ספריית חב"ד ליובאוויטש

סימן כח , וכל

וכל זה הוא לרווחא דמילתא אף לרבה דמוקים מתניתין דגיטין והוא שהוחזקו ועלה מיתניא ברייתא דהתם איזהו שלא לאלתר כו' מצאו קשור בכיס כו' אבל לאביי (דמשני הכא דבסוגיא דיבמות לא קשיא) דסבירא ליה כרב הונא ורבי זירא דאף שלא הוחזקו חיישינן בשכיחי שיירות ומיתוקמא מתניתין דגיטין וברייתא כפשטא דקתני סתמא ולא בשהוחזקו דוקא ובפרט בברייתא דקתני בה ברישא אחרים אומרים כו' וסתם אחרים ר' מאיר. ולר' מאיר ודאי דלא שייך כלל דין זה בשהוחזקו דהא לר' מאיר בעינן מוכח מתוכו ובשהוחזקו צריך לכתוב סימנים בגט ולרבה צריך לדחוק דהני אחרים לאו ר' מאיר נינהו ולאביי אין צריך לדחוק בכך אלא סתם אחרים ר' מאיר ולא הוחזקו וליכא אלא איסורא דרבנן כמ"ש התוס' מש"ה לא החמירו כשיש סימן דקשור בכיס דמהני מדאורייתא (וא"ל שלא כתבו כן התוס' אלא בשני שוירי דוקא דהא בגמרא מדמי להו להדדי כדאמרן דאי לא תימא הכי קשיא דרבה אדרבה ומ"ש בשיטה מקובצת בשם תוס' שאנץ לא ס"ל הכי להתוס' שלנו כמבואר ממ"ש התוס' שלנו דאביי דריש פרק ט"ו דיבמות מוקי למתני' דמעשה בית דין יחזיר כרב הונא ור' זירא ולא כמ"ש בשיטה מקובצת שם בשם תוס' שאנץ יעו"ש. וגם א"ל שלא כתבו כן התוס' אלא לרב עמרם דקאמר ליה לרבה היכי פשיט מר איסורא מממונא אבל בממונא מודה ליה דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון דכל מעשה בית דין דמתניתין היינו דאשתכח בבית דין והחומרא דאיסורא מבממונא היא חומרא מדרבנן כמו שהוכיחו התוס' מהא דאין הולכין בממון אחר הרוב ובאיסורא אזלינן אבל לרב הונא ור' זירא ואביי דמוקמי מתניתין דאשתכח חוץ לבית דין הלכך מאחר דאף גם בממונא חיישינן יש לומר דחיישינן מדאורייתא וכן משמע לכאורה בהדיא מלשון התוס' ריש פ"ג דגיטין דף כ"ד ע"ב יפסלו כל הגיטין כו' וכן כתבו התוס' בב"מ שם ואי היא חומרא בעלמא דרבנן כמו מים שאין להם סוף אמאי יפסלו וכל שכן אם החומרא היא משום לעז בעלמא אלא ודאי שהיא חששא גמורה מדאורייתא לפי דעת התוס' לרב הונא דזה אינו דלשון התוס' סוף פ"ק דב"מ דמדאורייתא לא חיישינן לה כו' לכך פריך שפיר כו' משמע בהדיא דזהו דבר הפשוט לכולי עלמא דמדאורייתא לא חיישינן לה וגם רב הונא מודה בזה לכך פריך שפיר רב עמרם לרבה היכי פשיט מר כו' (ועוד דאת"ל שזו היא סברת רב עמרם לחוד דמדאורייתא לא חיישינן אלא משום לעז בעלמא לא פריך שפיר לרבה דס"ל בדרב הונא דחיישינן מדאורייתא כמו שהוא האמת ולא משום לעז בעלמא ופשיט שפיר ממתניתין דלא חיישינן מדאורייתא אלא דהא דפשוט להתוס' דמדאורייתא לא חיישינן לרב הונא ור' זירא הטעם הוא כמ"ש התוס' דף י"ח ע"ב סוף ד"ה נפק דק אליבא דאביי כיון שזה האיש שואל גט וידעינן שאבד גט כו' דהיא סברא פשוטה לאביי בפרק י' דב"ב דלנפילה דחד לא חיישינן וכפירוש ר"ח שם וכולי אלמא מודו בהא כדלעיל אלא דלאביי מהני האי טעמא להך שינויא דלא חיישינן כלל אפילו מדרבנן ולסוגיא דשמעתין אליבא דרב הונא ור' זירא דמוקמי מתניתין חוץ לבית דין דוקא (וכן הוא גם לאביי לשינויא קמא שבתוס' שם) לא מהני האי טעמא אלא דלא חיישינן מדאורייתא אבל מדרבנן חיישינן אי שכיחי שיירות מש"ה אצטריך לן לאוקמי מתניתין חוץ לבית דין דוקא אך האי טעמא כיון שזה האיש שואל גט כו' לא שייך אלא בנאבד ונמצא אבל בשעת כתיבת הגט עכ"פ לא מיקרי מוכיח מתוכו ושפיר מקשי התוס' הנ"ל יפסלו כל הגיטין כו'):