סימן כח , וממוצא

וממוצא דבר נשמע לנידון דידן דיש מקום להתיר גם ע"י סימן המראה שחור שעל גבי רגליו במקום מסוים. ולא לחוש למ"ש בתשובת חוט השני סי' צ"ו דהמראה עשוי להשתנות כדאיתא בגמרא גבי שומא כו' דשאני הכא דניכר ודאי ע"י העלין דעמבא"ווי וטיכע"ר שהיתה איזו מכה עכ"פ ברגליו שםא והמכה מצד עצמה היא סימן בינוני (ולא דמי לשומא דשכיחא טובא בתולדה) ומשום הכי הוי סימן מובהק בצירוף סימן המקום ובודאי דבכהאי גוונא התיר שם (בתשובה הנ"ל הגאון מוהר"ר נפתלי כ"ץ) שהיה ניכר דהבהרות כחולות שעל גבי רגליו היו מחמת מכה (והיו במקום מסויים וכדעת הט"ז) ונסתלקה מעליו תלונת בעל חוט השני. ומה שחשש כת"ר ברוב ענותנותו אולי לא התיר הט"ז והנמשכים אחריו אלא כשהעדים הכירו אותו בחייו בזה הסימן כו' הנה הט"ז כתב בהדיא לפרש בזה גם דעת מהרא"י בתרומת הדשן שהתיר בכהאי גוונא ובתרומת הדשן מבואר בהדיא דהנכרי לא היה מסיח לפי תומו אלא שמצא איזה יהודי עם סימן זה מת ולא הכירו בחייו מעולם וכן הוא באור זרוע שהביא שם מהרא"י ולמד כן מדבריו להתיר בנידון שלו ג"כ (וכ"מ בהדיא בתשובת הב"ח ושאר אחרונים שלא לחלק בהכי) והנה דעת כת"ר באמת טעמו ונימוקו עמו לפי מ"ש הט"ז דבעינן צמצום גמור כאות פלונית ממש אמנם באמת אם היתה זאת דעת האור זרוע ותרומת הדשן איך לא הזכירו בלשונם שום רמז מזה דדמי לנקב בצד אות כו' ומכל שכן דלכאורה באמת לא דמי כלל לצד אות ממש שהרי האור זרוע לא צוה לחקור מהנכרי אם היתה הגבשושית באמצע החוטם ממש או סמוך לראשו או סמוך לגובה החוטם אצל המצח בכדי לידע אם היא בצמצום גמור במקום שהיתה בהנאבד. וכן מהרא"י לא חקר אם ראה הנכרי הפצע יוצא מאמצע העין ממש או מצד זה של העין או מצד זה באורך העין דומיא דצמצום אות ממש במקום שהיה בהנאבד (ואת"ל דכל אורך החוטם או העין לגבי כל שטח הגוף מראשו עד רגליו מכל צדדים דמי לאות אחת לגבי כל האותיות שבגט א"כ הוא הדין בנידון דידן יש להתיר כן בין ע"י הצלקת שתחת השחי בין ע"י המכות שעל גבי הרגלים) וגדולה מזו יש להפליא שלא חקר מהרא"י אם הנכרי ראה הפצע יוצא מעין ימנית או שמאלית וכן עד סמוך לפה מימין החוטם או משמאלו דאין לומר דמשום שיוצא מעין עורת וסתומה הוי סימן מובהק ביותר אף גם בלי צמצום גמור כאות פלונית משום שהוא דבר חידוש מאד כמ"ש הט"ז גבי נקב מפולש בשן ומשום הכי אף שגם דעורת וסתומה דעין גופה לא נודעה מהנכרי המסיח לפי תומו אם היא ימנית או שמאלית אפילו הכי הוי סימן מובהק כמו בנקב מפולש בשן דאין צריך לסימן מקום דימין או דשמאל כמ"ש הט"ז דזה אינו דאם לא הוי הפצע סימן מובהק אלא משום שיוצא מעין העורת וסתומה דוקא א"כ ה"ל סימן מובהק אחד ואמאי נקט מהרא"י סימנים מובהקים לשון רבים דמשמע דכל חד לחודיה הוי סימן מובהק וכמ"ש הט"ז וא"ל דשני הסימנים המובהקים הם הפצע והצלקת כמ"ש הט"ז דזה אינו במשמע המשך לשון התרומת הדשן כלל אלא דהפצע הוא שנפצע הבשר מחמת מכה ויצא דם כדפירש רש"י בחומש וכשחיתה המכה ונתרפאה נקראת צלקת כדאיתא (בסוף) [בריש] פ"ז דנדה ובפ"ט דנגעים ומשום הכי כתב בתרומת הדשן יצא פצע וצלקת לשון יחיד ולא יצאו ומשום צמצום מקומו מהעין עד הפה הוי סימן מובהק. וסימן מובהק הראשון הוא שהיתה העין עורת וסתומה דהיינו שהיתה נקורה לגמרי מלשון ואת עיני צדקיהו עור וכסתם לשון עורת דקרא בפרשת מומין וכדאיתא בבכורות (דף מ"ד) עור דליתנהו כלל כו' וע"י זה נסתמה שנכנס הריס שעל גבי העין לתוך חורה והוי סימן מובהק בודאי דלא גרע ניקור העין מפצע וצלקת שבבשר ולא דמי לשאר סומים דשכיחי טובא ואף אם תימצי לומר דניקור העין שכיח קצת כצלקת עכ"פ אפילו הכי יליף לה שפיר מגבשושית שעל החוטם שבאור זרוע. משום דגם גבשושית אינו דבר מופלג וזר לגמרי ומלתא דלא שכיחא כלל וכלל כדעת המשאת בנימין וכדמשמע קצת לכאורה מלשון רמ"א בהג"ה שהוסיף תיבת גדולה אלא כמ"ש מהרא"י בפסקיו בשם האור זרוע שהיה חוטמו כעין גבשושית כו' (ולא גבשושית גדולה ממש) והוא ממומין המיוחדים בכהנים כמ"ש הרמב"ם פ"ח מהלכות ביאת המקדש (דפסולו משום שאינו שוה בזרעו של אהרן כדאיתא בגמרא ומבואר שם ברמב"ם דהוא הדין לצרבת המכוה והיא כצרבת השחין כמבואר ברמב"ם פ"ח מהלכות טומאת צרעת דהיינו שהעלו קרום לבד דמקרי שינוי בעור ומכל שכן המורדין אלא אתא לאפוקי נתרפאו לגמרי ונעשה צלקת דלא הוי מום מאחר שנתרפאה המכה וכדאיתא בגמרא סוף פ"ז דכתובות וברמב"ם הלכות אישות והלכך אין להוכיח כלל מכאן דשכיח טובא וכדעת המשאת בנימין וע"ש שדבריו צע"ג דאי שכיח טובא אמאי הוי סימן בינוני לפי דעתו). ומבואר שם במהרא"י דחרום הוי סימן מובהק טפי משום דלא שכיח כלל וחוטמו כעין גבשושית יש לומר דשכיח קצת כעורת וצלקת ואפילו הכי הוי סימן מובהק משום דלא שכיחי כל כך כמו שומא לתנא קמא (וגם אינם עשוים להשתנות לאחר מיתה כשומא) ומודה בהו תנא קמא לר' אלעזר בן מהבאי דסבירא ליה דהוה סימן מובהק משום צירוף סימן המראה עם סימן המקום שראו בו השומא בחייו כדפירש רש"י באבר פלוני ומשום הכי פשיטא ליה להאור זרוע (העומד תמיד בשטת רש"י כנודע) דחוטמו כעין גבשושית הוי סימן מובהק אף לת"ק (וכן כתב הרשב"א בחידושיו דת"ק לא פליג אר' אלעזר בן מהבאי אלא בשומא דוקא דומיא דשומא באבר פלוני לר' אלעזר בן מהבאי ומשום הכי לא צוה האור זרוע לחקור אם ראה הנכרי בראש החוטם או בעיקרו כו' משום דלא בעינן הכא צמצום גמור כאות פלונית ולא אפילו כתיבה פלונית משום דהא ר' אלעזר בן מהבאי סתמא קאמר דמעידין על השומא אף גם אם אין יכולים להעיד בבירור גמור שזוכרים היטב מקום השומא שראו בחייו בצמצום גמור כאות ותיבה כדלעיל. אלא סגי הכא בסיום ויחוד מקום מסויים סתם דומיא דסימן מקום גבי אבידה דאמרינן מסתמא נאבד באותו מקום שנמצא ממש בצמצום. וה"נ אמרינן הכי ומשום הכי למד מכאן מהרא"י לעורת דעין נקודה ולצלקת שממנה עד הפה דאף שלא חקרו מהנכרי איזו עין ימנית או שמאלית הרי אין באורך מקום שמן התחלת העין שמצד החוטם מימין להתחלת העין שבצד החוטם משמאלו ואפילו מן אמצעית עין זו לאמצעית עין זו יותר מכדי כל אורך החוטם כולו דחשיב כולו מקום אחד מסוים לפי דעת האור זרוע ואף דמקצה השני של העין הימנית לקצה השני דעין שמאלית יש יותר מכדי אורך החוטם הרי העין נקורה כולה ומתחיל הניקור מהקצה הסמוך לחוטם) וכן בפצע וצלקת שעד הפה אין באורך הפה הסתום יותר מכדי אורך החוטם כולו שניהם הם בכלל אבר פלוני שבפרש"י ובודאי שכך הבין מהר"ם פדואה בדעת התרומת הדשן ומש"ה כתב בפשיטות סי' ל"ו דרושם ממכה בירכו סתם אף בלי צמצום מקום גמור הוי סימן מובהק וכן מעט רושם כמו צלקת בפניו משמע מסתימת לשונו דהוי סימן מובהק מדכתב שהם סימנים מובהקים לשון רבים בסתם וה"ל לפרש שהם רק הרושם שבירכו וראש החוטם שהיה גס וזקוף מעט בלבדם ולא ליתן מכשול בסתימת לשונו ודלא כמ"ש בתשובת הגאונים בתראי לחלק בין רושם גדול לקטן אמנם מ"ש המשאת בנימין בכוונת ודעת מהרא"י בתרומת הדשן משום סימן המדה דאורך הפצע וצלקת מהעין עד הפה דהוי סימן מובהק שגגה היא ואשתמיטתיה (וגם להט"ז) מ"ש התוס' בב"מ (דף כ"ז סוף ע"ב ד"ה ואנא כו') ומ"ש הרא"ש שם דהא דאין מעידין היינו כשלא צמצמו מדת ארכו כו' ר"ל דכשצמצמו הוא סימן בינוני ומעידין את"ל סימנים דאורייתא ולא דמי לארוך וגוץ יעו"ש:


א) עי' צ"צ אה"ע סי' מ"ט ס"א.