ספריית חב"ד ליובאוויטש

סימן כח , ואין

ואין לומר דעיקר הקושיא היא אמאי לא אחמירו רבנן נמי גבי גט במצאו קשור כו'. חדא דבסוגיא דב"מ לא הזכיר המקשה כלל ברייתא זו דמצאו קשור ופריך ממתני' לחודה ועוד דאפילו בסוגיא דיבמות מאי פריך דהא י"ל ודאי דמיתה דעדות אשה לא דמי כלל לגט דמשום הכי לא אחמירו רבנן גבי גט שיש בו סימן דמצאו קשור כו' משום דלא מיבעיא אם לא הוחזקו ב' יוסף בן שמעון ותרי שוירי דאף בלי שום סימן לא חיישינן אלא מדרבנן כמ"ש התוספות סוף פ"ק דב"מ. אלא אפילו כשהוחזקו יש לומר דמשום הכי לא אחמירו רבנן גבי גט שיש בו סימן המועיל מדאורייתא כמו דאחמירו בעדות אשה כשיש סימנים בגופו כו' משום דכיון שזה האיש שואל גט ויודעים שאבד גט בוודאי ואין אנו מכירים אחר אין לנו לחוש שמא מאחר נפל כמ"ש התוס' סוף פ"ק דב"מ דף י"ח ע"ב סוף ד"ה נפק דק ואשכח כו' והיינו משום דלא חשדינן ליה דמשקר לגמרי כמ"ש התוס' שם ד"ה מעולם כו' ומהני האי טעמא שלא לחוש אפילו ליוסף בן שמעון מעיר אחרת רחוקה ואע"ג דהשיירות מצויות מהתם להכא ומכל שכן דמהני האי טעמא שלא היה לנו להחמיר אפילו בדליכא סימן כלל בכיס כו' לחוש ליוסף בן שמעון ב' שבעיר זו מאחר שאינו שואל ומבקש גט כלל וכדפירש רשב"ם בשם ר"ח בפרק י' דבבא בתרא גבי נפילה דחד בשני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת שאילו מן האחר נפל היה צועק ומבקש. ומשום הכי לא חיישינן לה אפילו לאביי דחייש לנפילה וכן הוא בהדיא בחידושי הרשב"א פ"ג דגיטין דמדמי לה לנפילה דחד דסוף פרק י' דב"ב ואף דהתם האחד נקיט שטרא בידיה הרי אין תפיסתו מועלת לו להיות לו דין מוחזק בממון ממש דהא לנפילה דרבים חיישינן לאביי אלא העיקר הוא משום שאין האחר צועק ומבקש וא"כ פשיטא דהאא דידעינן שזה אבד גט בוודאי ואתמול הוה נקט בידיה גט דיוסף בן שמעון והיום הוא שואל ומבקש גיטו ויוסף בן שמעון השני אין מבקש כלל מהני האי טעמא ודאי למימר שממנו נפל גט זה הנמצא וכאילו גם היום נקטיה בידיה מאחר שאין כאן דין תפיסה ומוחזק כלל וכלל. אלאב דאין לנו ללמוד איסורא מממונא אלא איסורא דלא הוחזקו מממונא דהוחזקו אבל לא איסורא דהוחזקו מממונא דהוחזקו כמ"ש התוס' ריש פרק ט"ו דיבמות והיינו מדרבנן כמ"ש התוס' סוף פ"ק דב"מ (דף כ' ע"ב) דהא באיסורין אזלינן בתר רובא מדאורייתא ובממון אין הולכין כו'. (מיהו במ"ש התוס' ריש פרק ט"ו דיבמות לכאורה אף גם מדאורייתא אין ללמוד התם מממונא משום דהא רבא לא חייש לנפילה ולא למסירה והוה ליה האי דנקיט שטרא מוחזק ממש ולא דמי לתרי יצחק) והלכך יש לומר דבדאיכא עוד סימנים בכיס כו' המועיל מדאורייתא לא אחמירו רבנן. משא"כ במיתה דעדות אשה דלולא הסימן שבגופו וכליו ודאי דלא דמי כלל אפילו לנפילה דחד גבי גט דב' יוסף בן שמעון בעיר אחת דהתם ידעינן שיוסף בן שמעון אחד או שלוחו אבד גט בודאי ונפל ממנו לארץ משום הכי אמרינן דגט זה דיוסף בן שמעון הנמצא בארץ הוא שלו מסתמא מאחר דיוסף בן שמעון הב' שבעיר אינו שואל ומבקש כלל שום גט. משא"כ בעדות אשה שבעלה