תמ דין חמצו של נכרי שהופקד אצל ישראל ובו י"ז סעיפים:

א

א כתוב בתורהא לא יראה לך חמץ יכול אם טמן אותוב בבורג עד שאינו נראהד או שהפקיד אותו ביד נכרי לא יהיה עוברה עליו שהרי אינו נראה לוו כל ימי הפסח תלמוד לומרז שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם אפילו הטמינו או הפקידו בין ביד נכרי בין ביד ישראלח אפילו אם הנפקד קיבל עליו אחריותט שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לשלם לו דמי חמצו ונמצא שהנפקד עובר עליו בבל יראה כמו שיתבארי אף על פי כן עובר עליו גם המפקיד בבל יראה ובל ימצא כיון שגוף החמץ הוא שלויא ואע"פ שנאמר לא ימצא בבתיכם וחמץ זה אינו בביתויב מכל מקום כיון שהנפקד קיבל הפקדון מדעתו ונותן לו רשות להניחו בתוך ביתו הרי השאיל להמפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו והרי מקום זה קנוי להמפקיד לפיכך עובר הוא על החמץ המונח שם כאלו היה מונח בביתויג שהוא דר בו שהרי אמרה תורה לא יראה לך שאור בכל גבולך כל מקום שהוא גבולו אע"פ שאינו ביתו שהוא דר בויד.

אבל מי שהטמין חמצו בחצירו של חבירו <(א)> שלא מדעתו שלא השאיל לו חבירו מקום בחצירו להניח שם חמצו אינו עובר עליו מן התורה כיון שאינו מונח לא בביתו ולא ברשותו של בעל החמץטו.

ומכל מקום <(ב)> מדברי סופרים חייבטז לבערו או למכרו לא"י בערב פסח קודם שעה ששיתיז כיון שגוף החמץ הוא שלויח אלא שאינו מונח ברשותו ואם לא מכרו עד שהגיע שעה ששית חייב לבערו מן העולם לגמרי וכל רגע ורגעיט שאינו מבערו הוא עובר עליו בבל ימצא מדברי סופרים ואם עבר עליו הפסח ולא ביערו הרי חמץ זה אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל כדין חמץ שעבר עליו הפסח בבית ישראלכ:

ב

ב הואיל והאדם עובר על חמצו אעפ"י שהוא מופקד ביד אחרים או שהוא טמון שאינו נראה לו א"כ למה אמרה תורה לא יראה לך לומר לך שאף החמץ הנראה לך והוא מצוי בביתך אף על פי כן אין אתה עובר עליו אלא אם כן אני קורא בו לך כלומר שהוא שלך פרט לחמצו של נכרי המופקד ביד הישראל אפילו הוא עמו בביתו שהוא דר בו בפסח הרי זה מותר מפני שאינו שלוכא ואפילו החמץ הוא של גר תושבכב שיד הישראל שולטת עליוכג ועל נכסיו ואפילו הוא שרוי בחצירו של ישראל והוא וכל אשר לו כבוש תחת יד ישראלכד אף על פי כן כל זמן שאין שם הישראל נקרא על זה החמץ אין צריך לבערוכה:

ג

ג ומכל מקום מדברי סופרים נכרי שהביא חמצו לישראל בתוך הפסח כדי להפקידו אצלו לא יקבל ממנו הישראלכו אע"פ שאינו נוגע בהחמץ בידו אלא הוא אומר להנכרי הנה הבית לפניך הנח במקום שתרצהכז אף על פי כן אסור גזירה שמא ישכח ויאכל ממנוכח שאין הנכרי משמר חמצו שלא יאכל ממנו הישראלכט כיון שכבר הפקידו אצלו הרי סמך על נאמנותו.

אבל אם הנכרי אינו מפקיד אצלו החמץ מותר לו להניחו שיכנס לביתו וחמצו עמול ואף על פי שהישראל רואה אותו אין בכך כלום שהרי נאמר לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחריםלא.

ומכל מקום אם נכרי זה הוא עבדו או פועלו שמזונותיו עליו אין להניחו שיכנס לבית לאכול חמץ אף על פי שהחמץ הוא של הנכרי מכל מקום יש לחוש למראית העין שיחשדו אותולב שהוא מאכיל את עבדו חמץ בפסח אבל נכרי אחר שאין מזונותיו עליו מותר להניחו ליכנוס לבית לאכול מחמצו.

