תנג דיני החטים וטחינתם למצות ובו ל"ג סעיפים:

א

א המצה שאדם חייב לאכול בליל ט"וא צריכה להיות מאחד מחמשת מיני דגןב שהם חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפוןג אבל אם עשה מצה מאורזד או דוחןה או שאר מיני קטניותו ואכלה לא יצא ידי חובתו שנאמרז לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות וגו' דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהם ידי חובתו אם עשאן מצה יצאו מיני קטניות וכיוצא בהם שאינם באים לידי חימוץ לעולםח אלא לידי סרחוןט שאפילו אם לש אדם קמח אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנתפח כמו בצק שהחמיץ אין זה חימוץ אלא סרחוןי והוא מותר באכילהיא ולפיכך אף אם עשאו מצה אינו יוצא בו ידי חובתויב:

ב

ב ומצוה מן המובחר לכתחלה ליקח חטים למצת מצוה ולא אחד משאר ארבעה מיני דגןיג וכן המנהגיד ואם אין לו חטים יקח משאר מיני דגן מן החביב עליו יותר כדי שיאכל מצה לתיאבוןטו:

ג

ג מין הנקרא בל"א טירקשי"ן וויי"ץ אינו מין חטים רק למיני קטניות יחשבטז טטרק"י (או היידי"ן או גריק"ע) הוא ממיני קטניותיז ומותר לעשות ממנו תבשיל בפסח כמו שמותר לעשות משאר מיני קטניותיח מעיקר הדין.

אבל נהגו במדינות אלו שלא לאכול בפסח תבשיל של אורז ודוחןיט ופולין ועדשים ושומשמין ושאר מיני קטניותכ אפילו ביו"ט אחרון לפי שבדורות האחרונים רבו עמי הארץ שאינן בקיאין באיסור והיתר ואם יראו שאוכלים בפסח תבשיל של מיני קטניות יטעו להתיר גם כן תבשיל של מיני דגן הואיל וכל השנה דרך לעשות תבשיל ממיני קטניות כמו שדרך ממיני דגן ידמה בעיניהם שדינם שוה בפסח לפיכך נהגו לאסור הכלכא:

ד

ד ולא נהגו איסור אלא במיני קטניות שהתבשיל הנעשה מהם מתחלף בתבשיל הנעשה ממיני דגן שהם דומים זה לזה ששניהם נקראים מעשה קדירה ולכך אסרו זה בשביל זהכב אבל מיני זרעים כגון השבת (שקורין עני"ש) והכסבר (שקורין אליינד"ר)כג וזרע אקלייז"אכד וכיוצא בהם משאר מיני זרעוני גינה אין נוהגין בהם איסור חוץ מן החרדלכה לפי שגידולו הוא בשרביטין והרי הוא דומה לגידול מיני קטניות ונאסר בכללםכו וחוץ מן הכמון הנמכר בחנות (שקורין קראם קימל) שמביאין אותו לכאן ממדינות אחרות וגרעיניו דומה לדגן ולכך מחמירין בו כמו שמחמירין בכל מיני קטניות אבל מין כמון (שקורין פעלד קימל) שאין צורתו דומה לדגן אין מחמירין בו כללכז וכן כל מיני ירקות אין מחמירין בהם הואיל ואינן דומים כלל לדגןכח:

ה

ה ואפילו במיני קטניות לא נהגו אלא איסור אכילה אם נפלו עליהם מיםכט בענין שכיוצא בזה בה' מיני דגן אסור מעיקר הדין אבל מותר להנות מהם בפסחל וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהםלא (אבל השמנים שאינם נעשים ממיני קטניות מותרים אפילו באכילה) אפילו על השלחן שאוכלים עליולב ואין חוששין שמא יפול מהשמן לתוך התבשיל שאף אם יפול לתוכו מעט שמן הרי הוא מתבטל בתוכו ברובלג כיון שמנהג איסור זה אינו אלא חומרא בעלמא ואף על פי שקודם עשיית השמן כותשין אותו במכתשת ששורין בה שעורים לפעמים מכל מקום אין טעם שעורים הבלוע במכתשת נפלט לתוך השמן על ידי כתישתו בתוכה כיון שאינו דבר חריףלד.

וכן מותר להשהותם עמו בביתלה אפילו נשרו במים כגון מיני הריפות הנכתשין במכתשת ומלחלחין אותן במים קודם הכתישהלו.

אבל מיני הריפות של ה' מיני דגן הן חמץ גמור ואם עבר עליהם הפסח אסורים בהנאה אלא אם כן ברי לו שלא נתלחלחו במים קודם הכתישהלז:

ו

ו כל מיני זרעים המותרים בפסח צריכין בדיקה רבה קודם שיעשה מהם תבשיל לברור מהם גרעיני דגן שדרכן להמצא ביניהםלח ולפיכך המחמיר שלא לאכול כמוןלט ושבת עד יו"ט האחרון תבוא עליו ברכה כי אי אפשר לבררם יפהמ:

ז

ז אם עירב קמח חטים עם קמח אורז ועשה מהם מצה אם יש בה טעם חטיםמא הרי היא כאלו היתה כולה מחטיםמב וכשאוכל כזית ממנה יוצא ידי חובתו אף על פי שרוב כזית זה הוא אורזמג לפי שטבע האורז להגרר אחר החטיםמד ונשתנה טעמו לטעם חטים כשהן מעורבים עמומה.

אבל אם עירב קמח חטים עם קמח דוחן או שאר מיני קטניות וכן אם עירב קמח של אחד משאר ד' מיני דגן עם קמח אורז ועשה מהן מצה אף על פי שיש בה טעם דגן אינו יוצא בה ידי חובתומו אלא אם כן יש בה קמח דגן כזית בכדי אכילת פרס ממנהמז דהיינו שבכל פרס ממנו יש בו כזית קמח דגן שאז יוצא ידי חובתו בכזית ממנה לפי שטעם כזית דגן הנרגש בתוך הפרס של אורז או שאר מיני קטניות מהפך את הפרס להיות כמו דגן ממשמח והרי זה כאלו אכל כזית דגן ממש שהרי עיקר האכילה הוא הטעם וכיון שטעם טעם בכזית מצה יצא אבל אם אין במצה זו כזית דגן בכדי אכילת פרס אין כח בטעם הדגן להפך את ממשות הקטניות להיות כמו דגן ממש.

