ספריית חב"ד ליובאוויטש

סימן כח (ב)

(ב) והן אמת כי מה שדחה כת"ר הראיות של אבן העוזר בנידון צירוף ב' סימנים להיות סימן מובהק מי יבוא אחרי המלך ובפרט ראייה העיקרית שעליה סמך אבן העוזר בסיום תשובתו ובגמר דבריו אדם נתפס שבנה עיקר יסודו על מ"ש בב"י ביו"ד סי' ס"ג בשם ספר התרומה בהניח בשר בשוק בין נכרים ומצא במקום שהניח דשרי ע"י סימן כו' אשר סתר כת"ר בטוב טעם משום דהתם ליכא איסורא דאורייתא כו'. הנה ודאי כן הוא משמעות לשון ספר התרומה להדיא דמדמי לה לדין שולח ביד נכרי דבעי או סימן כרבה בר בר חנה דמחתך אתלת קרנתא או חותם בתוך חותם כו' וחותם בתוך חותם הוא מדרבנן ודאי משום חשש איחלופי וה"נ במצא במקום שהניח בשוק של נכרים חיישינן לאיחלופי שהחליפו הנכרים מדעת ולא משום דלמא שלו נאבד וניטל ובשר זה שנמצא נאבד ונפל כאן מאיש אחר כדחיישינן במציאה יעו"ש בסימני ספר התרומה סוף סי' מ"ז ומשום הכי אתי שפיר אף גם לפי דעת התוס' ורשב"א וסיעתם גבי מים שאין להם סוף דס"ל דאת"ל סימנים דרבנן בעינן סימן מובהק דוקא (דלא כמ"ש הפרישה לדעת הטור)א אף על גב דמים שאין להם סוף דרבנן וטעמם ונימוקם עמם דאת"ל סימנים דרבנן אמרינן דסימנא לאו מילתא היא כלל וכלל לסמוך להתיר שום איסור אפילו דרבנן אלא גבי אבדה דוקא תקינו רבנן הכי משום הפקר בית דין כדפירש רש"י. ואתי שפיר לפי זה הא דפריך ביבמות (דף ק"כ) ממצאו קשור כו' להוכיח דסימנים דאורייתא ומאי קושיא דלמא התם בשלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר שנכתב בה הגט דליכא אלא איסורא דרבנן לפי דעת התוס' סוף פ"ק דב"מ וא"ל דסוגיא דהכא אזלא אליבא דרבה דס"ל דבלא הוחזקו לא חיישינן כלל אלא בשהוחזקו דוקא דהא הכא מיירי אביי ומשני לא קשיא כו' ואביי ס"ל כמ"ד אע"ג דלא הוחזקו כמ"ש התוס' ריש פרק ט"ו דיבמות והרא"ש פ"ג דגיטין. אלא ודאי דאפילו בדרבנן לא מהני סימן אלא דווקא באבדה משום הפקר בית דין. אלא דשאני התםב דאיכא חזקת איסור משום הכי אחמור רבנן אבל במצא בשר כשר דליכא חזקת איסור ואדרבה כיון דמדאורייתא אמרינן כאן נמצא כו' ה"ל כמו חזקת היתר וכן בשולח ביד נכרי אלא דחיישינן לאיחלופי מדעת טוב ברע וכיון דאיכא סימנא לא טרח ומזייף ומשום הכי נמי אקילו רבנן ולא אצרכו אפילו סימן גמור המועיל באבדה שהרי התירו בחותם בתוך חותם אפילו אינו עתיד לראות חותמו דליכא סימנא כלל אלא משום דלא טרח ומזייף וכן אפילו בחותם אחד דשרי לפי דעת ר"ת הנה אף שעתיד לראות חותמו אינו סימן בינוני המועיל באבדה כגון מגופת חבית כמ"ש הטור י"ד סי' קכ"ט לפי דעת ר"ת וכדפרש"י בע"ז דף ל"א דגבי אבדה לא הוה סימן כלל אלא ברושם משונה משל אחרים כמ"ש התוס' בב"מ דף כ"ג ע"ב ובטור ח"מ ורמ"א סי' רס"ב. וכן חיתוך אתלת קרנתא יכול הנכרי ג"כ לחתך כך אלא דלא טרח. הלכך אין ללמוד מכאן כלל לשאר איסורי דרבנן ואף לפי מ"ש הפרישה בדעת הטור אפשר דהיינו דוקא במים שאין להם סוף שהוא איסור לכתחלה בלבד ואין ללמוד משם לשאר איסורי דרבנן שאסרו אף בדיעבד כתרי שוירי לרב הונא ור' זירא וכן סתם יינם וכהאי גוונא:


א) עי' צ"צ אה"ע סי' ס"ט דף קי"ד ע"ב.

ב) עי' צ"צ אה"ע סי' ס"ח ס"י.