של זו נאבד מחיים וזה הנמצא הוא מת או הרוג ואין שום הוכחה שזהו בעלה רק הסימנים לבדם יש לומר דאחמירו רבנן אף דסימנים דאורייתא משום חומרא דאשת איש כמו דאחמירו מהאי טעמא בפרצוף פנים בלא חוטם דמהני נמי מדאורייתא ללישנא קמא דריש פרק יש בכור. והא דמדמי הרא"ש פלוגתא דאביי ורבא גבי תרי יצחק לפלוגתא דרבה ור' זירא בגט הנמצא ולא מפליג בינייהו דשאני גט מאחר שבודאי נאבד גט משליח זה כו' (כמ"ש התוס' סוף ד"ה נפק דק הנזכר לעיל) היינו משום דרבה דייק הכי ממתני' דכל מעשה בית דין יחזיר ובמתני' לא הוזכר שליח אלא קתני סתמא יחזיר משמע אפילו אם האשה מבקשת הגט ואומרת שממנה נפלג ובאשה ודאי דאיכא למימר שמשקרת לגמרי ולא נמסר שום גט לידה כלל כמבואר מתחלת לשון התוספות שם (בד"ה נפק דק הנ"ל) ולפי דעת התוספות בשינויא בתרא (סוף ד"ה הנזכר) צריך לדחוק דמתני' מיירי להחזיר לשליח (או אפשר אפילו לאשה אם היתה שואלת ומבקשת הגט זמן מה קודם שנמצא גט זה אלא דהרא"ש סבירא ליה שגם זה דוחק בלשון המשנה משום דסתמא דמתניתין משמע דיחזיר בכל ענין דומיא דאגרות שום כו') והרא"ש דמדמי פלוגתא דאביי ורבא לפלוגתא דרבה ור' זירא ע"כ לא ס"ל כהך שינויא וכן דעת התוספות ריש פרק ט"ו דיבמות ופ"ג דגיטין כהרא"ש וכשינויא קמא שבתוספות הנ"ל והא דאמרינן בגמרא דלרב אשי מספקא ליה אי סימנים דאורייתא אבל אי הוה פשיטא ליה הוה מהדרינן בנקב בעלמא אע"ג דרב אשי מיירי אפילו בהוחזקו כמ"ש הרי"ף ורמב"ם והרשב"א והרא"ש שם היינו משום דרב אשי לא מיירי באשה אלא בשליח כדפרש"י מדקאמר כגון דקאמר נקב כו' ולא דקאמרה ומכל שכן לגירסא דקאמרי עדים דבודאי חתמו לה אלא דחיישינן שמא חתמו גם לאחר ומאחר שאין האחר צועק ומבקש ה"ל כנפילה דחד לפירוש ר"ח כמ"ש הרשב"א וכמ"ש התוס' בשינויא בתרא. והא דחיישינן לגמלא פרחא בההוא גיטא דאשתכח בסורא משום דהוחזקו תרי ענן בר חייא י"ל דמיירי התם דומיא דההוא גיטא דאשתכח בנהרדעא דפירש רש"י שם שהאשה תובעתו כו'ד דאיכא חששא דאיסורא דאורייתא שמא משקרת לגמרי. (ומכל שכן לפי מ"ש בחידושי רמב"ן והרשב"א שם והריטב"א פרק קמא דמכות דעיקר טעמיה דרבא התם אינו אלא משום דלמא מילי מסר לבד וקפיצה וגמלא פרחא לסניפים בעלמא נקט) ובהא אתי שפיר טובא פשט הסוגיא בב"מ (דף כ"ח ע"א) דהוא אומר סימני הגט כו' דמחזירים לה בנקב בצד אות פלונית דוקא אפילו את"ל סימנים דאורייתא והיינו משום דבאשה מחמרינן טפי ולא פשטינן ממציאה לאהדורי גט אשה ע"י סימנים את"ל סימנים דאורייתא אלא לשליח או לבעל דלא משקרי לגמרי ודמי לנפילה דחד אלא דחיישינן מדרבנן בלי שום סימן משא"כ באשה דאיכא חששא דאורייתא אפשר דאחמירו רבנן אף גם בסימן אם אינו סימן מובהק והרא"ש לא פליג שם על הרי"ף אלא מטעמא אחרינא דהאשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת חזקה כו' והיינו בפניו דוקא אבל שלא בפניו כו':


א) עי' צ"צ פס"ד ח"ג דמ"ו ע"ב.

ב) עי' צ"צ אה"ע סי' נ"ח ס"י וסי' ס"ו סי"ז.

ג) עי' צ"צ אה"ע סי' פ"א ס"ז.

ד) עי' צ"צ אה"ע סי' פ"א ס"ו.