קי,ב

הן נש"ב ושמחה של מצוה היא בבחי' פנימית בינה שהיא יותר מרוב כל. ועמ"ש מזה ע"פ ראיתי והנה מנורת זהב ועוד כי בינה רק עד הוד אתפשטת משא"כ ביסוד וכמ"ש ברע"מ ר"פ תשא ע"פ והדל לא ימעיט וא"כ מה שנק' היסוד כל ע"ש שמקבל נש"ב אינו עצמיות נש"ב כ"א כמו חותם. וע' בפע"ח בכוונות הושענא רבה. ולכן במצות נאמר מרוב כל יותר מבחי' כל. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא אלא רק שמחה של מצוה בלבד. והענין הוא כי הנה שורש המצות עצמן הוא למעלה בבחי' גלגלתא דא"א בתרי"ג אורחין. דהנה בחי' השערות דגלגלתא היינו בחי' אותיות התורה כי ידוע במשל השערות שהוא כמשל הדיבור ממש. שהרי בצירופי אותיות הדיבור שמתוכם מבינים גופה של ההשכלה המלובשת בהם הרי השכל יוצא ומאיר מתוך הצירופים של האותיות. כך במשל השערות היניקה של חיות המוחין מלובשת בחלל השערה. וההארה בוקע ויוצא מן המוחין דרך חלל השערות כמו שיוצא אור השכל דרך צירופי אותיות הדיבור. והרי לפ"ז אותיות התורה ששרשם בבחי' שערות המה בחי' לבוש וכלי בלבד לבחי' גילוי אור וחיות המלובש בהן דהיינו בחי' הלבנונית שלמעלה מן השערות. כי בחי' לבנונית שבגלגלתא הנק' חוורתי הוא הנק' ארחין הרי הוא שורש ליניקת השערות שצומחין מהם כו' וכידוע באד"ר ואדר"ז שהלבנונית סובלת הצמיחה של השערות כו'. וזהו שאנו רואים שהתורה היא פירוש המצות בלבד כמו שמפרש בתורה מעשה החושן והאפוד בפרשיות הרבה באמרו ועשית חושן וכו' וכיוצא בזה בכל המצות הרי אותיות התורה המה המפרשיםלמצות איך יהיו. והפירוש הוא הטפל בכל מקום לגבי הדבר שהוא מפרש אותו וכך המצות הן העיקר והתורה היא רק הפירוש בבחי' טפל. והיינו לפי שאותיות התורה הן הנה בחי' השערות דגלגלתא החלולים שבהן בוקע ויוצא האור מבחי' הלבנונית דגלגלתא שהוא בחי' המצות שנק' ארחין וכמ"ש כל ארחות הוי' אביטה אורחותיך כו'. וע"כ אמרו חז"ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא משום דגופה של מעשה המצוה שרשה למעלה בבחי' חוורתי דגלגלתא דא"א שאין האור יוצא משם רק בבחי' צמצום גדול דהיינו באותיות התורה שמפרשים אותם כנ"ל שנק' בחי' שערות. משא"כ עצמיות הלבנונית