ספריית חב"ד ליובאוויטש

סימן כג

מ"שא החלקת מחוקק סימן ל"ז ס"ק כ"א בשם מהרי"ק בדין יתומה שנתגדלה אם גדלה קידושיה מדאורייתא ולא ראיתי חולק כו' היא פליאה נשגבה ונגד סוגית הגמרא סוף פ"ה דנדה וכל הפוסקים וטור וש"ע סימן קנ"ה דבלא בעיל אחר שנעשית י"ב שנה הוה ספק דרבנן ולא חיישינן שמא נשרו והעיקר מה שנתלבט בזה מהרי"ק הוא מלשון הרי"ף פרק בית שמאי ובימיו לא נדפס עדיין ספר המאור שכתב שם הרז"ה על הרי"ף שדבריו מעורבבים וכן השיגו הראב"ד והודו להם הרמב"ן בספר הזכות והרשב"א בחידושיו ופירשו כוונת הרי"ף ג"כ על מדרבנן ולאפוקי מהמתירין לגמרי ע"ש (וישוב לשונות הרמב"ם מבואר בכסף משנה הלכות אישות פ"ד) ומה שדימה זה מהרי"ק לנתרצה האב לא דמי להדדי אפילו כעוכלא לדנא דלא מיירי בנתאכלו דהיינו טעמא דמקודשת באומר התקדשי לי לאחר ל' יום ולא דמי למלוה משום דבתורת קידושין יהבינהו ניהלה כדאיתא בגמרא ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה ודעתה וקטנה אינה בת קידושין לעצמה אלא אפילו לא נתאכלו דדמו לפקדון הרי גם בפקדון צ"ל התקדשי לי בפקדון שבידיך ואמרה הן ואף אי חשיבא ישיבתה אצלו אחר י"ב שנה כאלו אמרה הן מ"מ הרי אז לא אמר לה שום לשון קידושין ולא שום מעשה קידושין כשלא בעיל ואמירה הראשונה שאמר לה כשהיתה קטנה אינה כלום מאחר שאינה בת קידושין ואף אם היה מפרש לה הרי את מקודשת לי לאחר שתגדלי לא אשכחן קידושין לקטנה בשום ענין מאחר דעכשיו בשעת קבלת הקידושין אינה בת קידושין לעצמהב משא"כ כשאביה קיים הרי זו בת קידושין אילו היה אביה מתרצה שתקבל היא הקידושין עכשיו וידה כידו לזכות לו הכסף לפי דעת הרשב"א פ"ק דף י"ט שהכסף לאביה או שהיא נעשית שליח לאביה וכאילו הגיע הכסף לידו אף שהוא שלה לפי דעת הרא"ש שם והלכך גם כשאין אביה כאן בשעת הקידושין אילו אמר לה הרי את מקודשת לי לכשיתרצה אביך ה"ז כאומר לגדולה התקדשי לי לאחר שלשים יום משום דהא הכי נמי הוי כאומר לה הרי כסף זה לאביך לכשיתרצה לפי דעת הרשב"א או הרי את שליח אביך לקבל הכסף וכאילו נתתי לידו לכשיתרצה ויש לה יד או שליחות לקבל קידושין באופן זה ומשום הכי אף אם נתאכלו ס"ל להרמ"ה דדמי להתקדשי לי לאחר שלשים יום ונתאכלו דמקודשת משום דבתורת קידושין יהבינהו ניהלה והחולקים ס"ל דלא שייך יד ושליחות לדבר שאינו בעולם בשעת חלות הקידושין שהוא שעת רצוי האב. והן אמת כי בתשובות מהרי"לג סוף סי' (פ"ב) [נ"ב] חשש לדעת ראבי"ה לחוש לקידושין דאורייתא אם לא נתאכלו הקידושין כשבגרה אחר שנתקדשה בקטנותה ואביה במדינת הים (אף גם לפי דעת ר"י החולק על השאלתות וסבירא ליה דלא תקינו רבנן קידושין לקטנה שהלך אביה למדינת הים והלכך אף שנתגדלה אם לא נבעלה אין כאן קידושין כלל אפילו מדרבנן אלא א"כ לא נתאכלו וכדעת ראבי"ה ועוד דאי מדרבנן ומשום גזרה אטו בעיל משנתגדלה א"כ בנתאכלו נמי איכא למיגזר כמו ביתומה מהאי טעמא) ע"ש