תמא דין מי שהלוה על חמץ ובו ט"ז סעיפים:

א

א ישראל שהלוה לישראל חבירו ונתן לו הלוה משכון של חמץא בין שמשכנו בידו בשעת הלואהב בין לאחר כך ואמר אם לא אפרע לזמן פלוני תגבה חובך ממשכון זה שבידך אע"פ שקבע לו זמן פרעון לאחר הפסח אף על פי כן כשיגיע הפסח חייב לבער משכונו מן התורה ואם אינו מבערו עובר עליו בבל יראה אע"פ שהתנה עם הלוה שאם יגנב ממנו המשכון או יאבד קודם שיגיע זמן פרעון לא יתחייב באחריותוג ויפרע לו כל חובו משלם מכל מקום כיון שכל זמן שהמשכון הוא ביד המלוה הוא קנוי לו והרי הוא כשלו לכל דבר לקדש בו את האשהד ולקנות בו עבדים וקרקעותה כמו שנתבאר באבן העזר סי' כ"חו שישראל מישראל קונה משכוןז מגזירת הכתוב לפיכך הוא עובר עליו כאלו היה שלו ממש (וכיצד יתנהג בביעורו עיין בסי' תמ"גח):

ב

ב נכרי שהלוה לישראל ונתן לו הישראל משכון של חמץט ואמר לו מעכשיוי יהא כל חמץ זה שלךיא במתנהיב או במכירהיג גמורה בעד המעות שנתת לי אם לא אפרע אותה לך לזמן פלוני אף על פי שהתנהיד עמו הנכרי שאם יגנב ממנו המשכון או יאבד לא יתחייב באחריותו ונמצא שכל זמן שלא פרע לו הוא באחריות הישראלטו אף על פי כן כשיגיע הפסח אין הישראל צריך לפדותו מהנכרי כדי לבערו אף על פי שזמן הפרעון שקבע לנכרי הוא לאחר הפסחטז וכל ימי הפסח עדיין החמץ הוא באחריות הישראל מכל מקום אם עכשיו בזמן ביעור חמץ דעת הישראל הוא שלא לפדות חמצו מיד הנכרי בזמן שקבע לו לפדותו ממנויז נמצא שלמפרע היה כל החמץ של הנכרי משעה שמשכנו בידו ואילך שהרי אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך אם לא אפדנו ממך בזמן פלוני ולפיכך הרי זה דומה למקבל עליו אחריות על חמצו של נכרי המונח בביתו של נכרייח שאינו עובר עליו כלום כמו שנתבאר בסימן ת"מיט:

ג

ג ואם נמלך הישראל לאחר הפסח ופדאו ממנו בזמן שקבעו לו נמצא שלמפרע היה חמץ זה של הישראל כל ימי הפסח ועבר עליו בבל ימצא לפיכך הוא אסור באכילה ובהנאה לכל אדם מישראל כשאר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסחכ:

ד

ד אבל אם לא אמר לו הישראל מעכשיו יהיה כולו שלך אלא משכנו אצלו בסתם ואמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהיה כולו שלךכא אע"פ שכבר הגיע זמן הפרעון קודם הפסח ולא פרע לו ונמצא שכבר נחלט החמץ להנכרי קודם הפסח שהרי אף אם הישראל רוצה לפדותו מיד הנכרי לאחר שעבר הזמן אינו יכול להוציאו ממנו בעל כרחו בדיניהם מכל מקום כיון שבדיני ישראלכב יכול לפדותו אף לאחר הזמן דכיון שלא אמר לו מעכשיו יהא שלך הרי זה אסמכתא בעלמאכג * ונמצא שחמץ זה אינו קנוי להנכרי מדין תורה שהרי הישראל יכול לפדותו ממנו לעולם ואין לו בו אלא שיעבוד על חובוכד וגוף החמץ הוא של ישראל שהנכרי אין קונה משכון מישראלכה.

[* פירוש שסמך בדעתו שבודאי יפדנו ממנו בזמנו ועל הסמך זה אמר שאם לא יפדנו בזמנו יהא קנוי לו לחלוטין ואם היה יודע שלבסוף לא יהא סיפק בידו לפדותו בזמנו לא היה אומר לו כך ונמצא שהקנאתו היתה בטעותכו ומעולם לא גמר בלבו להקנותו לו לחלוטין משא"כ כשאמר לו מעכשיו בודאי גמר בלבו להקנות לו אם לא יפדנו בזמנו מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ר"זכז עיין שם.]

