ספריית חב"ד ליובאוויטש

סימן לג

הנה דעת רש"ל בים של שלמה סוף פ"ו להקל לגמרי באומר אמרו היכא דאיכא למיחש לעיגונא ולסמוך על דעת ר"י בעל התוס' והרא"ש סוף פ"טא בשמו וכן כתב רבינו ירוחם נתיב כ"ד ח"ג בשם התוס' ופוסקים אחרים. ושגגה יצאה מלפני הפרי חדש לכתוב על דברי רבינו ירוחם דליתא. והרי אין אומרים למי שלא ראה את החדש כו' ואשתמטתיה שכן כתב ג"כ הטור ברמזים בהדיא בשם ר"י וגם מסיק שם דצריך לחוש לדברי שניהם לפסול כו' דהיינו לדעת ר"ח ולדעת ר"י משום דלר' יוסי כשר באומר אמרו ע"ש וכן כתב בהדיא בחידושי רמב"ן סוף פ"ו בשם בעלי התוס' וכן פסק הריטב"א בפ"ק דקידושין להלכה ולזה נתכוין המגיד משנה פ"ד מהלכות זכיה ע"ש בלחם משנה שהטעות סופר שם הוא בסוף לשונו לבד ולא בתחלת לשונו דלא כפרי חדש. ומ"ש הרא"ש אלא לחוש לדברי שניהם כו' היינו להחמיר בחתם סופר אף לפי דעת הגאון ר"ח ז"ל כמ"ש שם בהדיא ואפשר שלא פסק הגאון לגמרי כו' אבל ר"י גופיה ס"ל כשמואל וכולהו אמוראין דמכשרי באומר אמרו לפי מ"ש התוס' בשם ר"י כמ"ש הרא"ש (והן תוס' ר"ש משנ"ץ) ואי נמי סבירא ליה לר"י נמי להחמיר כן היינו ודאי לחומרא בעלמא כמ"ש רש"ל בהדיא וכן משמע ממ"ש המרדכי בפ"ז בשם ר"י הזקן בתשובה בחתם סופר ועד דאם נשאת וילדה כדאי הוא ר"ח לסמוך עליו להכשיר הולד ואם לא ילדה יש להסתפק מה יאמר רבינו הזקן כו'ב ואי הוה ספק שקול לא ה"ל להחמיר כל כך בספיקא דרבנן להוציא אשה מבעלה וגם הוה ליה לחוש לספק גט מעושה ומ"ש בסמ"ג ורשב"א ור"ן בשם ר"י לפסול גם באומר אמרו מספיקא ומשמע לכאורה דהוא ספק שקול הוא מדברי ספר התרומה בשם ר"י ואשכחן בדוכתי טובא דהתוס' וספר התרומה אין מתנבאים בסגנון אחד בשם ר"י וכן בעלי התוס' עצמן וזה יצא ראשונה בענין וסוגיא דנידון דידן דהרא"ש סוף פ"ב כתב בשם ר"י בעל התוס' דבעינן שליחות לכתיבה וכן כתבו בתוס' שלנו דף ט' ע"ב ומש"ה פסילי חרש שוטה וקטן אפילו בגדול עומד על גביו ובספר התרומה סי' קי"ח וקי"ט מכשיר בפשיטות וכן בסמ"ג ובוודאי לא פליג על רבו ר"י להתיר בפשיטות כל כך ובפרט באיסור אשת איש אלא דס"ל כמ"ש בתוס' שלנו דף כ"ב סוף ע"ב בשם ר"י ועוד נראה כו' משום דרישא אתי נמי כר' אלעזר ולדידיה דוקא חרש שוטה וקטן כשרים כו':

