קכ,ד

למעלה והענין הוא דבטבעת זו נחתם גילוי רצה"ע אע"פ שאינם אלא בחי' אותיות בלבד ומטעם משל הנ"ל וזהו אשר נכתב ונחתם בטבעת המלך אין להשיב כו' וכמ"ש ההוא אמר ולא יעשה כו' ודברי לא ישוב ריקם כו' וכיוצא וד"ל. ופעם ניתן חותם הטבעת להמן ופעם ויתנה למרדכי אע"פ שרחוקים זה מזה בתכלית כי לפני עצמות המלך הכל שוין כמ"ש כחשיכה כאורה כו' וד"ל. וזהו שאמר המן וסוס אשר רכב עליו המלך ואשר ניתן כתר מלכות בראשו פי' כתר מלכות היינו בחי' הרצון שהוא כתר למדת המלכות למעלה דהנה אע"פ שנאמר מלכותך מכ"ע מ"מ צריך שיעוררו בחי' רצון למדת המלכות משום דבאמת אין מלך בלא עם והרי אין דבר נפרד כו' אחר שהוא עצמו ברא יש מאין כו' איך יתכן שיהי' מלך עליהם כו' אלא צריך להמשיך לו תענוג ורצון להיות חפץ בהתפשטות מלוכה זו כו' וכמ"ש במ"א וזהו כמו ענין חותם טבעת שבו גילוי רצונו כו' וד"ל. וזהו ואשר ניתן כתר מלכות בראשו שניתן ונמשך באותיות דסוס זה בחי' פנימית הרצון להיות רצון ותענוג למלוכה כו' שזה נק' כתר מלכות וכמ"ש אליהו כתר מלכות כו' עליה אתמר מגיד מראשית אחרית כו' וד"ל. והנה אחר שניתן כתר מלכות זה בסוס והסוס שרכב עליו המלך העלה אותו לבחי' הרוממות והגיאות הנ"ל עד שמסתלק מן הרשעים ושוכן רק על ישראל בלבד והוא נתינת הטבעת למרדכי היהודי כו' דהיינו להיות אוהב את יעקב ואת עשו שנאתי והוא גילוי הרצון לכנס"י דוקא ולשנא עוברי רצונו כו' וד"ל. והטעם שע"י טבעת דוקא כי הטבעת עגולה היא רומזת לבחי' מקיף וסובב כו' וכנס"י בבחי' מקיף וסובב שלהם המה דבוקים בעצמות אלקות והיינו למעלה מן הטעם ודעת כי הלא אנו רואים בחוש בישראל גם בפחות הערך הגם שיתענג מעושר וכבוד הרבה עכ"ז אין זה עיקר פנימי' רצונו ולא נתמלא כל עיקר רצונו בזה משא"כ בעכו"ם דזהו עיקר רצונם כו' והרי הישראל אינו מרגיש זה עפ"י איזה טעם ודעת אלא דבר זה הוא אצלם למעלה מן הטעם והשכל רק מצד שורש נשמתם למעלה דאע"ג דאיהו לא חזי מזליה למעלה חזי כו' וזהו שאמרה כנ"י שימני כחותם על לבך כו' ואמרו בזה"ק כחותם דאע"ג דאזיל הכא והכא דיוקני אשתאר בך פי' דיוקני היינו אותיות החותם שבו נשאר רשימו מבחי' פנימי' ועיקר הרצון כנ"ל וד"ל:

ח. וזהו ענין פורים בכלל. דהנה הטעם שנק' פורים הוא ע"ש הפור והפור הוא הגורל כו'. והענין הוא לפי שאנו רואים שכל הימים שהיו בני ישראל בסכנה מפני גזירת המן שנמשך הזמן כמעט משך שנה היו כולם בבחי' מס"נ ממש בכל יום ובכל עת ובכל שעה כי בכל שעה ושעה היו מוכני' למסור נפשם להריגה ולא לעבור דת ח"ו ולא עלה על שום א' מהם מחשבת חוץ ח"ו וזה הענין היה אצלם בודאי למעלה מן הטעם והדעת כי הנה עיקר ענין מס"נ הוא דווק' כשאינו עולה ע"פ הטעם והדעת ומ"ש בספרי היראה דאהבה ע"פ טעם ושכל נק' מס"נ זה אינו דאהבה במס"נ היא למעלה מן הטעם והשכל דוקא. ואפי' מי שמוסר נפשו על קדה"ש בפ"מ אם כוונתו בזה להשיג איזה דבר מה כמו ע"מ לקבל פרס וכיוצא הרי אין זה מס"נ אמיתית כי מה מסר נפשו הלא ירוויח בזה ריוח גדול מה שיקבל פרס וה"ז עד"מ שימסור האדם נפשו כדי למלאות נפשו בהון רב וכיוצא או שיגיע לשררה גדולה