לפיכך חמץ זה לאחר הפסח הוא אסור בהנאה לכל אדם מישראלכח דהיינו שאסור לכל אדם לקנותו מן הנכרי שהרי הישראל בעל החמץ עובר עליו בבל ימצאכט והרי דינו כשאר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אבל ישראל בעל החמץ חייב לפדותו מהנכרי ולבערו מן העולם לגמרי שהרי הוא חייב להנכרי מעות ועל ידי חמץ זה האסור בהנאה שנחלט ביד הנכרי הוא נפטר מחובו נמצא שהוא פורע חובו מאיסורי הנאהל:

ה

ה וכל זה כשהחמץ הוא שוה יותר ממה שהוא חייב להנכרי שאז יש בו דין אסמכתאלא אבל אם אין החמץ <(א)> שוה אלא כדי חובו יש אומריםלב שאין בו דין אסמכתא מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ר"ז ולפיכך אם כבר הגיע זמן פרעון קודם הפסח ולא פרע לו בזמנו הרי כבר נקנה החמץ להנכרי מדין תורה והרי זה כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח שהוא מותר אפילו באכילה ויש לסמוך על דבריהם באיסור חמץ שעבר עליו הפסח שאינו אלא מדברי סופרים כמו שיתבאר בסי' תמ"חלג:

ו

ו ואם הקנה <(ב)> הישראל את החמץ הזה לנכרי קודם הפסח בקנין גמור המועיל שיהיה כולו חלוט לו בעד חובו ולא יכול לפדותו ממנו בעל כרחו לעולםלד כגון שאמר לו קודם הפסח כל חמצי שתחת ידך הריני נותנו לך במתנה גמורה או במכירה בעד המעות שהלוית לי או שאמר לו יהא כולו שלך בעד חובי שבאמירה זו נקנה כל החמץ להנכרי אף שהוא יותר מכדי חובו כמו שנתבאר בחושן משפט סי' ע"גלה לפיכך אפילו אם לא הגיע זמן פרעון עד לאחר הפסח והלך הישראל בעל החמץ ופדה חמצו מיד הנכרי שנתרצה להחזירו לו הרי חמץ זה מותר אפילו באכילה שהרי כל ימי הפסח היה קנוי להנכרי לחלוטיןלו:

ז

ז וכל זה כשחמץ הזה היה מונח ברשות הנכרי כל ימי הפסח אבל אם היה מונח ברשות ישראללז שלא משכנו ביד הנכרי מעולםלח אע"פ שאמר לו מעכשיו יהא כולו שלךלט אם לא אפרע לך לזמן פרעון ואפילו הגיע הזמן קודם הפסח ולא פרע לומ וכבר נקנה החמץ לנכרי לחלוטיןמא מכל מקום כיון שהוא מונח ברשות הישראל הרי הוא חייב באחריותומב מדין תורה שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לפרוע לו כל חובו משלם שהרי לא אמר לו לא יהא לך פרעון רק מזה החמץמג אלא לוה ממנו בסתם ובהלואה זו נשתעבדו כל נכסי הישראל לפרעון חובו ואף על פי שהישראל הקנה לו החמץ באם שלא יפרע לו בזמנו מכל מקום בהקנאה זו לא נפקע שיעבודו משאר נכסיו וכיון שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד חל ההפסד על הישראל הרי הוא כשלו וחייב לבערו בערב פסח מן התורה ואם לא ביערו הרי הוא אסור בהנאה לאחר הפסח כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח ואם בא הנכרי ליטול אותו מחוייב הישראל לפדותו מידו ולבערו ולא יניחנו ליטול אותו שלא יהא פורע חובו באיסורי הנאהמד כמו שנתבארמה:

ח

ח אבל אם התנה הישראל עם הנכרי שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד לא יתחייב הוא באחריותו אלא הנכרי יפסיד חובו אינו צריך לבערו והרי דינו כאלו היה מונח ברשות הנכרי כל ימי הפסחמו ועל דרך שנתבאר למעלהמז:

ט

ט ואם הקנה הישראל את החמץ להנכרי קודם הפסח בקנין גמור המועיל להקנותו להנכרי את החמץ שיהיה קנוי לו לחלוטין אף כשהוא מונח עדיין ברשות הישראלמח כגון שהקנה לו על ידי <(ג)> קנין סודרמט או אגב קרקענ (כמ"ש בחושן משפט סי' קצ"הנא ור"הנב ור"בנג וע"ש בסי' קצ"דנד) הרי דינו כאלו לא היה חמצו של הישראל מעולם כיון שכבר נקנה להנכרי לחלוטין קודם הפסח.