והנה בחידושי רמב"ן סוף פ"ו לאחר שתמה על הרי"ף וכתב אילו הייתי ראוי לחלוק הייתי מכשיר בו דשמואל עדיפא ורבי נמי ס"ל כוותיה ורבי סתמינהו כו' מ"מ אני אומר שהיא ספיקא כו' (כמ"ש הר"ן בשמו) מסיק לבסוף ושוב מצאתי דעת ר"י בעל התוס' ז"ל שמכריע כרב באומר אמרו דכשר ולא תעשה (שכן הוא גירסת רמב"ן אמר רב הונא אמר רב) ואפילו באתם חתומו ופוסל חתם סופר ועד ואע"ג דלא שכיחא גזרינן לרב חסדא בתרווייהו לפי הפירוש שכתבנו למעלה וזהו דעת שראוי לסמוך עליו בחוור השמועה עכ"ל. ושם למעלה כתב כן לתרץ הא דאמר רב חסדא הא מני ר' יוסי היא דוקא אע"ג דרב חסדא ס"ל כשר ולא תעשה אפילו באתם חתומו וכן כתב בספר התרומה בשם ר"י דהא דאמרינן בגמ' כיון דאמר מר כשר ולא תעשה לא שכיח דיחויא הוא וכל האמוראים (ולזה נתכוין ג"כ הרא"ש במ"ש ור"י הוכיח כו') דפליגי בכשר ולא תעשה סברי כו' ר"ל דאפילו הסוברים לא תעשה סברי כו' דלהאומרים תעשה א"צ לשום הוכחה דפשוט הוא בגמ' דלדידהו איכא למיחש לחורבאג ולרב דמכשיר חתם סופר ועד צ"ל לפ"ז דאומר אמרו פסול לגמרי ופליג אכולהו אמוראי דאמרי כשר ולא תעשה (ולא גרסינן בגמרא אמר רב הונא אמר רב כגירסא שלנו אלא אמר רב הונא לחוד או אמר רב הונא אמר רבי כגירסת הרמב"ן) וטעמיה דרב אי אפשר לומר משום דמילי לא מימסרי לשליח דהא רב סבירא ליה דמימסרי כדאיתא בפרק כל הגט וע"כ צ"ל דטעמיה דרב נמי משום דלא ליתי לידי חורבא ובהא פליגי כולהו אמוראי וס"ל דמשום חשש חורבא אין לפסול אלא חתם סופר ורב סבירא ליה איפכא להכשיר חתם סופר ולפסול אומר אמרו כי היכי דלא ליתי לידי חורבא וסברא זו הוזכרה ברשב"א סוף פ"ו ודלא כמהרש"א שם ואדרבה לפי דעת ספר התרומה בשם ר"י אתי שפיר דלק"מ קושיית הרשב"א משום דאי משום חשש חורבא ה"ל לפסול אפילו בדיעבד כמו לרב אלא ודאי משום דכולה אמוראי סבירא להו דחתם סופר פסול כמ"ש ספר התרומה בשם ר"י <[א]> ולפי זה אף את"ל דבמסקנא ס"ל לר"י נמי כדעת הגאון לפסול אומר אמרו מיהא עכ"פ יש לומרד דפסול מדרבנן כרב (משום חורבא) דהלכתא כוותיה באיסורי כדפתח ר"י בראש דבריו וההפרש שבין פסול דרבנן ובין כשר ולא תעשה הוא משום דלא תעשה הוא רק לכתחלה ובדיעבד כשר (ובשעת הדחק אפילו לכתחילה כמ"ש התוס') משום הכי חיישינן לחורבא וכן הוא להדיא בספר התרומה בסי' ק"כ וקכ"ה משא"כ בפיסולא דרבנן:

[הג"ה

[א] ולזה נתכוין ג"כ הרא"ש במ"ש וכיון דחתם סופר פסול ליכא למיחש לחורבא דלכאורה הוא שפת יתר ומילתא דפשיטא אלא דבא ליתן טעם הא דשמואל ור"ח לא חיישי לחורבא כרב ובים של שלמה הגירסא ברא"ש דכיון כו' שהיא נתינת טעם:]

והנה גם בספר התרומה מקור דברי הסמ"ג ורשב"א ור"ן צריך לומר כן בטעמיה דרב דפוסל אומר אמרו משום חשש חורבא דאין לומר דרב נמי סבירא ליה כסלקא דעתך דגמרא דכיון דכשר ולא תעשה לא שכיח כו' דא"כ נימא דכולהו אמוראי דסבירי להו כשר ולא תעשה הכי סבירא להו כרב ומנא ליה לר' יוסי לפסול חתם סופר דלא כרב דהלכתא כוותיה באיסורי <[ב]>:

