שיב הנצרך לנקביו במה מקנח בשבת ובו ט"ו סעיפים

א

א משום כבוד הבריות התירו לטלטל אבנים לקנח בהם בבית הכסאא ואפילו אם נפנה על הגגב ויש טורח להעלותן עמו לגגג הרי זה מותר וכמה אבנים מותר להכניס לבית הכסא מי שיש לו מקום קבוע לבית הכסאד דהיינו שלעולם נכנס למקום אחד לפנות שםה מותר להכניס שם אבנים כמלא היד שאם ישתיירו לו מהן ערבית יקנח בהן שחריתו ואין כאן טלטול שלא לצורך ואף שאחרים נכנסים ג"כ לפנות במקום זה ויש לחוש שיקנחו הם במה שישתייר ממנו אין בכך כלום שנמצא שטלטול הוא לצורך אחרים ואין זה טלטול שלא לצורך דמה לי הוא מה לי אחר ואע"פ שהאחרים יכולין לטרוח בעצמן להכניס להם אבנים מכל מקום כיון שאפשר שכל אבנים אלו שהוא מכניס יצטרכו לו בעצמו אם לא יקדימוהו אחרים לקנח במה שישתיירו ממנו בקינוח זה הרי זה טורח בשביל עצמוז:

ב

ב אבל מי שאין לו מקום קבוע לבית הכסאח שפעם הולך למקום זה ופעם למקום אחרט מכניס עמו אבנים כשיעור ראשו של בוכנאי שדכין בו בשמים ולא יותר לפי שאם ישתיירו לו מהן ואח"כ ילך לפנות למקום אחר נמצא שטלטל בתחלה שלא לצורךיא ואם ניכר באבן שקנחו בו כבר פעם אחת מותר להכניסויב אפילו הוא גדול הרבה או אפילו הן הרבה ממלוא היד מותר ליטול כולןיג דכיון שקנחו בהןיד ורושם הקינוח ניכר בהןטו הרי הן מוכנין ועומדין לכך ואין בהן משום מוקצה וכן אבנים שייחדן לקינוח מבעוד יום אע"פ שעדיין לא קינח בהן מעולם מותר להכניסן לבית הכסא אפילו הן הרבהטז והוא שייחדן לכך לעולם אבל יחוד לשבת אחת אינו מועיל כמו שנתבאר בסי' רנ"טיז וש"חיח:

ג

ג מי שיש לו בית הכסא סמוך לביתו שאין שום אדם אחר נפנה לשם אסור לו להכניס לשם אבנים בשבתיט אא"כ הן מוכנין ועומדים לכך מפני שהיה לו להזמינם שם מאתמול שהרי מאתמול היה יודע שבודאי יפנה שם בשבת כיון שאין שום אדם אחר נכנס לשם לפנות משא"כ כשגם אחריםכ אפילו בני ביתוכא נכנסים שם לפנות לא הטריחוהו להזמין שם אבנים מבעוד יום על הספק כי שמא למחר ימצא אחר נפנה שם ויצטרך לילך לפנות במקום אחרכב וגם שמא יקנחו הם במה שיזמין הואכג:

ד

ד יש אומריםכד שלא התירו לטלטל אבנים לקינוח אלא ברשות היחיד או פחות מד' אמות בכרמלית ויש אומריםכה שמותר לטלטלן אפילו ד' אמות בכרמלית ומכרמלית לרשות היחיד אם צריך לכך מפני שאיסור הכרמלית ג"כ אינה אלא מדברי סופרים כמו איסור הטלטול והתירוהו ג"כ משום כבוד הבריות ולענין הלכה בדברי סופרים הלך אחר המיקלכו:

ה

ה אם ירדו גשמים על האבנים ונטבעו אם רישומן ניכר מותר ליטלן כדי לקנח ואין בזה משום סותר ולא משום טוחןכז:

ו

ו צרור שעלו בו עשבים מלחות הקרקע מותר לקנח בוכח ואין חוששים שמא יתלשו ממנו עשביםכט לפי שאף אם יתלשו אין כאן איסור שדבר שאין מתכוין הואל ואף שגידול העשבים הוא מלחות הקרקע אין בזה משום תולש ועוקר דבר מגידולו במה שמגביהם מעל הקרקעלא לפי שאף כשהם באויר הם נהנים וגדילים מריח לחלוחיות הקרקעלב והרי הם כמחוברים עדיין בקרקעלג ואין בהגבהה זו שום איסור מן התורה אלא שמדברי סופרים אסור להגביהםלד משום שנראה כתולשלה כמו שיתבאר בסימן של"ולו ומשום כבוד הבריות לא גזרולז:

ז

ז לא יטלטל רגב אדמה לקנח בה מפני שאינה ראוייה לקינוח לפי שהיא נפרכתלח:

ח

ח אסור לקנח בחרסלט אפילו בחול משום סכנהמ שלא ינתק שיני הכרכשתאמא ואפילו אם חרס חלקה כגון מאוגנימב כליםמג שהם חלקים ואינם מקרעים את הבשרמד אין לקנח בה בחול מפני שיש לחוש לכשפיםמה וכבר נתבאר בסי' ג'מו שבזמן הזה אין חוששים לכשפים אבל בשבת אם יש לפניו חרס חלקהמז וצרור יקנח בהחרסמח אף בזמן שהיה בה חשש כשפיםמט מפני שיש תורת כלי עליהנ שראוייה לכסות בה פי הכליםנא ולא יקנח בהצרור שהוא מוקצה שלא התירו לקנח בצרור ואבן אלא כשאין לו דבר אחר המותר בטלטול לקנח בונב:

ט

ט היו לפניו צרור ועשביםנג מחובריםנד ששניהם הם מוקציםנה יקנח בעשביםנו בעודן בחיבורן ולא יזיזם בידיונז ואל יקנח בצרור שיצטרך לטלטלו בידונח ואין איסור בקינוח העשבים משום משתמש במחובר שלא אסרו אלא באילן אבל לא בירקנט כמו שיתבאר בסי' של"וס במה דברים אמורים בעשבים לחים אבל ביבשים אין מקנחין בהם מפני שהמקנח בדבר שהאור שולט בו שיניו התחתונות נושרותסא ואף בזמן הזה שאין נזהרין מלקנח בדבר שהאור שולט בו כמו שנתבאר בסי' ג'סב אין מקנחים בעשבים יבישים מפני שהם חדים ומחתכים את הבשרסג כמו שנתבאר שםסד:

י

י אם אין לפניו אפילו צרור ואבן לקנח בהןסה יש מתיריןסו לקנח אפילו באילן המחובר שבמקום כבוד הבריות לא גזרו על שימוש במחובר ואף אם צריך לקנח בעלין המחוברים בו הרי זה מותר ואין לחוש שמא יתלשו שדבר שאינו מתכוין הואסז:

יא

יא לא ימשמש בו בצרור של הקינוח להחליקו שלא ישרט בבשר כדרך שהוא ממשמש בחול משום איסור כתישה אלא ימשמש בשינוי כלאחר ידסח:

יב

יב היה צריך לנקביו ואינו יכול לפנות שרפואתו למשמש בפי הטבעת בצרור וכיוצא בו לא ימשמש בשבת כדרך שהוא ממשמש בחולסט דהיינו שאוחז הצרור בכל הידע וממשמש לפי שבמשמוש הזה יש בו משום השרת נימיןעא ואף שאינו מתכוין לכך מכל מקום פסיק רישיה ולא ימות הוא שבוודאי משיר נימין במשמוש זהעב (ולא הותר משמוש זה אלא מפני הסכנה שעמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקןעג) לכן הצריכו לעשות ע"י שינוי כלאחר יד דהיינו שאוחז הצרור בב' אצבעותיו וממשמשעד בנחתעה:

יג

יג למשמש בברזא בפי הטבעת דינה כצרור שלא יאחזנה אלא בשתי אצבעותיו ואסור לצאת בברזא אפילו תחובה כולה בגוףעו שכיון שמכניסה תדיר כדי לחזור ולהוציאה אינה בטלה אצל הגוף והרי זה כמוציא בפיו ובמרפיקו שאסור מדברי סופריםעז אבל דבר הבלוע בגוף מותר לצאת בו כגון לבלוע מרגלית או זהב ולצאת בהן לרשות הרביםעח:

יד

יד אסור לפנות בשדה נירעט בשבתפ גזרה משום השואת גומותפא כי שמא יטול צרור ממקום גבשושית לקנח בו ואח"כ ישליכנו למקום גומא והרי זה משוה את החרישה והוא תולדת חורשפב ואם היא שדה חבירו אף בחול אסור ליכנס בה מפני שדש נירו ומקלקלופג:

טו

טו אבנים גדולות שמצדדים אותן כמין מושב חלול ויושבים עליהם בשדות במקום המיוחד לבית הכסא מותר לצדדן בשבת מפני שבנין עראי הוא שאינו עשוי להתקיים ובנין עראי אינו אסור אלא מדברי סופרים ומשום כבוד הבריות לא גזרופד ומכל מקום לעשות כמין אהל עם גג אסור אע"פ שהוא אהל עראיפה:


א) רש"י סוכה לו, ב ד"ה מותר. שו"ע ס"א. וראה גם לעיל מהדו"ת סי' ג ס"ח. סידור הנהגת בית הכסא ד"ה הקינוח.

ב) רב חסדא פא, רע"ב. טור ושו"ע שם.

ג) רש"י שם ד"ה מהו. שו"ע שם.

ד) רבי ינאי פא, א. טור ושו"ע שם.

ה) מ"א סק"א.

ו) רש"י שם ד"ה אם. ר"ן שם (לד, א) ד"ה אמר. ט"ז סק"א. מ"א שם. וראה לעיל מהדו"ת שם שיקנח בהם בזה אחר זה עד שיצא האחרון נקי, ושוב אסור לקנח יותר בשבת.

ז) מ"א שם.

ח) רבי ינאי שם, לפירוש התוס' שם ד"ה ואם בשם ר"ח. רי"ף שם (לד, א). רמב"ם פכ"ו ה"ד. ר"ן שם ד"ה אמר. טור ושו"ע ס"א.

ט) מ"א שם.

י) רי"ף שם. רא"ש פ"ח סי' ב. טור ושו"ע שם. וראה תוס' שם בשם הירושלמי.

יא) מ"א שם.

יב) רב ששת שם. רא"ש שם. טור ושו"ע שם.

יג) תוס' שם ד"ה אמר. טור ושו"ע שם.

יד) תוס' שם. רא"ש שם. שו"ע שם.

טו) מ"א סק"ב. דלא כשלטי הגבורים שם (לו, א) אות ב.

טז) שלטי הגבורים שם בסופו. הובא במ"א שם.

יז) סעיף ה.

יח) סעיף נג.

יט) הגהות אשרי פ"ח סי' א, מדברי התוס' סוכה לו, ב ד"ה בשבת. מ"א סק"א.

כ) הגהות אשרי שם.

כא) תוס' שם בסופו.

כב) הגהות אשרי שם.

כג) תוס' שם. וראה גם תוס' פא, ב סוד"ה מהו.

כד) רש"י סוכה לו, ב ד"ה מותר. הובא ב"י סוף הסי'. דעה הא' ברמ"א ס"א.

כה) תוס' סוכה שם. הובא ב"י שם. דעה הב' ברמ"א שם.

כו) כן משמע ממ"ש רמ"א סי' שיא ס"ב ומ"א שם סק"ה דאיסור טלטול חמיר כו', שזהו כדעת התוס' שם. וראה לעיל סי' רנב קו"א סקי"ד וש"נ.

כז) רב יוסף פא, סע"א לפירוש הרי"ף שם (לד, א) והרמב"ם פכ"ו ה"ד. שו"ע ס"ב.

כח) ריש לקיש פא, ב. טור ושו"ע ס"ג.

כט) טור ושו"ע שם.

ל) רש"י שם ד"ה מותר. שו"ע שם.

לא) רש"י שם ד"ה מדריש לקיש. מ"א סק"ג.

לב) ראה רש"י שם ד"ה חייב. וראה הגהות אשרי פ"ח סי' ב.

לג) תוס' שם ד"ה והניחו.

לד) רש"י שם. תוס' שם ד"ה והניחו. הגהות אשרי שם פ"ח סי' ב.

לה) רש"י שם.

לו) סעיף יב.

לז) מ"א שם. וראה גם רש"י שם.

לח) רב יהודה פא, א ורש"י ד"ה אבל. טור ושו"ע ס"ד.

