סימן כח , וממוצא

וממוצא דבר נשמע דאין לפקפק כלל בנידון דידן שהעד שמצא ההרוג לא אמר שהכירו מעולם לבעלה של זו דלאא שייך כלל האי טעמא שבגמרא דעבידא לגלויי אלא באומר שמת בעלה של זו דעבידא לגלויי כשיבא לבית (וכן בעד אחד שהעיד על רושם שתחת השחי בבעלה של זו) וכן משמע בהדיא מהאור זרוע בתרומת הדשן סי' רל"ט שהנכרים לא אמרו כלל שמצאו בעלה של זו רק שמצאו יהודי בסימנים אלו הרוג וקברוהו דלא עבידא לגלויי ואפילו הכי התיר האור זרוע בפשיטות וכן הוא בהרבה תשובות האחרונים (ומזה ג"כ ראיה דלא קיימא לן כלישנא קמא דריש פרק יש בכור) וכן משמע בהדיא בגמרא ריש פרק ט"ו דלאו עליהו סמכינן אלא אסימנים לפי גירסת המרדכי א"נ דקאמרי סימנים ולא אמרינן דאסקינהו קמן רק הסימן לבד (ומהטור שכתב גבי עד אחד במים והכרתיו כו' אין ראיה שהרי גבי שני עדים וביבשה כתב ג"כ לשון זה):

ואולם הראיות שהביאו ר"נ ור"ש שבמרדכי והגהות מיימוניות מהירושלמי והבבלי. הנה ראייתם מהירושלמי היא פליאה נשגבה דהא גמרא דילן פליג בהדיא אירושלמיב דנפל לכבשן מעידים ואין מזכירים מעשה ניסים. והחיה אוכלת בו שבמשנה מוקמינן בגמרא דילן דדוקא ממקום שאין נפשו יוצאה דלא כירושלמיג שנתרחמו עליו כו' (ולפירוש הנימוקי יוסף קאי נמי אמגוייד) ודאמרינן בגמרא דילן דלדידיה אתרחיש ניסא אינו נס ממש שהוא שינוי הטבע ככבשן האש אלא דמקרי נס בלשון בני אדם וגם בלשון חכמים כעל הניסים דפורים וכלשון הש"ע א"ח סוף סי' רי"ט ואף גם זאת דוקא משום דלדידיה נמי אתרחיש ודאמרינן דאיכא דעביד סמתרי כו' נמי לק"מד דהתם מיירי במקום שאינו עושה טרפה דהיא מילתא דשכיחא טובא להתרפא ע"י תחבושת כדפירש"י ור"ל דלאו סמתרי ממש שהוא עשב המחבר אפילו ב' חתיכות בשר שחוט כדאיתא בפרק הספינה (דף ע"ד) משום דהא הכא מיירי במקום שאין עושה טרפה דוקא כדפירש רשב"ם בהדיא בפרק הספינה דהכי גרסינן בפרק אלו טרפות דאי בדרי לה סמתרי חיה והיינו בכוליא וכהאי גוונא דוקא שאין עושין טרפה אבל במקום שעושה טרפה לא מהני בידור סמתרי דטרפה אין לה תקנה כדאיתא בהדיא בריש פ"ד דחולין והיינו בידי אדם אפילו ע"י בידור סממנים כמ"ש הרא"ש ורשב"א שם גבי בהמה שנחתכו רגליה והיינו טעמא משום דסמתרי לא מהני להבריא המכה שתחיה משום זיקא דעייל במכה כדפירש רש"י בב"מ דף ק"ז ע"ב ומשום הכי אף דסמתרי מהני לחבר החתיכות יחד מ"מ אינה חיה עי"ז ותדע מדמעידים בשחט בו רוב שנים וה"ה במחו לה ברומחא במקום שעושה טריפה עייל התם זיקא ואינה חיה דאל"כ לא היתה טרפה מאחר שיש לה תקנה בידי אדם והוא הדין לאדם כהאי גוונא דאין חילוק בטריפות בין אדם לבהמה כמ"ש התוס' (אכן לפ"ז צ"ל דר' שמעון בן אלעזר דקאמר בברייתא דמגוייד יכול ליכוות ולחיות אפילו במקום שעושה טרפה כמ"ש התוס' סבירא ליה (כמ"ד) דטרפה חיה אמנם לפי דעת רמב"ן ורשב"א שכתבו שם גבי סכין מלובנת דטרפות דבהמה אין כנגדן באדם לבד מן הארכובה ולמעלה כו' אתי שפיר דברי ר' שמעון בן אלעזר דברייתא אפילו למ"ד דטרפה אינה חיה ומשום דאדם שאני ולפ"ז י"ל דסמתרי דריש פרק ט"ו מיירי אפילו במקום שעושה טרפה בבהמה אבל באדם יש תקנה ע"י סמתרי או תחבושת כדפירש"י. והא דאמר שמואל דממקום שהנפש יוצאה בו מעידים היינו כשהנפש יוצאה באכילת החיה את האבר כולו או רובו כמ"ש הרמב"ם בנטילתו. בנטילתו דוקא ולא בנקב בעלמא דיכול לחיות י"ב חודש דאז דוקא מהני סמתרי או שאר תחבושת באדם לחיות יותר אבל בנטילת כולו או רובו הנפש יוצאה מיד או בזמן קרוב כמו בשחט רוב שנים ולא מהני אפילו סמתרי משום זיקא שנכנס במכה כדאיתא בב"מ שם וכל שכן שאר תחבושת אפילו באדם וה"ט נמי דמעידין במגוייד לת"ק דברייתא דמיירי נמי בכהאי גוונא שהנפש יוצאה בזמן קרוב כגון דשוויה גיסטרא כעובדא דההוא טעייא ודומיא דמגוייד דמתניתין דאהלות דמייתי התם. והשתא אתי שפיר נמי דהיינו טעמא דהרמב"ם והטור שלא התירו במקום שעושה טרפה משום דחששו לסוגיא דריש פרק ט"ו ואיכא דעביד סמתרי כו' וה"ה תחבושת אחרת כדפירש רש"י והיינו טעמא משום דאדם שאני דאיכא מיעוטא דמהני להו סמתרי וכהאי גווונא וכלשון הגמרא ואיכא דעביד כו' והוא מיעוט דשכיח וחיישינן לה מדרבנן ולא אקילו משום עיגונא אלא משום דאשה דייקא והכא במלחמה כיון דחזינן דמחי ליה ברומחא תו לא דייקא טפי ואמרה בדדמי וסברה שמת כדאיתא התם בגמרא מאי טעמא דמלחמה כו' אבל מדאורייתא לא חיישינן למיעוטא ומשום הכי ההורג את הטרפה פטור וכן צריך לומר כן בע"כ לפי דעת רמב"ן ורשב"א דלעיל):


א) עי' צ"צ אה"ע סי' מ"ט קיצור י'.

ב) יבמות פרק ט"ז ה"ג.

ג) הלכה ג.

ד) עי' צ"צ אה"ע סי' נ"ט ס"א.