[הג"ה

[ב] והמעיין בספר התרומה יראה לעין שכדי להוליד דין חדש שחידש ר' יוסי לפסול חתם סופר הקדים תחלה דהא דאמרינן בגמרא דכיון דכשר ולא תעשה לא שכיח דיחויא הוא ולכל האמוראים אפילו דאמרי כשר ולא תעשה ס"ל דחתם סופר פסול ומשום הכי אין לנו לסמוך על רב להכשיר אע"ג דהלכה כוותיה באיסורי:]

והנה לרב דסבירא ליה דמילי מימסרי לשליח וטעמייהו דרבי מאיר ור' יוסי במתניתין דסוף פ"ו הוא משום בזיון דבעל לחוד א"כ הא דפוסל באומר אמרו אע"ג דליכא בזיון דבעל על כרחך משום דס"ל דהלכתא כמתני' דריש פ"ז וכתניא כוותיה דרב אשיה עד שישמעו לאפוקי אומר אמרו כו' וס"ל לרב דהיינו טעמא משום חשש חורבא ולא משום דמילי לא מימסרי לשליח והא דקתני עד שיאמר לסופר כו' האי עד לא קאי אבטל אלא דאינו כשר עד כו' דבלאו הכי צ"ל כן בפיסול חתימת יד העדים דאינו אלא מדרבנן לדידן וכמ"ש בפני יהושע והלכך אף גם במסקנא דספר התרומה דמסיק ומסיים בשם ר"י להחמיר ולפסול אומר אמרו מספק דשמא הלכה כברייתא עד שישמעו לאפוקי ממאן דמכשיר כו' שפיר י"ל דבמה דפתח סיים דהיינו מדרבנן משום דנפיק מיניה חורבא כמו לרב דהלכתא כוותיה באיסורי וס"ל הכי בטעמא דמתניתין וברייתא ואף שהוא ספק דרבנן הרי גם חתם סופר הוא ספק דרבנן ופוסל ר"י מספק ואדרבה השתא אתי שפיר טובא טעמא דר"י דמחמיר כל כך בספק דרבנן ולפסול אפילו בדיעבד ואפילו אם ניסת אלא דהיינו טעמא דכיון דאי אפשר להכשיר בשניהם דהיינו באומר אמרו ובחתם סופר וההכרח לפסול אחד מהם כי היכי דלא ליתי לידי חורבא ולא ידעינן איזה מהם פסלו חכמים יש לנו לפסול שניהם (ולא דמי לב' שבילין כו' דבזה אחר זה שניהם טהורים דשאני הכא דנפיק מיניה חורבא וההכרח לפסול אחד מהם ודמי ממש לבבת אחת) אבל אי היינו טעמא דאומר אמרו פסול מספק דלמא מילי לא מימסרי לשליח (כמשמעות לשון הרשב"א ור"ן) דהוא ספק דאורייתא ה"ל להחמיר בספק דאורייתא ולהקל בספק דרבנן:

ומ"ש הרשב"א ומיהו גט בטל לא הוי דלמא הלכה כשמואל כו' זה אינו מספר התרומה אלא הוספה מדעת עצמו ולאפוקי מדעת הרי"ף אבל בספר התרומה לא הביא כלל דעת הרי"ף כי אם דעת ר"ח לבד ור"ח לא פסק אלא דאין הלכה כאמוראי דמכשרי כו' לאפוקי ממאן דמכשיר אומר אמרו כו':