לט) שאינה חלקה (לעיל מהדו"ק סי' ג סט"ז. מהדו"ת שם ס"ח).

מ) גמ' פא, ב. טור ושו"ע שם.

מא) רש"י שם ד"ה משום סכנה. וראה גם לעיל מהד"ק סי' ג סט"ז. מהדו"ת שם ס"ח, ושם: או ינקב.

מב) = אזני.

מג) גמרא פב, א. ב"ח ד"ה אסור.

מד) רש"י שם ד"ה באוגני כלים.

מה) גמרא פא, ב. טור ושו"ע סי' ג סי"א.

מו) מהדו"ק שם.

מז) רפרם פב, א ורש"י שם ד"ה באוגני. טור ושו"ע ס"ה.

מח) רב הונא שם. כן פסקו הרי"ף שם (לד, רע"א), והרמב"ם פכ"ו ה"ה, והרא"ש פ"ח סי' ב. טור ושו"ע שם. אבל אם יש לפניו חתיכת חרס שאינה חלקה וצרור יקנח בצרור (לעיל מהדו"ת סי' ג ס"ח).

מט) מ"א סק"ד מב"ח שם.

נ) גמרא פא, ב. רש"י שם פב, א ד"ה מקנח בחרס.

נא) טור ושו"ע שם. וראה גם לעיל סי' שח סוף סכ"ט.

נב) וראה לעיל מהדו"ת שם.

נג) גמרא פב, א.

נד) רש"י שם ד"ה ואינו (הא') בשם רבותיו.

נה) ראה רש"י שם ד"ה ואינו (הב'). מ"א סק"ו. לקמן סי' שלו ס"ד.

נו) פלוגתא דאמוראי שם, ופסק הרמב"ם פכ"ו ה"ה והרא"ש פ"ח סי' ב כמ"ד בעשבים. טור ושו"ע ס"ו.

נז) רש"י שם. שו"ע שם.

נח) ראה רש"י שם.

נט) ב"י ד"ה צרור בשם רש"י שם. שו"ע שם.

ס) סעיף ד.

סא) גמ' ורש"י שם ד"ה לחין.

סב) מהדו"ק סוף סט"ז וש"נ.

סג) טור ושו"ע ס"ה.

סד) סעיף טז.

סה) אליה זוטא סק"ד.

סו) לבוש ס"ו. אליה זוטא שם.

סז) לבוש שם.

סח) רבא פא, א וכפירוש ר"ח, שכתב הרא"ש פ"ח סוס"י א וטור ומ"א סק"ז.

סט) רש"י ד"ה למשמש, במימרא דרבא שם. טור ושו"ע ס"ז.

ע) טור ושו"ע שם.

עא) רש"י שם. טור ושו"ע שם.

עב) תוס' שם ד"ה אסור. מ"א סק"ז.

עג) גמ' שם ורש"י ד"ה ליסתכן. וראה גם לעיל סי' מג ס"ט.

עד) רש"י שם ד"ה ומשני. טור שו"ע שם.

עה) ב"י ד"ה היה בשם רבינו ירוחם ני"ב ח"ט (עט, א). וראה גם לקמן סי' שכח סנ"ה.

עו) טור בשם תשובת מהר"מ מרוטנבורג (לבוב) סי' קמז. תשב"ץ סי' סב. שו"ע ס"ח.

עז) מהר"מ מרוטנבורג שם. מ"א סק"ח.

עח) מ"א שם.

עט) שדה לאחר חרישה ראשונה ועומד לזריעה (רש"י).

פ) רב הונא פא, ב. טור ושו"ע ס"ט.

פא) טור ושו"ע שם. וראה עד"ז לעיל סי' שב סי"ד וש"נ.

פב) גמ' שם ורש"י ד"ה שקי וד"ה ושדי. מ"א סק"ט. וראה לקמן סי' שיג סכ"ד, שבקרקע הבית או החצר חייב משום בונה.

פג) גמ' שם ורש"י ד"ה דוושא. שו"ע שם.

פד) שו"ע ס"י, ממימרא דרב נחמן ביצה לב, ב ורש"י שם ד"ה אבנים וד"ה בנין עראי וד"ה והכא. וראה גם לעיל סי' רנט ס"ו.

פה) מ"א סק"י, מגמ' שם ורש"י ד"ה דקא עביד.