תצה איזה מלאכות אסורים ביום טוב ובו ט"ו סעיפים:

א

א ששת ימים אלו שהן ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות וראש השנה וראשון ושמיני של חג הסוכות הן הנקראים ימים טוביםא. וכל העושה מלאכת עבודה באחד מהן הרי זה לוקה מן התורה שנאמרב כל מלאכת עבודה לא תעשו. וכל השובת בהן ממלאכת עבודה הרי זה קיים מצות עשהג שהרי נאמר בהן שבתוןד כלומר שבותה:

ב

ב ומהו מלאכת עבודה כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקהו ואין במלאכה זו צורך לאכילה ושתיהז כגון שכבה את הנרח או שבנהט או שחפרי וכל כיוצא באלויא אבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה כגון הקצירה והדישה והעימור והזרייה והברירה והטחינה וההרקדהיב והלישה והאפייה והשחיטה והבישוליג והבצירה והסחיטה והצידהיד וההוצאה מרשות לרשותטו כל אלו כיון שהן נעשין בגוף האוכל ומשקהטז וכשאדם נהנה מהאוכל ומשקה הרי נהנה מגוף המלאכה עצמהיז (הנעשית לצורך אכילה או לשאר צורך יו"ט כמו שיתבאריח) לפיכך נקראין כל מלאכות אלו וכיוצא בהן מלאכת אוכל נפש שהתורה התירהיט לעשותה לצורך אכילת יו"טכ שנאמרכא אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם.

וכן ההבערה אף על פי שאינה נעשית בגוף האוכלכב אף אם היא לצורך אכילה שהרי הוא מבעיר אש בעצים ומבשל עליהם מכל מקום כיון שהיא <(א)> מתקנת את האוכל שהרי ענין ההבערה הוא הוצאת האש או <(ב)> שמרבה האשכג וגוף האש זו שהוציא או שהרבה היא המתקנת ומבשלת את האוכל הרי גם היא בכלל מלאכת אוכל נפש:

ג

ג וקבלו חכמיםכד שכל מלאכות אוכל נפש מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יו"ט הותרו לגמרי אפילו שלא לצורך אכילת יו"טכה ובלבד שיהא בהן קצת צורךכו יו"טכז אף על פי שאינו צורך אכילה אלא צורך הנאת הגוףכח או צורך <(ג)> מצוהכט עוברת שזמנה בו ביוםל שהיא ג"כ כהנאת הגוף לענין זה והוא שתהא הנאת הגוף זו שוה לכל נפשלא אדם מישראל כמו שיתבאר בסי' תקי"אלב ותקי"בלג:

ד

ד במה דברים אמוריםלד כשגופו נהנה מגוף המלאכה עצמהלה הנעשית לצורך יו"ט כגון שמוציא חפציו מרשות היחיד לרשות הרבים שהוא צריך להשתמש בהן ברשות הרבים וכן המדליק את הנר כדי להשתמש לאורו תשמישים הצריכים לו בו ביום אף על פי שאין בהם צורך אכילה וכל כיוצא בזה.

אבל אם אין גופו נהנה ביו"ט מגוף המלאכה עצמה אלא מדבר שנתקן ונתכשר להנאת האדם ע"י עשיית המלאכהלו כגון שמתקן שפוד לצלות בולז שאין גופו נהנה מגוף השפוד אלא מהצלי שנצלה בולח או שמבקע קורה לעצים דקים מאדלט להצית בהם האור תחת קדירתו שאין גופו נהנה מגוף העצים שנעשה בהם מלאכה אלא מהתבשיל שנתבשל על ידי מלאכה זו כל אלו וכיוצא בהן אף על פי שעושה אותן לצורך אכילת יום טוב מכל מקום כיון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש אלא בדבר המכשירו לאכילה הרי הן נקראין מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותן ביום טוב מן התורה אפילו אם הוא בענין שאם לא כן <(ד)> יפסיד אכילתו לגמרי ויתענה ביום טובמ שנאמרמא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו.

במה דברים אמורים במכשירים שאפשר לעשותן מערב יום טובמב כגון לעשות שפוד חדש שהרי אפשר לו לעשות מערב יום טוב (ואפילו <(ה)> היה אנוס בערב יו"ט ולא היה לו פנאי לעשות השפוד מכל מקום היה אפשר לו לעשותו כמה ימים קודם יו"ט) וכן כל כיוצא בזה אבל מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"ט כגון לתקן השפוד שנשבר ביו"טמג או אפילו שנשבר בערב יו"ט אלא שלא היה אפשר לו לתקנו בו ביום מחמת איזה אונס גדולמד מותר לתקנו ביו"ט שנאמרמה יעשה לכם ודרשו חכמים לכם לכל צרכיכםמו לרבות מכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יו"טמז:

ה

ה וכל זה במכשירין אבל מלאכות אוכל נפש עצמן אע"פ שהיה אפשר לו לעשותן מערב יו"ט מותר לעשותן ביו"ט מן התורהמח.

אבל מדברי סופרים כל מלאכה שהיה אפשר לו לעשותה מערב יו"ט ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון טעם אם היתה נעשית מבעוד יוםמט אפילו שכחנ ולא עשאה או שהיה טרוד ולא היה לו פנאי לעשותהנא מכל מקום כיון שלא היה אנוס בדבר אסור לעשותה ביו"ט אלא אם כן משנה קצת בעשייתה מדרך החולנב.

אבל מותר ללוש ולאפות ולשחוט ולבשל כדרכו בחול לפי שאם עשה אחד מאלו מערב יו"ט יש בכך הפסד או חסרון טעם שאין לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמולנג ולא תבשיל שנתבשל היום כתבשיל שנתבשל מאתמול ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאתמולנד וכן מותר להבעיר אש אם רוצה להשתמש באש דבר שלא היה אפשר לו לעשותו מערב יו"ט בלא הפסד וחסרון או כדי להאיר או בשאר עניינים שיתבארו בסי' תקי"אנה ותקי"דנו:

ו

ו אבל אסור לבשל ביו"ט דברים שאין בהם הפסד ולא חסרון טעם אם היה מבשלן מערב יו"ט כגון פירות היבשים שהם טובים יותר כשנתבשלו מאתמולנז וכן אסור ללוש ביו"ט דבר שאין בו שום קלקול טעם אם היה נילוש מערב יו"ט כגון מה שקורין בלשון אשכנז וורי"מזלי"ן ובארצינו לאקשי"ן שהישנים יותר טוביםנח וכן כל כיוצא בזה:

ז

ז ולמה אסרו דבר זה גזרה שמא ימנע אדם מלעשות כל מלאכות אוכל נפש שאפשר לו לעשותן מערב יו"ט ויניחן לעשות אותן ביו"ט שהוא יום בטל ונמצא יו"ט כולו הולך בעשיית אותן מלאכות ויתבטל משמחת יו"טנט:

ח

ח ומזה הטעם לא אסרו ההוצאה אף שהיה אפשר לו לעשותה מערב יו"טס ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יו"ט ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמו שידיו אסורותסא:

ט

ט וכן מזה הטעם שלא יתבטל משמחת יו"ט אסרו חכמיםסב הקצירהסג והדישהסד והעימורסה והזרייהסו וברירתסז מיני תבואהסח שדרך לבור אותם הרבה ביחדסט והטחינהע של כל מינים הנטחנים ברחיים שדרך לטחון אותם הרבה ביחדעא וההרקדהעב והתלישה מהמחוברעג שהיא תולדת הקצירהעד וסחיטת פירותעה שהיא תולדת דישה שמפרקעו דבר מגידולועז כל מלאכות אלו ותולדותיהם וכל דבר הנאסר בשבילם בשבת מדברי סופרים שמא יבא לעשות המלאכה עצמה אסור גם ביו"טעח אפילו ע"י שינויעט ואפילו לא היה אפשר לעשותם מערב יו"ט לפי שכל מלאכות הללו דרכן להעשות הרבה ביחד ביום אחד לצורך אכילת ימים הרבהפ שהרי דרך האדם לקצור כל שדהו ביחד ולבצור כל ענביו ביחדפא ולעמר ולדוש ולברור ולטחון הרבהפב תבואות ביחד ולרקד קמח הרבהפג ולדרוך ענבים וזתים הרבה ביחד חשו חכמים אם מלאכות אלו יהיו מותרין לו יטרח ביו"ט גם לצורך החולפד כיון שדרך לעשותן לצורך ימים רבים ולא יהיה לו פנאי להתעסק בשמחת יו"טפה.

וכן אסרו הצידהפו לפי שעל הרוב אין דרך לעשותה לצורך היום אלא לצורך מחר לפי שאין האדם סומך על הספק שלא לתקן מאכלו עד שיצוד שהרי אינו יודע שמא תעלה מצודתו ריקנית אלא עיקרה מיום לחבירו הואפז וכן אסרו חליבת הבהמהפח לפי שגם היא נעשית לצורך אכילת ימים רבים שהרי אדם <(ו)> חולב כל צאנו ביחד.

אבל התירו שחיקת המלח ותבלין וברירת מיני קטניות לפי שאין דרך לעשותן הרבה ביחד לצורך ימים רבים אלא מה שהוא צריך מהם לבו ביום בלבדפט אלא שכל שאפשר לעשותו מערב יו"ט אסור לעשותו ביו"ט כי אם ע"י שינוי כמו שיתבאר בסי' תק"דצ ותק"יצא:

י

י כל שאסור לעשותו ביו"ט אסור לומר לנכרי לעשותו שהאמירה לנכרי היא שבות ביו"ט כמו בשבתצב:

יא

יא אין מוציאין משא על הבהמה ביו"טצג ואין הטעם משום שביתת בהמתוצד שמוציאה המשא מרשות לרשות שהרי אף האדם בעצמו מותר להוציא ביום טוב מרשות לרשותצה אלא שחכמים אסרו להוציא משא על הבהמה ביום טוב משום זלזול יו"ט שלא יעשה בו כדרך שהוא עושה בחולצו ועוד שאין משתמשין בבעלי חיים כל עיקרצז כמו שיתבארצח:

יב

יב כשם שאסור להשתמש בבעלי חיים ובמחובר לקרקע בשבת כמו שנתבאר בסימן ש"הצט ושל"וק כך אסור ביו"טקא:

יג

יג כבר ביארנו בהלכות שבת דאין איסור מוקצה בשבת אלא מוקצה מחמת חסרון כיס שנתבאר בסי' (ש"[ח]קב או מוקצה מחמת איסור שנדחה בידי אדם בין השמשות כגון נר שהדליקו בו בשבתקג או מוקצה כעין גרוגרות וצמוקין שמעלין אותן לגג ליבשן ואדם מסיח דעתו מהם מפני שאין ראויים לאכילהקד עד לאחר זמן מרובה אבל שאר כל דבר שראוי להשתמש ממנו איזה תשמיש מותר לטלטלו בשבת אפילו מוקצה מחמת מיאוסקה או מחמת שעומד לסחורהקו וכיוצא בזה מותר לטלטלו בשבת כמ"ש בסי' ש"יקז ע"ש.

אבל ביו"ט נחלקו הפוסקים יש אומריםקח דכל שמותר לטלטלו או לאכלו בשבת מותר לטלטלו וכן לאכלו ביו"ט וכל שאסור לטלטלו או לאכלו בשבת אסור לאכלו ולטלטלו ביו"ט אלא אם כן מטלטלו לצורך אכילתקט דבר היתרקי דאז מותר לטלטלו כמו שהותרו כל המלאכות לצורך אכילה עיין סי' תק"[ט]קיא.

ויש אומריםקיב שבין מוקצה מחמת איסורקיג שלא נדחה בידי אדםקיד בין השמשות בין מוקצה מחמת מיאוסקטו או מחמת שעומד לסחורהקטז שנתבאר בסי' ש"י או דבר שהכניסו לאוצרקיז ואין דעתו להסתפק ממנו עד לאחר זמן מרובה אסור לטלטלם ביו"ט אלא אם כן מטלטלם לצורך אכילת דבר היתרקיח מפני שיו"ט קל משבת לפיכך אסרו בו המוקצה כדי שלא יבואו לזלזל בוקיט ולפי דבריהם בהמה העומדת לחלבה ותרנגולת העומדת לגדל ביצים ושור העומד לחרישהקכ אסור לשוחטן ביו"ט עד שיכין אותן מערב יו"טקכא דהיינו שיחשוב עליהן לאכילהקכב כמו שיתבארקכג וכן כל כיוצא באלו.

ויש אומריםקכד דכל מוקצה שמותר בשבת מותר ביו"ט אבל כל נולד אסור בין בשבת בין ביו"ט ומהו נולד דבר שאינו ראוי היום למה שהיה ראוי בבין השמשות כגון כלי שנשבר בשבת או ביו"ט ואינו יכול להשתמש בשבר הכלי מה שהיה יכול להשתמש כשהכלי היה שלם אלא תשמיש אחרקכה כגון כלי משקין שנשברו או נקבו ביו"ט או בשבת ואינו יכול להשתמש בשבריהם משקין כמקודם אלא אוכלין או דברים אחרים אסור לטלטל השברים בשבת או ביו"ט שנשברו בו מפני שתשמיש זה נולד בשבת או ביו"ט ואתמול לא היה הכלי עומד ומוכן לתשמיש זה וכן עצמות שנתפרקו מן הבשר בשבת או ביו"טקכו אע"פ שהן ראויין לכלבקכז אסור לטלטלם בו ביום שנתפרקו שהרי אתמול היו מחוברין לבשר ונחשבין כבשר עצמו שעומד לאכילת אדם והיום שנתפרקו מהבשר עומדין לכלבים והרי זה נולדקכח וכן כל כיוצא בזהקכט.

ולענין הלכה יש להחמיר בנולד ביו"טקל כיון שיש אומרים שאפילו מוקצה אסור בו אבל בשבת יש להתיר אפילו נולדקלא כי כן עיקרקלב <(ז)> אבל במוקצה נוהגין להקל במדינות אלו אף ביו"טקלג והמחמיר ביו"ט תבוא עליו ברכה:

יד

יד כל מוקצה שהקצאתו אינה אלא מחמת מחשבתו של האדם שהסיח דעתו מלאכלו ומלהשתמש בו כגון בהמה העומדת לחלבה שהקצאתה ביום טוב אינה אלא מחמת שאין דעתו עליה לאכילה (ועיין בסי' תק"הקלד יתבאר לך דיש נפקותא מהלכה זו אפילו לדידן דמקילינן במוקצה אפילו ביום טוב) לפיכך אם חישב עליה מערב יום טוב לאכילה אע"פ שלא <(ח)> הוציא בשפתיו הרי היא מוכנת לאכילה על ידי מחשבה זוקלה ומותר לשחטה ביו"ט אף להאוסרין מוקצה ביו"ט לפי שמחשבה זו מוציאה מיד מחשבה הראשונהקלו וכן כל כיוצא בזה.

אבל כל מוקצה שהקצאתו באה לו ע"י מעשה בני אדםקלז כגון תאנים וענבים שהעלן לגג ליבשן שיעשו גרוגרות וצמוקיםקלח אם הם בענין שמועלת להם הכנה מבעוד יום כגון שכבר הן ראויים לאכילה למקצת בני אדם שדעתם יפה אלא שלמקצת בני אדם אינן ראוים לאכילהקלט ולכך צריך להזמינם מבעוד יום כמו שנתבאר בסי' ש"יקמ וכן שאר מיני <(ט)> פירות שהעלן לגגקמא ליבשןקמב וצריך להזמינם מבעוד יום להאוסרים מוקצה ביו"ט הזמנה והכנה זו אינה במחשבה בלבד שיחשוב עליהם לאכילה אלא צריך לעשות בהם הכנה גמורה ע"י מעשהקמג (דהיינו <(י)> שישער בדעתו מערב יו"ט כמה יצטרך ליטול מהם ביו"טקמד) ומיחד לו מקום אחד בתוך הפירות שמאותו מקום בלבד יטול פירות ביו"ט וירשום (פירושקמה שיעשה סימן) אותו המקום בתחלתו ובסופו ויאמר מכאן ועד כאן אני אוכל ביו"ט אבל אם אינו רושםקמו מערב יו"ט אף על פי שאמר מכאן אני אוכל למחר אין אמירה זו מוציאה אותם מידי הקצאתן שהיתה על ידי מעשה דהיינו שהעלן בידיו ליבשן וע"י העלאה זו הוקצו מאכילה:

טו

טו והכנה גמורה זו שיש בה מעשה אסור לעשות ביו"ט ראשון כדי לאכול מהפירות ביו"ט שני של גליות אף על פי שאם עבר ועשאה הועילו מעשיו ומותר לאכול מהפירות ביו"ט שני שהרי לא הנהיגו חכמים את בני הגולה לעשות יו"ט שני אלא מחמת הספק שמא יום ראשון היה חולקמז ונמצא שפירות הללו הוכנו מחול ליו"ט מכל מקום לכתחלה אי אפשר לעשות בהם הכנה גמורה ביו"ט ראשון שהרי אי אפשר לרשוםקמח פירות המוקצין שהם אסורים בטלטול ביו"טקמט ואפילו ליגע בהן אסור אלא אם כן נוגע בהן לצורך דבר המותר כמו שנתבאר בסי' ש"חקנ אבל כל מוקצה שאין צריך מעשה בהכנתו כגון בהמה העומדת לחלבה ופירות העומדין לסחורה (שנתבאר בסי' ש"יקנא) להאוסרין מוקצה ביו"ט מותר להכין אותם ביום ראשון של שני ימים טובים של גליות <(יא)> כדי לאכול מהם למחר ביו"ט שניקנב.

ולא אסרו לעשות שום הכנה מיו"ט לחבירו (כמו שיתבאר בסי' תק(י)"גקנג) אלא בדבר שמתקנו ומקרבו להנאת האדם ע"י הכנה זו כגון להכניס יין מן המרתף לבית ביו"ט ראשון כדי לקדש עליו בליל יו"ט שני שאם יום שני הוא חול נמצא מכין ביו"ט הנאת החול אבל הכנת המוקצה מותרת ביו"ט ראשון בממה נפשךקנד אם יום שני הוא קדש והמוקצה אסור בו הרי יום ראשון הוא חול ומכין מחול ליו"ט ואם יום ראשון הוא קדש הרי יום שני הוא חול ומוקצה מותר בו ואין צריך להכין כלל ונמצא שהכנה זו שמכין ביו"ט אינה מתקנת כלום ואינה נקראת הכנה כיון שאינה מכשרת ואינה מקרבת שום דבר להנאת האדם הא למה זה דומה לנוטל מין מאכל של היתר בידו בשבת או ביו"ט ואומר מאכל זה אני אוכל למחר שאין בכאן איסור הכנה משבת ויו"ט לחול:


א) רמב"ם הל' יו"ט פ"א ה"א.

ב) ויקרא כג, ז-ח (ראשון ושביעי של פסח). כג, כא (שבועות). כג, כה (ראש השנה). כג, לה-ו (ראשון ושמיני של סוכות). במדבר כח, יח. כח, כה-ו. כט, א. כט, יב. כט, לה. רמב"ם שם ה"ב.

ג) ראה גם לקמן סי' תצח סל"ד (עשה ולא תעשה), וש"נ.

ד) ויקרא כג, כד (ראש השנה). כג, לט (ראשון ושמיני של סוכות). רב אשי שבת כד, סוע"ב. רמב"ם שם.

ה) רש"י שם כה, רע"א. רמב"ם שם. וראה לעיל סי' רמב קו"א סק"א.

ו) רמב"ם פ"א הלכה ד, לפירוש המ"מ שם.

ז) משא"כ כשיש בזה צורך אוכל נפש, נקרא מכשירי אוכל נפש, ויתבאר לקמן ס"ד.

ח) כדלקמן סי' תקז סי"ב (שמטעם זה לא הותרה אלא כשהיא לצורך אוכל נפש ממש). סי' תקיד ס"ב (שיש לו דין מכשירי אוכל נפש). ונתבאר בקו"א (כאן) ס"ק ד. וראה גם לקמן סי' תקז סט"ו. סי' תקיד ס"ד-ה וסכ"ג. ואם יש בה קצת צורך אוכל נפש – ראה לקמן סי' תקיא ס"ג-ד. ולענין גרם כיבוי – ראה לקמן סי' תקיד ס"ח-י, כא.

ט) רמב"ם פ"א ה"ב וה"ד (וראה קו"א סוף ס"ק ד, שלדעת הרמב"ם היינו אפילו לצורך אכילת יו"ט).

י) ראה משנה מכות כא, ב.

יא) רמב"ם שם.

יב) שכל אלו מותרים מן התורה, ויתבאר לקמן ס"ט הטעם שאסרום חכמים, וש"נ.

יג) רמב"ם פ"א ה"ח. ויתבאר לקמן ס"ה הטעם שמותר.

יד) שיתבאר לקמן ס"ט הטעם שאסרום חכמים, וש"נ.

טו) רמב"ם ומ"מ שם ה"ד.

טז) מ"מ שם ה"ד-ה.

יז) שלכן אין נקראים מכשירים, כדלקמן קו"א ס"ק ד. וראה מ"מ וציונים.

יח) סעיף ג.

יט) ראה לקמן סי' תקי קו"א סוף סק"ב (הותרה לגמרי ביו"ט ... ואין אומרים יו"ט דחויה אצל מלאכת אוכל נפש). לקו"ש חי"א ע' 34 ואילך. שלחן המלך ח"ב ע' קסה ואילך.

כ) ראה לקמן סי' תקג ס"א-ב.

כא) שמות יב, טז. וראה גם לעיל סי' רמו סי"ט.

כב) כקושיית המ"מ שם, ומ"א ריש סי' תקיח (ראה קו"א ס"ק א דלא קיי"ל כתירוצים שכתבו), וצריך לתרץ כמבואר כאן. וראה אבני נזר או"ח סי' תח ס"ק ד. חקרי הלכות ח"א כז, א. פעמי יעקב מ ע' פא.

כג) ראה לעיל סי' רסד ס"א, וסי' רסה ס"ו, וסי' ערה ס"א, שע"י הטיית הנר הדולק שתדלוק יפה יותר חייב משום מבעיר.

כד) משנה וגמרא יב, א כב"ה. טור (כאן) ושו"ע סי' תקיח ס"א. וראה קו"א סוף ס"ק ד (באיזה מלאכות אמרינן מתוך). לעיל סי' תמו ס"ה. לקמן סי' תקיא ס"א. סי' תקכו ס"ג.

כה) רש"י שם ד"ה אלא מדלא. ראה

כו) תוס' שם ד"ה ה"ג. כתובות ז, א ד"ה מתוך. רא"ש פ"א סי' יח. טור ורמ"א סי' תקיח ס"א.

כז) רא"ש שם. ר"ן שם (ו, רע"א). מ"מ פ"א ה"ד בשם קצת מפרשים האחרונים. ב"י סי' תקיח ד"ה והרמב"ם (בדעתם). וכדלקמן סי' תקג ס"א (שאם עשה לצורך מחר לוקה), וסי' תקיח ס"א (לענין הוצאת מפתח תיבתו), וש"נ. וראה לקו"ש חי"א ע' 36. שלחן המלך ח"ב ע' קסח.

כח) ר"ן (יא, א) ד"ה וב"ה מתירין וד"ה ועושה (שהנאת הגוף הותר מטעם מתוך). מ"א סי' תקיא ס"ק א. ט"ז שם ס"ק א. וכדלקמן שם ס"א. וראה קו"א (כאן) ס"ק א.

כט) תוס' שם. רא"ש שם. ב"י שם. וראה גם לעיל סי' תמו ס"ה. לקמן סי' תקיד סי"ג. סי' תקיח ס"א. סי' תקכו ס"ג. ובמלאכות שאין אומרים בהם מתוך כו', ראה לקמן סי' תצח סל"ד (שאין עשה דוחה לא תעשה ועשה), וש"נ.

ל) ראה קו"א ס"ק ג. לעיל סי' תמו ס"ה וקו"א שם ס"ק ג.

לא) כתובות ז, א. וראה מרגליות דוד (אם קאי גם על מצוה).

לב) ס"ה (לכל נפש). וראה גם סי' תקי ס"ח.

לג) ס"א (מישראל).

לד) זה שנתבאר לעיל שלצורך אוכל נפש מותר וזה שנתבאר בס"ג שאף לצורך הנאת הגוף הותר ע"י מתוך, בשניהם היינו דוקא שנהנה מגוף המלאכה ולא במכשירין.

לה) ר"ן (יז, ב) ד"ה ומקשו. רמב"ן שבת קכד, ב סד"ה וב"ה. ונתבאר בקו"א ס"ק ד, שכן הוא דעת רוב הפוסקים (שאם אינו נהנה מגוף המלאכה נקרא מכשירין), והכי קיי"ל.

לו) אזי יש לו דין מכשירין. דין מכשירי אוכל נפש יתבאר בסעיף זה, ודין מכשירי הנאת הגוף יתבאר בארוכה בקו"א ס"ק ד, ולקמן סי' תקז סוף סי"ב וסי' תקיד ס"ה.

לז) ביצה כח, ב.

לח) ר"ן שם. מ"א סי' תקא סוף סק"ג.

לט) כדלקמן סי' תקא ס"ב. ונתבאר לעיל קו"א ס"ק א (הטעם דקיי"ל שזה נקרא מכשירין).

מ) דקיי"ל שגם אז נקרא מכשירין. ונתבאר בקו"א ס"ק ד.

מא) שמות יב, טז. גמרא כח, ב.

מב) גמרא שם לרבי יהודה בברייתא שם. רש"י לג, א ד"ה והלכתא (דהכי קיי"ל). טור ושו"ע ס"א. וראה לקמן סי' תקי קו"א סק"ב.

מג) גמרא שם. טור ורמ"א סי' תקט ס"א. לקמן שם ס"א וס"ג. וראה לקמן שם (שהיא הלכה ואין מורין כן, ודהיינו דוקא בשפוד ולא בסכין). לעיל סי' שלא ס"ז (לענין מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת, דהיינו אפילו נאנס או שעשאם ונאבדו). לקמן סי' תקי קו"א ס"ק ב (ד"ה והכי, שמכשירי אוכל נפש ביו"ט לא דמי בזה למכשירי מילה בשבת).

מד) מ"א שם סק"ב. וכ"ה לקמן סי' תקט ס"א וס"ג (משא"כ כשלא היה לו פנאי בערב יו"ט, כדלעיל במוסגר ובקו"א סק"ה). וראה לקמן סי' תקי קו"א סק"ב.

מה) שמות יב, טז.

מו) גמרא שם לרבי יהודה. וראה לקמן סי' תקיב ס"א.

מז) גמרא שם.

מח) רא"ש ור"ן רפ"ג.

מט) רמב"ם פ"א ה"ה וה"ח. אור זרוע הל' יו"ט סוס"י רמח. הלכות ומנהגי מהר"ש סי' ל אות ד. מהרי"ל הל' יו"ט (ע' קסט). רמ"א ס"א. וראה גם לקמן סי' תקי ס"ה. קו"א שם ס"ק ב.

נ) מ"א סי' תקט ס"ק ב.

נא) מ"א סי' תקי סק"ו.

נב) סמ"ג ל"ת עה (כד, ד). הובא בב"י ד"ה כתב סמ"ג. רמ"א ס"א. וראה גם לקמן סי' תקא ס"ג. סי' תקד ס"א. סי' תקו ס"ג.

נג) שבת קלד, א ורש"י שם ד"ה לא אפשר. רמב"ם פ"א ה"ח.

נד) רש"י כג, ב ד"ה אין צדין. רמב"ם שם.

נה) סעיף א.

נו) ס"יג-יד.

נז) של"ה מסכת סוכה (רמו, א) ד"ה פירות. מ"א סק"ב.

נח) מהרי"ל שם בשם סמ"ק. מ"א סק"ג. וראה העו"ב תשפד ע' 82.

נט) רמב"ם פ"א ה"ה. וראה גם לקמן סי' תקי קו"א סוף סק"ב.

ס) ראה גם לקמן סי' תצח ס"ד. סי' תקד ס"ב.

סא) רמב"ם שם ה"ו.

סב) רא"ש ור"ן רפ"ג (שאסרו המלאכות הנעשות לימים הרבה). מ"מ שם ה"ה בדעת הרמב"ם (שכתב הטעם של שמחת יום טוב). טור בשם ר"י.

סג) רמב"ם פ"א ה"ז. טור ושו"ע ס"ב.

סד) רמב"ם שם.

סה) כדלקמן סי' תקא ס"ז וש"נ.

סו) רמב"ם שם.

סז) רמב"ם שם. וכדלקמן סי' תקו ס"ד וש"נ.

סח) משא"כ קטניות, כדלקמן בסוף הסעיף.

סט) שיטה מקובצת רפ"ג, בשם הרמב"ן. וראה לקמן סי' תקו קו"א סק"א (שביאר גם דעת הט"ז בזה, שאסור מטעם שאפשר לעשותו מערב יו"ט).

ע) רמב"ם שם. טור ושו"ע שם.

עא) ראה ר"ן שם.

עב) רמב"ם שם. וכדלקמן סי' תקו ס"ג וש"נ.

עג) ביצה ג, רע"א. מ"מ שם.

עד) רמב"ם הל' שבת פ"ח ה"ג. וראה גם לקמן סי' תקי קו"א סק"א.

עה) ביצה שם. טור ושו"ע שם.

עו) רש"י שם ד"ה שמא יסחוט. רמב"ם שם ה"י. וראה גם לעיל סי' שכ רס"א. לקמן שם.

עז) וכ"ה לקמן שם ס"א. וראה לעיל סי' שה סכ"ח, וסי' שכ רס"א (ממקום שנתכסה בו).

עח) ראה רמב"ם פ"א הי"ז.

עט) עולת שבת סק"ב. אליה רבה סק"ט.

פ) רא"ש ור"ן ומ"מ שם. טור בשם ר"י.

פא) רא"ש שם. טור בשם ר"י. לבוש ס"ב.

פב) רא"ש שם. טור בשם ר"י.

פג) מ"מ שם. ר"ן שם (טז, א) ד"ה תנו. מ"א סי' תקו סק"ב.

פד) כדלקמן סי' תקי סי"ב וש"נ.

פה) רמב"ם שם לפירוש המ"מ שם. טור בשם ר"י. לבוש שם. וראה חקרי הלכות ח"א כז, ב.

פו) משנה רפ"ג. טור ושו"ע ס"ב.

פז) ר"ן שם (יב, ב) סוד"ה אין צדין. וראה לקמן סי' תצז רס"א (במוסגר) גבי צידת דגים (שהרי אפשר לצודן מערב יו"ט).

פח) רבנו ירוחם נ"ד ח"ב (לב, א) בשם קצת מפרשים (שאסור). וראה גם לקמן סי' תקה ס"א. והטעם שנתבאר כאן, ראה קו"א ס"ק ו.

פט) שיטה מקובצת רפ"ג, בשם הרמב"ן (לענין ברירה).

צ) ס"א לענין שחיקת מלח ותבלין.

צא) ס"ג-ה לענין ברירת קטניות.

צב) סמ"ג ל"ת עה (כד, רע"ד). ב"י ריש הסי'. מ"א סק"א. וראה גם לעיל סי' רמג ס"א, וש"נ.

צג) רמב"ם פ"ה סוף ה"ב. טור ושו"ע ס"ג.

צד) ראה לעיל סי' רמו סי"ט ב' דעות, ושיש להחמיר בשל תורה. וראה יגדיל תורה (נ.י.) א ע' מו.

צה) מ"א סק"ה.

צו) רמב"ם שם. לבוש ס"ג. ט"ז סק"ג. מ"א שם. לענין כדרך שעושה בחול וזלזול יו"ט, ראה גם לקמן סי' תצח סט"ו. סי' תקד ס"ד וס"ז. סי' תקי ס"ט. סי' תקט"ז ס"י. סי' תקכב ס"א וס"ג.

צז) מגיד משנה שם, בשם הרשב"א בעבודת הקדש ש"ג ס"ז. לבוש שם.

צח) סעיף יב.

צט) סכ"ג (בבעלי חיים).

ק) ס"א (במחובר לקרקע).

קא) מ"א סי' רמו סוף סקי"ב. ט"ז סי' תרכח סק"ג.

קב) ס"ד-ו.

קג) כדלעיל סי' רעט ס"א. סי' שי ס"ד.

קד) כדלעיל סי' שי ס"ב וס"ד.

קה) כדלעיל סי' שח ס"ב.

קו) כדלעיל שם ס"ג.

קז) ס"א-ב.

קח) רא"ש סוף ביצה בשם ר"י ור"ת, ורש"י לג, א ד"ה והלכתא. ר"ח מ, ב (אלא שהוא אוסר מוקצה מחמת איסור ונולד ביו"ט). הובאו בטור. רמ"א ס"ד בשם ויש מתירים. דעה זו מובאת גם לקמן סי' תצח סי"ח. סי' תצט קו"א סק"ב. סי' תקא ס"א. סי' תקה ס"ג. סי' תקיג סי"ט. סי' תקיח סט"ו. וראה לקמן סי' תצח סכ"ד, וסי' תקא ס"א, שלדעה זו אף הנולד מותר ביו"ט.

קט) רמב"ם פ"א הי"ז. תוס' ח, א ד"ה אמר, ודף כח, ב ד"ה גריפת, ודף לא, ב ד"ה אמר, בשם ריצב"א. מרדכי עירובין רמז תפט. רמ"א סי' תקט ס"ז. מ"א שם ס"ק טו. לקמן שם סט"ז.

קי) משא"כ אכילת והשתמשות במוקצה עצמו, כדלקמן שם.

קיא) סעיף טז.

קיב) רי"ף סוף ביצה. רמב"ם שם. רמב"ן במלחמות (א, ב; יח, ב). רשב"א ב, ב ד"ה ונפלגי, ובעבודת הקדש ש"ב ס"ט. וראה ראב"ד שם (שכתב שלא הכל שוין בזה). רז"ה (א, ב; יח, ב. עכ"פ בדברים שאסורים בשבת מטעם מלאכה). מ"מ שם. ר"ן סוף ביצה. דעה הא' בטור. שו"ע ס"ד. דעה זו מובאת גם לקמן סי"ד-טו. סי' תצז סי"ד. סי' תצח ס"ח. סי' תקיח סי"ב. וראה לקמן סי' תצט קו"א סוף ס"ק ג, שלדעה זו גם נולד נאסר ביו"ט ולא בשבת.

קיג) ראה ר"ח, שצויין לעיל בדעה הא'.

קיד) יש"ש ביצה פ"ה סי' יט. ב"ח סוף הסי'. מ"א סק"ו (שאם נדחה בידים אסור גם בשבת, כדלעיל סי' שי ס"ד).

קטו) פר"ח ס"ד, שכן מתבאר מדברי רמב"ן ור"ן שם.

קטז) רי"ף שם (תמרי דעיסקא).

קיז) שמותר בשבת כדלעיל סי' שי ס"ב. וראה קו"א סק"ט.

קיח) רמב"ם שם. פוסקים שציינו לעיל בדעה הא'.

קיט) ביצה ב, ב (לדעת האוסרים ביו"ט במוקצה). רמב"ם שם. לבוש ס"ד.

קכ) שבת יט, ב (שתלוי במחלוקת הנ"ל). רי"ף סוף ביצה. רמב"ם פ"א הי"ח. וראה גם לקמן סי' תצז סי"ד.

קכא) רש"י שם ד"ה פלוגתא. רמב"ם שם.

קכב) רמב"ם שם.

קכג) סעיף יד.

קכד) רא"ש סוף ביצה, וטור, בשם ר"ת. רמ"א ס"ד.

קכה) שלא מעין מלאכתו הראשונה, כדלקמן סי' תקא סי"א וש"נ.

קכו) מ"א סק"ז. וראה גם לעיל סי' שח ס"ס.

קכז) ראה רא"ש סוף ביצה. מ"א סי' תקא ס"ק יד.

קכח) תוס' שבת דף כט, א ד"ה אכלן. מ"א סי' תצט סק"ט. לקמן שם ס"ח וס"י. סי' תקא סט"ז.

קכט) ראה לקמן סי' תצז קו"א סק"ו. סי' תקיח קו"א סק"ה.

קל) רמ"א ס"ד. כפירוש המ"א סק"ו-ז (ונתבאר לקמן סי' תצט קו"א סוף ס"ק ג). רש"ל ביש"ש פ"ה סי"ט (ס"א), שפסק כר"ח סוף ביצה (שאוסר נולד ביו"ט). וראה גם לעיל סי' רנב סי"ב. סי' שח סכ"ג וס"ס. לקמן סי' תצז סכ"ח. סי' תצט ס"ח וס"י ובקו"א סק"ג. סי' תקא ס"א וסי"א. סי' תקה ס"ג. ולענין שופר בר"ה ראה לקמן סי' תקפו סכ"ה.

קלא) ר"ח שם. הובא בטור. רמ"א שם. לפירוש המ"א שם. שו"ע סי' שח ס"ו. ראה מ"א שם סקט"ו. לעיל שם סכ"ג-ד.

קלב) רי"ף שם. רמב"ם פ"א סוף הי"ח, ובהל' שבת פכ"ה הי"ב. רא"ש שם. טור ושו"ע שם.

קלג) ראה גם לקמן סי' תצח ס"ט. סי' תקיח סט"ו.

קלד) סעיף ג.

קלה) רמב"ם פ"א הי"ח. וראה קו"א ס"ק ח.

קלו) כדלעיל סי' שח ס"נ (לענין שבת), וש"נ.

קלז) תוס' לד, ב ד"ה ואומר. מ"א ס"ק י.

קלח) שאסורין אף בשבת (כדעיל סי' שי ס"ב וש"נ).

קלט) משנה לד, סע"א (על המוקצה). לפירוש רש"י שם ד"ה עומד (אחזי ולא אחזי). כחכמים שם רע"ב (עד שירשום). רמב"ם פ"ב ה"ט. מ"א שם.

קמ) סעיף ט.

קמא) שראוין לאכילה ומותרין בשבת (כדלעיל שם).

קמב) משא"כ כשהכניסן לאוצר (ראה קו"א ס"ק ט).

קמג) ראה אסוקי שמעתתא ביצה לד, ב.

קמד) ולא סגי במזמין יותר ממה שצריך, כדלקמן סי' תצז סי"ח. ויתבאר בקו"א ס"ק י.

קמה) רש"י שם ד"ה עד.

קמו) רמב"ם שם.

קמז) כדלקמן סי' תר ס"ב.

קמח) היינו לעשות סימן, כדלעיל סי"ד.

קמט) ט"ז ס"ק ה (שבבעלי חיים אסור). לפי מה שנתפרש בקו"א ס"ק יא (שהוא מטעם נגיעה במוקצה).

קנ) ראה שם סי"ד שמותר ליגע במוקצה), ודעה הא' שבסימן שי ס"י (דהיינו דוקא כשאינו לצורך המוקצה). סי' רסג קו"א סוף סק"ז (שהוא כלל בכל המוקצה). ולענין בעלי חיים ראה לעיל סי' שח סע"ח-ט.

קנא) סעיף ב.

קנב) כלבו סי' נח (יט, א). הובא ב"י סי' תקיח בסופו. רמ"א ס"ד.

קנג) סעיף ג.

קנד) כלבו שם. פר"ח סוף הסי'.










©ספריית אגודת חב"ד, תשס"ו מנהל הספריה: הרב שלום דובער לוין עורך האתר: הרב יצחק רויטמן