ויש אומריםמט שאפילו מצה הנעשית מתערובת קמח חטים עם קמח אורז אין אדם יוצא בה ידי חובתו אלא אם כן יש בה כזית חטים בכדי אכילת פרסנ ואם נעשית מקמח חטים עם שאר מיני קטניות או מקמח אורז עם שאר מיני דגן אף על פי שיש בה כזית דגן בכדי אכילת פרס אינו יוצא בה ידי חובה שאף שטעם הכזית דגן הפך את הפרס להיות כמו דגן ממש מכל מקום עיסה זו לא היתה באה לידי חימוץ לעולם אלא אם כן היה רובה דגןנא וכל עיסה שאינה באה לידי חימוץ אין יוצאין בה ידי חובת מצהנב מה שאין כן כשנעשית מקמח חטים עם האורז שהחטים גוררין את האורז וגורמין לו לבוא לידי חימוץנג.

ולענין הלכה יש לחושנד לכתחלה לסברא אחרונה להחמיר בשל תורה אבל בשעת הדחק יש לסמוך על סברא הראשונה כי כן עיקרנה:

ח

ח חטים שאכלו מהם עכבריםנו ונשארו בתוכן הרבה חטים נשוכין מאכילת העכבר שיש לחוש בהן שמא נתחמצו מחמת הרוק שבפי העכברנז שהרוק מחמיץ כמו מים כמו שיתבאר בסי' תס"ונח אף על פי כן אין צריך לברור ולהסיר החטים הנשוכים מהחטים השלמים אלא טוחן הכל ביחד ועל ידי כן מתערב קמח הנשוכים בקמח השלמים ונתבטל בתוכו בס' קודם הפסח ושוב אינו חוזר וניער אף אם יאפה ממנה מצות בתוך הפסחנט כמו שנתבאר בסי' תמ"זס ואין זה כמבטל איסור בידים כיון שאין כוונתו לטחון כדי לבטל אלא טוחן כדי לאכול ומאליו הוא מתבטלסא ואם אין בחטים השלמים ס' כנגד הנשוכין לא יטחנם עד שיברור מהם הנשוכים (העודפים על המתבטלין בס'סב).

ואם לא ביררם וטחן הכל ביחד הרי זה מותר שקמח הנשוכין אינו אוסר את קמח השלמים בדיעבד לפי שהנשוכין עצמן אין בהם חשש גמור של חימוץסג שהחטים הם קשיםסד ואינם ממהרין להחמיץ ורחוק הדבר שיתחמצו מחמת מעט רוק שבפי העכברסה אבל אם אכלו עכברים משעורים (או משיפון ושבולת שועלסו) ואין ס' בהשלמים כנגד הנשוכין ושכח וטחן הכל ביחד יש להחמיר ולבערם קודם הפסח (עיין סי' תמ"בסז) שהשעורין (ושבולת שועל ושיפון) הם רכים וממהרים להחמיץ ויש לחוש שמא נתחמצו במעט רוק שבפי העכברסח:

ט

ט חטים שצמחו (שקורין אוי"ס גיוואקסיןסט) והן חמץ גמור והרי הן מעורבין בתוך חטים כשרים אם יש בהכשרים ס' כנגדן מותרע לטחון הכל ביחד ולאפות מהם מצות אפילו בתוך הפסחעא כמו שנתבארעב.

ולפי דברי האומריםעג שקמח המעורב בקמח יש לתערובות זה דין תערובת יבש ביבש כמו שנתבאר סימן תמ"זעד אסור לאפות בתוך הפסח לפי שקמח החמץ שנתבטל בקמח הכשר קודם הפסח הוא חוזר וניעור בפסח כדין יבש שנתערב ונתבטל ביבש קודם הפסח שהוא חוזר וניעור בפסח ואוסר התערובת כמו שנתבאר בסימן תמ"זעה אבל כשאופה קודם הפסח הרי נעשה כל הקמח שבכל מצה ומצה חתיכה אחת ממש ע"י האפיהעו ולכך אינו חוזר וניער בפסח וכל בעל נפש יחמיר לעצמו לכתחלה לחוש לסברא זועז ומפני כך נתפשט המנהג במדינות אלו לאפות כל המצות קודם הפסח לפי שרוב החטים יש בהם תערובות מעט מחטים שצמחועח:

י

י וכל זה כשיש ס' כנגדן אבל אם אין ס' כנגדן אין להם תקנה וצריך לבערם קודם הפסח ואם עבר עליהם הפסח ולא ביערן ימכרם לנכרי חוץ מדמי איסור שבהן כמו שנתבאר בסי' תמ"בעט ואין לו להוסיף עליהם קודם הפסח עוד חטים כשרים ולטחון הכל ביחד כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר שאסור לבטל איסור לכתחלהפ:

יא

יא במה דברים אמורים בחטים שצמחו שאף שנתערב בחטים כשרים ניכרין הן בתוכןפא ולכך אינם מתבטלים בתוכם ברוב כדין יבש ביבש שהוא בטל ברוב בכל איסורי תורה וכן שעורין הנשוכין מאכילת עכבר ניכרין הם בתוך השלמים ולכך אינם מתבטלין בתוכם ברוב אבל דגן שנתחמץ ואין חימוצו ניכר כגון שנפלו עליו מים ונתבקע (עיין סימן תס"זפב) ואח"כ נתייבש ואין בקועו ניכר ונתערב בדגן כשר הרבה ממנופג הרי נתבטל בתוכו ברוב וכיוצא בזה בשאר איסורין נעשה הכל היתר גמור ואין כאן איסור כלל לפיכך מותר להוסיף עליו עוד דגן כשר הרבה עד שיהיה ס' כנגדו ואז יטחון הכל ביחד כדי שיתבטל קמח החמץ בס' בקמח הכשר קודם הפסח ויהא מותר לאכול הכל בתוך הפסח ואין זה מבטל איסור בידים כמו שנתבאר בסי' תמ"בפד:

יב

יב ואפילו חטה אחת שנפלו עליה מים ונתבקעה ואח"כ נתייבשה ונפלה לתוך כרי גדול של חטים אם אינו רוצה לטחנם קודם הפסח אסור להשהותם כדין יבש ביבש שנתבטל קודם הפסח כמו שנתבאר בסי' תמ"בפה כיצד יעשה אם יש הפסד מרובה או שעת הדחק יסיר חטה אחת מהכרי ויאכלנה או ישליכנה לאיבודפו קודם הפסחפז והשאר מותר לו אפילו לטחנם בתוך הפסח ולאכולפח לפי שיש כאן ב' ספיקות להקל שמא החטה שנאכלה או שנאבדה מן העולם היא היא החיטה המחומצת שנתערבה בכרי ואם תמצי לומר שאותה [חטה] עדיין היא מעורבת בכרי מכל מקום כשאוכל בפסח מצה הנעשית מחטים שבכרי יש להסתפק על כל חתיכת מצה שהוא בולע שמא אין בחתיכה זו כלום מאותה חטה המחומצת ואין באכילה זו שום איסור כלל ונמצא שעל כל חתיכת מצה שהוא בולע יש בה ספק ספיקא להקל ולומר שאין באכילה זו איסור כלל והקילו חכמים בספק ספיקא כזה לפי שמן התורה כבר נתבטל האיסור ברוב יבש ביבשפט (ואף על פי שבספק ספיקא כזה בשאר איסורים שאינם מתבטלים ברוב מדברי סופרים כגון חתיכת בשר טריפה והיא חתיכה גדולה וחשובה הראויה להתכבד בה לפני האורחים שנתערבה בהרבה חתיכות בשר כשרה ונאבדה אחת מהחתיכות שאף שמותר לו לאכול השאר בזה אחר זה משום שיש בכל חתיכה שאוכל בו ב' ספיקות להקל מכל מקום אסור לו לאכול חתיכה חתיכה לבדה אלא צריך שיאכל שתים ביחד בבת אחת דהיינו שיקח מעט מהחתיכה אחת ומעט מהחתיכה אחרת ויבלעם ביחד בבת אחת כדי שבבליעה זו יהיה בה בודאי היתר ברור שאחת משתיהן היא בודאי היתר ברור שהרי לא נתערבה אלא חתיכה אחת של איסור אבל כשאינו בולע אלא מחתיכה אחת בלבד יש לחוש שמא בליעה ואכילה זו היא כולה מהאיסור בלבד ואין בה מההיתר ולא רצו חכמים לסמוך על ב' ספיקות להקל בזה כמו שנתבאר ביו"ד סי' ק"יצ אף על פי כן כאן אין צריך לאכול ב' חתיכות מצה ביחד לפי שאף בחתיכה אחת שהוא בולע יש בה בודאי גם מההיתר שהרי לא נתערב בכרי אלא חטה אחת מחומצתצא לפיכך אם נתערבו בכרי כל כך חטים מחומצות עד שבחתיכת מצה שהוא בולע אין בה פי שנים כנגד החטים המחומצות כדי שיהיה בחתיכה זו היתר ברור כל כך כמו החשש איסור (מטעם שנתבאר ביו"ד שםצב) אין לו לכרי זה תקנה אפילו להשהותו עד לאחר הפסח אלא על דרך שנתבאר בסי' תמ"בצג:

יג

יג ואפילו לא נתערבה אלא חטה אחת ונאכלה או נאבדה קודם הפסח צריך ליזהר שלא יטחון כל הכרי ביחד בתוך הפסח שלא יתערב כל הקמח ביחד ויהיה כולו אסור מספק שמא נשארה חטה המחומצת בתוך הכרי ונטחנה עמו ונתערב קמחה ונבלל בקמח כל הכרי שעיקרצד כדברי האומריםצה שקמח בקמח מתערב ונבלל יפה ואין מעט קמח מקמח הכרי שלא יהיה בו משהו מקמח החטה המחומצת ואין כאן עוד ב' ספיקות להקלצו:

יד

יד אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ לשם הפסח שנאמרצז ושמרתם את המצות שישמרנה ישראל לשם מצות מצהצח וישצט אומריםק לשם מצות בערב תאכלו מצותקא ויש אומריםקב לשם מצות שבעת ימים תאכלו מצותקג דהיינו שאם שמרה לשם מצה שיאכלנה בז' ימי הפסח יוצא בה וכן עיקרקד:

טו

טו ומהו שימור זה האמור בתורה הוא כשרואה אותה קרובה לבא לידי חימוץ ישמרנה וישתדל בה שלא תחמיץקה כגון מתחלת לישתה ואילך שכבר באו עליה מים והיא קרובה להחמיץקו אם לא ימהר להתעסק בה בידיםקז בלישתה ועריכתה ואפייתהקח צריך ישראל בן דעת להתעסק בעסקים הללו לשם מצה אבל לא נכרי ולא חרש שוטה וקטן כמו שיתבאר בסי' ת"סקט.

אבל קודם שבאו עליה מים דהיינו קודם הלישה אין צריך שישמור ישראל את הדגן או את הקמח שלא יבא עליהם מים אלא כל דגן שבא לפנינו ואין אנו רואין שום חשש חימוץ מותר לטוחנו לפסח וכן כל קמח הבא לפנינו ואין אנו רואין בו שום חשש חימוץ מותר ללוש ממנו אפילו מצת מצוה ואין חוששין שמא קמח זה בא מתבואה שנפלה מים עליה ונתחמצה כי אין מחזיקין איסור מספקקי כמו שיתבאר בסי' תס"זקיא:

טז

טז וכל זה מעיקר הדין אבל כבר נהגו כל ישראל לשמור החטים של מצת מצוה משעת טחינה ואילך לפי שאז הם קרובים לבא לידי חימוץ שהרי מקרבין אותן אל המים כשמביאין אותן לבית הרחיים של מים לטחוןקיב וגם כשטוחנין ברחיים של יד רגילות הוא בשאר ימות השנה לרחוץ החטים קודם טחינתן והן קרובין לבא לידי חימוץקיג לפיכך צריך שישראל ישמרם מחימוץקיד בשעת הטחינה אבל הטחינה עצמה מותרת אפילו על ידי נכריקטו כגון ברחיים של ידקטז רק שישראל בן דעת יעמוד על גביו מתחלת הטחינה עד סופה אבל לא חרש שוטה וקטןקיז והוא הדין כשטוחנן ברחיים של מיםקיח לא ישמור שם חרש שוטה וקטן אלא ישראל גדול שהגיע לכלל המצות:

יז

יז ואם הוא שעת הדחק שאי אפשר למצוא חטים לשמרם משעת הטחינה ואילך מעמידין על עיקר הדין ומותר ליקח קמח מן השוק אפילו למצת מצוה ואין חוששין שמא קמח זה בא מתבואה שנפלו עליה מיםקיט כמו שנתבאר למעלהקכ.

