קה,ב

החכמה הוא בחי' אור הא"ס שנתצמצם להוות החכמה. והגם שנתצמצם הוא אור א"ס כמו קודם הצמצום כו'. ולזה קוראים אלוה ולא לאור החכמה כו'. ועד"ז בכל מקום שכתוב במקרא הזכרת שם אלוה. קאי על אור א"ס שבמדה זו. כמו ויאמר ה' אל משה הגם שהוי' זו בספי' כתר או חכמה אין הכוונה על הספירה עצמה. כ"א על מקור שם זה שמצמצם ספירה זו כו'. כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו ומאחר שקוראי' לשם הוי' אלוה לא קאי על ספירה זו. כ"א על אור א"ס ב"ה עצמו כו'. ועד"ז הנה ידוע דאל הוא ספי' חסד. ובאמת אין המקרא יוצא מידי פשוטו שאל הוא האלקים ממש כמו שקוראים בנ"א כו'. אך מה שהכוונה של אל הוא ספי' חסד. הכוונה תתפרש לפי הפשוט דהיינו אור א"ס שבספי' חסד כו'. ועד"ז בכל הספירות. זה הכלל גדול אליו ולא למדותיו וכמ"ש במ"א וד"ל. והנה מאחר שאין ערוך בין אור הא"ס שהוא פשוט בתכלית. להתפשטות אורות פרטיים כו'. מוכרח שיהי' בחי' ממוצעת ביניהם שיהי' כלול משניהם כידוע. שבכל ב' הפכים לא יהיה השיתוף וההתחברות ביניהם כ"א ע"י ממוצע כו'. והוא בחי' א"א שיש בו מהארת אא"ס עצמו וגם מבחי' ההתפשטות לאצי' אורות פרטיים כו' וד"ל. ולהיות כן הנה יובן שמחמת בחי' של העצמות שבא"א לא הי' עדיין סיבה למציאות חכמה ובינה שיאצלו כו'. וזהו מחמת צמצום הכתר שלא יתפשט והוא מצד בחי' אחוריים דא"א פרעה כידוע ויוציאנו חו"ב שהלבישו לא"א כו'. ענינו הוא שנתפשט אור הכתר לירד ולהתצמצם בחו"ב כו'. וזה היה מצד בחי' יסוד דא"א כו'. שמטבע הטוב להטיב לירד ולהשפיל עצמו כו'. ולכך אנו אומרים כמה מעלות טובות כו'. להורות על בחי' היסודות שנקראים טובים. ובכל פרצוף ג' יסודות כו'. ויסוד דא"א הוא הראשון וכו'. והן ענין ט"ו ווין שבאמת ויציב כו'. וזהו עיקר ענין ויוסף הורד כו'. וגם למטה בעולם השפל מסיבת פרעה העומד במיצר דא"א דבריאה. הנה נסתלקה הארת העצמות דאצי' מן העולמות ונסתר מאד בעצמותו. עד שכל עולם הנהגתו בבחי' חיצוניות ואחוריים. ולכך גם בעוה"ז ישראל שהם הפנימי' נשתעבדו בפרך מפני אותיות צירופי ההטבעה שהיו מצרים הרוב והכבידו עולם עליהם כו'. והניח הענין לפי הטבע כו'. ועד"מ אדם הטרוד בעניני עצמו מניח הנהגות עבדיו כפי המושכל הראשון מבלתי ישיםלב לפנימית התועלת (בהנמשל אינו עד"ז) כי כלא חשיבי לגבי עצמותו כו' וד"ל. וע"ד הנז' במדרש בענין ויבדל אלקים בין האור ובין החשך כו'. איני יודע באיזו מהם חפץ כו' עד שהבדיל כו' דהיינו מפני ההתנשאות בעצמות אין החפץ בזה יותר מבזה. כי שניהם כלא חשוב כו'. ושורש ענין זה בא"א דאצי' הוא בחי' העדר התפשטות הרצון לחו"ב כו'. וכמ"ש במ"א. אבל כשנתפשט בחו"ב יש מקום לרצות מעשה הטוב ולמאוס ברע. וממילא יהי' ישראל נזכרים שלא ישתעבדו וכמ"ש וידע אלקים כו'. כי החו"ב הוא צמצום לרצון שלא ירצה מה שלא יסכים השכל כו'. אבל בבחי' עצמות הרצון איני יודע באיזה חפץ כו'. ומסיבת זה מאריך אף גם לרשעים. וכמאמרז"ל להודיע כמה ארך אפים לפניו כו' וד"ל: