעשית בבית נכרי יש אומריםלט שאין היתר (ו) אלא כשאין מגיע ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת שאף אם יעשנה אחר השבת יהנה ממנה הישראל כך כמו עכשיו שהיא נעשית בשבת ואף שהוא חפץ יותר שתיעשה בשבת כדי שתגמר מקודם ויכול ליהנות ממנה מקודםמ ואין זה נקרא ריוח כיון שאף אם תיעשה אחר השבת יהנה ג"כ ממנה אבל אם הוא בענין שאם תיעשה אחר השבת לא יוכל ליהנות ממנה ואין לו בה חפץ כלל אלא אם כן תיעשה בשבת כגון שהולך לדרך מיד במוצאי שבת וכיוצא בזה בענין שיש ריוח לישראל ממה שהמלאכה נעשית בשבת אסור ליתנה להנכרי קודם השבת אלא אם כן שיוכל לגמרה בימי החול קודם השבת או אח"כ ואף אם נתנה לו בכדי שיכול לגמרה קודם השבת ונודע לו שהנכרי עושה בשבת צריך למחות בידומא דכיון שלהישראל יש ריוח מזה שהמלאכה נעשית עכשיו בשבת ולהנכרי אין ריוח מזה שמצדו לא יבצר לעשותה אחר השבת אלא שהוא עושה בשבת לפי תומו להשלים פעולתו ואין מגיע לו ריוח מזה כמו שמגיע להישראל לפיכך נראה הדבר כאלו בשביל זה הישראל נעשית המלאכה בשבת ויש מי שמתיר ליתנה לו סמוך לחשכה והוא יעשה מעצמו בשבת בביתו רק שלא יגלה לו דעתו שצריך לו שתיעשה בשבת ולא יאמר לו כלל שיוצא לדרך במוצאי שבת מידמב.

ואפשר שאינן חולקים כלל שהמתיר אפשר שלא התיר אלא כשהוא בענין שכשלא יעשה בשבת ואחר השבת לא יהיה להישראל כלל חפץ במלאכתו אזי לא ישלם לו הישראל בעד מלאכתו ונמצא שבמה שהוא עושה המלאכה בשבת מגיע לו ריוח שישלם לו הישראל בעד מלאכתו ובזה אפשר שגם האוסר מודה שהוא מותר דכיון שגם להנכרי מגיע ריוח ממלאכת השבת אינה נראית כאלו היא נעשית בשביל הישראל בלבד אבל אם הוא בענין שאף אם לא יעשה בשבת יעשה אחר השבת ויצטרך הישראל לשלם לו כיון שלא התנה עמו בתחלה על מנת שתוגמר המלאכה במוצאי שבת מיד ונמצא שאין מגיע ריוח להנכרי ממה שעושה בשבת אלא להישראל בלבדמג אפשר שבזה אף המתיר מודה שהוא אסור:

ו

ו וכל זהמד כשקוצץ לו דמים בשכר מלאכתומה שאז הוא טורח לעצמו כדי לקבל שכרו ואינו נראה כעושה שליחותו של הישראלמו או שעושה בטובת הנאה דהיינו שעושה בחנם בשביל טובת הנאה שקבל כבר מהישראל וע"ד שנתבאר בסי' רמ"זמז שדינו כאלו קצץ לו שכר אבל אם אין הנכרי חפץ לעשות בחנםמח אלא מצפה הוא לתשלום שכר אבל אין דעתו סמוכה עליו בודאי שלא קצץ לו הישראל שכר ונמצא שהוא טורח בספק בשביל הישראל ונראה כעושה שליחותו לפיכך לא יתן לו אלא א"כ שיכול לגומרה קודם השבתמט ודבר שקצבתו ידוע כגון כלים לכובס בזמנינו זה מותר ליתן לו אפילו סמוך לחשכה בסתם בלא קציצה דאטו בכל פעם ופעם יקצוץ עמונ.

ויש מתיריןנא אפילו בדבר שאין קצבתו ידוע ליתן לו בה' בשבת או קודם לכן אע"פ שלא יוכל לגומרה קודם השבת שכשנותן לו בערב שבת אם אינו יכול לגומרה מבעוד יום הרי זה נראה כאלו נותן לו על מנת שיגמור בשבת כיון שנותן לו סמוך לשבת והוא אינו יכול לגומרה מבעוד יום אבל בחמישי כיון שאינו סמוך לשבת אין נראה כנותן לו על מנת לעשות גם בשבת ואם הנכרי יעשה מעצמו בשבת אין בכך כלום שלהשלים קבלנותו הוא עושה ואינו נראה כשלוחו של הישראל אלא בשעה שמקבל הקבולת שאז אף אם הישראל קוצץ לו דמים הרי זה נראה כשלוחו של ישראל וכיון שנותן לו רחוק מיום השבת אף אם הוא נראה אז כשלוחו מכל מקום אין נראה כאלו שולחו לעשות בשבת אלא אם כן נותן לו סמוך לשבת וכן עיקרנב.

(ומה שאנו מחמירים גבי שילוח אגרת כסברא הראשונה כמו שנתבאר בסי' רמ"זנג הטעם הוא לפי שכששולחו בדרך עם אגרת שיוליכנה למחוז חפצו נראה כאלו אומר לו לילך בכל יום אפילו בשבת עד שיגיע למחוז חפצו ולפיכך צריך שיהיה יכול להגיע לשם קודם השבת אע"פ שמשלחו הרבה ימים קודם השבתנד):

ז

ז ומכל מקום (ז) אם רואה אותו עושה מלאכתו בשבת צריך לומר לו שלא יעשהנה אע"פ שנתן לו בא' בשבתנו אע"פ שהיה יכול לגומרה כבר קודם השבת (לפי שכשהישראל רואהו בשבת עוסק במלאכתו ושותק לו אזי מבין הנכרי שבשבת הוא נוח לו להישראל ומתכוין לעשות בשבילונז משא"כ כשאינו רואהו הוא מתכוין להשלים קבלנותו):

ח

ח במה דברים אמורים כשלא קצץ לו שכר ואפילו עושה בטובת הנאהנח שדינו כקצץ לו שכר לענין ליתן לו אפילו בערב שבתנט מכל מקום כשרואהו עושה בשבת צריך למחות בידו (דכיון דאין דעתו סמוכה לקבל שכר בעד מלאכתו הרי הוא מתכוין בשביל הישראל כשהוא מבין מדעת הישראל שעסק זה נוח לו) אבל אם קצץ לו שכרס (הרי הוא מתכוין בעשייתו בשבת כדי לקבל שכרו ולא בשביל הישראל אף שרואהו ושותק לוסא ולפיכך) אין צריך למחות בידו כלל.

ומכל מקום אם המלאכה נעשית בפרהסיא ומפורסם לרבים שהיא של ישראל צריך למחות מפני מראית העיןסב כמו שנתבאר בסי' רמ"דסג לפיכך החלוקים שלנו במדינות אלו שהם ניכרים שהם של ישראל כשמכבסן הנכרי בשבת על גבי הנהר צריך למחותסד מפני מראית העין שיאמרו שבשבת נתנם לו לכבסןסה ומכל מקום לכתחלה מותר ליתנם לו אפילו בערב שבת ואין חוששים שמא יכבסן בשבת בפרהסיאסו:

ט

ט וכל זה כשהמלאכה נעשית בחפצים של ישראלסז כגון כלים של ישראל שביד הכובססח ועורות לעבדן או לרצען לתפור מהם מנעלים וחוטין לארוג מהם בגד אבל אם הישראל לא נתן לו כלום אלא הנכרי תופר מנעלים מעורות שלו ואורג בגד מחוטין שלו בבית שלוסט אף על פי שרואהו עושה אותה בשבת אינו צריך לומר לו כלום אע"פ שלא קצץ לו שכר אם (ח) אינו עושה בפרהסיא או שאין מפורסם לרבים שעושה בשביל הישראלע לפי שעדיין לא נקרא שמו עליהם שאם ירצה הנכרי ימכור אותם לאחר ויעשה לו אחרים. ואף לכתחלה מותר לצוות את הנכרי לעשותם אפילו בערב שבת סמוך לחשכה רק שלא יאמרו לו שיעשה בשבתעא:

י

י וכן אם הנכרי מאליו בלא אמירת ישראל עושה מלאכה בשבת משלו אפילו בבית ישראלעב בשביל ישראל כגון שמבעיר מדורה מעצים שלו בשביל שיתחמם הישראל כנגדה או שמדליק נר שלו בשביל שישתמש ישראל לאורה אין צריך למחות בידו דכיון שהוא עושה מאליו בודאי הוא עושה לטובת עצמו שיודע שלא יפסיד ובודאי יקבל טובת הנאה מהישראל כנגד זהעג.

אבל אם מבעיר עצים של הישראל ומדליק נר הישראלעד אע"פ שמכיון שעושה מאליו בודאי דעתו על טובת הנאה שיקבל מהישראל מכל מקום כיון שהנכרי היה צריך ליטול רשות מתחלה מהישראל אם יבעיר עציו וידליק (ט) נרו בשבת והוא עושה כן מדעת עצמו והישראל רואהו ושותק לו א"כ מבין הנכרי מדעת הישראל שזה נוח לו ומתכוין הוא בעשייתו בשביל הישראלעה לפיכך צריך למחות בידו אפילו שלא בבית ישראלעו.

ואפילו אם מבעיר מעצים שלו ומדליק מנר שלו שאין צריך למחות בידו מכל מקום אסור לו ליהנות בשבת מהנר והמדורה שהבעיר בשבילועז לפי שאם יהנה גופו ממנה בשבת נמצא שעיקר המלאכה נעשית בשבילו בשבתעח שאף שהנכרי מתכוין לטובת עצמו מכל מקום עיקר עשיית מלאכתו היא שיהנה גוף הישראל ממנה בשבת שאם לא הנאת גוף הישראל ממנה בשבת לא היה עושה אותה כלל בשבת וכיון שעיקר עשיית המלאכה היא בשבילו יש לגזור גזרה שמא יאמר לו לעשות לו בשבת אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה כשנעשית בשבילועט:

יא

יא אבל נכרי שעשה לישראל כלי בשבת בקבלנות שקיבל מערב שבת וקצץ לו שכר מותר לו ליהנות ממנו בשבת עצמה כיון שהנכרי עשאה לטובת עצמו להשלים פעולתו ולקבל שכרופ ולא נתכוין בשביל שיהנה ממנו הישראל בשבת עצמהפא שאף אם לא יהנה ממנו בשבת עצמה לא ימנע הנכרי מעשות מלאכתו בשבת וא"כ אין לאסור לו ליהנות ממה שעשה הנכרי לטובת עצמו לפי שאף אם יהיה מותר לו ליהנות ממנה לא יבא לומר לנכרי שיעשה לו כיון שאין מתירים לו אלא כשמתכוין הנכרי לטובת עצמו ולא כשמתכוין בשביל ישראלפב.

ויש אוסריםפג להשתמש בכלי הנגמר בשבת ביד נכרי וגם במוצאי שבת צריך להמתין בכדי שיעשופד דהיינו כשיעור שהות ששהה הנכרי בעסק עשיית הכלי בשבת כדי שלא יהנה ממלאכת שבתפה וכן יש לנהוג לכתחלה אם לא שצריך אליו הכלי בשבת שאז יש להקלפו.

ואם נסתפק שמא נגמר הכלי בערב שבת יש להקל בכל עניןפז כיון שיש מתירין לגמרי (ואם נגמר ביו"ט א' מותר בליל יו"ט ב' בכדי שיעשופח עיין סי' תקט"ופט) ואם גמר הנכרי תפירת מנעלים מערב שבת רק שתיקנם והחליקם בשבת מותר ללבשם בו ביום לדברי הכל שהרי אינו נהנה בלבישתו ממלאכת השבת אלא ממלאכת החול שהרי היה יכול ללבשם בלא תיקון זהצ וכן כל כיוצא בזה:

יב

יב וכל זה בכלים שעשה לישראל אבל נכרי העושה על המקח למכור לכל מי שיזדמן לוצא אם היא עיר שרובה נכריםצב מותר ליקח ממנו בשבת בהקפה בלא פיסוק דמים על דרך שיתבאר בסי' שכ"גצג ומותר ללבשם בו ביום אף על פי שידוע שעשאן בשבת דכיון שרוב העיר הם נכרים מן הסתם עשאן על דעת נכרים שכל העושה על דעת הרוב הוא עושהצד וכן הדין ביום טובצה ואף שיש להחמיר בנולד ביום טוב כמו שיתבאר בסי' תצ"הצו מכל מקום כאן אין בו משום נולד הואיל והוא דבר שגמרו בידי אדםצז כמו שיתבאר בסימן שכ"הצח:

יג

יג במה דברים אמורים כששיגרן הנכרי או הביאן בעצמו לבית הישראל אבל אסור לשלוח אצלו ליטול כלים מביתוצט (בשבת) אפילו ע"י נכריק אע"פ שנגמרו מערב שבתקא לפי שאין מביאים כלים מבית האומן כלל אפילו בחולו של מועדקב אלא אם כן הן לצורך המועדקג אע"פ שנגמרו קודם המועד (י) מפני מראית העין שיאמרו שבמועד נתן לו לתקנםקד ולצורך המועד לא חששו למראית העין במועד שהוא קל כמו שיתבאר בסי' תקל"הקה אבל כאן בשבת (אע"פ שנגמרו מערב שבת) או יו"ט אפילו לצורך שבתקו ויו"ט אסור ליטול מבית האומן לבית ישראל אפילו מבית לבית בחצר אחתקז אלא אם כן שהנכרי אינו אומן כלל אלא הוא חנוני הלוקח מהאומנים ומוכר לאחריםקח שאז מותר ליקח אצלוקט אפילו בביתו או בחנותו ולהביא לבית ישראל אפילו דרך הרחוב אם היא עיר המעורבת:

יד

יד מותר לפתוח מים לגינהקי דהיינו לעשות נגר קטן משפת המעין לגינהקיא סמוך לחשכה והמים נמשכים והולכים לגינה כל השבת כולה ומשקים את הזרעים אע"פ שהמשקה בשבת חייבקיב.

וכן מותר להניח קילור עבה על העין לרפואהקיג ואספלנית על גבי המכה והם מתרפאים והולכים כל השבת כולהקיד אע"פ שבשבת אסור להניחם כמו שיתבאר בסי' שכ"חקטו.

וכן מותר לטעון קורות בית הבד על גבי הזיתים ועגולי הגת על גבי הענביםקטז סמוך לחשכהקיז והם נסחטים והולכים כל השבת כולה אע"פ שהסוחט בשבת חייבקיח (יא) ומכל מקום השמן והיין היוצא מהם משחשכה אסורקיט כדין משקין שזבו מאליהם בשבת שהם אסורים בו ביום משום גזרה שמא יבא לסחוט בידים כמו שיתבאר בסי' ש"כקכ.

במה דברים אמורים כשהטעין עליהם סמוך לחשכה ממש אבל אם הטעין עליהם מבעוד היום גדולקכא בענין שנתרסקו מחמת הטעינה קודם שחשכהקכב מותרין השמן והיין היוצא מהם כל השבת כולהקכג שכאן אין לגזור שמא יבא לסחטם בידים לפי שאף אם יסחטם לא יעשה איסור מן התורה אלא מדברי סופרים כיון שכבר הם מרוסקים והיה המשקה זב מהם מאליו בלא טעינת הקורה והעגולים ובלא סחיטה בידים אלא שע"י הטעינה והסחיטה הוא ממהר לצאתקכד.

וכן (יב) הבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום מותרין המשקין היוצאין מהן בשבתקכה:

טו

טו מותר ליתן חטים לתוך רחיים של מים סמוך לחשכה והם נטחנות כל השבת כולהקכו ואע"פ שהרחיים הן של ישראל ואין חוששין להשמעת קול הרחיים בשבתקכז שלא יאמרו רחיים של פלוני טוחנות בשבת לפי שהכל יודעים שהרחיים טוחנות מעצמן ולא יבאו לחשדו שבשבת נתן החטים לרחייםקכח.

ויש חולקים על זהקכט ואוסרין ברחיים ובכל מקום שיש השמעת קול כשהמלאכה נעשית מאליה בשבת מפני שהוא זלזול שבתקל שיאמרו שבשבת התחיל המלאכהקלא אלא אם כן שהמלאכה נעשית ברשות נכרי ואין שם הישראל נקרא עליה כלל כגון ליתן חטים לתוך רחיים של נכרי מבעוד יום או שנותן להנכרי מבעוד יום והנכרי נותנן לרחיים שלו אפילו בשבתקלב אם קצץ לו שכר כמו שנתבאר למעלהקלג ובלבד שלא יעמוד ישראל אצלו בשבת לשמרו שלא יגנוב מפני מראית העין שיאמרו שהוא שלוחו של ישראל העומד עליוקלד אלא א"כ יש חשש הפסד מרובה שאז אין חוששים למראית עין כזה כמו שנתבאר בסימן רמ"דקלה וכל שכן אם השעה צריכה לכך כגון שהוא סמוך לפסח וצריך הישראל לשמור הרחיים שלא יבאו שם מיםקלו.

ולענין הלכה במקום שאין שם מנהג יש להחמיר כסברא האחרונה אלא אם כן יש שם הפסדקלז (יג) שאז יש לסמוך על סברא הראשונהקלח:

טז

טז ומכל מקום מותר להעמיד מערב שבת זוג המקשקש לשעות עשוי ע"י משקולת אע"פ שמשמיע קול בשבת לא יבאו לומר שהעמידו בשבת ועבר על גזרת חכמים שאסרו להשמיע קול בשבת (בכלי המיוחד לכך) כמו שיתבאר בסי' של"חקלט לפי שהכל יודעים שדרכו להעמידו מאתמול שכן הוא דרכו לעולם להעמידו בכל יום על יום שלאחריוקמ:

יז

יז לא יצא אדם לרשות הרבים סמוך לחשכהקמא וחפץ בידוקמב גזירה שמא ישכח להסיר החפץ מידו להצניעו עד לאחר שחשכה ואז יזכור שהחפץ בידו וישכח שהוא שבת ויצא ג"כ עם החפץ מרשות היחיד לרשות הרבים או יעבירנו ד' אמות ברשות הרבים או יכניסנו מרשות הרבים לרשות היחיד אבל אם לא היה נזכר מהחפץ משחשכה לא היה עובר על איסור של תורהקמג שלא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבתקמד דהיינו שהוא מחשב ומתכוין לעשיית מלאכה ושגגתו שמביא עליה חטאת היא שאינו יודע שהיום שבת או שאינו יודע שמלאכה זו אסורהקמה:

יח

יח אבל מותר לצאת לרשות הרבים סמוך לחשכה במחט התחובה לו בבגדוקמו וכל כיוצא בזה בענין שאם היה יוצא בו בשבת היה פטור מן התורהקמז כמו שיתבאר בסי' ש"אקמח ואף שהוא אסור בשבת מגזירת חכמים מכל מקום סמוך לחשכה לא גזרו על זה שאין גוזרין גזרה לגזרהקמט לפיכך בזמן הזה שפשט המנהג כהאומרין שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה אלא כרמלית כמו שיתבאר בסי' שמ"הקנ אין איסור כלל לצאת סמוך לחשכהקנא אפילו בחפץ שבידו שהרי איסור ההוצאה בכרמלית אינו אלא גזרה מדבריהם ואין גוזרין גזרה לגזרה:

יט

יט ומותר לצאת אפילו ברשות הרבים גמורה בתפיליןקנב שבראשוקנג (ושבזרועוקנד) סמוך לחשכה ואין חוששים שמא ישכח מלהסירן עד לאחר שתחשך ואז שמא יצטרך לפנות ויסיר התפילין מראשו (וזרועו) ויוליכן בידו להצניען וישכח שהוא שבת ויעבירן ד' אמות ברשות הרביםקנה דכיון שאסור להסיח דעת מתפיליןקנו לנהוג קלות ראש כשהוא לבוש בהן כמו שנתבאר בסי' כ"חקנז מתוך כך הוא נזכר עליהן תדיר ויסלקן קודם שתחשךקנח:

כ

כ מצוה (יד) על כל אדםקנט שימשמש בבגדיו ערב שבת סמוך לחשכהקס שלא יהיה בהם דבר שאסור לצאת בו בשבת אפילו למנהגנו כהאומרים שאין לנו עכשיו רשות הרבים גמורהקסא ויתיר חגורו ויקח כל התלוי בוקסב:


א) טור ושו"ע ס"א. וראה גם לקמן סי' רסה סוף ס"ח.

ב) משנה יז, ב כב"ה. טור ושו”ע שם.

ג) טור ושו”ע ס"ה. וראה ב"י וב"ח ד"ה ולתת שעורים.

ד) ברייתא יח, א. טור ושו”ע שם.

ה) גמרא יח, א. שו"ע שם (ראה ב"י ד"ה ומ"ש דקיימא לן). וכ"ה לעיל רמו ס"א.

ו) גמרא שם וכמסקנא אליבא דב"ה. טור. ב"ח ד"ה ומותר לפרוס מצודות.

ז) משנה שם. טור ושו”ע שם.

ח) רש"י יז, א ד"ה מצודות.

ט) משנה שם. טור ושו”ע ס"א.

י) שמואל שם יח, ב.

יא) גמרא שם. טור ושו”ע שם.

יב) רא"ש פ"א סי' לד בשם רש"י. טור ושו”ע שם. ב"ח ד"ה ולתת צמר. וראה גם לקמן סי' שיח ס"י וס"ל.

יג) מ"א סק"ב.

יד) תוס' שם ד"ה דילמא מגיס. רא"ש פ"ג סי"א בטעם הב'. מ"א שם. וראה לקמן סי' שיח ס"ל. העו"ב חו' תתיב ע' 77.

טו) ראה לקמן סי' רנד ס"א וש"נ.

טז) תוס' שבת כז, ב ד"ה אונין.

יז) משנה שם. טור ושו”ע שם.

יח) גמרא שם. מ"א סק"א. וראה גם לקמן סי' רנד ס"ב.

יט) משנה שם יז, ב. טור ושו"ע ס"א.

כ) כר"ע אליבא דב"ה בברייתא שם. טור ושו”ע שם.

כא) מ"א סק"ד.

כב) סעיף ה.

כג) ראבי"ה סי' קצח. הגהות מרדכי רמז תנד. רמ"א ס"א. מ"א סק"ה. וראה לקמן סי' תמ סי"א.

כד) מ"א ס"ק ד.

כה) ט"ז סק"ג. וכ"ה לקמן סי' שכה ס"ד.

כו) משנה שם יז, ב. טור ושו”ע ס"ב.

כז) ירושלמי פ"א ה"ח הובא בב"י סי' רמד ד"ה ומש"כ רבינו וה"מ. וראה לעיל סי' רמד ס"א.

כח) פוסקים, הובאו בב"י ד"ה ומה שהתנה. שו"ע ס"ב. וכ"ה לעיל סי' רמז ס"א וש"נ.

כט) מ"א סי' רמז סק"ב. וראה קו"א סי' רמד סק"א.

ל) ראה זכרון יוסף ס"ק עז.

לא) ראה קו"א סק"ז.

לב) ראה ט"ז סי' שז סק"ג בשם הגהות מיימוניות פ"ו.

לג) ראה מ"א ס"ק יא.

לד) ירושלמי פ"א ה"ח. שו"ע ס"ב. וכדלעיל סי' רמד ס"ב וש"נ.

לה) מו"ק יא, ב. וכדלעיל שם.

לו) ב"י ד"ה ודע דהא. וראה קו"א ס"ק ה.

לז) רש"י מו"ק יב, א ד"ה מקבלי קבולת.

לח) תוס' שבת יז, ב ד"ה אין. ע"ז כא, ב ד"ה אריסא. רא"ש ע"ז פ"א סי' כג.

לט) מ"א סי' רמד סק"א. שו"ת פנים מאירות ח"א סוס"י לח. וכ"ה לעיל סי' רמד ס"ט. ובקו"א שם סק"א.

מ) שו"ע ורמ"א ס"ד. משמעות מ"א סי' רמז סוף ס"ק ב. וכדלעיל סי' רמד ס"א וס"ט וקו"א שם ס"ק א.

מא) כדלעיל סי' רמג ס"ג. וש"נ שבמהדו"ב חזר בו, כי דעת רוב הפוסקים שנכרי העושה מעצמו אין צריך למחות בידו. וראה לקמן ס"ז וקו"א ס"ק ז.

מב) משמעות ט"ז סי' שז סק"ג. וראה קו"א ס"ק ו שהט"ז אזיל לשיטתו שאין אנו חוששים למה שיש לישראל ריוח מעבודת הנכרי בשבת. וראה לעיל סי' רמג ס"ג וסי' רמד ס"ט-יא ובמצויין שם, שכן מסיק במהדורא בתרא, כדעת הרמב"ם וסיעתו. וראה קו"א ס"ק ו, ולעיל סי' רמד ס"ק א שכאן אפשר גם המתירים יודו שאסור, מכמה טעמים, וכדלקמן בסמוך. אבל ראה שו"ת שארית יהודה סי' ה (יט, ד ואילך) שאפשר לפי מה שחזר במהדו"ב גם זה מותר.

מג) טעם זה נתבאר בקו"א ס"ק ו, ולעיל סי' רמד ס"ק א ד"ה ועוד יש לומר והוא עיקר.

מד) האמור לעיל ס"ד.

מה) ב"י ד"ה ומה שהתנה בשם כמה פוסקים. רמב"ם פ"ו הי"ב. וראה מ"מ שם. תוס' יט, א ד"ה אא"כ. רא"ש פ"א סי' לו. טור ושו”ע ס"א. וראה במהדו"ב לסי' רמג ד"ה ומכל מקום וד"ה וה"נ ס"ל למהר"ם, שבירר דעת הפוסקים בזה.

מו) ראה לעיל סי' רמז ס"ב וס"ה ובקו"א שם ס"ק א, שני הטעמים שיש בזה.

מז) סעיף ט, לדעה הא' בכל אופן ולדעה הב' דוקא כשהנכרי מתחיל מאליו, ושטוב להחמיר כדבריהם.

מח) מ"א סק"ז. וכדלעיל סי' רמז ס"ח.

מט) רי"ף יט, א. רמב"ם פ"ו ה"כ. הובא בטור וב"י סי' רמז. שו"ע שם ס"א. לעיל שם ס"ב.

נ) מ"א סק"ו.

נא) תוס' יט, א ד"ה לא ישכיר (ראה לעיל סי' רמז קו"א רס"ק א). רא"ש פ"א סוף סי' לו. טור ורמ"א ס"ב.

נב) משמעות רמ"א ס"ב. ראה מ"א ס"ק ח.

נג) סעיף ה.

נד) מ"א שם. אבל ראה במהדו"ב לסי' רמג ד"ה והשתא אתי שפיר, שכאן מצרפים דעת ס' התרומה שמתיר בכל אופן בלא קצץ, משא"כ לעיל שם.

נה) רוקח סי' צא בשם הירושלמי פ"א ה"ט. שו"ע סוס"ב.

נו) רמ"א ס"ב. וראה מנחת כהן משמרת השבת שער א' פ"ה סד"ה ואמנם אף.

נז) תשובת רבינו שמחה בהגהות מיימוניות פ"ו אות ו. ובהגהות מרדכי רמז תנב. מ"א סק"ט. וראה קו"א סק"ה ד"ה והנה לפי, שיש חילוק בין טעם רבינו שמחה ובין הטעם שלשיטת המ"א (שיתבאר לקמן ס"ח במוסגרים).

נח) ירושלמי שם. שו"ע סוס"ב.

נט) כדלעיל ס"ו, וכשתי הדיעות דלעיל סי' רמז ס"ט.

ס) מ"א סק"ט.

סא) ההוכחה לטעם חילוק זה ביניהם מבוארת בקו"א ס"ק ה ד"ה והנה לפי, דלא כמ"ש רבינו שמחה (המצויין לעיל ס"ז) שגם בקבולת היה מקום לאסור מטעם רואה ושותק, אלא שאין יכול לכופו שלא לעשות מלאכה בשבת. וראה קו"א ס"ק ז שהביא טעם זה (שתלוי אם צריך רשות מהישראל) וכתב עליו "כמ"ש בפנים". ובמהדו"ב לסי' רמג ד"ה והכי נמי ביאר כן אף בדעת מהר"ם.

סב) רמב"ן בתורת האדם (ענין אבילות, במלאכה כיצד, בסופו). ב"י בשם רבנו ירוחם. שו"ע ס"ג (שטוב להחמיר). מ"א ס"ק י (שאסור).

סג) סעיף ד. ובקו"א שם ס"ק ב.

סד) מ"א שם. וראה לעיל סי' רמד קו"א סוף ס"ק ג, דהיינו מטעם שבמקום פרהסיא אסור אפילו אם רק מקצת יודעים שהמלאכה של ישראל. אמנם בסוף מסיק שם, שאפשר מ"ש המ"א ודוקא כו' כוונתו להתיר החלוקים מעיקר הדין, אלא שטוב להחמיר. וסיים שם בצ"ע. וראה מהדו"ב לסי' רמג ד"ה אי נמי שהוכיח גם מדברי הר"ן והרא"ש שכמכבס במקום פרהסיא כו' אסור מטעם שניכר ומראית העין.

סה) ראה לעיל קו"א ס"ק ה בתחלתו שרק חשש זה שייך כאן. וראה תהלה לדוד סי' רמד סק"ב.

סו) מ"א שם.

סז) מ"א סק"ט. ונתבאר בקו"א ס"ק ה ד"ה והנה לפי (ראה לקמן ס"י שחילוק זה הוא גם בעושה מעצמו, אבל ראה במצויין שם).

סח) ירושלמי שם. מ"א שם.

סט) משא"כ בבית ישראל אסור מטעם מראית העין, כדלעיל ס"ה. וראה לקמן ס"י שבעושה מעצמו אין צריך למחות אף בבית ישראל. וראה תהלה לדוד ס"ק ה.

ע) שאז טוב להחמיר ולמחות, כדלעיל סי' רמד סוס"ה. קו"א שם ס"ק ב-ג.

עא) ראה תהלה לדוד סק"ו. הערות בשו"ע אדמה"ז ע' 56. ביאורי השולחן ע' רכז.

עב) שכשעושה מאליו אין חוששים למראית העין בבית ישראל, כמבואר בקו"א ס"ק ה ד"ה והאמת, ובמהדו"ב שם ד"ה ומהאי טעמא. וראה לקמן סי' שה סל"ד.

עג) ראה טור ורמ"א סי' רעו ס"ד. מ"א שם סקי"ד. וראה קו"א ס"ק ה בסופו שבזה לא קיי"ל כרבינו שמחה. אבל ראה במצויין לקמן מסקנתו במהדו"ב, שגם בשל נכרי צריך למחות כשנהנה הישראל בשבת מהמלאכה.

עד) הגהות מרדכי פ"ק רמז תנב, והגהות מיימוניות פ"ו אות ו, בשם רבינו שמחה, לפירוש מ"א ס"ק ט, ובסי' רעו ס"ק ד וסקי"ד. וכ"ה לקמן סי' רעו ס"ג. שם סי"א. סי' שה סל"ד. סי' שז ס"ז-ח. סי' שכה ס"כ (ועי' בקו"א מהרב ס"ק ה ד"ה והנה לפי, שביאר את הכרעת המ"א בזה. ועי' במהדו"ב לסי' רמג (ד"ה ומהאי טעמא), שהשיג על המ"א בזה), ומסיק (שם ד"ה והנה מהר"ם) שנקטינן כהפוסקים שהעושה מעצמו (אפילו בשל ישראל) אין צריך למחות בו, ורק במקום שהישראל נהנה ממלאכה זו בשבת צריך למחות בו (אף כשאינו של ישראל, כמו בעשבים דלקמן סי' שכה סוף ס"כ). ובסוף מהדו"ב שם מסיק, שאפשר שבמקום שהישראל נהנה מהמלאכה כולם יודו שצריך למחות. ועד"ז מבואר לקמן סי' שה קו"א סק"א. וראה העו"ב תתכה ע' 49 ואילך.

עה) ראה מה שמסיק בסוף הקו"א ס"ק ה, שאם הנכרי מדליק בשביל עצמו אין צריך למחות אף בבית ישראל ובשל ישראל, משא"כ במלאכה אחרת שעושה בשביל עצמו אין להקל. אבל ראה בציון הקודם מסקנתו במהדו"ב לסי' רמג ובקו"א לקמן סי' שה שבשאר מלאכות מסיק להתיר אף בשביל ישראל, ומכ"ש בשביל עצמו.

עו) משמעות רבינו שמחה שם, לפירוש המ"א שם. ונתבאר בקו"א ס"ק ה ד"ה והנה לפי.

עז) שבת קכב, א. טור ושו”ע סי' רעו ס"א. וכ"ה לקמן שם ס"א. ומ"מ אין צריך לצאת מהבית, כדלקמן שם ס"ב.

עח) אפילו קצץ. ספר התרומה סי' רכב. רמ"א שם ס"א בהגה"ה הא'. וכ"ה לקמן סי' רעו ס"א.

עט) תוס' שם קכב, א ד"ה ואם. וכ"ה לעיל סי' רמג ס"ב וש"נ.

פ) שבלי הלקט סי' קיב בשם רבינו יהודה ורבינו מאיר. ר"ן דף יז, ב במשנה ד"ה וכולן (לפירוש מ"א ס"ק יא. אבל ראה מהדו"ב לסי' רמג בתחלתו שלא זוהי כוונת הר"ן, ומכל מקום הדין דין אמת גם לס' התרומה סי' רכב, הנמשך אחר התוס' קכב, א ד"ה ואם, שאסרו בקצץ רק בנר כיון שגוף הישראל נהנה מגוף המלאכה מיד, משא"כ בשאר קבלנות). ושו"ע ס"ד. דעה זו המתירה הובאה גם לקמן סי' תקטו סכ"א. אבל ראה לעיל סי' רמח ס"ו. לקמן סי' שכה סכ"א-ב.

פא) שבלי הלקט שם באופן הב'. מ"א שם.

פב) ראה ביאורי השולחן ע' רכט.

פג) הגהת אשרי פ"א סי' לז בשם ס' העתים. רוקח סי' שא. שבלי הלקט שם בשם רבינו ישעי' (פסקי רי"ד יט, א ד"ה ת"ר אין משלחין) ורבינו אביגדור כ"ץ. מהרי"ל הל' יו"ט סי' לח. ורמ"א ס"ד.

פד) רוקח סי' קלה. אור זרוע הל' ער"ש סי' ב. פסקי ריא"ז פ"א הלכה ה אות ז. שלטי הגבורים פ"א (ז, א אות ב).

פה) אור זרוע שם. דרכי משה ס"ק ו. מ"א סקי"ב. וכדעה הא' דלקמן סי' תקטו.

פו) רמ"א שם. וראה גם לקמן סי' תקטו סוף סכ"א.

פז) שלטי גבורים שם אות א. רמ"א שם.

פח) מ"א ס"ק יב.

פט) סעיף א ובהג"ה שם.

צ) מ"א ס"ק יג.

צא) הגהות אשרי פ' אין צדין סי' ז. רמ"א סוס"ד.

צב) מ"א ס"ק טו. וכדלקמן סי' תקטו סי"ח. ראה גם לקמן סי' שכה סכ"א. משא"כ כשרובה ישראל אין להקל בעושה על המקח, וגרע מדין עושה בקבלנות לישראל דלעיל סי"א. ראה הטעם בקו"א סוף ס"ק ז.

צג) סעיף א.

צד) כדלקמן סי' רעו ס"ז.

צה) כדלקמן סי' תקט"ו סי"ח.

צו) סעיף יג.

צז) הגהות אשרי שם. הובא במ"א שם.

צח) סעיף ו.

צט) מרדכי פ"ק דביצה רמז תרסד. והגהות אשרי פ' אין צדין סי' יד. רמ"א ס"ד.

ק) מ"א ס"ק יד.

קא) ראה ב"י ד"ה כתב הר"ן. דרכי משה סי' תקלד סק"ז.

קב) משנה מו"ק יג, א. טור ושו”ע סי' תקלד ס"ג.

קג) ברייתא שם יג, ב. פסחים נה, ב. טור ושו”ע שם.

קד) ר"ן סוף פ"ד דפסחים. נמוקי יוסף מו"ק יג, א ד"ה אין מביאין. לבוש ס"ד. עולת שבת ס"ק ג. ב"י סי' תקלד. מ"א שם סק"ו. וראה קו"א ס"ק י.

קה) סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו.

קו) עולת שבת שם. מ"א ס"ק יד.

קז) מ"א סי' תקלד שם.

קח) מ"א סוס"ק טו.

קט) כדלקמן סי' תקיז ס"ב.

קי) ברייתא שבת יח, א. טור ושו”ע ס"ה.

קיא) רש"י שם ד"ה פותקין.

קיב) כדלקמן סי' שלו ס"ט.

קיג) ברייתא שם. טור ושו”ע שם.

קיד) ברייתא שם. רמב"ם פ"ג ה"ב.

קטו) סעיף כז.

קטז) משנה יח, א. טור ושו”ע שם.

קיז) ב"י סוד"ה וטוענין בקורות בדעת הרי"ף והרמב"ם. מ"א ס"ק יח.

קיח) כדלקמן סי' שכ ס"א.

קיט) מ"א שם, בפירוש דברי השו"ע שם (שכשהטעין סמוך לחשיכה אסור היוצא מהם). וראה קו"א ס"ק יא.

קכ) סעיף ג.

קכא) מ"א שם.

קכב) בעל המאור ור"ן במשנה שם. ט"ז ס"ק ו. מ"א שם. וראה צ"צ חדושים על הש"ס לו, א. לז, ב.

קכג) רי"ף יט, ב. רמב"ם פ"ג ה"ב. לפירוש הר"ן ומ"מ שם. טור ושו"ע שם. וכ"ה לקמן סי' שכ ס"ד.

קכד) ר"י בתוס' יט, א ד"ה רבי ישמאעל. ט"ז ומ"א שם.

קכה) שו”ע שם. כשיטת הרי"ף והרמב"ם הנ"ל. ראה קו"א ס"ק יא.

קכו) רבינו תם בתוס' יח, א. ד"ה והשתא. שו"ע סוס"ה.

קכז) רמ"א ס"ה.

קכח) תוס' יז, ב ד"ה אין נותנים.

קכט) רבינו חננאל יח, א. הובא בתוס' יח, א שם. רא"ש פ"א סי' לג. טור ורמ"א שם.

קל) רש"י שם ד"ה שיטחנו. טור. ט"ז ס"ק ז. מ"א סק"כ.

קלא) אגור סי' תקיט בשם אביו. הובא בדרכי משה סק"ז. לבוש ס"ה.

קלב) מ"א שם.

קלג) סעיף ו.

קלד) מ"א שם.

קלה) סעיף יז.

קלו) מ"א שם. וראה מ”מ וציונים.

קלז) דרכי משה סק"ז. רמ"א ס"ה.

קלח) מ"א ס"ק כא. וראה קו"א ס"ק יג.

קלט) סעיף ד.

קמ) אגור סי' תקיט בשם אביו. דרכי משה ס"ק ז.

קמא) משנה יא, א. טור ושו”ע ס"ו.

קמב) גמרא יא, ב לר"מ (דפסקינן כוותיה לקמן סי' שא ס"ט) ולרבא (דפסקינן כוותיה לקמן סי' שנ ס"ב). רמב"ם פי"ט הכ"ו. שו"ע ס"ו. בלוח התיקון להוצאת זיטאמיר נרשם כאן: נ"ב, עי' שלטי הגיבורים (ה, א אות ג) והגהות אשרי (פ"א סי' כז, דהיינו דוקא באוחזו בידו, משא"כ כשתחוב בבגדו פטור, כדלקמן סי' שא ריש ס"ד, ולא גזרינן גזירה לגזירה) ועי' סוס"י זה (ס"כ ובקו"א שם ס"ק יד, שאין זה גזירה כלל אלא ספק גמור כו' כיון שרגיל בזה) ובפ"מ שם (אשל אברהם ס"ק כג), ועי' לקמן סי' שג סכ"ג (ואין זו גזירה לגזירה שהדבר קרוב לודאי שכשירצה לצאת לרה"ר ישכח להסיר התכשיטין מעליו).

קמג) תוס' יא, א ד"ה שמא ישכח. מ"א סוס"ק כד.

קמד) ב"ק כו, ב. תוס' שם. רמב"ם פ"א ה"ט.

קמה) משנה סז, ב. רמב"ם הל' שגגות פ"ז ה"ב-ג.

קמו) גמרא שם יא, ב לרבא. מ"א ס"ק כג. וכדלעיל סי"ז וש"נ.

קמז) משא"כ בענין שחייב אף בבגדו (מ"א שם).

קמח) סעיף ד; ה; ט.

קמט) רבא שם. וכ"ה לקמן סי' שג סכ"ג. סי' שלח ס"ה. סי' שמו ס"ג. סי' שמח ס"ג. סי' שנ ס"ב. סי' שנב ס"ב. סי' שנג ס"א.

קנ) סעיף יא.

קנא) מ"א שם. וראה גם לקמן סי' שנב ס"ב. אבל ראה לקמן סי' רסו סט"ז. וראה שו"ת צ"צ או"ח הוספות יד, ב. זכרון יוסף סי' יד. יגד"ת (נ. י.) חו' כג ע' תרפב.

קנב) ברייתא יב, א. טור ושו”ע ס"ו.

קנג) מ"א ס"ק כד. ט"ז ס"ק ח.

קנד) ראה לעיל סי' מג ס"א וס"ו. וראה מ”מ וציונים.

קנה) ט"ז שם. מ"א שם. וכדלקמן סי' שא ס"ג.

קנו) ברייתא שם. טור ושו”ע שם.

קנז) סעיף א.

קנח) דרכי משה אות ט. מ"א ס"ק כה. וראה פס"ד צ"צ שנה, א.

קנט) טור ושו"ע ס"ז.

קס) ברייתא יב, א (חייב. וראה גם לקמן סי' שא קו"א ס"ק ט). טור ושו”ע שם. וראה לקמן סי' שג סכ"ג לדעה הא', דהיינו אפילו בביתו שמא ישכח ויצא.

קסא) מ"א ס"ק כו. וראה קו"א ס"ק יד. וכ"ה לקמן שם (לדעה הא'). וראה לקמן סי' שא סל"ח ובקו"א שם ס"ק ט, דהיינו אפילו תפור בבגדו שאפילו יצא לרה"ר פטור אבל אסור.

קסב) כל בו רס"י לא. דרכי משה אות ח. מ"א שם. עיין בקונטרס אחרון [מהדורא בתרא לסי' רנב וד"ש] ד"ה עיין רמב"ם ספ"כ פלפול ארוך ושייך גם לזה הסימן.