ומכל מקום במקומות שנוהגין לרחוץ החטים קודם הטחינה ושוהין אותן במים איזה זמן אסור לקנות קמח מן השוקקכא אפילו בשעת הדחק שכל דגן שנפלו עליו מים ושהו עליו כשיעור מיל הוא בא לידי חימוץ כמו שיתבאר בסי' תס"זקכב:

יח

יח במה דברים אמורים כשידוע לנו שמקצת המוכרי קמח שבעיר דרכם לרחוץ החטים תמיד קודם הטחינה ואף על פי שרובם אינן רוחצים מכל מקום כיון שאין אנו מכירים אותם שאינן רוחצין אסור לנו לילך אצלם לבתיהם וליקח מהם קמח כיון שהמוכרים הם קבועים בעיר כל אחד ואחד בביתו וכל הקבוע כמחצה על מחצהקכג וכן אסור לילך אצלם למקום שהן קבועין בשוק למכור שםקכד אבל אם אין ידוע לנו בודאי שמקצת מוכרי הקמח רגילין לרחוץ תמיד החטים אין זה נקרא איסור קבוע כיון שאינו איסור ברור ולפיכך הולכין אחר רוב מוכרי קמח שאינן רוחצין ומותר אפילו לילך לבתיהם ליקח מהםקכה ומכל מקום לא יקח מן הנחתומים שבודאי דרכם לרחוץ החטים אבל קמח של שאר ד' מיני דגן מותר ליקח מהם שאין דרכם לרחוץ אותםקכו.

וכן מותר ליקח אפילו קמח חטים מן בני הכפרים המביאים בכל יום קמח מן הכפרים לפי שאין דרכם לרחוץ החטיםקכז ואף אם ידוע לנו שמקצתם רוחצים החטים הרי פירשו ממקום קביעותם והולכין אחר הרוב שאינן רוחציןקכח וכן אפילו אחד ממוכרי קמח שבעיר שהביא קמח לבית הישראל מותר ליקח ממנו אם ידוע לנו שרוב המוכרים שבעיר אינן רוחצים החטים דכיון שפירש ממקום קביעתו אנו תולין לומר שהוא מן הרוב שאינן רוחציםקכט.

ומכל מקום אם מוכר סולת נקיה אסור ליקח אותה ממנוקל שבודאי נבללו החטים במים להסיר קליפתןקלא לעשות מהן סולת:

יט

יט וכל זה בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק ישראל קדושים ונוהגין להחמיר אפילו במצות של כל ימי הפסח לשמור אותם משעת טחינה ואילךקלב ולא ליקח קמח מן השוקקלג אפילו בדרך המותר בשעת הדחק.

אבל החטים של מצת מצוה טוב להחמיר אם אפשר לשמרם משעת קצירה ואילך שלא יפלו עליהם מיםקלד לפי שיש אומריםקלה שמדברי סופרים אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא במצה ששמרה ישראל מחימוץ מתחילת שעה שהיתה ראויה לבא לידי חימוץ דהיינו מיד בתלישת השבלים מהמחובר שאז אם היו נופלים עליהם מים היו מחמיצין (אבל בעודם במחובר אינם באים לידי חימוץ אם הם צריכים לקרקע כמו שנתבאר בסי' תס"זקלו):

כ

כ מותר ללתות את החטיםקלז דהיינו שבוללין אותן במיםקלח קודם הטחינה לפי שכל זמן שבוללין אותן ועוסקין בהם בידים אינם באים לידי חימוץקלט שהחטים הם קשים ואינם ממהרים להחמיץקמ ומיד אחר גמר הלתיתה צריך לטחנםקמא שלא יהיה להם שהות להחמיץקמב אבל אסור ללתות את השעוריםקמג ושבולת שועל ושיפוןקמד שהם רכים וממהרים להחמיץ ויש לחוש שמא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה:

כא

כא וכל זה מדינא דגמרא אבל הגאונים אסרו כל לתיתה אפילו של חטים לפי שאין אנו בקיאין ללתות יפהקמה שלא יבואו לידי חימוץ בשעת הלתיתה ועוד שמא ישהוקמו מעט אחר גמר הלתיתה קודם הטחינה ויבואו לידי חימוץ ומכל מקום לא אסרו אלא באכילה אבל מותר להשהות החטים הלתותיםקמז רק שיזהר לטחנם מיד אחר הלתיתה אבל אם לא טחנם מיד אלא שהו בלחלוח המים שעליהם כדי הילוך מיל אסור להשהותם כמו שיתבאר בסי' תס"זקמח עיין שם:

כב

כב במקומות שדרך הטוחנים לרחוץ החטים קודם הטחינה יש להזהיר להמון עם שלא יקחו חטים מבעל הרחיים לפי שהוא לוקח מדות חטים מכל חטים הנטחנים אצלו כל השנה ומוכרו לאחריםקמט:

כג

כג שקים שנותנים בהם קמח כל השנה אם רוצה ליתן בהם קמח של פסח לא די להם בכיבוס בצונן אלא צריכין כיבוס בחמין עם אפר וחביטהקנ (פירוש הכאות שהכובס מכה על הבגדים בשעת כביסתןקנא) לפי שהקמח הדבוק בשק נעשה בצק ע"י מים צוננין ומתדבק יותר בשקקנב ואינו נפרד ממנו ואפילו יכבסנו כמה פעמים בצונן עד שיכבסנו בחמין עם אפר וחביטה וכן מפה שהיתה מונחת על שק של קמח אפילו של פסח אם רוצה לאכול עליה בפסח לא די לה בניעור ולא בכיבוס בצונן אלא צריך לכבסהקנג בחמין עם אפר וחביטהקנד:

כד

כד וקודם הכיבוס צריך להתיר כל התפירות שבקצוות השקיםקנה וכן התפירות שבאימרא שעל שפתוקנו ואם הם מטולאים צריך להתיר כל התפירות שבטלאיםקנז קודם הכיבוס שהקמח שבתוך התפירות אינו יוצא על ידי כיבוס ואפילו שקים חדשים שנתן בהם פעם אחת קמח של פסח אם רוצה לכבסם צריך להתיר כל התפירות שבהם קודם הכיבוסקנח ומכל מקום בדיעבד אפילו שקים ישנים שלא התיר התפירות שבהם קודם הכיבוס ונתן בהם קמח של פסח יש להתיר הקמח לפסחקנט:

כה

כה וכל זה מעיקר הדין אבל מצוה מן המובחר למי שאפשר לו שיקנה לו שקים חדשים לפסח כי רחוק הדבר שלא יהיה משהו בצק דבוק באחד מנקבי השק אחר הכיבוסקס:

כו

כו צריך למהר לטחון החטים יום או יומים קודם הלישהקסא דהיינו שאם אפשר לו יראה שיהא שהות ב' ימים בין הטחינה להלישה ואם אי אפשר לו שיהיה ביניהם שהות ב' ימים ישתדל שיהיה שהות ביניהם יום אחדקסב מעת לעתקסג ולפחות תהא מפסקת ביניהם לינת לילהקסד שהלילה מקרר את הקמח שהיה רותח בשעת הטחינהקסה אבל בו ביום שנטחן עדיין הוא רותח ואם ילוש אותו בו ביום הרי הוא מחמם את המים ועל ידי כן העיסה נוחה להחמיץ ואפילו נטחן בערב פסח אסור ללוש אותו בו ביוםקסו ומכל מקום אם עבר ולש אותו בו ביום שנטחן אין לאסור העיסה לפסחקסז וישמרנה היטב מחימוץקסח דהיינו שיעסוק בה בזריזות יותר משאר עיסותקסט:

כז

כז כשמוליכין השקים שיש בהן קמח מן הרחייםקע או משאר מקוםקעא אסור להניחם על גבי סוס או חמור שאין עליו אוכף או עור עב תחת השקים לפי שהקמח מתחמם בגוף הבהמה כשמונח על גבה ממשקעב ועל ידי כן הוא ממהר להחמיץ בשעת הלישהקעג ועוד שרגילות הבהמות הוא להזיע תחת כובד המשא ויש להסתפק שמא זיעת הבהמה היא מחמצת כמו מיםקעד ומכל מקום אם עבר ונתן השקים על גבי גוף הבהמה ממש אין לאסור הקמח לפסח לפי שהדעת נוטה שזיעת הבהמה היא דומה לזיעת אדם שאינה מחמצתקעה כמו שיתבאר בסי' תס"וקעו ומכל מקום צריך שיהיה שהות יום או יומים בין הולכה זו להלישה לקרר את הקמח שנתחמם מגוף הבהמהקעז:

כח

כח יש ליזהר לכתחלה במקום שאפשר שלא להניח הרבה שקים עם קמח זה ע"ג זה שלא יתחמם הקמח שבשקים התחתונים מחמת כובד משא שקים העליונים שעליהםקעח ואם עבר והניחם ימתין יום או יומים קודם הלישהקעט כמו שנתבאר וכן טוב ליזהר לכתחלה שלא לישב על שק שיש בו קמח של פסח שלא יתחמם הקמח מחמת כובד ישיבתוקפ:

כט

כט נהגו כל ישראל לנקר הרחיים קודם שיטחנו בהם קמח של פסח לפי שלפעמים טחנו בהם תבואה לתותה לסולתקפא וכל שכן במדינות אלו שכל השנה טוחנין בהם שעורים חמוצים (שקורין מאל"ץ) בעודם לחים קצת ונדבקים מאוד ברחייםקפב:

ל

ל ונוהגין שקמח הראשון שנטחן ברחיים לאחר שנקרו אותם אין אוכלין אותו בפסחקפג (שחוששין שמא לא נקרו אותם היטב ונשאר דבוק בהם מעט קמח חמץ ונתערב ממנו לתוך קמח זה הראשוןקפד לפיכך) מצניעין אותו עד לאחר הפסחקפה או אוכלין אותו קודם הפסח ועכשיו שנהגו לכסות (סביבקפו) הרחיים בבגד פשתן אחר הניקור יש להתיר גם הקמח הראשון לפסחקפז:

לא

לא וכל זה כשטוחן בתוך ל' יום שלפני הפסח אבל כשטוחן קודם ל' יום יש להתיר לטחון בלי ניקור הרחיים שהרי מעיקר הדין לא היה צריך לנקרם אף בתוך ל' יום שאף אם יתערב מעט חמץ לתוך הקמח של פסח הרי הוא מתבטל בתוכו בס' קודם הפסח ואינו חוזר וניער בפסח לדברי הכל אם אופה ממנו המצות קודם הפסח כמו שנתבאר למעלהקפח אלא שנהגו להחמיר ולנקרםקפט וקודם ל' יום לא חל עליו חובת מנהג זה כמו שלא חל עדיין כל תקנות חכמים שתקנו בגלל הפסח כמו שנתבאר בסי' תל"[ו]קצ ואף בתוך ל' יום אם הוא שעת הדחק שאי אפשר בקל לנקר הרחיים וגם אי אפשר להמתין עד שיהיה אפשר לנקרם כי הוא סמוך לפסח מעמידין על עיקר הדיןקצא ומותר לטחון בלי ניקור הרחיים אם טוחן קודם הפסח ומכל מקום טוב ליזהר לאפות כל המצות קודם הפסחקצב מטעם שנתבאר למעלה:

לב

לב צריך ליזהר שלא יטחנו (קודם) [קמח] לפסח בבית הרחיים בשעה שטוחנין בו תבואה לתותה אף על פי שטוחנין אותה ברחיים אחרת רחוק מהרחיים שרוצים לטחון בהם קמח לפסח מכל מקום האבק שלה פורח ומתערב בקמח של פסח כיון ששניהם בבית אחדקצג במה דברים אמורים כשידוע לנו שאותה תבואה היא לתותה אבל אם אין הדבר ידוע בבירור נהגו להקל אם טוחנן קודם הפסח שהרי אף אם אותה תבואה היא לתותה ונתערב האבק שלה בקמח של פסח אין איסור בדיעבד שהרי נתבטל בס' קודם הפסחקצד ואינו חוזר וניעור בפסחקצה:

לג

לג אנשי מעשה המדקדקים במצות רגילין לילך בעצמם אל מקום הרחיים לראות הם בעצמם טחינת קמחיהםקצו שכן הוא בכל המצות מצוה בו יותר מבשלוחוקצז וכך היו נוהגין גדולי חכמי הגמראקצח:


א) רש"י לה, א ד"ה אלו דברים. מ"א ס"ק א.

ב) רמב"ם פ"ו ה"ד.

ג) משנה דף לה ע"א. טור ושו"ע ס"א. וראה גם סדר ברכת הנהנין פ"א ה"ז.

ד) גמרא שם. טור ושו"ע שם.

ה) גמרא שם. טור וח"י ס"ק ג. וראה סדר ברכת הנהנין שם ה"י-יא.

ו) טור ושו"ע שם.

ז) דברים טז, ג. וראה גם לקמן סי' תעב סכ"ה.

ח) גמרא [ברייתא] שם. טור ושו"ע שם.

ט) ברייתא שם.

י) רמב"ם פ"ה ה"א.

יא) רמב"ם שם. ח"י ס"ק ד.

יב) ברייתא שם. מ"א ס"ק א.

יג) מהרי"ל הל' אפיית המצות (ע' ס). דרכי משה ס"ק א.

יד) דרכי משה שם. רמ"א ס"א.

טו) ח"י ס"ק ב.