ולפיכך אע"פ שבשעה שהלוה לו הנכרי אמר לו הישראל אם לא אפרע לך לזמן פלוני תגבה ממני חובך מאותו זמן ואילך והמותר יהיה שלינה ולא הגיע זמן עד לאחר הפסח וכשהגיע זמן פרע לו חובו ונתרצה הנכרי להניח לו חמצו הרי חמץ זה מותר בהנאהנו כיון שלא עבר עליו הישראל כלום שהרי כבר הקנה אותו להנכרי בקנין גמור קודם הפסח בעד פירעון חובו אם כן כבר נסתלק ממנו ה[ישראל] מכל וכל ושוב אין אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס על ישראל מן הסתםנז אלא אם כן קיבל עליו בפירוש אחריות החמץ מגניבה ואבידה באונס דאז נאסר החמץ בהנאה כשאר חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח כמו שנתבאר בסי' ת"מנח.

ואם התנה הישראל עם הנכרי שלא יתחייב באחריות משעה שהקנה לו ואילך אפילו מגניבה ואבידה מחמת פשיעהנט שלא ישמרנו יפה כדרך השומרים אפילו לכתחלה מותר לו להשהות חמץ זה בתוך ביתוס רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחים כמו שנתבאר בסי' ת"מסא ע"ש:

י

י ישראל שהלוה לנכרי ומשכן הנכרי את חמצו ביד הישראלסב ואמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא חמץ זה קנוי לךסג מעכשיוסד והגיע הזמן ולא פרעו אף על פי שלא הגיע הזמן עד לאחר הפסחסה וכל ימי הפסח היה החמץ באחריות הנכרי שהתנה עמוסו הישראל שאף אם יגנב ממנו או יאבד לא יפסיד את חובו בשביל כך הרי חמץ זה אסור בהנאה אפילו היה מונח כל ימי הפסח בבית הנכרי בעליוסז שחזר הישראל והפקידו אצלוסח אף על פי כן כיון שהגיע הזמן ולא פרעו הרי נקנה החמץ להישראל למפרע קודם הפסח משעה שמשכן אצלו הנכרי ואמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך לזמן פלוני הרי זה כחמצו של ישראל המופקד ביד נכרי כל ימי הפסח (שהוא אסור בהנאה כמו שנתבאר בסי' ת"מסט) לפיכך חייב הישראל לבער זה החמץ בערב פסח כחמץ שלו ממשע שמא לא יפרע לו הנכרי בזמנו ונמצא שלמפרע היה החמץ שלו ועבר עליו בבל ימצאעא:

יא

יא ואם עבר ולא ביערו ובא הנכרי תוך הפסח לפדותו רשאי לקבל ממנו המעות ולהניחו שיטול חמצו ואין זה משתכר באיסורי הנאה דכיון שהנכרי פודהו נמצא שלמפרע לא היה של ישראל מעולםעב:

יב

יב ואם לא משכנו ביד הישראל קודם הפסח אלא משעה שהלוה לו עד לאחר הפסח היה מונח החמץ בבית הנכרי ואחר הפסח הוליכו הישראל לביתועג אע"פ שהזמן פרעון שקבע לו כבר הגיע קודם הפסח ולא פרע לו ונמצא שכבר נחלט לו החמץ מהנכרי קודם הפסח שהרי אמר לו מעכשיו יהא שלך אם לא אפרע לך ואין כאן אסמכתאעד אפילו בדינינועה מכל מקום כיון <(ד)> שלא משך הישראל את החמץ לביתו קודם הפסח לא קנה אותו בדמים בלבד דהיינו באותן מעות שהלוה לו על חמצו לפי שישראל מנכרי ונכרי מישראל אינו קונה שום דבר בכסף בלבד אלא במשיכה מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' קצ"דעו ע"ש ולפיכך חמץ זה לאחר הפסח מותר אפילו באכילה.

