תנד באיזו מצה אינו יוצא ידי חובתו ובו ט"ו סעיפים:

א

א אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח לא בפת של סוביןא (פירוש קליפה הנושרת מן החטה בשעת כתישתהב) ולא בפת של מורסןג (פי' קליפה דקה הנשארת בנפהד אחר יציאת הקמח מתוכה) לפיה שאינן קרויים לחם לענין חלה (כמו שנתבאר ביו"ד סימן שכ"[ד]ו) והתורה אמרהז שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם וגו' ולהלן הוא אומרח והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' ומפי השמועה למדו לחם לחם לגזירה שוהט שאין אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא בפת הקרוי לחם לענין חלה:

ב

ב אבל מותר ללוש את הקמח עם הסובין והמורסן שבו ויוצא בו ידי חובתוי שהרי עיסה זו חייבת בחלה אם יש בה כשיעור חיוב חלה דהיינו עשרוןיא אבל אם הפריש את הסובין או את המורסן מן הקמח וחזר ועירבו בתוכו ולש ממנו עיסה כיון שעיסה זו אינה חייבת בחלה אלא אם כן יש בה כשיעור חלה לבד מן הסובין או המורסןיב אינו יוצא ידי חובת מצה אלא אם כן אכל כזית לבד מן הסובין או מן המורסן דהיינו שאין הסובין או המורסן מצטרפין לכזית מצה כמו שאינן מצטרפין לעשרון לענין חלהיג:

ג

ג מתוך שהוצרכו חכמים לומר שאין יוצאין בפת סובין לפי שאינה קרויה לחם מכאן אתה למד שהסובין יכולין לבוא לידי חימוץ כשיבואו במיםיד שהרי אין יוצאין אלא בפת שיכול לבוא לידי חימוץטו במה דברים אמורים בסובין שהוא קליפה מהחטה עצמה אבל קליפה מקש שקורין שפרייא"ר אינו בא לידי חימוץטז:

ד

ד יוצא אדם ידי חובתו במצה העשויה מסולת נקיה אפילו היא יפה כמצתו של שלמהיז אף על פי שהכתוב קראו לחם עוני הרי כבר רבתה התורה מצת מצת הרבה פעמים לרבות אפילו כמצתו של שלמה א"כ מה תלמוד לומר לחם עונייח פרט למצה שנעשית עשירה בידי אדםיט כגון שעירב בהכ יין או שמן או דבשכא או שאר כל המשקיןכב כמו שיתבאר בסימן תס"בכג:

ה

ה וכן אם עשאה גלוסקא גדולה כמו ששית האיפה והיא נקראת אשישהכד והוא דרך חשיבותכה וגדולה הרי זו מצה עשירה ואינו יוצא בה לפיכך טוב ליזהר שלא לעשות המצה של מצוה רחבה יותר מדאי שלא תהא נראה כעין אשישהכו:

ו

ו וכן אם חלטכז הקמחכח ברותחין קודם הלישה ואח"כ לש אותו ועשה ממנו עיסה שבלילתו עבהכט ואפאה בתנור כמו שאר פת אינו יוצא בה דכיון שחלטה ברותחין הרי זו מצה עשירה (שכן דרך העשירים לחלוט הקמח כדי ללבנו) אבל אם לאחר שנחלט הקמח עשה ממנו עיסה שבלילתה רכה ואפאה בתנור יוצא בה הואיל ובלילתה רכה אין זו מצה עשירהל.

וכל זה במצה של מצוה אבל שאר המצות בין שבלילתן רכה ובין שבלילתן עבה לאחר שנחלט הקמח ברותחין אין בכך כלום ואין כאן חשש חימוץלא לומר שמא כבר נתחמץ הקמח כשהיה בתוך הרותחין קודם שהתחיל לעסוק בה בידים בלישה ועריכה לפי שרתיחת הרותחין ממהרת לבשל את הקמח קודם וכיון שנתבשל שוב אינה באה לידי חימוץ לעולם אף לאחר שנחו הרותחין מרתיחתם כמו שדבר האפוי אינו בא לידי חימוץ לעולם כמו שיתבאר בסי' תס"גלב:

ז

ז וכל זה מדינא דגמרא אבל הגאונים אסרו לנו כל מין חליטה ברותחין לפי שאין אנו בקיאין בחליטת הרותחיןלג ויש לחוש שמא לא ירתיח את המים יפה יפהלד.