והשתא אתי שפיר טובא מ"ש בספר התרומה (וכן כתב בסמ"ג) והובא במרדכי דלאחר שהביא מהתוספתא דלא יועיל ע"י כתב ידו לסופר לכתוב כו' מסיים בזה"ל וא"כ אין אדם יכול לשלוח כתב ידו לב"ד שבמקום אחר שיכתבו ויתנו כו' דפשט הלשון משמע דהב"ד יצוו לכתוב וליתן ולא שהן עצמן יכתבו וימסרו ליד האשה דלא ה"ל לקרותם ב"ד אלא סופר ועדים ושליח לגירושין דלשון ב"ד שבמשנה היינו שמצווים לכתוב וליתן כדתנן בדר' מאיר שעשאן בית דין וגם ר' יוסי אמר הרי אלו ילמדו כו' משום דסתם בית דין אינם אומנים לכתיבת הגט כסופרים כמ"ש הרמב"ם בפירוש המשנה ומה ליה לספר התרומה לכנותם בשם ב"ד אם לא שהם יצוו לכתוב לספרי דדייני דמיגמר גמירי והרי כבר פסק לפסול אומר אמרו מספק דשמא הלכה כו' ולמאי דפרישית דהיינו טעמא משום חורבא אתי שפיר דבב"ד ליכא למיחש לחורבא כמו שכתב בספר התרומה סוף סי' קכ"ד ומשום הכי אין לפסול אומר אמרו אלא באומר לשנים וכן הוא בהדיא בספר התרומה בסימנים וגם פסל אומר הבעל לשנים אמרו לסופר כו' לשנים דוקא ואילו היה הטעם משום דמילי לא מימסרי לשליח ה"ה אפילו אמר לג' וכדאמר רב אשי אפילו אמר לבי תלתא כו' ולא ה"ל ליתן מכשול בלשונו בספק אשת איש ח"ו (והשתא אתי שפיר נמי אריכות הפלפול בספר התרומה בסי' קכ"ד דנ"מ לדינא הא דאסיק שם דבשלשה ליכא למיחש לחורבא) והשתא אתי שפיר טובא נמי שינוי לשון ספר התרומה בשם ר"י דמתחלה ליישב דעת הגאון פירש הטעם משום דרב אשי מתרץ המשנה בהכי הכי סבירא ליה ולבסוף בפסק הלכה פירש הטעם להחמיר ולפסול באומר אמרו דשמא הלכה כברייתא עד שישמעו לאפוקי כו' ולא הזכיר שם רב אשי כלל אלא היינו טעמא משום דרב אשי פירש המשנה אפילו אמר לבי תלתא ומשום דמילי לא מימסרי לשליח וכולה ר' יוסי היא דר' יוסי תרתי אמר אבל ר"י בעל התוס' ס"ל דמשום דרב אשי מתרץ המשנה בהכי אין ראייה כל כך דס"ל הכי להלכה ופליג אשמואל וכולהו אמוראי דמכשרי רק שאעפ"כ יש לחוש שמא הלכה כברייתא לפסול באומר לשנים עכ"פ משום חורבא דמסייעא לרב דהלכתא כוותיה באיסורא דהא בברייתא וגם במשנה לא הוזכרו שלשה וקושיית הגמרא אי הכי עד שיאמר לג' כו' ע"כ ס"ל לרב לתרץ כמ"ש התוס' שם לסלקא דעתך דגמ' (לפי מ"ש בספר התרומה דבג' ליכא למיחש לחורבא) והלכך מאחר דאף גם לספר התרומה בשם ר"י אינו פוסל אלא מספיקא דרבנן ודאי דכדאי הם התוס' והרא"ש בשם ר"י לסמוך עליהם בשעת הדחק להקל במקום עיגון כמ"ש רש"ל (ואף דגם לדידהו כשר ולא תעשה לכתחלה שעת הדחק שאני כמ"ש התוס') והא דלא חש רש"ל לדעת הרי"ף דפסק כמשנה וברייתא דפ"ז היינו משום תמיהת ר"י על הגאון שבספר התרומה ורא"ש דמה שיישב הרמב"ן הוא כר"ן משום דפרק התקבל קדים לפרק מי שאחזו והוי מחלוקת ואח"כ סתם לא נעלם זאת מעיני ר"י בעל התוס' כמבואר בתוס' דף ע"ב שהוכיחו שם דפרק התקבל קדים דלא כרש"י ורא"ש אלא דדעת ר"י דכיון דכולהו אמוראי קמאי ובתראי (דהיינו רב ושמואל ורב הונא ורב נחמן ורב ששת ורב חסדא ורבה ורב יוסף מבבל ועולא ורבה בר בר חנה מארץ ישראל) לא סבירא להו הכי הכי הילכתא כדאשכחן בדוכתי טובא דאמוראי פליגי אסתם משנה ואמרי דהלכתא כיחידאי דברייתא כדאיתא סוף פרק כ"ב דשבת ודוכתי טובא ואפילו לר' יוחנן דסבירא ליה הלכה כסתם משנה אשכחן טובא דאין הלכה כסתם משנה משום דרבים פליגי עלה כדאיתא ריש פ"ג דמגילה וריש פ"ד שם ופ"ג דמכות דף י"ז אבל חכמים אומרים כו' וה"נ י"ל כן דהכי קים להו לאמוראי דחכמים פליגי אר' יוסי דאמר תרתי ומשום הכי אין הלכה כסתם משנה דריש פ"ז ולא דסוף פ"ט חתם סופר כו' דר' יוסי היא ותדע דהא דאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה היא מימרא דרבה בר בר חנה (דאמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן כדאיתא ריש פרק אלו טרפות) ורבה בר בר חנה אמר הכא כשר ותעשה ותדע עוד דהא רבי סתמינהו לכולהי סתמי ורבי אית ליה בהדיא בירושלמיו דכשר ולא תעשה (ולגירסת הרמב"ן הגירסא כן בגמ' שלנו ג"כ ומשום הכי כתב אילו הייתי ראוי לחלוק הייתי מכשיר כו') :