טז) ח"י ס"ק א. אליה רבה ס"ק ב.

יז) שו"ת מהר"ם לובלין סי' עח. מ"א ס"ק א. ח"י ס"ק ג. וראה גם לעיל סי' רב סי"ז.

יח) טור ושו"ע ס"א.

יט) דרכי משה ס"ק ב. רמ"א ס"א.

כ) טור בשם יש אוסרין.

כא) הגהת סמ"ק סי' רכב (ע' רלא). מרדכי רמז תקפח. ט"ז ס"ק א. ח"י ס"ק ה.

כב) הגהת סמ"ק שם. וראה אפרקסתא דעניא סי' קיז ד"ה הן אמנם.

כג) דרכי משה ס"ק ב. רמ"א ס"א. וראה גם לעיל סי' רד ס"ד. עיין ביו"ד סימן (צו) [רצז] ס"ג-ד.

כד) מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח (ע' קלה). רמ"א שם.

כה) [3390] הגהת סמ"ק סי' רכב (ע' רלא). תרומת הדשן סי' קיג. רמ"א סי' תסד ס"א. לקמן שם ס"א.

כו) ט"ז ס"ק א.

כז) ט"ז שם. וראה לקמן ס"ו.

כח) הגהת סמ"ק שם.

כט) ראה עני בן פחמא סי' כו ד"ה אחר זה.

ל) תרומת הדשן סי' קיג. מ"א ס"ק ג.

לא) תרומת הדשן שם. רמ"א ס"א.

לב) דרכי משה ס"ק ב. מ"א ס"ק ב (ולא נתפרש שם אם התירו אפילו הנעשה ממיני קטניות).

לג) פר"ח ס"א. ח"י ס"ק ו, ממשמעות הרמ"א והאחרונים.

לד) דרכי משה ומ"א שם. עיין סי' תמז סנ"ז.

לה) תרומת הדשן שם. רמ"א שם.

לו) ראה ח"י ס"ק ה.

לז) מ"א שם.

לח) ט"ז ס"ק א. ח"י ס"ק ט.

לט) בכת"י: שקורין פעלד קימל (וכדלעיל ס"ד, שרק זה מותר).

מ) יש נוחלין אזהרת אכילה. מ"א ס"ק ג.

מא) משנה פ"ג דחלה מ"ז. ולענין ברכת המזון ראה סדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ג.

מב) הלכות חלה להרמב"ן (לא, א). רא"ש הל' חלה סי' טו (לדעה זו). לבוש ס"ב.

מג) זבחים עח, א.

מד) ירושלמי חלה פ"א ה"א. רמב"ם פ"ו ה"ה. רמב"ן שם. [מ]"מ שם (בפירוש דעת הרמב"ם). טור ושו"ע ס"ב.

מה) ראה מ"מ וציונים.

מו) ירושלמי שם. רמב"ן שם. הובא ברא"ש שם. פר"ח ס"ב. דלא כלבוש ס"ב (שכ"ה גם באורז עם שאר המינים).

מז) עולת שבת ס"ק ב. (ט"ז) [ח"י] ס"ק י.

מח) כדלעיל סי' תמב ס"ט וקו"א שם ס"ק ו וס"ק ח (שאף שהרמב"ם וסייעתו לא סבירא להו טעם זה, מ"מ בזה קיי"ל כרבנו חיים שברא"ש שם). וראה סדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ג, שהביא ב' דעות בזה, ומסיק שיש לחוש להקל בספק ברכות (וכ"ה לדעה ב' דלקמן - באורז וחטים).

מט) ראב"ד בהשגות שם. רשב"א בפסקי חלה סוף שער א. מ"א ס"ק ד.

נ) ראה לעיל סי' תמב קו"א שם ס"ק ו וס"ק ח, שאף שהראב"ד והרשב"א לא סבירא להו שכל הפרס נהפך להיות חטים, מ"מ בזה קיי"ל כרבנו חיים שברא"ש שם, שנהפך כולו להיות חטים (ותלוי בב' הדעות שבסדר ברכת הנהנין פ"ח ה"ג).

נא) רא"ש שם לדעת רבנו חיים (דאי לאו טעמא דגריר לא היה יוצא ברובה אורז). רשב"א שם. אליה זוטא ס"ק ג. ח"י שם.

נב) כדלעיל ס"א.

נג) רא"ש בשם רבנו חיים. וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' נז אות ה. אבני נזר או"ח סי' שנח אות ח.

נד) מ"א ס"ק ד.

נה) שו"ע שם. ח"י שם. אחרונים ביו"ד סי' שכד. ראה ט"ז שם ס"ק ט (אע"ג דלית שיעור חלה בדגן לחוד). ש"ך שם ס"ק יז (ה"ה לכל ה' מיני דגן).

נו) טור ושו"ע ס"ג.

נז) הגהת סמ"ק סי' ריט (ע' רכא). הובא בטור.

נח) סעיף ג.

נט) אחרונים. עולת שבת ס"ג. מ"א ס"ק ו. ח"י ס"ק יג.

ס) סוף סעיף א (שקמח בקמח שנטחנו יחד הוי לח בלח) וסכ"ב (שלח בלח אינו חוזר וניעור). וראה לקמן ס"ט (שבחשש חמץ גמור חוששים להאומרים שגם זה נקרא יבש ביבש, משא"כ כאן).

סא) טור וט"ז ס"ק ב. מ"א סי' תמז ס"ק מה.

סב) תרומת הדשן סי' קיד. רמ"א ס"ג (אפילו בדגן שצמח. אבל ראה לקמן ס"י). וראה ראשית בכורים בכורות דף ט. דברי טעם (יט, א). חקרי הלכות ח"א כה, ב. ח"ד עו, ב. מ"מ וציונים. קובץ דברי תורה ו ע' ב.

סג) שו"ת הרשב"א ח"א סי' תפח. טור ושו"ע שם.

סד) גמרא מ, א. רש"י שם ד"ה דשרירן.

סה) טור ומ"א ס"ק ה. ח"י ס"ק יב.

סו) כדלקמן ס"כ (לענין לתיתה). וראה מ"א ס"ק ט.

סז) סעיף יג (שאסור להשהות תערובות קמח בקמח פחות מס'). וראה לקמן ס"י (שאם עדיין לא טחן) שאין להוסיף עליהם קודם הפסח ולטחנם כדי לבטלם.

סח) מ"א שם. ח"י שם.

סט) לבוש ס"ג.

ע) רמ"א ס"ג.

עא) עולת שבת ס"ג. מ"א ס"ק ו. ח"י ס"ק יג.