ואם נפלה חתיכת עיסה של מצה לתוך הרותחין שבקדירה אף על פי שהוציאה מיד הרי כל מה שבקדירה אסור באכילהלה אבל מותר בהנאה או להשהות עד לאחר הפסחלו אם יש שם ס' כנגד העיסהלז שאין אנו מחמירין כל כך בחליטה לאסור במשהו אפילו בהנאה או להשהותו ודי שאוסרין באכילהלח:

ח

ח עיסה שעושין בשביל הכלבים של הרועיםלט אם נתכוין בעשייתה גם בשביל אכילת אדםמ כגון שהיה בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה כשירצו יוצאין בה בפסח אם נשמרה מחימוץ אפילו הוא פת קיברמא אבל אם לא עשאה אלא בשביל הכלבים בלבד שלא היה בדעתו שיאכלו הרועים ממנה אין יוצאין בה ואפילו נעשית מסולת נקיה והרי היא ראויה לאכילת כל אדםמב והיא חייבת בחלהמג מכל מקום הרי לא נשמרה מחימוץמד לשם מצת מצוהמה אלא לשם הכלבים.

ויש אומריםמו שאם אינה ראויה לאכילת הרועים כגון שעירב בה מורסן הרבה אפילו אם היה בדעתו שגם הרועים יאכלו ממנה בטלה דעתו אצל כל אדםמז ואין יוצאין בה אפילו אכל הרבה ממנה בענין שאכל כזית לבד מן המורסן שבהמח דכיון שאינה ראויה לאכילת הרועים אינה קרויה לחם כלל ופטורה מן החלה וכן עיקרמט:

ט

ט אין אדם יוצא ידי חובתו אלא במצה שלו שנאמר כאן לחםנ ונאמר להלן בחלהנא והיה באכלכם מלחם הארץ וגו' מה להלן אין אדם חייב להפריש חלה אלא כשמגלגל עיסה שלו אבל לא של חבירונב אף כאן אינו יוצא ידי חובתו אלא בשלונג אבל לא בשל חבירו אלא אם כן נתנו לו במתנה שאז נעשה שלו ממש אבל אם (אכל מצה של חבירו שלא מדעתונד ואין צריך לומר אם) גזלה מחבירו ואכלה לא יצאנה שהרי אם בא הנגזל לתבוע אותו ממנו חייב להחזירה לו ואינו יכול לפטור את עצמו בדמים בעל כרחו של הנגזל נמצאת שאינה שלונו:

י

י במה דברים אמורים כשגזל מצה אבל אם גזל קמח ועשאה מצה ואכלה יצא שהרי אם בא הנגזל לתבוע את המצה אינו חייב ליתנה לו אלא משלם לו דמי קמחו ונפטר ממנונז ואע"פ שהמצה נעשית מקמחו מכל מקום כבר קנה הגזלן את הגזילה על ידי שינוי מעשה שעשה בה דהיינו שעשה מקמח פת ועל ידי כן נעשית כשלו ממש ודמים בלבד הוא שחייב להנגזל לפיכך יוצא בו ידי חובתו.

ומכל מקום (לכתחלה אין לו לצאת בו ידי חובתו מטעם שנתבאר בסימן י"אנח ואם אין לו מצה אחרת על כל פנים) לא יברך עליונט אפילו גזל קמח או חטים מנכריס דכיון שעל ידי עבירה באה לידו מצוה זו אין זה מברך אלא מנאץסא (שנראה כמברך על עבירה שנזדמנה לידוסב).

במה דברים אמורים בגזלן עצמו אבל אם נתן מצה זו לאחרים מותרים לברך עליה שהרי לא ע"י עבירה באה מצוה זו לידם (ש)כיון שכבר קנאה הגזלן בשינוי קודם שנתנה להםסג:

יא

יא אבל אם גזל מצה ונתנה לאחרים אינן יוצאין בה אלא אם כן נתייאש ממנה הנגזל קודם שנתנה להם הגזלן שאז נקנית היא להם ביאוש ושינוי רשותסד (פירוש מרשות הגזלן לרשותם) ומותרים הם אז לברך עליהסה שהרי לא ע"י עבירה באה מצוה זו לידם שכבר נתייאש הנגזל ממנה קודם שבאה לידםסו.