והנה הגם שדברי ר"י אינן צריכין חיזוק ממני ח"ו ומי אנכי כו' אך תורה היא כו' ולפענ"ד אין שום ראיה כלל ממתניתין דפ"ז ואוקימתאז דרב אשי שםח ואדרבה כו' כי הנה התוס' וסייעתם סוף פ"ב הביאו מסוגיא דזבחים ריש פרק קמא דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט מדלא מיפסלי טופסי גיטי אלא משום דסתמא לאו לשמה כו' ודחקו ליישב מתניתין וברייתא דריש פ"ז דבעינן שיאמר לסופר כתוב כו' דהיינו נמי משום דלא חשיב לשמה כו' וכמ"ש הרבינו פרץ בהגהת סמ"ק דשינויא דחיקא הוא ובפרט מ"ש הר"ן לתרץ קושית הרא"ה גבי אומר אמרו דלמ"ד מילי מימסרי לשליח כיון דשלוחו של אדם כמותו הוה כאלו שמע מפי הבעל וחשיב לשמה ואי לא מימסרי לא חשיב לשמה זהו דוחק גדול דמימסרי ולא מימסרי הוא ענין הנמסר לחכמים בתורה שבעל פה בקבלתם איש מפי איש כדאמר ר' חנינא מקובל אני כו' ור' יוסי אמר אף אנו מקובלים כו' וזה אינו ענין כלל לדעת בני אדם וכוונתם לשמה ובפרט לפי מ"ש הרשב"א סוף פ"ב תוספת ביאור לשיטת התוס' משום דלא חשבינן כוונתן כוונה מעליא אע"פ שמתכוונין לשמו ולשמה כו' ואיך אפשר למתלי כוונתם בקבלת חכמים אי מילי מימסרי לשליח או לא מימסרי אלא שהרבינו פרץ לא כתב שום ישוב לסוגיא דזבחים וגם סוגיא דסוף (פ"ד) [פ"ב] דגיטין מרווחת בפשיטות יותר לשיטת התוס':

