תלד דינים הנוהגים תיכף אחר הבדיקה ובו ט"ז סעיפים:

א

א כשבודק אדם ומחפש אחר החמץ בליל י"ד מוציאו מן החורים ומן הסדקים ומן המחבואות ומן הזויות ומקבץ הכל ומניחו במקום אחדא ואינו מבערו מיד אלא צריך להמתין עד למחר בסוף שעה חמישית מטעם שיתבאר בסימן תמ"הב.

וצריך הוא להזהר בו לשומרוג שלא יתגרר ממנו מאומה על ידי קטניםד או עכברים ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרתה כשיתברר לו שגררו ממנו כגון שלא ימצא כל כך חתיכות <(א)> כמנין חתיכות שהיה בו בשעה שהניחן שם מיד אחר הבדיקהו ובודאי נחסר ממנו על ידי תינוקות או עכברים שגררו ממנו ויש לחוש שמא הניחוהו באחד מחורי הבית ולכך צריך לחזור ולבודקו פעם אחרתז ושמא ישכחח או שמא לא יהיה בקי בהלכה שאינו יודע שצריך הוא לחזור ולבדוק לפיכך <(ב)> הטילו חכמיםט על כל איש שיזהר בחמץ שמצא בבדיקה שישמרנו יפה מפני התינוקות והעכברים וכיצד ישמרנו מפניהם מצניעו בתיבה וכיוצא בה מקום שאין התינוקות ועכברים יכולין ליטול משם או יתלנו באוירי או יכפה עליו כלי רחביא ויניחנו במקום גבוה קצת שלא יוכלו התינוקות ליטלו משםיב ולא יכפה עליו כלי קטן וצר מפני שהעכברים יכולין לגלותויג:

ב

ב וכן החמץ המוכן ומונח בבית או בשאר חדרים הצריכים בדיקה לאכוליד ממנה בלילה ולמחרטו עד שעה ה' צריך הוא להצניע כדרך שנתבאר.

ואימתי מצניעו קודם שיתחיל לבדוק שאם לא יצניע מקודם יש לחוש שבשעת הבדיקה עצמה כשבדק זוית אחת והולך ממנה לזוית אחרתטז שמא יראה בעיניו שעכבר או חולדה נטלה מעט חמץ מן החמץיז המוכן לאכילה ויצטרך לחזור ולבדוק פעם אחרת אותה זויתיח שבדק שמא גררו את החמץ שנטלו והניחו בזוית זו.

ומטעם זה צריך להזהר כשהולך לבדוק מזוית לזוית שישמור יפה את החמץ שמצא בזוית הראשונה ויוליכנו עמו או יצניעו כדרך שנתבאריט:

ג

ג והעולם אין נזהרין אלא להצניע החמץ שמוצאין בבדיקה אבל שאר החמץ מוליכין אנה ואנה בתוך החדרים הבדוקים ואינן נזהרים בו לשמרו שלא יתגרר ממנו מאומה ולא יפה הם עושיםכ וצריך ללמדם ולהזהירם שלא יעשו כן:

ד

ד אם הצניע את החמץ כדרך שנתבאר ואח"כ מצאו חסר או שניטל לגמרי אין צריך לחזור ולבדוק מה שבדק כבר שבודאי אדם נטלו משםכא ולא תינוקות ועכברים:

ה

ה ואם עבר ולא הצניעו כלל אלא הניחו מפוזר ומפורד בתוך הבית ולא נזהר לשמרו כלל וגם אינו יודע מנין החתיכות שהיה בו ואפשר שנחסר ממנו כמה חתיכות וגררום התינוקות והעכברים אף על פי כן אין צריך לחזור ולבדוק פעם אחרת דכיון שאין ברור לו שנחסר ממנו אין אנו מצריכין אותו לחזור ולבדוק מה שבדק כברכב בשביל חששא בעלמא שמא גררו העכברים מן החמץ (פירוש חתיכה גדולה שאין העכבר יכול לאכלה כולהכג אבל אם היה גורר חתיכה קטנה היינו תולין לומר שאכלה כולה כמו שנתבאר בסי' תל"גכד שספק אכילה מוציא מידי ספק חמץכה עיין שם) והניחוהו באחד מחורי הבית שאם נצריכוהו לחזור ולבדוק בשביל חששא כזו אין לדבר סוףכו שאי אפשר שיגמרו כל ישראל את בדיקת חמצם ברגע אחד וכשאחד גמר בדיקתו קודם שגמר חבירו לבדוק את כל חדריו יש לחוש שמא ברגע זו נטל העכבר חמץ מחדרים של חבירו שאינן בדוקין עדייןכז ויש בהן חמץ לרוב וגרר את החמץ והוליכו לחדרים הבדוקים של זה שגמר בדיקתו ויצטרך לחזור ולבדוק ואין לדבר סוףכח:

ו

ו ואחר הבדיקה מיד יבטלכט כל חמץ שיש בכל גבולו שלא מצאו בבדיקה וביטול זה תקנת חכמים היאל.

ולמה תקנוהו חכמים והלא אף אם נשארו כמה פירורים חמץ בזויות ובחורים ובסדקים שלא מצאם בבדיקה הרי הם בטלים מאליהםלא ואין צריך לבטלם ולהפקירם שמאליהם הם הפקרלב שהרי אינם חשובים כלל בעיני בני אדם ואף אם היה מוצא אותם בבדיקתו לא היה נוטלם ואוכלם אלא היה משליכם למקום הפקר או שורפםלג ואם כן למה תקנוהו חכמים ביטול זה אלא לפי שחששו שמא נשארה גלוסקא יפהלד של חמץ באחד מן הזויות או באחד מן החורים שלא מצאה בבדיקהלה ואלו היה מוצאה היתה חשובה בעיניולו ולא היה מפקירה ולכך אינה בטלה מאליה כמו פירוריןלז ויש לחוש שמא ימצאנה בפסח ויעבור עליה בבל יראה ובבל ימצא (אבל קודם שמצאה אינו עובר בבל ימצא אע"פ שהיתה טמונה בביתו כמו שנתבאר בסי' תל"גלח ע"ש הטעם) ואע"פ שמיד שימצאנה יבערנה מן העולם לגמרי יש לחוש שמא ישהה מעט קודם שיתעסק בביעורלט ועל שהייה זו עובר בבל יראה ובל ימצאמ אבל כשביטל כל חמץ שלא מצאו בבדיקה אף אם ימצא גלוסקא בפסח ולא יבערנה מיד לא יעבור עליהמא בבל יראה מן התורה אלא מדברי סופריםמב:

ז

ז ועיקרמג הביטול הוא בלבמד שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאלו אינו ואינו חשוב כלום והרי הוא כעפר וכדבר שאין בו צורך כללמה וכשגומר בלבו כך הרי הסיח דעתו מכל חמץ שברשותומו ונעשה הפקר גמורמז ושוב אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא כמו שנתבאר לעיל בסי' תל"אמח.

ומכל מקום <(ג)> תקנו חכמים שיוציא דברים הללו בפיומט ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותינ דלא חזיתיה ודלא בערתיה לבטל ולהוי כעפרא דארעאנא (פי' לפי שהזהב נקרא גם כן עפר שנאמרנב ועפרות זהב לו כמ"ש ביו"ד סי' כ"חנג לכך צריך לפרש עפרא דארעאנד).

ואע"פ שמי שרוצה להפקיר נכסיו ואמר הרי נכסי כעפר אין זה כלום מכל מקום כיון שזה החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה אינו שלו כלל ואין לו שום חלק וזכות בו שהרי אסור לו ליהנות ממנונה אלא שהכתוב עשאו כשלונו שיהא שמו נקרא עליו שיעבור עליו בבל יראה ובבל ימצאנז לפיכך אין צריך להפקירו בלשון הפקר גמור אלא כשהוא מסיח דעתו ומבטל בלבו ומחשבו כעפר דיו בכך להפקיע שמו מעליו שלא יהא נקרא שלו ולא יעבור עליו כלוםנח.

ומכל מקום כל מדקדק במעשיו יפרט בפירוש הביטול בלשון ארמי לשון הפקר גמור ויאמר להוי הפקר כעפרא דארעאנט:

ח

ח ולמה <(ד)> נתקן נוסח הביטול בלשון ארמי מפני עמי הארץ שאינם מבינים בלשון הקודש כי אם בלשון ארמיס לפיכך בארצות הללו שאין עמי הארץ מבינים גם לשון ארמי צריך ללמדם ולהזהירם שיאמרו נוסח הביטול בלשון שהם מביניםסא שהרי עיקר הביטול הוא בלב לפיכך צריך להבין בלב מה שהוא מוציא בשפתיו.