עב) ס"ח (באכלו מהם עכברים).

עג) הגהת סמ"ק סי' רכב (ע' רלא), הובא בט"ז ס"ק ב (אפילו כשנטחנו יחד).

עד) סעיף א (כשלא נטחנו יחד). וראה הערות לשו"ע אדה"ז. הוספות לפלח הרמון בראשית.

עה) סעיף כב (אפילו לענין להשהותם, במקום שאין הפסד מרובה). וראה לקמן סי' תסו סי"א (שלא החמירו בקמח בקמח אלא לענין אכילה, כדין לח בלח להסוברים שחוזר וניעור).

עו) ט"ז שם (לדעת הסמ"ק). וראה לקמן סי' תסו ס"י. שו"ת רבנו סי' ה. שו"ת צמח צדק יו"ד סי' רפג (כא, סע"ג). פס"ד צמח צדק קצ, א.

עז) ב"ח ס"ב ד"ה וכל זה. ח"י שם.

עח) ראה טור סוס"י תנח, ומ"א שם ס"ק א, שכן נהגו המדקדקים. וראה גם לעיל סי' תמב קו"א ס"ק ג.

עט) סעיף ג.

פ) שו"ת הרשב"א ח"א סי' תפה. מ"א סוס"י תמז ס"ק מה. וראה לעיל סי' תמב ס"ה וקו"א שם ס"ק ד, שעכ"פ יכול להוסיף ולבטל כדי להשהותו. וראה לעיל ס"ח (בחטים) שעכ"פ יכול לברר העודפים על המתבטלים בס'. משא"כ כאן כתב שאין לו תקנה וצריך לבערם. וראה הערות לשו"ע אדה"ז. מ"מ וציונים.

פא) עולת שבת סי' תסז ס"א ד"ה ואם, דבזה מיירי בשו"ת הרשב"א שם. ונתבאר חילוק זה לעיל סי' תמב קו"א ס"ק י.

פב) ס"א (שכשנתבקע הוא חמץ גמור) וס"ד (שכשלא נתבקע אינו ניכר). וראה גם לעיל סי' תמב סי"ד.

פג) אפילו אינו חד בתרי (ש"ך יו"ד סי' קט ס"ק ו), וכדלעיל סי' תמב סי"ד וש"נ.

פד) סעיף טז וקו"א שם ס"ק י.

פה) סט"ו וסי"ח (בדליכא הפסד מרובה).

פו) שבזה מבערו, כדלעיל סי' תמה ס"ג.

פז) וראה לעיל סי' תמז סי"ד, שבתוך הפסח מותר רק אם נאכלה או נשרפה מעצמה. משא"כ כאן קודם הפסח. וראה לעיל סי"א, שכיון שכבר נתבטל ברוב אין זה מבטל איסור לכתחלה. וראה מ"מ וציונים.

פח) ולענין שהיה, ראה לעיל סי' תמב סי"ז, שאפילו נותן חתיכה אחת לחבירו קודם הפסח מותר להשהותם בהפסד מרובה.

פט) ש"ך יו"ד סי' קי ס"ק מו. ולענין שאר ספק ספיקא להתיר לאכלן בפסח, ראה לקמן סי' תסז ס"ח וס"י.

צ) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"ז, ובאר הגולה שם, בשם הרא"ש חולין פ"ז סי' לז. ש"ך שם ס"ק מח (לענין שלא לאכלה כולה אדם אחד).

צא) ראבי"ה סי' תיב. מרדכי רמז תקסט בהג"ה. ב"ח סי' תסז ס"ג ד"ה כתב במרדכי. מ"א סי' ת[ס]ז ס"ק ד (ראה מ"א שם, לדידן דאוסר כולו, כדלקמן סי' תסא סט"ז. וראה הגהות רע"א שם).

צב) ראה ש"ך שם ס"ק מז.

צג) סעיף יז.

צד) ט"ז ס"ק ב. מ"א ס"ק ו. ח"י ס"ק יג.

צה) לעיל סעיף ט.

צו) ח"י סי' תסז ס"ק ט.

צז) שמות יב, יז. גמרא דף מ ע"א.

צח) רש"י מ, א ד"ה שיאכל (לשם מצה כו' לשמה). גיטין י, א ד"ה ואדם יוצא (מצה המשתמרת כדכתיב בערב תאכלו מצות ... לשם חובת מצה). חולין ד, א ד"ה מהו דתימא (שימור לשם מצה של מצוה). וראה גמרא לח, רע"ב.

צט) אוצ"ל: יש (שיש כאן ב' דעות). וראה מ"מ וציונים.

ק) דרכי משה סי' תעז ס"ק ג, בשם אור זרוע ח"ב סי' רמט (שהוכיח כן מרש"י הנ"ל).

קא) שמות יב, יח.

קב) שו"ת הרא"ש סוף כלל יד, וכלל כד סי' ג. טור ושו"ע שם. לקמן שם ס"י (שכל המצות שלנו הן שמורות). וראה אג"ק חי"ט ע' רלד.

קג) אוצ"ל: מצות תאכלו (שמות יב, טו).

קד) כדלקמן שם. וראה לקמן סי' תנח ס"ב, שאם לא אפאן לשם פסח אסורין לכל ימי הפסח.

קה) גמרא מ, א (בעידנא דנחית לשימור).

קו) רש"י שם ד"ה וממאי. וראה מ"מ וציונים.

קז) רש"י מנחות נג, א ד"ה מנין לכל המנחות.

קח) שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג. מ"א רס"י תס.

קט) סעיף א. וראה ארץ צבי ח"א סי' ה ד"ה והנה כ"ת. ח"ב סי' לה. מקראי קודש פסח ח"ב ע' טז.

קי) טור בשם תשובת גאון (שערי תשובה סי' רצג). שבלי הלקט סי' רי. מ"א ס"ק ח. ט"ז ס"ק ג. וכדלעיל סי' תכט סי"ט וש"נ.

קיא) סעיף יא.

קיב) רא"ש פ"ב סי' כו. טור.

קיג) מ"א ס"ק ז.

קיד) ראה מ"מ וציונים.

קטו) ט"ז סי' תס ס"ק א. ח"י סי' תס ס"ק ב.

קטז) שהוא מעשה הנכרי. ראה ח"י שם.

קיז) שאלתות שאילתא עו. ט"ז שם. וראה גם מ"א ס"ק יא.

קיח) שהוא בלא מעשה אדם.

קיט) טור בשם תשובת גאון (שערי תשובה סי' רצג), ושו"ע ס"ד.

קכ) סעיף טו.