היטב אמנם בתשובת מהרי"ו תלמידו סי' קי"ב פליג בהא וס"ל דאף שבגרה אין לחוש כלל לקידושין דאורייתא אלא משום גזרה דרבנן (ואף שנהגו לקדש בטבעת כמ"ש מהרי"ל) ע"ש וטעמו ונימוקו עמו שלא חשש לדעת ראבי"ה משום דיחידאה הוא במה שהוסיף מדיליה לדמות קידושי יתומה שגדלה לנתרצה האב שאסרו רשב"ם ור"א וחתנו ראב"ן דלא דמו כלל להדדי מטעם דאמרן ולראבי"ה צ"ל דסוגיא דסוף פרק יוצא דופן דלא חיישינן שמא נשרו משום דהוי ספק דרבנן מיירי בנתאכלו דווקא והוא נגד סתימת כל הפוסקים דכל כהאי גוונא הוי להו לפרש ודאי ולא ליתן מכשול ליכשל בספק איסור דאורייתא ח"ו בלא נתאכלו ואפשר דראבי"ה ס"ל דדוקא ביושבת אצלו משקבלה (כסוגיא דפרק בית שמאי (ובריש) [ובסוף] פרק יוצא דופן מיירי שאינה אצלו) דהויא כאמרה הן בפקדון וגם מהרי"ל מיירי בכהאי גוונא ע"ש ועוד י"ל בדעת וכוונת מהרי"ל שלא חשש לדעת ראבי"ה לבדו אלא לדעת רשב"ם ור"א וראב"ן גבי רצוי האב כמשמעות לשונו סוף תשובה הנ"ל כדפירשו רבותינו לשון רבים וטעמו ונימוקו עמו דס"ל דהאי טעמא דחלין הקידושין בשעת ריצוי האב אף דאז לא אמר לה הבעל כלום וגבי פקדון בעינן דאמר לה התקדשי כו' משום דבשעה שמסר הקידושין לבתו ה"ל כאילו אמר לה לכשיתרצה אביך שהרי אדם יודע שאין בידה לקדש עצמה כמ"ש הרשב"א בחידושיו ע"ש ומאחר דיש תורת קידושין על אמירתו לה ונתינתו לידה הלכך גם כשבגרה ויצאה מרשות האב ונתרצית היא מהני לשון הקידושין שאמר לה בקטנותה כי מה לי רצון אביה ומה לי רצונה דאף גם אם אמר לה בפירוש לכשירצה אביך אפשר דה"ל כאומר לשלוחו לך קדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך ומצאה במקום אחר וקידשה שם דאי לאו קפידא היא אלא מראה מקום הוא הויא מקודשת (עי' קידושין נ' וגיטין ס"ה) ולא חשיב שינוי וה"נ הכא בנידון דידן דמה לי מראה מקום שהאשה שם ותוכל להתקדש לו ומה לי מראה זמן שתוכל להתקדש לו והוא זמן שיתרצה אביה ולאו קפידא היא כלל אלא ה"נ אם תוכל להתקדש ברצונה אפשר לומר דלא איכפת ליה ולא קפיד כלל בזה ומכל שכן כשלא אמר לה בפירוש לכשירצה אביך אלא דה"ל כאילו אמר לה משום דאמדינן לדעתיה שנתכוין לכך לפי שיודע שאין בידה לקדש עצמה פשיטא דלא איכפת ליה כלל בין רצון אביה לרצונה כשיועיל אלא דביתומה לא מהני האי טעמא משום דאין מעשה קטנה כלום לעצמה ונתינתו לידה וגם אמירתו לה לאו כלום הן ואין בהן ממש אלא כשיש לה אב ולכשיתרצה ליתן לה זכותו להתקדש לזה והלכך כשבגרה לא גרע זכות התורה שזכתה לה להתקדש למי שתרצה מזכות שנתן לה אביה ומיהו יש לחלק ביניהם טובא דבשלמא כשנתרצה אביה לבסוף איגלאי מילתא למפרע דנתינתו ואמירתו היו בתורת קידושין משום יד לרשב"א ומשום שליחות להרא"ש אבל כשאין רצוי אב לבסוף כגון ביתומה איגלאיד:


א) הובא בצ"צ אה"ע סי' ל"ד.

ב) עי' צ"צ אה"ע סי' קט"ז ס"ו וס"ז.

ג) הובא בצ"צ אה"ע סי' ל"ד.

ד) ע"כ נמצא דברי קדשו בזה.