ואפילו משכנו בידו קודם הפסח אם לא אמר לו מעכשיו יהא שלך אלא אמר לו אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהא שלך מאותו זמן ואילך ולא הגיע הזמן עד לאחר הפסח וכל ימי הפסח היה החמץ באחריות הנכריעז מגניבה ואבידה באונס שלא התנה עם הישראל שאם יגנב ממנו החמץ או יאבד יפסיד חובו ומדין תורה הישראל אינו חייב באחריות המשכון של נכרי שבידו מגניבה ואבידה באונסעח שאף באחריות המשכון שמושכן אצלו מישראל חבירו אינו חייב אלא מדין שומרין שהוא עליו כשומר שכר מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ע"בעט ואין דין שומרין לממון של נכריפ שהרי אמרה תורהפא כי יתן איש אל רעהו פרט לשל נכריפב לפיכך אע"פ שהגיע זמן הפרעון ולא פרע לו ונחלט החמץ ביד הישראל מכל מקום כל ימי הפסח היה עדיין של הנכרי ולא היה הישראל מחוייב לבערו מעיקר הדין כיון שלא היה חייב מדין תורה באחריות מגניבה ואבידה באונס והרי דינו כחמצו של נכרי שעבר עליו הפסח שהוא מותר אפילו באכילה.

ואפילו ראה הישראל מדעתו של הנכרי קודם הפסח שהוא רוצה לשקוע חמצו בידו לחלוטין שלא לפדותו ממנו לעולם אין בכך כלום ואין הישראל עובר עליו בב"י אלא אם כן הקנה לו הנכרי את חמצו קודם הפסח בקנין גמור המועיל שלא יוכל לחזור בו מדין תורהפג כגון שאמר לו חמצי שתחת ידך הריני נותנו לך במתנה או במכירה גמורה בעד המעות שהלוית לי או שאמר לו יהיה שלך בעד חובי שבאמירהפד נקנה החמץ לישראל כמו שנתבאר בחושן משפט סי' ע"גפה:

יג

יג אבל אם כבר הגיע זמן הפרעון קודם הפסח ולא פרע לו בזמנו הרי כבר נקנה החמץ להישראל בקנין גמור קודם הפסח שהרי אמר לו הנכרי אם לא אפרע לך לזמן פלוני יהיה כולו שלךפו.

ואע"פ שלא אמר לו מעכשיו יהיה שלך אין כאן דין אסמכתא אף על פי שהחמץ הוא שוה הרבה יותר מכדי חובו דכיון שבדיניהם זכה הישראלפז בכל החמץ ואין הנכרי יכול לפדותו ממנו בע"כ שהרי בדיניהם אין דנין דין אסמכתא אם כן אף <(ה)> בדינינו זכה הישראל שכך הוא דין התורה אם באו לפניך ישראל ונכרי לדין אם יכול אתה לזכות את הישראל בדין תורה אמור להנכרי כך הוא בדינינו ואם אתה יכול לזכותו בדיניהם אמור לו כך הוא בדיניהםפח ולפיכך חייב הוא לבערו בערב פסח מן התורה ואם לא ביערו עד לאחר הפסח הרי הוא אסור בהנאה כדין חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

יד

יד ואפילו לא הגיע זמן הפרעון עד לאחר הפסח וגם לא אמר לו מעכשיו יהיה שלך אף על פי כן צריך הישראל לבערו בערב פסח שהרי אם יגנב או יאבד ממנו מחמת פשיעותו בשמירתו יתחייב באחריותו שלא אמרו אין דין שומרין לממון של נכרי אלא לענין גניבה ואבידה הבאים באונס אבל לא <(ו)> לענין הבאים ע"י פשיעהפט שהפושע הוא כמזיק בידיםצ וכבר נתבאר בסימן ת"מצא שלכתחלה צריך לבער בערב פסח אף אם אינו חייב אלא באחריות גניבה ואבידה הבאים על ידי פשיעה:

טו

טו ואם התנה עם הנכרי שכל ימי הפסח לא יתחייב אפילו באחריות גניבה ואבידה הבאים ע"י פשיעה אפילו לכתחלה אין צריך לבערוצב אם לא הגיע זמן הפרעון עד לאחר הפסח ולא אמר לו הנכרי מעכשיו יהיה שלך רק שיזהר לעשות לפניו מחיצה גבוה י' טפחיםצג:

טז

טז ישראל שנתן חמצו לנכרי במתנה על תנאי שהתנה עמו אם לא אעשה לך דבר פלוני לזמן פלוני יהיה כל החמץ קנוי לך מעכשיו אע"פ שכבר הגיע הזמן קודם הפסח ולא עשה אותו דבר וכבר נחלט החמץ להנכרי מכל מקום כיון שבדינינו לא זכה הנכרי בחמץ הזה שהרי אסמכתא בעלמא היא זו שסמך הישראל בדעתו שבודאי יוכל לעשות לו אותו דבר לזמן פלוני ועל סמך זה נתן לוצד ואסמכתא אינו קונה במתנה אע"פ שאמר לו מעכשיו יהא שלך שאין אמירת מעכשיו מועלת להוציא מדין אסמכתא אלא לגבי משכון בלבד מטעם שנתבאר בחושן משפט סי' ר"זצה ולפיכך חמץ זה הוא לאחר הפסח אסורצו בהנאה דהיינו שאסור לכל אדם לקנותו מהנכרי שהרי ישראל בעל החמץ עבר עליו בבל ימצאצז אם לא חזר ונתנו לנכרי במתנה גמורה קודם הפסח בלי שום תנאי ועל דרך שנתבאר למעלהצח.

ואם החמץ הוא עדיין ברשות הישראל שלא נתנו עדיין ליד הנכרי אסור לו ליתנו לו כדין כל איסורי הנאה שאסור ליתן אותו לנכרי אבל אם כבר נתנו ליד הנכרי קודם הפסח אע"פ שהוא אסור בהנאה לאחר הפסח אף על פי כן אין הישראל מחוייב לפדותו מהנכרי כדי לבערו מן העולם שהרי אין מגיע לו שום הנאה ממה שחמצו נחלט ביד הנכרי כיון שלא נתנו לו בעד חובו אלא בתורת מתנהצט:


א) לבוש סי' תמ סוף ס"ד. ב"ח ומ"א סוס"י זה. ט"ז סי' תמג ס"ק ד.

ב) ב"ח שם. וראה תוס' לט, ב ד"ה בדרבי יצחק.

ג) ב"ח שם. אליה זוטא סי' תמ ס"ק ח. וראה לחם שלמה או"ח סי' עז.

ד) ט"ז שם. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) לג ע' קא.

ה) תוס' קידושין ח, ב ד"ה משכון. רא"ש שם פ"א ס"י.

ו) סעיף יב. וכדעה הא' שם דהיינו אף בשעת הלוואתו.

ז) גמרא דף לא ע"ב. וראה רשימות שיעורים סי' כ הערה 13.

ח) סעיף ו ואילך.

ט) משנה דף ל ע"ב. טור ושו"ע ס"א.

י) גמרא דף לא ע"ב. טור ושו"ע שם.

יא) רש"י שם ד"ה לא קשיא. רמב"ן במלחמות שם (ט, סע"ב). טור ושו"ע שם. ב"ח ריש הסימן. וראה לקמן ס"ז וש"נ (אם סגי בקנין מעות שנתן לו) וקו"א ס"ק ד (דהיינו בקנין משיכה).

יב) ראה מ"א ס"ק ג ד"ה אבל.

יג) רמב"ן שם. ב"ח שם. וראה מ"מ וציונים.

יד) וכ"ה לקמן ס"י – שהתנה, אבל מן הסתם האחריות היא על המלוה כשהמשכון אצלו ואמר מעכשיו (ראה הטעם ביד אפרים על מג"א ס"ק ג). וראה לקמן סי"ב, שאם לא אמר מעכשיו אין האחריות מן הסתם על המלוה אפילו כשהמשכון אצלו. וראה לקמן ס"ז, שאם לא נתן את המשכון לידי המלוה אזי מן הסתם נשאר האחריות על הלוה (אפילו אמר מעכשיו).

טו) דהוה ליה כמקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי. ראה מ"א ס"ק ג ד"ה קשה. לעיל סי' תמ קו"א ס"ק י.

טז) כדעת הראב"ד פ"ד ה"ה. ובמ"מ שם שכן דעת כל האחרונים. שו"ע שם.

יז) ט"ז ס"ק ב. ח"י ס"ק א. פר"ח ס"א וסי' תמח ס"ג ד"ה ומ"ש אבל מתנה. וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' מה סוף אות ד.