ואם לאחר שנתנה הגזלן להם במתנה גמורה החזירו אותה לו ונתנו לו במתנה גמורה מותר לו לצאת בה ידי חובתוסז ולברך עליה שעכשיו אין המצוה באה לידו בעבירה:

יב

יב מי שהוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד בליל ט"ו שחל להיות בשבת מותר לו לצאת בה ידי חובתו ולברך עליה ואין זו מצוה הבאה בעבירה כיון שהיתה שלו קודם שהוציאה או הכניסה נמצא שלא באה מצוה זו לידו ע"י עבירה אלא שהוא עושה בה עבירה אבל היא לא נעשית בעבירה ולא באה לידו על ידי עבירה שעשה הואסח:

יג

יג כשהרבה בני אדם אופין מצת של מצוה בתנור אחד טוב שיאמר כל אחד מהם כל מי שהגיע מצתי לידו הרי היא נתונה לו במתנה לפי שיש לחוש שמא יתחלפו מצת של זה לזה ואין אדם יוצא אלא במצה שלוסט וכן טוב לומר בשעת הטחינה כשטוחנין הרבה ביחד שלפעמים מתחלף הקמחע ונמצא מברך שלא כדתעא:

יד

יד אם שאל מצה מחבירו יוצא בה ידי חובתו לכתחלה שהרי לא השאילה לו על מנת שיחזירנה לו אלא על מנת שיאכלנה ויחזיר לו מצה אחרת ונמצא מצה זו היא שלו ממש לכל דברעב (עיין סי' תס"א):

טו

טו כשם שאין אדם יוצא במצה שאינו שלו כך אין אדם יוצא במרור שאינו שלועג שנאמרעד על מצות ומרורים וגו' הוקשו זה לזהעה לכל הלכותיהם וגם עכשיו בזמן הזה שמצות אכילת מרור אינה אלא מדברי סופריםעו כמו שיתבאר בסי' תע"העז מכל מקום כל מה שתקנו חכמים תיקנו כעין של תורהעח:


א) רמב"ם פ"ו ה"ה. שו"ע ס"א.

ב) רש"י שבת עו, ב ד"ה וסובן. מ"א ס"ק א. וראה העו"ב תשמז ע' 80. תשמח ע' 89. תשמט ע' 58. תשנג ע' 84.

ג) רמב"ם ושו"ע שם.

ד) רש"י שם ד"ה ומורסנן. מ"א שם.

ה) רא"ש פ"ב סי' יד. ר"ן שם (י, ב) ד"ה ת"ר. ט"ז ס"ק א.

ו) סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"ג.

ז) דברים טז, ג.

ח) במדבר טו, יט.

ט) ראה גמרא לח, א. לבוש ס"א. וראה גם לקמן ס"ט.

י) רי"ף פ"ב (י, ב), לפירוש הרא"ש פ"ב סי' יד. רמב"ם פ"ו ה"ה. טור ושו"ע ס"א.

יא) משנה חלה פ"ב מ"ו. טור ושו"ע יו"ד סי' שכד ס"ג.

יב) משנה שם. טור ושו"ע שם.

יג) מ"א ס"ק ב שמסתפק). ח"י ס"ק ב (שאין מצטרפין). פר"ח ס"א.

יד) ראה מ"א ס"ק א. ח"י ס"ק א. מ"מ וציונים. יגדיל תורה (נ.י.) ה ע' פג.

טו) כדלעיל סי' תנג ס"א.

טז) מ"א וח"י שם.

יז) ברייתא דף לו ע"ב (של שלמה). רש"י שם ד"ה של שלמה (סלת נקייה). שם לז, א (נקיה). טור ושו"ע ס"א. מ"א ח"י.

יח) דברים טז, ג.

יט) ראה פר"ח ס"ג. מ"מ וציונים.

כ) מ"א סי' תעא ס"ק ה. ח"י סי' תסב ס"ק ב. וכדלקמן סי' תסב ס"ו וש"נ.

כא) רבי עקיבא בברייתא לו, א. רבי יהושע בן לוי שם. רש"י שם ד"ה יום ראשון. טור ושו"ע סי' תסב ס"א.

כב) רמב"ן במלחמות שם (י, ב) ד"ה אמר הכותב השיב. ר"ן שם דיבור הראשון.

כג) סעיף ו. וראה שם ס"ג שאסרו חכמים ללוש במים עם מי פירות. ושם ס"ז, שנהגו שאם עבר ולש ואפאה מיד אין אוכלין אותה בפסח.

כד) ברייתא דף לו ע"ב, לפירוש רב חנן בר אבא בגמרא שם. רש"י שם ד"ה אשישה. ט"ז ס"ק ב.

כה) רש"י שם ד"ה  חלוט (לענין חלוט דלקמן ס"ו).

כו) כל בו סי' מח (י, ד) בשם הראב"ד. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג. רמ"א ס"א. וראה לקמן סי' תנח ס"ד, אודות המנהג לעשות ג' המצות מעשרון.

כז) ברייתא שם לו, ב.

כח) גמרא לז, ב (מוגלשין שעל גבי קמח). רמב"ן במלחמות שם (יא, א) ד"ה אמר הכותב ומי. ר"ן שם ד"ה מאי חלת (וכ"ה לדעת התוס' והרא"ש דלקמן, עכ"פ בבלילה רכה). וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' נז אות ג.

כט) תוס' שם ד"ה פרט. רא"ש פ"ב סי' יג.

ל) יבמות מ, א לפירוש ר"ת בתוס' שם ד"ה כיון, וכאן ד"ה פרט. רא"ש שם. טור. וראה שו"ת צמח צדק או"ח סי' נז (הטעם שנקראים צריך שימור). לעיל סי' קסח סי"ג וסכ"ב (שאם אינה בלילה רכה מאד הוי לחם ומברכין עליו המוציא). סדר ברה"נ פ"ב ה"ו (ב' דעות). ואם היא בלילה רכה מאד ראה לקמן סי' תסא ס"ז.

לא) משמעות הגמרא לו, ב. משנה וברייתא לט, ב. ורמב"ם פ"ה ה"ג. רא"ש פ"ב סי' כ, בשם הגאונים. טור סי' תס[א] וסי' תסה.

לב) סעיף ג.

לג) רי"ץ גיאת ח"ב (ע' צא) בשם רב האי גאון וכולהו רבנן קמאי מכמה וכמה דורות. רי"ף פ"ב (יב, א). ורא"ש פ"ב סי' כה, בשם הגאונים. טור ושו"ע ס"ג. וראה גם לקמן סי' תסה ס"ב. תסו ס"ה.

לד) רמב"ם פ"ה ה"ג.

לה) מ"א ס"ק ד.

לו) ח"י ס"ק ד, בשם חותנו מה"ר וואלף. אליה רבה ס"ק ה.

לז) ראה אליה רבה שם (במשהו).

לח) ראה רא"ש פ"ב סי' כ בשם הגאונים (אם התירו לחולים). מ"מ וציונים (אם דינו חמור מלתיתה דלעיל סי' תנג סכ"א).

לט) משנה פ"ק דחלה מ"ח. טור ושו"ע ס"ב.

מ) הרמב"ם בפירושו שם. מ"א ס"ק ג.

מא) מ"א שם (בדעת הרמב"ם).

מב) ב"י ד"ה עיסת (בדעת הרמב"ם). מ"א שם.

מג) כדלקמן בדעה הב', שדוקא כשאינה לאכילת הרועים פטורה מחלה. וכדעת ריש לקיש בירושלמי חלה פ"א ה"ה. וראה טור ושו"ע יו"ד סי' של ס"ט. מ"מ וציונים.

מד) רמב"ם פ"ו ה"ה. שו"ע שם.

מה) כדלעיל סי' תנג סי"ד.

מו) ר"ש חלה שם. רע"ב חלה שם. רמ"א ס"ב.

מז) מ"א שם. ח"י ס"ק ג.

מח) שבזה יוצא בה כשעשאה לאכילת פסח, כדלעיל ס"ב.

מט) רמ"א שם.

נ) דברים טז, ג.

נא) במדבר טו, יט. וראה גם לעיל ס"א.

