ספריית חב"ד ליובאוויטש

פז,א

ואח"כ לבסוף הכל נאמר בפ' כי תשא אך את שבתותי תשמרו כו' הרי הקדים הכלים ואח"כ היריעות ואח"כ שמירת שבת. ובצווי משרע"ה לישראל דהיינו בפ' זו דויקהל משה הפך הסדר שאמר להם תחלה שמירת שבת. ואח"כ מלאכת המשכן ואח"כ הכלים. והענין דהנה כתיב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. בתוכו לא נאמר אלא בתוכם דהיינו בתוך כללות נשמות ישראל ישכון כבוד הוי"ה ית' ע"י המשכן ועכשיו ג"כ הוא ע"י עסקם בתורה ומצות. שהתורה היא כמו בחי' כלי המשכן. והמצות הם בחי' יריעות המשכן כי ע"י המצות נעשה בחי' לבושים לנפש. כמ"ש והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך. וזהו כמו בחי' יריעות שהן בחי' מקיפים והתורה היא בחי' מזון לנפש כמ"ש ותורתך בתוך מעי. וזהו בחי' כלי המשכן שהן בחי' פנימיים:

ולהבין זה יש להקדים להבין מ"ש אני ה' לא שניתי שאין בו ית' שום שינוי והתפעלות ח"ו ע"י בריאת העולם שכמו שהיה יחיד ומיוחד קודם בריאת העולם כך הוא ג"כ אחר בריאת העולם וכמאמר אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא משנברא כו'. ר"ל בזה שאין בריאת העולמות פועל בו שום שינוי ח"ו. והיינו לפי שהחיות הנמשך ממנו ית' להחיות העולמות כללות אור וחיות זה הוא רק בחי' הארה בעלמא ממהו"ע ית' שהאיר והמשיך ממנו עד"מ הארה בעלמא. וע"י זו ההארה הוא ית' מחיה אותן ומהוה אותן מאין ליש. אבל הוא ית' במהותו ועצמותו מרומם ומתנשא מגדר עלמין. וזהו שנק' הקב"ה שהוא קדוש ומובדל. והגם שנאמר ואתה מחיה את כלם. הנה עיקר חיותם וקיומם הוא רק מבחי' הארה בעלמא כנ"ל. והארה זו היא בחינת מדת מלכותו יתברך כמ"ש מלכותך מלכות כל עולמים. שחיות כל העולמים הוא מבחינת מלכותך דהיינו שמה שנק' הוא יתברך מלך עליהם מזה עצמו הם חיים וקיימים. וז"ש ישתבח שמך לעד מלכנו. פי' שהתפשטות מדת מלכותו ית' הנק' ג"כ שמו הוא לעד דהיינו עד אין קץ ותכלית כי מדת מלכותו היא ג"כ בחי' א"ס ממש כיון שהיא הארה ממנו ית'. וז"ש בברכת יוצר ומשמיעים ביראה יחד בקול דברי אלקים חיים ומלך עולם שאין משיגים רק ההמשכה שנמשכ' מאלקים חיים ומלך עולם שקול הוא המשכה כנודע. אבל עצמותו ומהותו ית' הוא קדוש ומובדל דלמחת"ב כלל ולכן לא שניתי כנ"ל. וזהו והחיות נושאות את הכסא כו' זעות מחיל כסא. שתפול עליהם אימה ופחד של מדת מלכותו ית' שהוא בחינת מלך יושב על כסא רם ונשא ולכן הם מקבלים עליהם עול מלכות שמים כו':

והנה מבחי' מדת מלכותו ית' נמשך האור והחיות ג"כ בב' בחי' והוא בחי' סוכ"ע וממכ"ע. דהיינו שלהיות כי בחי' מל' הוא ג"כ בחי' א"ס ממש. וזהו פי' וענין אוא"ס הנזכר בספרים. כי אור הוא בחי' גילוי והמשכה מעצמותו ומהותו. וכנודע דהשמש עצמו נק' מאור. אבל אור היינו הזיו הנמשך ממאור השמש ומאיר לארץ ולדרים עליה. וכך בחי' אוא"ס הוא עד"מ זיו הנמשך ממהו"ע ית'. אבל על מהו"ע ית' ממש לא שייך כלל לשון אור. ולהיות כי האור הוא ג"כ בחי' א"ס ממש ע"כ א"א להעולמות להכיל בתוכן האור שלא יתבטלו ממציאות ממש. לכך עיקר האור הוא בחי' סובב ומקיף עליהן רק שע"י צמצום רב ועצום נמשך איזה המשכה מצומצמת מהאור להיות מתלבש בתוך העולמות ונק' ממכ"ע כו':

ובזה יובן ג"כ טוב טעם למה שכינו המקובלים לבחי' המשכת החיות מהבורא ית' בשם אור כנ"ל בענין לשון אור א"ס. (וכן בתניא (פמ"ח) אמר על ענין הסובב לשון הארה כו' ע"ש). והגם שיש הרבה טעמים על זה. אך אחד מן הטעמים הוא זה והיינו