יח) מ"א ס"ק ג ד"ה קשה.

יט) סוף סי"א. וראה קו"א שם ס"ק י.

כ) ט"ז סוף ס"ק ב. ח"י ס"ק א וס"ק ה.

כא) רמב"ם פ"ד ה"ה. מ"א ס"ק ב (בשם מ"מ שם), שכ"ה דעת רוב האחרונים, וכ"ה משמעות שו"ע ס"א.

כב) ראה לקמן סי"ג וקו"א ס"ק ה, מתי דיינינן ליה בדיניהם ומתי בדיני ישראל.

כג) פר"ח ס"א ד"ה והרא"ש. ח"י ס"ק ג. וראה לקמן הל' הלואה סכ"ד שגם בישראל מישראל יש חילוקי דעות אם יש במשכון דין אסמכתא (אלא שלכל הדעות עובר בפסח, מטעם האמור לעיל ס"א). וראה לקמן קו"א ס"ק ה, שגם בנכרי מישראל יש מחלוקת אם יש במשכון דין אסמכתא (אלא שבזה קיי"ל כהרמב"ם וסיעתו דהוי אסמכתא). וראה לקמן סי"ב, ולקמן הל' הלואה שם, שאם אומר מעכשיו לא הוי אסמכתא לדברי הכל. וראה חקרי הלכות ד סח, א.

כד) רמב"ן במלחמות (ט, ב).

כה) גמרא לא, ב.

כו) רש"י סנהדרין כד, ב ד"ה אסמכתא. רמ"א סי' תקסב סי"ג. וכ"ה לקמן סט"ז. הל' הלואה סכ"ד. הל' עדות ושטרות ושלישית סמ"א.

כז) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע ורמ"א שם ס"ט, וש"ך שם ס"ק יז-ח.

כח) מ"א ס"ק ג.

כט) כדלעיל סי' תמ ס"א, בהפקיד חמץ ביד נכרי (ואין הנכרי מתכוין להקנות לו המקום שהחמץ עליו). הגהת מהרי"ל (כתי"ק): כלומר מד"ס, כיון שלא השאיל לו כו'. עי' סי' תמ ובקו"א שם [ס"ק א-ב].

ל) מ"א שם (שמסתפק בזה. ראה קו"א ס"ק ב). ח"י ס"ק ד (שראוי להחמיר). וראה לעיל סי' תמ קו"א ס"ק יג. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) נג ע' רלג.

לא) במקום ששייך דין אסמכתא, היינו לדעות הפוסקים כן במשכנתא (כמצויין לעיל), או באופן שבשו"ע חו"מ סי' רז ס"ט. וראה תהלה לדוד ח"ג סי' לב אות ב-ג.

לב) רש"י ב"מ סו, א ד"ה אני אומר. שם ע"ב ד"ה גבי. טור ושו"ע חו"מ סי' רז ס"ט. וראה קו"א. פס"ד צמח צדק שכב, א.

לג) סעיף ל.

לד) שזה מועיל אפילו כשהחמץ מונח ברשות הישראל, כדלקמן ס"ט. וכשהוא ברשות הנכרי מועיל אפילו כגון כו'. וראה תהלה לדוד ח"ג סי' לב אות ד, וסי' לג אות ג.

לה) ראה רמ"א שם סי"ז (שדוקא בדחקו המלוה יכול לחזור בו). וראה גם שו"ע סי' עב סכ"ו וש"ך שם ס"ק קיד. שו"ע סי' שלו ס"ב וש"ך שם ס"ק ה (שגם בזה י"א שכשהוא ברשותו סגי באמירה). וראה גם לקמן סוף סי"ב.

לו) וכדלקמן סי' תמח ס"ו. וראה גם לקמן ס"ט (בלא הרהינו).

לז) רא"ש פ"ב ס"י. מ"א ס"ק א.

לח) משא"כ כשנתן את המשכון למלוה ואמר מעכשיו שוב אין האחריות מן הסתם על הלוה, כדלעיל ס"ב ולקמן ס"י. וכן כשהקנה לו את המשכון, כדלקמן ס"ט. וראה לעיל סי' רמו קו"א ס"ק ג (ד"ה מיהו), שיש עוד נפקא מינה להלכה מזה שלא היה החמץ של הנכרי מעולם. וראה תהלה לדוד ח"ג סי' לג.