קכא) מ"א ס"ק ח, בשם כמה גאונים.

קכב) סעיף ה.

קכג) שו"ת צמח צדק סי' לב. ח"י ס"ק טז. וכדלעיל סי' תלט ס"א וש"נ.

קכד) פר"ח סוף ס"ד.

קכה) צמח צדק שם. ח"י שם. וראה גם לעיל סי' לב סע"ה. מ"מ וציונים.

קכו) צמח צדק וח"י שם.

קכז) גמרא מ, א. ח"י שם.

קכח) ח"י שם.

קכט) פר"ח שם.

קל) תרומת הדשן סי' קיט. ח"י ריש ס"ק טז.

קלא) רש"י לו, א ד"ה לתיתה. רמב"ם פ"ה ה"ז. לבוש ס"ה.

קלב) ח"י סוף ס"ק טו.

קלג) מ"א ריש סי' תסז. לקמן שם ס"ד.

קלד) ר"ן פ"ב (יב, א) ד"ה ומיבעי. שו"ע ס"ד.

קלה) רי"ף פ"ב (יב, א). רמב"ם פ"ה ה"ט. וראה הערות לשו"ע אדה"ז.

קלו) סעיף יב.

קלז) גמרא דף מ, ע"א.

קלח) רמב"ם פ"ה ה"ז. ח"י ס"ק יח.

קלט) רא"ש פ"ב סי' כז, בשם רבנו אפרים. מ"א סי' תסז ס"ק ג. ט"ז שם ס"ק ג. לקמן שם ס"א.

קמ) גמרא שם.

קמא) רמב"ם שם.

קמב) ואם שהה – ראה לקמן סי' תסז ס"ב.

קמג) גמרא שם. רמב"ם פ"ה ה"ו.

קמד) מ"א ס"ק ט. ח"י ס"ק יט (לענין שיפון. וראה ברייתא לה, א שהם מין שעורים). וראה גם לעיל ס"ח.

קמה) רי"ף פ"ב (יב, א). רא"ש פ"ב סוס"י כה. טור ולבוש ס"ה.

קמו) רמב"ם פ"ה ה"ז.

קמז) ח"י ס"ק יח.

קמח) סעיף ב.

קמט) ט"ז ס"ק ד.

קנ) מ"א סי' תמב ס"ק יט. ח"י שם ס"ק כא. וראה תוס' ע"ז עה, ב ד"ה דכיתנא. ש"ך יו"ד סוס"י קלח ס"ק י.

קנא) ראה תוס' שם.

קנב) תרומת הדשן סי' קטז. לבוש ס"ו (שמטעם זה צריך להתיר התפירות, כדלקמן סכ"ד). וראה מ"א שם.

קנג) מהרי"ל הל' מאכלות אסורות בפסח (ע' קלח) בשם מהר"ש (הלכות ומנהגי מהר"ש סי' קצז). רמ"א סי' תמב סי"א. פר"ח כאן ס"ו.

קנד) מ"א שם. ח"י שם.

קנה) תרומת הדשן סי' קטז. שו"ע ס"ו. רמ"א סי' תנא סי"ח. וראה גם לעיל סי' תנא סכ"ג.

קנו) משמעות התרומת הדשן שם. ח"י סי' תנא ס"ק נג.

קנז) תרומת הדשן שם. שו"ע שם.

קנח) אליה זוטא סי' תמב ס"ק יא, בשם זקנו. ח"י סי' תנא ס"ק נב,  וכאן ס"ק כ. וראה גם לעיל סי' תנא סנ"ב (בנפה).

קנט) ח"י סי' תנא ס"ק נג.

קס) ב"ח סוף הסימן. פר"ח ס"ו. ט"ז ס"ק ה.

קסא) אגור סי' תשנא, בשם שבלי הלקט סוס"י רי, בשם אחיו רבנו בנימין, ממשמעות הירושלמי פ"ג סוף ה"א (ההלכה דלקמן סכ"ח). שו"ע ס"ט.

קסב) מ"א ס"ק יג.

קסג) ח"י ס"ק כו.

קסד) מ"א שם.

קסה) כמו המים דלקמן סי' תנה ס"ב. וראה ח"י שם.

קסו) שבלי הלקט ואגור שם. שו"ע שם.

קסז) אליה זוטא ס"ק ט. ח"י סוף ס"ק כו.

קסח) ח"י שם.

קסט) כדלעיל סט"ו.

קע) תרומת הדשן סי' קיח. שו"ע ס"ז.

קעא) לבוש ס"ז.

קעב) תרומת הדשן שם. מ"א ס"ק י.

קעג) כדלעיל סכ"ו.

קעד) תרומת הדשן ומ"א שם. ט"ז ס"ק ו.

קעה) מ"א שם.

קעו) סעיף א.

קעז) כדלקמן סכ"ח וש"נ.

קעח) ירושלמי פ"ג סוף ה"א. מרדכי רמז תרא. רמ"א ס"ז.

קעט) ח"י ס"ק כג.

קפ) פר"ח ס"ז.

קפא) אגור סי' תשנג, בשם מהרי"ל (שו"ת סי' נח אות ז). שו"ע ס"ח. ונתבאר לעיל סי' תמב קו"א ס"ק ג.

קפב) לבוש ס"ח. וראה גם ט"ז ס"ק ג. ח"י ס"ק יז.

קפג) שו"ת מהרי"ל סי' נח אות ז. שו"ע ס"ח.

קפד) לבוש ס"ח.

קפה) מהרי"ל ושו"ע שם.

קפו) אליה רבה ס"ק יח.

קפז) אליה זוטא ס"ק ז. ח"י ס"ק כה.

קפח) סעיף ט (לדעה הא' שם אפילו בלי אפיה, ולדעה הב' שם דוקא כשאפה קודם הפסח).

קפט) ראה לעיל סי' תמב קו"א ס"ק ג (שהטעם הוא מחשש עירוב בידים).

קצ) סעיף א.

קצא) שו"ת נחלת שבעה סי' יב-ג. ח"י ס"ק כד.

קצב) ח"י שם.

קצג) מעגלי צדק (סוף דינים הנוהגים קודם הפסח). מ"א ס"ק יא.

קצד) ח"י ס"ק כה.

קצה) באופן דלעיל סל"א.

קצו) רוקח סי' רסג. מרדכי רמז תרא. רמ"א ס"ח.

קצז) מ"א ס"ק יב. וכדלעיל סי' רנ ס"ד וש"נ. וראה גם לקמן סי' תס ס"ג. מ"מ וציונים.

קצח) ירושלמי פ"ג סוף ה"א. מרדכי שם.