אבל אסור להניחו שיאכל מחמצו על השלחן בשעה שישראל אוכל על זה השלחןלג אפילו אם זה הישראל אין לו שום הכירות עם זה הנכרילד שאין לחוש שמא יאכילנו הנכרי מחמצו מכל מקום כיון שחמץ בפסח במשהו רחוק הדבר שלא יתערב פירור אחד של הנכרי בשל ישראללה ואפילו אם הישראל הוא אוכל על מפה מיוחדתלו אף על פי כן יש להחמיר שלא יאכל על השלחן שהנכרי אוכל עליו חמצו משוםלז לך לך אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרבלח:

ד

ד אבל מותר להניחו לאכול חמצו על השלחן בשעה שאין ישראל אוכל עליולט רק שיזהר הישראל לנקות השלחן יפה אחר אכילת הנכרי שלא ישארו שם פירורין מחמצומ.

וכן צריך ליזהר כשילך הנכרי מביתו שיטול כל חמצו עמו ולא ישתייר ממנו מאומה בבית הישראל גזירה שמא ישכח ויאכלנומא כיון שהוא רגיל בחמץ כל השנה יש בו לחוש לשכחהמב יותר משאנו חוששים בשאר איסורי תורה שאדם בודל עצמו מהם ואינו שוכח איסורו כיון שאינו רגיל בהםמג אבל כל זמן שהנכרי בבית אין לחוש שמא יסתפק הישראל מחמצו שהרי הנכרי הוא משמרו בעצמומד:

ה

ה ואם הלך משם הנכרי והניח חמצו מונח בבית ישראל שלא מדעתומה ואין הישראל רוצה <(ג)> להתגרות עם הנכרי להשליך חמצו מן ביתו לרשות הרבים צריך שיעשה לפניו מחיצה גבוה י' טפחיםמו כדי שיהיה לו היכר ולא ישכח על איסור חמץ ולא יבא להסתפק ממנומז וצריך שתהא המחיצה עשויה מדבר קבוע שחוסמת היא העוברים שם אבל לא מסדין וכיוצא בו כיון שיכולין לילך ולבא תחת הסדיןמח יש לחוש שמא יבואו להסתפק מן החמץ המונח שם ואם הוא שבת או יו"ט שאי אפשר לעשות מחיצה מדבר קבועמט יכפה עליו את הכלי עד הערבנ כדי שיהיה מכוסה מן העין ולא יבואו לאכול ממנו ולערב מיד יעשה לפניו מחיצה כהלכתה ולא יסמוך על כפיית הכלי גזירה שמא ינטל הכלי לצורך תשמישונא ויתגלה החמץ וישכח ויאכלנו:

ו

ו ואם הדבר ברור וידוע שלא ישתהה הנכרי חוץ לביתו של הישראל שחמצו מונח בתוכו רק כחצי היום ואח"כ יחזור לבית הישראל ליטול חמצו משם א"צ לעשות לפניו מחיצה אפילו הוא חולו של מועד שמותר בעשיית מלאכה (שאינה מעשה אומן כמו שיתבאר בסימן תק"מנב) אלא די לו בכפיית כלי עד שיבא הנכרי ויטול חמצו דכיון שלא ישתהה הנכרי רק כחצי היום אין חוששין שמא ינטל הכלי בחצי יום זהנג:

ז

ז וכל זה כשכבר הלך לו הנכרי ונשאר חמצו מונח בבית הישראל שלא מדעת הישראל אבל לכתחלה לא יניחנו הישראל לילך מביתו אלא אם כן יטול חמצו עמו אפילו לא ישתהה שם חוץ לביתו רק שעה אחת ואפילו רוצה לעשות לפניו מחיצה כהלכתהנד:

ח

ח במה דברים אמורים בתוך הפסח או בערב פסח משעה ששית ולמעלה אבל קודם שעה ששית מותרנה לקבל פקדונות חמץ מן הנכרי אע"פ שיהיה הפקדון בביתו כל ימי הפסח אין בכך כלום רק שיעשה לפניו מחיצה כהלכתהנו כמו שנתבארנז:

ט

ט במה דברים אמוריםנח כשאין אחריות הפקדון על ישראלנט מגניבה ואבידה באונסס דהיינו שאם ישמרנו הישראל כדרך השומרים ואח"כ יגנב או יאבד ממנו לא יתחייב הישראל לשלם לו מדין תורה ולא מדין המלך וחוקיו על עמוסא כגון שקיבל ממנו הפקדון בסתםסב ולא אמר לו הישראל שיתחייב לשלם לו אם יגנב או יאבד ממנו באונס אבל אם אחריות הפקדון על הישראלסג שאם יגנב או יאבד ממנו באונס יתחייב לשלם לו מדין תורה אע"פ שלא פשע בשמירתו כגון שאמר לו הישראל אם יגנב או יאבד ממני אשלם לך וקנה ממנו הנכריסד בקנין סודרסה שלא יחזור בו או אפילו לא קנה ממנו אלא שדין המלך הוא שישלם לו כיון שאמר לו כן בפירוש בשעת הפקדון ועל סמך זה הפקידו אצלוסו הרי פקדון זה נחשב להישראל לענין ביעור חמץ כאלו הוא שלו ממש כיון שהוא חייב באחריותו וחייב לבערו בערב פסח מן התורה ואם לא ביערו עובר עליו בלא תעשה שנאמרסז לא ימצא בבתיכם ולא נאמר לא ימצא לכם בבתיכם פרט לשל אחרים אלא על כרחך אף בשל אחרים עובר עליו אם הוא מופקד אצלו ואי אפשר לומר אף כשלא קיבל עליו אחריות יעבור עליו שהרי כבר נאמרסח לא יראה לך שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים הא אין הכתוב מדבר אלא כשקיבל עליו אחריותסט כיון שאלו היה נגנב או נאבד חל ההפסד על הישראל הרי הוא כשלוע ממש לענין ביעור חמץ בלבדעא מגזירת הכתוב:

י

י אבל אם לא קיבל עליו הישראל אחריות גניבה ואבידה באונסעב * ואפילו אם הנכרי הוא אלם ויכפהו לשלם לו אף אם יגנב או יאבד ממנו באונס מכל מקום כיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות האונס והוא פטור מדין תורה ומדין המלך אין החמץ נחשב כשלו עד שמתחייב באחריותו בגזילת הנכריעג:

[* אף על פי שקיבל עליו לשמרו שמירה מעולה כדרך השומרים ואם יפשע בשמירתו ולא ישמרנו כדרך השומרים יתחייב לשלם לו אין זה נקרא קבלת אחריות להיות הפקדון נחשב כשלו על ידי כן כיון שקבל עליו אחריותו אלא זה נקרא קבלת השמירה בלבד שקיבל עליו שישמור חמצו של נכרי ואם יפשע ולא ישמרנו יפה חייב לשלם לו שהפושע הוא כמזיק בידיםעד כיון שקיבל עליו לשמור כדרך השומרים והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו.]

יא

יא וכל זה כשקיבל ממנו הפקדון בסתם שלא ייחד לו מקוםעה להניח בו הפקדון אלא נטלו הישראל מיד הנכרי והניחו באיזה זוית שבביתו ורשות בידו לטלטלו ולפנותו מזוית זו ולהניחו בזוית אחרת כיון שלא הבטיח להנכרי ליחד קרן זוית אחת לחמצו וכן אם אמר להנכרי הרי כל ביתי לפניך הנח פקדונך באיזה מקום שתרצה בביתעו דכיון שלא ייחד לו הישראל זוית מיוחדת לחמצו הרי החמץ מסור ביד הישראל לפנותו מקרן זוית זו ולהניחו בזוית אחרת כמו חמץ שלו ממש לפיכך אם קיבל עליו אחריותו הרי הוא נעשה כשלו ממש ועובר עליו.

אבל אם בשעה שהפקיד אצלועז ייחד לו זוית מיוחדת שיהיה חמצו מונח שם עד שיבא הנכרי ליטלו משםעח והניחו הנכרי בעצמו באותה זוית שייחד לו הישראלעט או שהניחו שם הישראל <(ד)> במעמד הנכריפ והבטיח לופא שזוית זו תהא מיוחדת לחמצו עד שיבא הנכרי ויטלנה משם כיון שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו מזוית זו למקום אחר שהרי כבר מסר אותה זוית להנכריפב אין צריך לבערו אף שקיבל עליו אחריות מגניבה ואבידה באונס (רק שיזהרו לעשות לפניו מחיצה כהלכתופג כמו שנתבארפד) שנאמר לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידךפה שהרי הוא מונח בזוית המיוחדת לנכרי והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי שאינו עובר עליופו אע"פ שהחמץ של ישראל ממש המונח ברשות נכרי הרי זה עובר עליו כמו שנתבאר למעלהפז מכל מקום חמץ זה הוא של הנכרי אלא שאחריותו הוא על הישראל לפיכך אין לו דין חמצו של ישראל ממשפח ואינו עובר עליו אלא אם כן הוא מסור בידו לטלטלו ולפנותו לכל מקום שירצה כמו חמץ שלו ממש:

יב

יב במה דברים אמורים כשהחמץ הזה בשעת הביעור דהיינו שעה ששית בערב פסח הוא מונח באותה זוית שייחד לו ולכך אין צריך לבערו וכן בכל ימי הפסחפט כל זמן שהחמץ הוא מונח בזוית שייחד לו אינו עובר עליו מטעם שנתבאר אבל אם פינה הישראל את החמץ מזוית זו שייחד לו לזוית אחרת שבבית או שבכל מקום שברשותו וכשהגיע שעת הביעור הוא מונח באותו זוית האחרת חייב לבערו או שיחזירנו מיד למקומו.

ואפילו <(ה)> נטל הישראל את החמץ הזה קודם שהגיע זמן הביעור והוליכו לנכרי אחר והפקידו אצלו בביתוצ אף על פי כן כשיגיע זמן הביעור חייב לילך וליטלו מיד הנכרי ולבערו או שיחזירנו לאותו זוית שייחד להנכרי המפקיד.

במה דברים אמורים כשהנכרי הנפקד השני לא קיבל עליו אחריות החמץ כדרך שקיבל עליו הישראל אבל אם כל האחריות שהיה על הישראל קיבל עליו גם כן הנכרי הנפקד השני אין צריך לבערו אע"פ שחמץ שהוא של ישראל ממש המופקד אצל נכרי אף שקיבל עליו הנכרי אחריות אין מועיל כלום לפטור את הישראל שלא יעבור עליו בבל יראה כמו שנתבאר למעלהצא מכל מקום חמץ זה שהוא של נכרי אלא שאחריותו הוא על הישראל וע"י כן נעשה כאלו היה שלו וכיון שנכרי אחר קיבל עליו אחריות שהיה על הישראל אין לישראל חלק ונחלה בחמץ זה ואין צריך לבערו כללצב אף אם הישראל לא ייחד זוית מיוחדת לנכרי המפקידצג:

יג

יג ויש חולקין על כל זהצד ואומרים דכל שאחריות החמץ הוא על הישראל אפילו לא קיבל עליו אלא אחריות של גניבה ואבידה הבאים מחמת פשיעותו שלא שמר כדרך השומרים ולא באחריות של גניבה ואבידה הבאים באונסצה וכן אפילו אם לא קיבל עליו אחריות כלל בין מחמת פשיעה בין מחמת אונס אלא <(ו)> לשמור בחנםצו ונמצאצז שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו אם יגנב ויאבד ממנוצח מחמת <(ז)> פשיעותו בשמירתו הרי חמץ זה הוא כשלו ממש וחייב לבערו בערב פסח מן התורה וכן אפילו אם השכיר לנכרי חדרצט <(ח)> מיוחד בביתו שיניח שם חמצו שאינו נפטר מחיובו בשביל זה (אלא) שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו למקום שירצהק:

יד

יד וכן אפילו <(ט)> אם נטל הישראל את הפקדון והוליכו לבית נכרי אחר והפקידו אצלו וקיבל עליו הנכרי השני כל האחריות שהיה על הישראל אף על פי כן חייב לבער דכיון שאם יגנב או יאבד מהנכרי השני הרי נכרי המפקיד חוזר על הישראל שישלם לו חמצו ואין לו כלום על הנכרי השני שהרי לא הפקיד בידו מאומה לפיכך נחשב חמץ זה להישראל כאלו היה שלו ממש שהוא חייב לבערו אף אם הוא מופקד ביד נכרי וקיבל עליו הנכרי אפילו אחריות של גניבה ואבידה באונסקא כמו שנתבאר למעלהקב.

אבל אם הנכרי המפקיד לא הפקיד כלל את החמץ ביד הישראל אלא הפקידו ביד הנכרי אחר והישראל קיבל עליו אחריות הפקדון אינו עובר עליו אפילו אם הנכרי הנפקד לא קיבל עליו שום אחריותקג שהרי נאמר בבתיכם וזה החמץ אינו בביתו וברשותו של הישראל שהרי נכרי הנפקד לא השאיל להישראל את המקום שהחמץ מונח עליו בביתו אלא להנכרי המפקיד אצלו הוא שהשאילוקד.

ואף מדברי סופרים אין צריך לבערוקה דכיון שגוף החמץ אינו שלו אלא ע"י שאחריותו עליו הוא נעשה כשלו לפיכך לא גזרו עליו חכמים בשלא הפקידו הוא בעצמו ביד הנכרי:

טו

טו ואין צריך לומר <(י)> שאם אחר שהפקיד הנכרי בעל החמץ את חמצו ביד הישראל וקיבל עליו הישראל אחריות חזר הישראל והוליכו לבית בעליו הנכרי והפקידו אצלו אע"פ שהתנה עמו הנכרי שיהיה עליו עדיין אחריות הפקדון כמו שהיה מקדם אף על פי כן אינו עובר עליו אפילו מדברי סופרים כיון שאינו בביתו ולא ברשותו של הישראלקו:

טז

טז ולענין הלכה בכל ד' דברים שיש בין סברא הראשונה לסברא האחרונה יש להחמיר לכתחלה כסברא האחרונהקז דהיינו שיחזיר הפקדון לבעליו <(יא)> או שימכרנו לנכרי אחרקח קודם שתגיע שעה ששית בערב פסח אבל בדיעבד שכבר הגיע שעה ששית שאי אפשר למכרו לנכרי כמו שיתבאר בסי' תמ"גקט וגם הנכרי בעל החמץ אינו בעיר שיחזירנו לו יש לסמוך על סברא הראשונה בכל זה ואין הישראל חייב לבערו מן העולם לגמרי אלא מותר לו להשהות חמץ זה עד שיבא בעליו הנכרי לעיר אפילו בא בתוך הפסח יחזיר לו חמצוקי מיד בבואו (רק שיזהר שלא יגע בו בידיו כמו שיתבאר בסימן תמ"דקיא) כדי לצאת מחשש איסור של תורה שיש בשהייה זוקיב לפי סברא האחרונה ואחר הפסח מותר חמץ זה אפילו באכילה אפילו לא החזירו לבעליו עד אחר הפסח:

יז

יז אבל כל מקום שהוא חייב לבערו אף לפי סברא הראשונה ושכח או נאנס ולא ביערו אף על פי שגוף החמץ הוא של הנכרי מכל מקום כיון שעבר עליו ישראל בבל יראה ובל ימצא <(יב)> הרי הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראלקיג כדין חמצו של ישראל שעבר עליו הפסח שיתבאר בסי' תמ"חקיד.

ומכל מקום אם בא הנכרי בעל החמץ ליטול חמצו בין שבא בתוך הפסח בין שבא לאחר הפסח רשאי הישראל ליתנו לו ואין זה כפורע חובו מאיסורי הנאה שהרי לא נתחייב הישראל כלום להנכרי כיון שחמצו הוא בעין הרי אומר לו הרי שלך לפניךקטו.

ואע"פ שיש לחוש שמא ימכור הנכרי את החמץ הזה לאחר הפסח לישראל אחר שאינו יודע שעבר עליו ישראל בבל יראה ועל ידי כן אסור באכילה ובהנאהקטז ויאכל ויהנה ממנו <(יג)> מכל מקום מפני חששא זו אין לנו לכוף את הישראל הנפקד שיבער חמצו של נכרי וישלם לו דמיו מכיסו ולא אסרו מפני זה אלא למכור לנכרי חמצו ממשקיז אם הוא בענין שאפשר לבא תקלה לישראל אחר שיקח חמצו מן הנכרי כמו שיתבאר בסי' תס"זקיח אבל זה אינו מוכר לו כלום אלא שאינו קונה ממנו אין לנו לכוף אותו על כךקיט רק אם ירצה מעצמו לעשות הטוב והישר לבער ולשלם להנכרי דמיו כדי שלא תבא תקלה לישראל אחר על ידו <(יד)> תבא עליו ברכה:


א) שמות יג, ז.

ב) ברייתא ה, ב. רמב"ם פ"ד ה"א.

ג) ברייתא שם (בבורות). וראה גם לעיל סי' תלח סי"א וש"נ.

ד) רש"י שם ד"ה יכול.

ה) רמב"ם שם.

ו) משמעות הרמב"ם שם, שהיה מקום לפטרו מפסוק לא יראה לך (וראה לקמן בהמשך הסעיף, הלימוד מבכל גבולך).

ז) שמות יב, יט.

ח) רא"ש פ"א סוס"י ד (בדעת הגאונים, שאין המפקיד חייב בביעורו). טור ושו"ע ס"ד.

ט) רא"ש שם בדעת רבינו יונה. טור ושו"ע שם.

י) סעיף ט. וראה עולת שבת ס"ד ואליה זוטא ס"ק ז ששניהם עוברים. וראה יגדיל תורה כז ע' קיט. לח ע' מט.

יא) רא"ש שם.

יב) ראה רא"ש שם (בדעת הגאונים המתירים, מהמכילתא פ"י).

יג) רא"ש שם. פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות יא. שלטי הגבורים (ב, א) אות ב. כ"מ פ"ד ה"א. ח"י ס"ק יד.

יד) ראה לחם משנה פ"ד ה"א הטעם שצריכים לזה ב' הלימודים (לא ימצא ובכל גבולך). ואם הוא בעיר אחרת, ראה לעיל סי' תלו ס"ו וקו"א שם ס"ק ו, אם נקרא חמץ זה מצוי אצלו.

טו) פר"ח ס"א סד"ה בפ"ק. משמעות הרא"ש וכ"מ שם. וראה קו"א ס"ק א.

טז) גמרא לא, ב (בהרהינו אצל נכרי, שאם לא אמר מעכשיו קאי ברשות ישראל ואסור, וכדלקמן סי' תמא ס"ד). ומשם הוכיח כן לשיטתו הר"ן (ב, ב) ד"ה ומיהו. (ט, י) ד"ה מיהא. פר"ח ס"א סד"ה בפ"ק וס"ד. וראה קו"א ס"ק א-ב, שכן מוכרח גם לשיטת הרא"ש דקיי"ל כוותיה.

יז) משנה כא, א. וכדלקמן סי' תמה ס"א (ושם, שאז סגי במכירה אפילו נשאר ברשות הישראל). או להפקירו, כדלקמן שם (אלא שאז אסור בהנאה אחר הפסח, כדלקמן סי' תמח סכ"ט). וראה תהלה לדוד ח"ג סי' לא ס"ק ה.

יח) ראה לקמן סוף סי"ד.

יט) כדלקמן סי' תמה ס"א – לענין מצות תשביתו דאורייתא ודרבנן. לעיל סי' תלד סוף ס"ו וש"נ. וראה מ"מ וציונים.

כ) ר"ן שם. מ"א סי' תמז ס"ק מו. פר"ח שם בסוף הסימן.

כא) ברייתא וגמרא ה, ב (שלומדים זאת מהכתוב לך. וכאן מבואר הטעם שנאמר לך אצל לא יראה). טור ושו"ע ס"ב.

כב) רמב"ם פ"ד ה"ב. שו"ע ס"ב. גדרו של גר תושב, שהוא שכירו ולקיטו של ישראל השרוי בחצרו וכבוש תחת ידו, נתבאר לעיל במהדורא בתרא לסי' רנב וסי' דש.

כג) רמב"ם שם. מ"א ס"ק ב.

כד) ברייתא שם. טור ושו"ע שם.

כה) ברייתא וגמרא שם (שלומדים זאת מהכתוב לך לך, תרי זימני).

כו) רוקח סי' רסז. ח"י ס"ק ט.

כז) שבזה מותר לדברי הכל כשהפקיד קודם הפסח ולא קיבל עליו אחריות, כמבואר ברש"י ו, א ד"ה יחד לו בית. טור וט"ז ס"ק ב.

כח) רש"י ו, א ד"ה עושה לו מחיצה. טור ושו"ע ס"ב (שמטעם זה צריך מחיצה י' טפחים, כדלקמן ס"ה).

כט) ראה מ"א ס"ק ו.

ל) ברייתא ו, א. טור ושו"ע ס"ג.

לא) רש"י שם ד"ה אין זקוק.

לב) מ"א סי' תנ ס"ק ז, בשם אגודה (ראה אגודה פ"ב סכ"ג. אליה רבה ס"ק י).

לג) שו"ת הרשב"א ח"א סי' קעז. שו"ע ס"ג.

לד) עולת שבת ס"ג. פר"ח ס"ג. ח"י סוף ס"ק יג. חק יוסף ס"ק יב.

לה) רשב"א שם (לענין הפסק מפה).

לו) רשב"א שם. שו"ע שם.

לז) רשב"א שם. מ"א ס"ק ז.

לח) שבת יג, א.

לט) מ"א ס"ק ז.

מ) ראה ח"י ס"ק יב.

מא) כדלעיל ס"ג וש"נ.

מב) כדלעיל סי' תלא ס"ד (בטעם הב') וש"נ.

מג) מ"א ס"ק ג.

מד) רשב"א שם. מ"א ס"ק ו.

מה) שו"ת ריב"ש סי' תא. רמ"א ס"ב.

מו) גמרא ו, א. טור ושו"ע ס"ב (לענין המפקיד). רמ"א שם. ט"ז ס"ק ג (לגבי חול המועד). וכ"ה לקמן ס"ח וסי"א. סי' תמא ס"ט וסט"ו. וראה לעיל סי' תלג קו"א ס"ק ד, הטעם שאין חוששין שמא יגררוהו עכברים בפסח ויניחוהו חוץ למחיצה.

מז) רש"י שם ד"ה עושה לו.

מח) מ"א ס"ק ד.

מט) כדלעיל סי' שטו ס"ו.

נ) רב יהודה אמר רב בגמרא שם (לענין מוצא חמץ בפסח, וכדלקמן סי' תמו ס"ה). ריב"ש ורמ"א שם (לענין נכרי שהניח חמץ בביתו בלא רשותו).

נא) רש"י שם ד"ה עושה לו.

נב) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"א.

נג) מ"א ס"ק ה.

נד) משמעות הפוסקים (שנסמנו לעיל ריש ס"ג, שבפסח אסור לקבל כלל פקדון חמץ; ושנסמנו בס"ה, שרק כשהניח שלא מדעתו צריך לכפות כלי או לעשות מחיצה).

נה) רוקח סוס"י רסז. וכדלעיל ריש ס"ג.

נו) רב יהודה אמר רב ו, א. טור ושו"ע ס"ב.

נז) סעיף ה וש"נ.

נח) זוהי דעה הא' שמבוארת בסעיפים ט-יב. דעה הב' מבוארת לקמן סי"ג ואילך, וההכרעה - לקמן סט"ז. וראה כבוד מלכים ע' קיג.

נט) גמרא ה, ב. טור ושו"ע ס"א.

ס) רא"ש פ"א סי' ד בשם ר"י, בתוס' ב"מ פב, ב ד"ה אימור. רמב"ם פ"ד ה"ג (ראה ב"ח ד"ה וכתב ר"י). דעה הא' בטור ושו"ע שם. וראה קו"א ס"ק ט.

סא) ראב"ד פ"ד ה"ד, וכביאור המ"מ שם. ט"ז ס"ק א. ח"י ס"ק ח (אף לדעה זו).

סב) ח"י ס"ק א, ממשמעות הרמב"ם פ"ד ה"ג ורש"י ו, א ד"ה הפקידו.

סג) גמרא שם. טור ושו"ע שם.

סד) ב"י חו"מ סי' שא ד"ה כתב הרב המגיד. ח"י שם.

סה) לענין קנין סודר בנכרי ראה קו"א סוף ס"ק ה, ולקמן סי' תמא קו"א ס"ק ג וש"נ.

סו)  ח"י שם.

סז) שמות יב, יט.

סח) שמות יג, ז.

סט) גמרא שם.

ע) רבא שם. רמב"ם שם ה"ג.

עא) גמרא ורש"י ו, רע"א – למ"ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, והכי קיי"ל – כדלעיל סי' רמו קו"א ס"ק ג (ד"ה והא) וש"נ. וראה מ"מ וציונים.

עב) רמב"ם פ"ד ה"ג (וכדלעיל ריש ס"ט וש"נ). ח"י ס"ק א (דהיינו דוקא שקיבל, וכדלעיל ס"ט). פר"ח ס"א (ד"ה ולענין הלכה, דהכי נקטינן).

עג) ראב"ד פ"ד ה"ד, וכביאור המ"מ שם. דעה הב' שבשו"ע ס"א. ט"ז ס"ק א. דעה הב' נתבארה לקמן סי"ג. וההכרעה – סט"ז.

עד) רמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"ג. פר"ח ס"א ד"ה והרמב"ם. וראה גם לקמן סי' תמא סי"ד. וראה לקמן סי' תמג קו"א ס"ק ב. חקרי הלכות ג סב, ב. שלחן המלך ח"ב ע' מו הערה 1. קובץ ד"ת ב ע' כא.

עה) ברייתא וגמרא ו, א. וראה לעיל סי' שצז סי"ט.

עו) ט"ז ס"ק ב (שזה לא מהני גם לדעה זו). וראה חקרי הלכות ח"ג סד, א.

עז) פר"ח. ח"י.

עח) טור. ר"ת בתוס' ו, א ד"ה יחד. שו"ת הרשב"א סי' קעז. רמב"ן הובא במ"מ פ"ד ה"ב. ר"ן (ב, ב) ד"ה גרסי' בגמ'. רא"ש פ"א סי' ו. וראה קו"א ס"ק ה, שכ"ה גם דעת הרי"ד וריא"ז. דעה הב' נתבארה לקמן סי"ג, וההכרעה – סט"ז.

עט) רז"ה בהמאור פ"ב (ט, ב): בשיחד להנכרי בית כל ימי הפסח אע"ג דקביל אחריות אי נמי כגון שהחזירו ישראל לרשותו של נכרי כל ימי הפסח שאין אחריות עליו (הרי שכשהישראל החזירו לא מהני יחד אלא כשהאחריות על הנכרי). וראה קו"א.

פ) ב"ח ס"ג ד"ה ויראה לי. שיירי כנה"ג הגה"ט. רמב"ן הובא במ"מ שם (ראה קו"א ההוכחה מדבריהם).

פא) אף שלא קנה ממנו ויכול לחזור בו (ראה קו"א ס"ק ה), ומכ"ש אם השכיר לנכרי החדר (ראה לקמן סי"ג – שגם זה תלוי במחלוקת זו).

פב) רש"י שם ד"ה שאין מצוי בידך. ראה קו"א ס"ק ה.

פג) מ"מ שם. וראה קו"א ס"ק ד.

פד) סעיף ה וש"נ.

פה) גמרא ו, א. וראה רשימות שיעורים סי' יח הערה 3.

פו) תוס' שם ד"ה יחד (לרב פפא).

פז) סעיף א.

פח) ר"ן שם (ב, ב) ד"ה ומיהו (לשיטתו לענין מד"ס).

פט) רז"ה בהמאור פ"ב (ט, ב). וראה תהלה לדוד ח"ג סי' תא אות יא.

צ) פסקי ריא"ז פ"א ה"א אות יא. שלטי הגבורים (ב, א) אות ב. רמ"א ס"א (בלא ייחד לו בית, והוא הדין כשייחד ונטלו והוליכו כו'). והסכימו לזה שאר כל האחרונים (קו"א ס"ק ה).

צא) סעיף א.

צב) מ"א ס"ק א. ודעה הב' מבוארת לקמן סי"ד, וההכרעה – סט"ז.

צג) שהרי גם כשייחד לו זוית, מ"מ עכשיו שהפקידו בידי אחר הוא מסור בידו, כמבואר בקו"א ס"ק ה.

צד) על כל מה שנתבאר לעיל ס"ט-יב, שהן ד' מחלוקות נפרדות שיפורטו בסי"ג-ד. וההכרעה היא לקמן סט"ז.

צה) רש"י ו, א ד"ה הפקידו, לפירוש הר"ן שם ((ב, ב) ד"ה גרסי' בגמ', וכדפירש בדבריו פר"ח ס"א ד"ה בפ"ק. רא"ש פ"א ס"ד, ובשם בה"ג הל' פסח (כט, רע"ג). דעה הב' בטור ושו"ע ס"א.

צו) כלומר, שאפילו קיבל לשמור בחנם ולא פירש שמקבל עליו אחריות, מכל מקום יש להחמיר לכתחלה כהאומרים, שגם שומר חנם בנכרי חייב בפשיעה (וכ"ה לקמן סי' תמא סי"ד). וראה קו"א ס"ק ו. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) נג ע' רלג.

צז) כלומר, או אפילו להאומרים ששומר חנם בנכרי אינו חייב בפשיעה, אלא שנמצא שהנכרי הוא אלם ויפרע ממנו כשיגנב ויאבד ממנו בפשיעה. ראה קו"א ס"ק ז.

צח) רמב"ם פ"ד ה"ד. רא"ש פ"א ס"ד וטור (שהביאו דברי הרמב"ם מבלי לחלוק). דעה הא' בשו"ע ס"א.

צט) לעיל סי"א מיירי שרק ייחד לו. ובגמרא ו, א אמרינן שזה תלוי בדין שכירות אי קניא (ראה גם שו"ת הרשב"א סי' קעז, ובקו"א ס"ק ה, שכ"ה גם כשהשכיר או השאיל לו).

ק) רמב"ם פ"ד ה"ג (שהשמיט ההיא דייחד לו בית. ראה מ"מ שם. ב"י ד"ה הלכך וב"ח ס"ג ד"ה הלכך). רי"ף שהשמיט ההיא דייחד לו בית. ראה שו"ת הרשב"א רס"י קעז. ב"י וב"ח שם). רש"י ו, א ד"ה יחד (דמיירי בלא קיבל אחריות). דעה הא' בטור. שו"ע ס"א (שהשמיט ההיא דייחד לו בית). וכאן מיירי באלם, ומכל מקום לא מהני יחוד, ונתבאר בקו"א ס"ק ח.

קא) ח"י ס"ק ה, בדעת ריא"ז ורמ"א דלעיל סי"ב. וראה קו"א ס"ק ט.

קב) סעיף א.

קג) עטרת זקנים. באר היטב ס"ק ב בשם הסכמת הפוסקים.

קד) וכמו במי שהטמין בחצרו של חברו שלא מדעתו, דלעיל ס"א.

קה) כמו שצריך לעיל ס"א בהטמין בחצרו של חבירו שלא מדעתו. וראה קו"א ס"ק א (שבכיו"ב אמרינן) דמנא לן לחדש מדעתינו גזירה שלא נמצאת בתלמוד.

קו) מ"א ס"ק א. וראה קו"א.

קז) אחרונים. ח"י ס"ק ג וס"ק ז. וראה קו"א ס"ק ט.

קח) ט"ז ס"ק א. וראה קו"א.

קט) סעיף ג.

קי) מ"א ס"ק א, ובסי' תמא ס"ק ד. וראה גם לקמן סי"ז, ובסי' תמא סי"א.

קיא) סעיף יג, וסי' תמו ס"ז.

קיב) כדלעיל סי' תלד ס"ו, שעובר גם כששוהה מלבער מיד.

קיג) רמב"ם פ"ד ה"ג. מ"א ס"ק א. וראה קו"א ס"ק יב. וראה שדי חמד מערכת חמץ ומצה סי' ח אות כג.

קיד) סעיף א.

קטו) מ"א שם, עפ"י משנה ב"ק צו, ב. ח"י ס"ק ד. וראה גם לקמן סי' תמג ס"ח.

קטז) תוספ'. רז"ה. רמב"ן. מ"א שם.

קיז) האסור באכילה ומותר בהנאה, כדלקמן סי' תמב סי"ט.

קיח) סעיף ב ואילך.

קיט) ח"י ס"ק ד. וראה קו"א ס"ק יג. לקמן סי' תמח סכ"ח.