ואם עבר ואמר הביטול בלשון שאינו מבינו כלל אם הוא יודע כוונת הביטול שכוונתו הוא לבטל החמץ ולהפקירו אף על פי שאינו מבין פירוש המילות שהוא מוציא בשפתיו יצא ידי חובתו אבל אותן עמי הארץ וכן נשים שאינן יודעים כלל ענין הביטול וכוונתו ונדמה בעיניהם שהם אומרים איזה תחינה ובקשה אף על פי שאמרוהו בלשון ארמי או בלשון הקודש לא יצאו ידי חובתן שהרי עיקר הביטול וההפקר הוא בלב שאם אינו מפקירו בלבו אף על פי שהוא אומר שמפקירו אין זה כלום שכל הפקר צריך להיות פיו ולבו שויןסב:

ט

ט כשאומר הביטול בלשון הקודש צריך להזכיר חמץ ושאור שיאמר כל חמץ ושאור שיש ברשותי כו'סג שהרי על שניהם עוברים בב"י וב"יסד אם לא ביטלם שנאמרסה ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וגו' והוא הדין כשמבטל בשאר לשונות יזכיר שניהם בפירושסו אבל כשמבטל בלשון ארמי אין צריך להזכיר כי חמירא כולל חמץ ושאור שאף החמץ נקרא חמירא לפעמיםסז.

ומ"מ ראוי לכל מדקדק במעשיו שלא יסמוך על זה ויזכיר שניהם בפירוש אף שמבטל בלשון ארמי שיאמר כל חמירא וחמיעאסח דאיכא וכו':

י

י כשמבטל החמץ בליל י"ד מיד אחר הבדיקה אינו מבטל אלא החמץ שאינו ידוע לו שלא מצאו בבדיקהסט אבל חמץ הידוע לו שדעתו לאכול ממנו בלילה ולמחר עד שעה ה' אף אם ביטלו אינו מבוטל שעיקר הביטול הוא בלב שיסיח דעתו ממנו לגמרי וחמץ זה ששייר למאכלו הרי לבו ודעתו עליו לאכול ממנו ואינו מופקר אצלוע:

יא

יא ולפי שיש לחוש שמא נתגלגל כזיתעא מחמץ זה שאכל ממנו עד שעה ה' ונפל לאחד מן החורים או לאחת מן הזויות וכשיגיע הפסח ימצאנו ויעבור עליו בבל יראה ובל ימצא (אם ישהה מעט קודם שיתעסק בביעורועב שכזית אינו דומה לפירורין לפי שאינן חשובים אבל כזית חשוב הוא ואינו בטל מאליועג) לפיכך נכון הדבר שבשעה שהוא מבער מן ביתו את החמץ ששייר למאכלו יחזור ויבטל פעם שנית כל חמץ שיש ברשותועד כדי שיבוטל גם כן החמץ שנתגלגל מחמץ זה ששיירו למאכלו ולא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כשימצאנו בפסח:

יב

יב וכיון שהוא צריך לבטל בשעת הביעור (מטעם שנתבאר) צריך הוא ליזהר ולבער קודם שתגיע שעה ששיתעה שמתחלת שעה ו' ואילך אין בידו לבטלו כמו שנתבאר בסי' תל"געו.

ובביטול זה שבשעת הביעור יאמר כל חמירא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה וכו'עז שהרי מבטל הכל ואינו משייר כלום לעצמו מה שאין כן בביטול הלילה שאין דעתו לבטל אלא החמץ שלא ראה ולא מצא בבדיקה לכך הוא אומר דלא חזיתיה ודלא ביערתיהעח:

יג

יג ואין לאדם לסמוך על ביטול זה בלבד שלא יבטל בלילה מיד אחר הבדיקהעט לפי שביטול זה שלאחר הבדיקה הוא תקנת חכמי הגמרא שתקנוהו מיד לאחר הבדיקהפ כדי שיהיה לו זמן קבוע שאם לא היה לו זמן קבוע היה נשכחפא מלב בני אדם העלולין לשכחה ולא רצו לקבוע זמנו בשעת הביעור לפי ששעת הביעור מעיקר הדין הוא בתחלת שעה ששית כמו שיתבאר בסי' תמ"הפב ואז אינו יכול לבטלופג ולא רצו לקבוע ביום י"ד קודם שעת הביעור דכיון שאין האדם עוסק אז בביעור חמץ ולא בבדיקתו יש לחוש שמא ישכח לבטל שעל ידי מה יזכור אבל בלילה שעוסק בבדיקה יזכור גם כן לבטלופד.

ובביטול זה בלבד הוא יוצא ידי חובתו ואין צריך לחזור ולבטל פעם ב' ביום מעיקר הדין שמן הדין אין לחוש שמא נתגלגל כזית מחמץ ששיירו למאכלו שהחמץ המשויר לאכילה מצניעין אותו במקום משומר ונזהרין בו שלא יתגלגל ממנו כלוםפה כמו שנתבאר למעלהפו.

ועכשיו בדורות אחרונים שנהגו להחמיר ולבער חמץ בסוף שעה ה' ולבטלו בשעת הביעור לא באו אלא להוסיף על תקנת חכמים ולא לגרועפז שהרי אם לא יבטל מיד לאחר בדיקה יש לחוש שמא ישכח מלבער החמץ עד שתגיע שעה ששית ואז אינו יכול לבטלופח:

יד

יד טוב ליזהר שלא לבטל החמץ פעם ב' ביום עד שיבער תחלה מן ביתו כל החמץ הידוע לו כדי שיקיים מצות ביעור חמץ בחמץ שלו שלאחר הביטול אין החמץ שלו שהרי בטלו והפקירופט:

טו

טו יש אומריםצ שבין בביטול הלילה ובין בביטול היום אינו יכול לעשות שליח שיבטל חמצו אלא יבטל בעצמו שהרי האומר לחבירו צא והפקר נכסי אין בכך כלום עד שיפקירם הוא בעצמו ויש אומריםצא שהביטול אין צריך להיות דומה ממש להפקר בדבר זה שהרי החמץ בשעה שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא אינו שלו כלל אלא שהכתוב עשאו כשלו שיהיה שמו נקרא עליו שיעבור עליו לפיכך בגילוי דעת בלבד שהוא מגלה דעתו אפילו ע"י שליח שאינו חפץ בו כלל די בכך להפקיע שמו מעליו שלא יעבור עליוצב וכן עיקר ואף על פי כן טוב לחוש לכתחלה לסברא הראשונה:

טז

טז אפוטרופוס של יתומים חייב לבדוק ולבטל חמץ של יתומים כמו שהוא חייב לעשות להם כל שארי מצות בין של תורה בין מדברי סופריםצג כמו שנתבאר בחו"מ סימן ר"צצד:


א) רמב"ם פ"ג ה"א.

ב) סעיף ז (הטעם ששורפין בבוקר). וראה לקמן סי"ג (הטעם ששורפין בסוף שעה חמישית).

ג) נראה ממשנה דף (ט) [י], ב (דעצה טובה קא משמע לן. ראה קונטרס אחרון ס"ק ב). וראה ב"ח ריש הסימן, וט"ז ס"ק א, דמיירי אף בחמץ שמצא בבדיקה (ראה לקמן ס"ב).

ד) ראה תוס' י, סע"א. מ"א סי' תלט ס"ק ו.

ה) משנה י, ב.

ו) רב מרי בגמרא דף ט, ב. רמב"ם פ"ג ה"ב. טעם הב' שבטור ושו"ע ס"א. וראה קונטרס אחרון ס"ק א.

ז) עד שימצא חתיכה אחת, כדלקמן סי' תלט ס"ז.

ח) ראה לעיל סי' תלג סכ"ז.

ט) משמעות תוס' כא, א ד"ה ואי. ב"ח ס"ב. מ"א ס"ק ד. וראה קונטרס אחרון ס"ק ב.

י) טור ושו"ע ס"א.

יא) ירושלמי פ"א ה"ג. רא"ש פ"א סי"ד. מ"א שם.

יב) מ"א ס"ק ג.

יג) מ"א ס"ק ד.

יד) משנה דף י, ב. לפירוש רש"י ט, ב ד"ה ומה שמשייר. טור ושו"ע ס"א. ועד"ז בסידור: ואחר הבדיקה יזהר בחמץ שמשייר להצניעו למחר לשרפה או לאכילה לשמרו שלא יוליכוהו אנה ואנה שלא יתפרר ויתגרר ממנו על ידי תינוקות או עכברים.

טו) ר"ן שם (ד, סע"ב).

טז) ב"ח בריש הסימן. מ"א ס"ק א. ח"י ס"ק א. פר"ח ריש הסימן.

יז) רבא ט, ב (אף שבאמצע בדיקה אין חוששין שיבדוק וימצא חתיכה אחת חסרה, כדלעיל ס"א).

יח) משמעות רש"י ט, רע"א. אבל לא חדר אחר, כדלקמן סי' תלח ס"ב וקו"א שם ס"ק ב.

יט) לעיל ס"א, שצריך לשמור אחר בדיקה החמץ שמצא בבדיקה, ועד"ז כאן לענין שמירתו בעת הבדיקה. וראה לעיל סי' תלב סי"א שמטעם זה צריך לשמור גם הפתיתים שמניח קודם הבדיקה שלא יגררו ממנו עכברים או קטנים.

כ) מ"א ס"ק א.

כא) ירושלמי פ"א ה"ג. טור ושו"ע ס"א.

כב) משנה דף ט, רע"א. כפירוש רש"י שם ד"ה אין חוששין (ראה מ"מ פ"ב ה"ז).

כג) ליישב קושיית הט"ז שם ס"ק ב, על הטור ורמ"א שם ס"א, שבחתיכה קטנה מתירים אפילו בספק של קבוע כמחצה על מחצה, וכדלקמן סי' תלט ס"א וש"נ.

כד) סעיף כד.

כה) ראה רש"י ט, א ד"ה האי מאי.

כו) משנה שם.

כז) רש"י שם ד"ה שאם כן. תוס' ט, ב ד"ה ולא.

כח) ראה לעיל סי' תלג קו"א ס"ק ד, שמטעם זה אין חוששין שגררו מבתי הנכרים המלאים חמץ בפסח, ולכן אין מחזיקין ריעותא ממקום למקום גם על להבא בחמץ בבור ובחור ובחמצו של נכרי המופקד אצל ישראל.

כט) מימרא דרב יהודה אמר רב דף ו, ב. רש"י שם ד"ה הבודק. טור ושו"ע ס"ב.

ל) והטעמים דלא סגי בביטול והצריכו גם בדיקה, נתבארו לעיל סי' תלא ס"ד.

לא) תוס' שם ד"ה ודעתיה עילויה. מ"א ס"ק ה. וראה לקמן סי' תמב קו"א ס"ק יח בהג"ה הא', שאף שיש בהם כזית לא יצאו מכלל פירורין. ולענין פירורי בצק ראה לקמן סי' תס ס"ה, וסי' תמב קונטרס אחרון סוף ס"ק יח. ולענין החיוב מדרבנן לבער פירורים אפילו אחר שביטל, ראה לקמן סי' תמב סכ"ח וקו"א שם ס"ק יח. סי' תמד ס"ט. סי' תס ס"ו.

לב) רא"ש פ"א ס"ט.

לג) ראה מ"מ וציונים.

לד) גמרא שם. וראה לקמן סי"א שגם כזית אינו דומה לפירורין. אבל ראה לקמן סי' תמב קו"א ס"ק יח בהג"ה הא', דלאו בכזית תלוי הדבר.

לה) רא"ש שם.

לו) ראה חקרי הלכות ח"ג נ, ב.

לז) תוס' שם.

לח) סעיף יב וקונטרס אחרון ס"ק ג.

לט) פר"ח סי' תלא ס"א ד"ה והכי משמע וד"ה ושוב מצאתי.

מ) רש"י שם ד"ה ודעתו עליה. ט"ז ס"ק ג. וראה לעיל סי' תלג קו"א ס"ק ג בסופו ובהג"ה הא' שם. תמו ס"ה ובקו"א שם ס"ק ב (הטעם דלא הוי לאו הניתק לעשה). לקמן סי' תמ סוף ס"א (לענין בל ימצא דרבנן) וסט"ז. סי' תמה ס"א (לענין מצות תשביתו שמן התורה ושמדברי סופרים). סי' תמז ס"א (לענין איסור להשהותו מחשש תקלה). וראה העו"ב תתמה ע' 31. תתמז ע' 53.

מא) רש"י שם. טור ומ"א ס"ק ה.

מב) ראה מ"מ וציונים.