לט) כדלעיל ריש ס"ב; אלא ששם מיירי שהרהינו וקנה הנכרי במשיכה (כמבואר במלחמות ט, סע"ב ולקמן קו"א ס"ק ד), וכאן שלא הרהינו לא קנה אלא בקנין המעות שהלוה לו, שאינו מועיל בנכרי (כדלקמן סי"ב וקו"א ס"ק ד) אלא בדיעבד (כדלקמן סי' תמח ס"ח). וראה שו"ת שארית יהודה או"ח סי' ז. פס"ד צמח צדק (יח, ג; יט, א-ב). קובץ יגדיל תורה (נ.י.) נג ע' רלד.

מ) ח"י ס"ק ב.

מא) ראה מ"מ וציונים.

מב) רא"ש שם. מ"א שם. וראה לעיל סי' רמו קו"א ס"ק ג (ד"ה מיהו), שמ"ש רבא (יבמות סו, ב) דבלא הרהינו חייב הישראל מטעם שהחמץ מוציא מידי שעבוד כיון דמחוסר גוביינא (אפילו כשאין האחריות על הישראל), מיירי התם שלא אמר מעכשיו. וראה שארית יהודה כא, ד ואילך.

מג) ראה שו"ע חו"מ סי' קיז ס"א (בדין אפותיקי) וס"ב (שכ"ה גם במשכון), שתלוי אם התנה בפירוש לא יהא לך פרעון אלא מזו.

מד) מ"א ס"ק ג ד"ה ואם. וראה קובץ יגדיל תורה (נ.י.) נג ע' רלד.

מה) סוף ס"ד.

מו) פר"ח ס"א. וראה ב"ח ד"ה והא דמוקמינן. פס"ד צמח צדק יח, ג.

מז) סעיף ב.

מח) פסקי ריא"ז פ"ב ה"ג אות א. שלטי הגבורים (ט, סע"ב). מ"א ס"ק א.

מט) מ"א שם. וראה קו"א ס"ק ג.

נ) ראה גם לקמן סי' תמח סי"א. סדר מכירת חמץ.

נא) דיני קנין סודר.

נב) אולי הכוונה לסי"ב, שהמוכר מחמת אונס דנפשיה זביניה זבינא.

נג) דיני קנין אגב.

נד) דיני קנין בנכרי.

נה) שאז אין בזה אסמכתא, כדלעיל ס"ה.

נו) ראה גם לעיל ס"ו (בהרהינו).

נז) משא"כ לעיל ס"ז, שעדיין לא הקנה לנכרי לחלוטין ולכן מן הסתם נשאר האחריות על הישראל.

נח) ס"ט-י.

נט) משא"כ כשלא התנה - ראה לקמן סי"ד ולעיל סי' תמ קו"א ס"ק ו, שלכתחלה יש לחוש לדעת האומרים דשומר חנם חייב בפשיעה אף בשל נכרי.

ס) שבזה מודה גם הדעה הב' דלעיל שם סי"ג, ומותר אף לכתחלה כדלעיל שם סט"ז. וכ"ה לקמן סט"ו.

סא) ס"ה וש"נ.

סב) משנה דף ל ע"ב. טור ושו"ע ס"ב.

סג) ולא משועבד לך. כדלעיל רס"ב וש"נ. וראה פס"ד צמח צדק יט, א.

סד) ברייתא וגמרא לא, ב (כחכמים דר"מ שישראל מנכרי אינו קונה משכון). טור ושו"ע שם.

סה) רש"י שם ד"ה הגעתיך. רא"ש פ"ב ס"י (לענין רישא, כדלעיל ס"ב, וכ"ש הכא). מ"מ פ"ד ה"ה (בשם רוב האחרונים, לענין רישא כנ"ל). טור ושו"ע שם.

סו) וכ"ה לעיל ס"ב – שהתנה, אבל מן הסתם האחריות היא על המלוה כשהמשכון אצלו ואמר מעכשיו. וראה לקמן סי"ב, שאם לא אמר מעכשיו אין האחריות מן הסתם על המלוה אפילו כשהמשכון אצלו. וראה לעיל ס"ז, שאם לא נתן את המשכון לידי המלוה אזי מן הסתם נשאר האחריות על הלוה (אפילו אמר מעכשיו).

סז) ראש יוסף ס"ק ג. ח"י ס"ק ו.

סח) רז"ה בהמאור פ"ב (ט, ב; כשלא אמר מעכשיו רק הרהינו ואחריות על הישראל, שאינו עובר כשהחזירו לרשות הנכרי). ח"י שם (שאין צריך הרהינו אלא בשביל קנין, וכדלקמן סי"ב).

סט) סעיף א.

ע) ב"ח ס"ג ד"ה ומ"ש וישראל. ט"ז ס"ג. ח"י ס"ק ז. פר"ח סי' תמח ס"ג ד"ה ומ"ש אבל מתנה (כיון שאינו בידו, משא"כ לעיל ס"ב). וראה גם לקמן שם סכ"ד.

עא) רש"י לא, ב ד"ה הגעתיך.

עב) מ"א ס"ק ד, ובסי' תמ ס"ק א (שאפילו כשנאסר בהנאה אומר לו הרי שלך לפניך, כדלעיל שם סי"ז, וכ"ש כאן).

עג) ח"י ס"ק ו. וראה קו"א ס"ק ד.

עד) חו"מ סי' עג סי"ז בשם יש מי שאומר. ובש"ך שם ס"ק נ שהוא מוסכם מכל הפוסקים והוא ש"ס ערוך (ב"מ סו, רע"ב). וכ"ה לקמן הל' הלואה סכ"ד. וראה גם לעיל ס"ד.

עה) וכ"ש בדיניהם, כדלעיל ס"ד ולקמן סי"ג.

עו) ש"ך ס"ק א. וראה קו"א ס"ק ד. לקמן סי' תמח ס"ח. שו"ת צמח צדק יו"ד סי' רלג.

עז) תוס' לא, ב ד"ה שקונה. רא"ש פ"ב ס"י. טור ושו"ע ס"ב.

עח) תוס' שבועות מד, סע"א. ח"י ס"ק ח (ראה ב"ח סוס"י תמ). וכדלעיל סי' תמ קו"א ס"ק ו (גבי שומר, וה"ה הכא במשכון). וראה לעיל ריש ס"ב וריש ס"י, שאם אמר מעכשיו ומשכנו בידו מן הסתם האחריות על המלוה אפילו בנכרי.

עט) סעיף ב.

פ) טור ושו"ע חו"מ סי' שא ס"א.

פא) שמות כב, ט.

פב) מכילתא סוף פט"ו. רמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"א.

פג) מ"א ס"ק ו.

פד) בכמה דפוסים תוקן: זו.

פה) ראה רמ"א שם סי"ז. וראה לעיל ס"ו וש"נ.

פו) ראב"ד פ"ד ה"ה, ורא"ש פ"ב ס"י - לענין נכרי שהלוה לישראל; אלא שבזה לא קיי"ל כותייהו לעיל ס"ד, וכאן אפשר כולם יודו, מטעם האמור לקמן.

פז) מ"א ס"ק ג. וראה קו"א ס"ק ה.

פח) ברייתא ב"ק קיג, א. רמב"ם הל' מלכים פ"י הי"ב. וראה שו"ת צמח צדק סי' מה אות ה. מנחת פתים חו"מ סי' תח ד"ה ובאמת. שו"ת לחם שלמה סי' עג אות ג וסי' עד אות ה ואילך

פט) רמב"ם הל' שכירות פ"ב ה"ג. ש"ך חו"מ סי' סו ס"ק קכו וסי' שא ס"ק ג. ונתבאר לעיל סי' תמ קו"א ס"ק ו. וראה גם לעיל סוף ס"ט.

צ) רמב"ם שם. וראה גם לעיל סי' תמ ס"י בהג"ה.

צא) סעיף טז.

צב) שבזה מודה גם הדעה הב' דלעיל שם סי"ג, ומותר אף לכתחלה כדלעיל שם סט"ז. וכ"ה לעיל סוף ס"ט.

צג) כדלעיל סי' תמ ס"ה וש"נ.

צד) כדלעיל ס"ד בהג"ה, וש"נ.

צה) בסמ"ע שם ס"ק יח וס"ק מ.

צו) מ"א ס"ק ב ד"ה ואם.

צז) ראה לעיל סי' תמ סי"ז.

צח) סעיף יב.

צט) מ"א ס"ק ג ד"ה אבל אם.