אמנם הנראה לפענ"ד ליישב הכל על נכון על פי פשט לשון המשנה וברייתא דפ"זט הרי הגט בטל עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו דמשמע מפשט הלשון דבטל ממש גם בחתימת יד העדים שלא שמעו מפיו והגם דלאוקימתא קמייתא דרישא ר' מאיר וסיפא עד שיאמר ר' יוסי היא יש לומר דהרי הגט בטל בחתימת יד העדים לר' מאיר דוקא דס"ל עדי חתימה כרתי ובסופר מיירי דלא אמר אמרו ובטל לרב משום בזיון הבעל ולשמואל משום דמילי לא מימסרי לשליח וה"ל כאלו נכתב שלא מדעת הבעל לגמרי וכמו דאמרינן הכי במתניתין אבל לאוקימתא דרב אשי ע"כ צ"ל דר' יוסי ס"לי כר' יהודה דלדידיה דין כתיבה וחתימה שוין לכל דבר כדאיתא בריש פרק קמא וכמ"ש בפני יהושע ובבית שמואל ריש סי' קכ"ג וכן הוא להדיא בירושלמייא דמתניתין ר' יהודה היא ובגמרא דילן לא איצטריך רב אשי לפרושי הך מלתא משום דכבר פירש בריש מכילתין דתנא דמתניתין דמשוי כתיבה וחתימה להדדי גבי בפני נכתב ובפני נחתם ר' יהודה היא א"נ דס"ל כר' יהודה כמתניתין דריש פ"ב שם כמ"ש התוס' שם ריש פ"ק ומינה נשמע דה"נ בכולה מכילתין כל היכא דמשוי תנא דמתניתין כתיבה וחתימה להדדי ר' יהודה היא או דס"ל כר' יהודה ולא איצטריך תו לפרושי. והנה ר' יהודה ודאי דלא ס"ל כר' אלעזר דעדי מסירה כרתי דא"כ אין צריך כלל עדי חתימה דבקרא לא כתיב אלא חד וכתב ועל כרחך סבירא ליה כר' מאיר דעדי חתימה כרתי ועלייהו קאי וכתב דקרא אלא דסבירא ליה דקאי נמי אכתיבה דלא כר' מאיר דסבירא ליה דקאי אחתימת יד העדים לחוד שהן הן מקיימי דבר ור' יהודה סבירא ליה דקאי אתרווייהו משום דהעדים הם מקיימי הכתב דספר כריתות ואם אין ספר כריתות אין עדים. והנה לר' מאיר ודאי דבעינן שליחות לעדי חתימה דהא דאינהו כרתי בשליחות הבעל הוא בודאי דהא הבעל הוא המגרש וכורת ותדע שהרי אם כתב הגט בכתב ידו אינו צריך לעדי חתימה אפילו לר' מאיר כדפרש"י ותוס' ריש פ"ק ומ"ש הרא"ש פ"ב דלר' מאיר לא בעינן שליחות לעדי חתימה וכן משמע בתוס' היינו משום דאזלי לשיטתם דס"ל דאף לר' מאיר בעינן עדי מסירה דוקא שאין דבר שבערוה כו' משום דס"ל דעיקר הכריתות הוא בשעת המסירה לידה דאל"כ אין צריך עדים. אבל לפי דעת הרי"ף ורמב"ם ורשב"א ורמב"ן ור"ן אפילו לר' אלעזר סגי בעדי חתימה ואף גם הר"א והרז"ה החולקים לא פליגי אלא לר' אלעזר ולא לר' מאיר ואף גם לשיטת התוס' ורא"ש דגם לר' מאיר בעינן עדי מסירה מכל מקום כיון דבלאו עדי חתימה לאו כלום הוא ואינהו נמי כרתי שפיר י"ל דבעינן שליחות ולא דמי כלל לכתיבה לר' אלעזר דמשם הביא הרא"ש ראיה לר' מאיר משום דתרווייהו מוכתב נפקא להו כו' דשאני כתיבה לר' אלעזר דלא כרתה כלל כי אם עדי מסירה לחודייהו (ובהדיא אמרינן בגמ' דף י' ע"ב דלר' מאיר בעינן בני כריתה לעדי חתימה וא"כ י"ל דה"ה דבעינן שליחות דחדא מלתא היא והא בהא תליא לפום ריהטא דלישנא דגמרא גבי עבד וכמ"ש בבית שמואל סי' קכ"ג אלא שכתב כן לפי דעת התוס' וזה אינו) (והא דנקט בגמרא דף י' דלאו בני כריתה ולא נקט דלאו בני שליחות י"ל כמ"ש בפני יהושע סוף פ"ב דמשום הכי אין הנכרי בתורת שליחות לגיטין משום דאינו בתורת גיטין ולא משום דילפינן מתרומה מה אתם כו' ע"ש ועוד דהא בלאו הכי נמי הוה מצי למימר בגמרא משום דלאו בני עדות נינהו כמ"ש התוס' שם). והנה מדר' מאיר נשמע לדר' יהודה ואפילו לכתיבה כמו דבעי לשמה ותלוש בכתיבה כמו לחתימה אע"ג דלא כתיב אלא חד וכתב אלא משום דהעדים הם מקיימי דבר הספר כריתות ומש"ה ס"ל דוכתב דקרא קאי אתרווייהו יחד דוקא ומש"ה משוי להו לענין לשמה ותלוש ומשום הכי נמי יש להשוותם יחד ג"כ לענין שליחות מהאי טעמא ולא דמי כלל לדין כתיבה לר' אלעזר דס"ל דוכתב דקרא קאי אכתיבה לחודה ומש"ה לא בעינן רק לשמה ותלוש ולא שליחות. ואתי שפיר סוגיא דזבחים אליבא דהלכתא דקיי"ל כר' אלעזר בגיטין וכן סוגיא דסוף פ"ב וכן סוף פרק התקבל דכולהו אמוראי מכשרי. ויש עוד להאריך בזה הרבה אלא שאין הזמן גרמא:

אמנם כל זה לפלפולא בעלמא לעשות סמוכות לדעת רש"ל אבל למעשה בודאי שקשהיב הדבר להקל באומר אמרו אפילו במקום עיגון לסמוך על דברי רש"ל נגד סתימת בעלי הש"ע דכ"ע גרירי בתרייהו ובפרט בהגהת רמ"א שהחליט לספק מגורשת. מיהו הבו דלא לוסיף עלהיג כשיש עוד צד להקל כעובדא דנידון דידן שכתב הגט אחד מהשומעים מפי הבעל דעכ"פ לפי דעת האומרים דפסול אומר אמרו הוא משום דלא חשיב לשמה עד שישמעו מפי הבעל כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן סוף פ"ו אין לפסול בנידון דידן כמ"ש כת"ר ובפרט לפי מ"ש הרשב"א תוספת ביאור דבלא צווי הבעל לא חשבינן כוונתן כוונה מעליא אע"פ שמתכוונים לשמו ולשמה כו' וא"כ בנידון דידן י"ל דחשיבא כוונה מעליא כשאומר בפה מלא הריני כותב לשמו ולשמה כו' כמו ששמע מפי הבעל שצוה לשלוחו לומר לסופר לכתוב לשמו ולשמה כו' וא"ל דלא מקרי צוואת הבעל כשלא ייחד הדבור לסופר זה שבחר בו שלוחו דזה אינו דהא דנקט רשב"א לשון צוואה וכן בתוס' ורא"ש שם היינו משום דאינהו לא מיירי התם באומר אמרו אלא כשלא צוה הבעל כלל דומיא דסוגיא דזבחים (ואפ"ה דוקא בגיטין משום דלא חשיב לשמה אבל במתנה לא מיפסל כהאי גוונא אלא דוקא דצוה לשנים כתבו ותנו והם שינו ציוויו ואמרו לאחרים) (ומ"ש הר"ן שם לשון צוואה גבי מילי לא מימסרי לשליח דע"כ היינו באומר אמרו דאל"כ במתנה נמי פסול היינו משום דהר"ן אזיל לשטתיה דס"ל כהרא"ה כדלקמן) אבל באומר אמרו אדרבה הרי עיקר ציווי הבעל לא נמסר אלא להסופר שיבחר השליח וכן לעדים שיבחר לו כמ"ש התוס' דף ס"ז ד"ה אמרו כו' לא דמי לעד מפי עד כו' אבל כאן עיקר העדות לא נמסרה אלא לאלו והוא הדין בעיקר הציווי לסופר ואף גם באומר אמרו סתם ומדעתכם צ"ל האי טעמא ממש שעיקר העדות לא נמסרה אלא להעדים שיבחרו כמבואר ממ"ש התוס' דף ס"ו ע"ב ד"ה כתב ידן הוא כו' כאלו אמר להם בפירוש כו' או לחתום כו' ולא מיפסל משום עד מפי עד וטעמם ונימוקם עמם דכ"מ בהדיא מלשון הגמרא שם הא כתב הגט נעשה כאומר אמרו ומודה ר' יוסי באומר אמרו כו' דלשון מודה משמע דמודה לר' מאיר ור' מאיר מתיר בין בכתיבה בין בחתימה באומר לג' תנו ובכהאי גוונא נמי מתיר ר' יוסי באומר אמרו ואפילו לב' ואף בחתימה ולא מיפסל משום עד מפי עד ואף למסקנא דלא מודה ר' יוסי באומר אמרו היינו משום דמילי לא מימסרי לשליח ולאו משום עד מפי עד אלא דאף דהעיקר העדות לא נמסרה מהבעל להראשונים שאמר להם אמרו אלא להאחרונים בלבד אעפ"כ על פי הקבלה שקיבל ר"י מרבותיו לא תליא מילתא בדעת הבעל כלל כי מה שהבעל מוסר העדות להאחרונים ע"י הראשונים שנעשו שלוחיו לכך אין מסירה זו כלום על פי התורה שבעל פה והקבלה. ואף את"ל דמשום הכי נמי הוי עד מפי עד מ"מ לענין דמילי לא מימסרי לשליח להאומרים דלא בעינן שליחות בכתיבה דאין לפסול אלא משום לשמה כי מאחר דמילי לא מימסרי לשליח אין להראשונים דין שליח ממש לומר שלוחו של אדם כמותו וכאלו שמעו הסופר והעדים מפי הבעל להיות חשובה כוונתם לשמה כמבואר מלשון הר"ן לפי דברי רמב"ן א"כ בנידון דידן אף דמילי לא מימסרי לשליח מכל מקום מאחר שהסופר שמע בעצמו מפי הבעל שצוה לשלוחו לומר לכל מי שירצה שיכתוב לשמו ולשמה כו' י"ל בפשיטות דעדיף טפי לענין כוונה לשמה מסופר אחר שלא שמע כלום מפי הבעל רק מהראשונים שאמר להם אמרו סתם ומדעתכם דחשיבי כוונתם לשמה למאן דאמר דמודה ר' יוסי דמילי מימסרי לשליח באומר אמרו וכדמשמע בר"ן בהדיא וכמ"ש התוס' דלעיל:

וא"ל דלפי מ"ש הר"ן שם לעיל בשם הרמב"ן ובעינן נמי וכתב כלומר שיכתבנו לה הבעל ואין הסופר והעדים עומדים (כן הוא הגירסא בחידושי רמב"ן) במקום הבעל אלא כששמעו כו' ומש"ה דוקא למ"ד דמילי מימסרי לשליח ושלוחו של אדם כמותו הם עומדים במקום הבעל כששמעו אפילו מפי שלוחו ולמאן דאמר דלא מימסרי אפילו שמעו מפי הבעל רק שאמר להם ע"י שליח אין עומדים במקומו מאחר דשלוחו אינו כמותו במילי. דזה אינו שהרי לפי זה הא דבעינן שיהיו עומדים במקום הבעל הרי זו תורת שליחות ממש דשלוחו כמותו והרי הרמב"ן ס"ל דלא בעינן שליחות לכתיבת הגט כמ"ש בחידושיו סוף פ"ב וריש פ"ג באריכות ובאמת שלשון זה הטעה להבית שמואל סי' ק"כ סק"ז דרמב"ן ס"ל דבעינן שליחות לכתיבה כי לא היו לפניו חידושי רמב"ן לגיטין. ועוד קשה דאם מדין שליחות בעינן שישמעו מפי הבעל א"כ בשליח קבלה נמי בעינן שליחות ממש ע"ש בר"ן דהא כתיב ונתן בידה אלא דשלוחה כמותה (וגם מ"ש שם הבית שמואל ריש סי' קכ"ג דסתמא הוה פסולא דרבנן היא פליאה נשגבה וצע"ג ומהתוס' עירובין שהביא)יד:


א) סימן ו'.

ב) עי' צ"צ אה"ע סי' ס"ח ס"י.

ג) עי' צ"צ משניות דף קכ"א ע"ג.

ד) ר"ע כ"ג ד'.

ה) קנ"ט ט"ו ג'.

ו) פ"ז ה"ב.

ז) ע"א ב'.

ח) ע"ב א'.

ט) קמ"ה ג' א'.

י) רס"ח ט"ז ד'.

יא) פ"ז ה"ב.

יב) קמ"ה ב' ג'.

יג) רל"ד פ"א א'.

יד) ע"כ נמצא דברי קדשו בזה ונראה שחסר בהעתק.