מג) בכתי"ק מהרי"ל (ראה לעיל תחלת סי' תלא) בא תוכן סעיף זה בתחלת סי' תלא, ושם: ומדאורייתא בביטול בעלמא סגי שיבטלנו ויפקירנו ויוציאנו מלבו כאילו אין בו שום צורך. ובמהדורה נוספת שם: שיבטל בלבו ויאמר כל חמירא דאיכא ברשותי ליבטל ולהוי כעפרא דארעא ואזי הוא כהפקר ואינו שלו דכתיב לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ואע"פ שהאומר הרי נכסי כעפר אין במשמע לשון זה הפקר מ"מ גבי חמץ שמשהגיע זמן איסורו אינו שלו שהרי הוא אסור בהנאה ואין לו שום חלק וזכות בו אלא שהכתוב עשאו כשלו לחייבו לבערו מן העולם בגילוי דעתא בעלמא קודם זמן איסורו דלא ניחא ליה דלהוי ליה זכותא בגויה סגי.

מד) גמרא בכמה דוכתי. ראה ז, א. ח, א-ב. לא, ב. מט, א. וראה לקמן סי' תלו ס"ה וסי"א שמטעם זה אין מברכים על הביטול בלב, אף כשביטול הוא מן התורה.

מה) רמב"ם פ"ב ה"ב. וראה שארית יהודה או"ח סי' יד (אף שלהרמב"ם הוא מדין השבתה, מינה נשמע לשאר פוסקים).

מו) רש"י ד, א ד"ה חובת הדר. רמב"ן ריש פסחים. פר"ח סי' תלא סד"ה כתוב בתורה. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) כא ע' תקלב.

מז) תוס' ד, ב ד"ה מדאורייתא. ר"ן בריש המסכת (א, א) ד"ה ומהו. רא"ש פ"א ס"ט. וראה שלחן המלך ח"ב ע' לג הערה 11.

מח) סעיף ב.

מט) ירושלמי פ"ב ה"ב.

נ) הטעם שאומרים ברשותי (ולא בביתי) נתבאר בטור וב"י וט"ז ס"ק ד, והובא לקמן סי' תמ קו"א ס"ק א.

נא) בה"ג הל' פסח (כח, ד). רש"י ד, א ד"ה חובת הדר. ו, ב ד"ה הבודק (בשינוי לשון). רי"ף (ג, א). רא"ש שם. טור ושו"ע שם. ובסידור: כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ודלא ביערתיה ליבטל ולהוי הפקר כעפרא דארעא. דיוקי הלשון ראה לקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ.

נב) איוב כח, ו.

נג) סי' זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סכ"ג.

נד) ח"י ס"ק י.

נה) כדלעיל סי' תלא ס"ב וש"נ.

נו) גמרא ו, ב.

נז) רש"י ב"ק כט, ב ד"ה משש.

נח) ר"ן רפ"ק ד"ה ומהו (ושמטעם זה מועיל אף מה שמבטלו בלבו, כדלעיל). ריטב"א ו, ב ד"ה אמר בשם הרא"ה. פר"ח ס"ב. וראה גם לקמן סט"ו. סי' תלו קו"א ס"ק ד. סי' תמח ס"ח. וראה חקרי הלכות ח"א כב, ב. פלפול התלמידים (770) ז ע' מט ואילך. עיונים בשוע"ר ע' טו.

נט) ב"ח ס"ה ד"ה כתוב בהגהות. ח"י ס"ק ט (לצאת ידי דעת הפוסקים שצריך לומר הפקר).

ס) דרכי משה ס"ק ב.

סא) רמ"א ס"ב. דרכי משה שם בשם מה"ר ישראל ברונא. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג. מהרי"ל הל' בדיקת חמץ (ס"ז ע' לט). וכ"ה לקמן סי' תס סוף ס"ה. וראה עד"ז לקמן סי' תקכז ס"ה.

סב) מ"א ס"ק ו. וראה גם לעיל סי' קפה ס"א (במוסגר).  סי' תלא ס"ד. לקמן ס"י. סי' תמה ס"ב. וראה מ"מ וציונים. רשימות שיעורים סי' ט הערה 3.

סג) דרכי משה ס"ק ד. לבוש ס"ב. ח"י ס"ק יב.

סד) לבוש שם.

סה) שמות יג, ז.