נב) שנאמר (שם, כ) עריסותיכם.

נג) גמרא דף [ל]ח ע"א. ט"ז ס"ק ד.

נד) ראה לעיל סי' יד ס"ט. לקמן סי' תרמט ס"ג. חקרי הלכות ח"ג סו, א.

נה) רמב"ם פ"ו ה"ז. רא"ש פ"ב סי' יח. טור ושו"ע ס"ד.

נו) מ"מ פ"ו ה"ז. שו"ע ס"ד (שתלוי אם יכול לפטרו בדמים). וכדלקמן הל' גזילה ס"ו (שבלא שינוי אינו יכול לפטרו בדמים). וראה גם לעיל סי' קצו ס"ב (לענין ברה"נ הבאה בעבירה). לקמן סי' תרלז ס"ה (בסוכה). סי' תרמט ס"א (לענין לכם) וס"ד (לענין מצוה הבאה בעבירה).

נז) מ"מ פ"ו ה"ז. שו"ע ס"ד. וכדלקמן הל' גזילה ס"ו (שע"י שינוי יכול לפטרו בדמים). וראה גם לעיל סי' יא סי"ב. סי' קצו ס"ג. לקמן סי' תרמט ס"ה.

נח) ראה שם סי"ב, מטעם אין זה מברך כו' דלקמן.

נט) רמ"א ס"ד. ח"י ס"ק ו. וכדלקמן סי' תרמט ס"ה (ושם הביא ב' דעות וספק ברכות להקל). וראה גם לעיל סי' יא סי"ב (אף בשינוי עם יאוש) וש"נ.

ס) מ"א סי' תרל"ז ס"ק ג. וכ"ה לקמן שם סי"א. וראה גם לקמן סי' תרמט ס"א (לענין לכם ומצוה הבאה בעבירה).

סא) ב"ק צד, א.

סב) עד"ז לקמן שם.

סג) שהרי אפילו ביאוש גרידא מותר לברך (כשנתנה לאחרים), כדלקמן סי"א.

סד) מ"א בסוף הסימן, ובסי' תרמט ס"ק ג, ממשמעות הגמרא ובה"ג ורמב"ן שם. וכ"ה לקמן שם ס"ו. לעיל סי' יא סי"א וקו"א שם ס"ק ג.

סה) ב"י סי' כה, בשם ארחות חיים בשם בעל העיטור. לבוש שם סי"ב. וכדלעיל שם סל"ו. סי' קצו ס"ד. לקמן שם.

סו) לקמן שם עוד טעם: שהרי הוא לא גזל.

סז) מהרי"ל סדר הגדה (ע' קיב) בשם מהר"ש. מ"א סוף הסימן.

סח) ירושלמי שבת פי"ג. פר"ח ס"ד. וראה לקמן סי' תרמט ס"ד. לעיל שיח ס"א. סי' תה ס"ט. בדי השלחן סי' קכד ס"ק ה. שאלי ציון ח"א סי' ד (ע' לז).

סט) רוקח סי' רפא. הגהות מיימוניות פ"ו אות ו. מ"א ס"ק ה.

ע) מ"א שם.

עא) שבזה קנה בשינוי (אפיה), והחשש הוא רק על הברכה (כדלעי ס"י).

עב) ט"ז ס"ק ד. וראה שו"ע אה"ע סי' כח סי"ט (בנתן לו טבעת קידושין כדי לקדש בו, שדומה לנידון דידן). לעיל סי' יד ס"ו (לענין ציצית). שו"ת צמח צדק אה"ע סי' צח אות ה (שגם האוסרים בציצית ואתרוג מודים בקידושין). דובר שלום ע' כה ואילך.

עג) גמרא דף לט ע"ב. שו"ת מהר"י ווייל סי' קצג בשם מה"ר אנשיל ממרפורק. פר"ח סי' תעה סוף ס"א.

עד) במדבר ט, יא.

עה) רש"י שם ד"ה מצה ומרור. לו, א ד"ה מצה ומרור.

עו) גמרא שם, לפירוש שני ברש"י שם ד"ה כעין.

עז) סעיף כט.

עח) גמרא שם. וראה גם לעיל סי' קסא ס"א וש"נ.