סו) מהרי"ל הל' בדיקת חמץ (ס"ז ע' לט). דרכי משה ס"ק ד. רמ"א ס"ב.

סז) תרומת הדשן סי' קלד. רמ"א שם.

סח) מהר"ם (פסקים סי' תיט). אגודה פ"א ס"ח. כל בו סי' מח (ו, רע"ד). מהרי"ל שם. ב"ח ד"ה נוסח הביטול. אליה זוטא ס"ק ו. וכ"ה בסידור. והטעם שאין אומרים כל חמירא וכל חמיעא ראה לקוטי טעמים ומנהגים להגש"פ. וראה שלחן המלך ח"ב ע' מב הערה 2.

סט) טור ושו"ע ס"ב. וכדלעיל ס"ז שאומר: דלא חזיתיה ודלא בערתיה כו'.

ע) ראה רא"ש פ"א ס"ט (בטעם הב'). טור (לגירסת הדפוסים שלנו, שכתב רק טעם הב' שברא"ש. וראה ב"ח שם סד"ה ואדוני, שהביא כן גם מצידה לדרך מאמר ד כלל ג פ"ד). ב"י ד"ה וה"ר פרץ (ואנו רואים שאינו מבטלו). לבוש ס"ג (מחזי כשיקרא). וראה לעיל סוף ס"ח וש"נ.

עא) רא"ש פ"א ס"ט (שמא ישאר כזית). ב"ח סד"ה ואדוני.

עב) כדלעיל ס"ו וש"נ.

עג) ראה לקמן סי' תמב קו"א ס"ק יח בהג"ה הא', דלאו בכזית תלוי הדבר.

עד) רא"ש שם ובשו"ת כלל יד ס"ג. טור ושו"ע ס"ב.

עה) רא"ש פ"א ס"ט. טור ושו"ע שם (לענין הביטול). ט"ז ס"ק ה. מ"א ס"ק ח (שכיון שהביטול הוא אחרי הביעור, כדלקמן סי"ד, לכן גם הביעור צריך להיות קודם שעה ששית).

עו) סעיף ל.

עז) רבנו פרץ בהגהות הסמ"ק סי' צח (ריש ע' עג). טור ושו"ע ס"ג. וכ"ה בסידור.

עח) ב"י ד"ה וה"ר פרץ. לבוש ס"ג.

עט) רא"ש פ"ב ס"ט, וטור, ומרדכי רמז תקלה, לפירוש ב"י ד"ה ואדוני, ומ"א ס"ק ז.

פ) גמרא ו, ב. רש"י שם ד"ה הבודק צריך שיבטל.

פא) רש"י שם סע"ב.

פב) סעיף א.

פג) גמרא דף ז, רע"א.

פד) רש"י ו, סע"ב. טור ולבוש ס"ב. מ"א שם.

פה) הגהת סמ"ק סי' צח (עג, א).

פו) סעיף ב.

פז) הגהת סמ"ק שם. הגהות מיימוניות. ב"י סד"ה ואדוני.

פח) מ"א שם. וראה לקמן סי' תלו קו"א ס"ק ב, שהביא גם טעם הט"ז סוף ס"ק ה.

פט) רמ"א ס"ב. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג. וראה מ"מ וציונים. קובץ יגדיל תורה (נ.י.) כא ע' תקלב ואילך.

צ) ריטב"א ו, ב ד"ה אמר בשם הרא"ה. ר"ן (ג, ב) בשם אחרים. ב"ח ס"ז ד"ה ושלוחו. הובא במ"א ס"ק ט.

צא) בעל העיטור ח"ב הל' ביעור חמץ (קכ, ב). מ"מ פ"ב ה"ב. ר"ן שם. טור ושו"ע ס"ד. וראה שערי ישר ח"ב שער ה פכ"ג ד"ה וענין.

צב) ב"י ד"ה ושלוחו. לבוש ס"ד. וכדלעיל ס"ז וש"נ. וראה לקמן סי' תלו ס"ג-ד וקו"א שם ס"ק ד (ושם מביא מ"ש הרמ"א ס"ד, שכשמבטל צריך לומר חמצו של פלוני יהא בטל כו', ושאחריו נמשכו כל האחרונים).

צג) ח"י ס"ק טו.

צד) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם סט"ו. וראה גם לעיל סי' שסו סי"ז.