מגיד

ומגבי' הקערה (רא"ש סוף פסחים, טוש"ע. אבל מ"ש בפסחים קטו, ב - קאי בסילוק הקערה שאנו עושין אחר אמירת הא לחמא, ודלא כמ"ש בשעה"כ). בבית הרב אין מגביהין הקערה ורק מגלין מקצת המצות.

הא - בצירי (מ"ח, סי' האריז"ל עיי"ש הטעם) ונמצא בכתוב בנקוד זה (בראשית מז, כג. יחזקאל טז, מג. דניאל ב, מג), אבל שם פירושו הנה, ולא זה.

הא לחמא כן הוא בסידור ר' עמרם גאון יוצר לשבת הגדול לר"י טוב עלם (הובא בתוד"ה למה פסחים קטו, ב) מחזור ויטרי, שה"ל ס' רי"ח, רמב"ם סוף הל' חו"מ, אבודרהם ועוד. ואף שאין זה אותו הלחם ממש אלא דוגמת הלחם - לישנא דקרא הוא (שמות טז, לב) למען יראו את הלחם אשר האכלתי (מ"א סתע"ג סקכ"ד עיי"ש).

והתקינו זה המאמר בל' ארמי כדי שיבינו גם עמי הארץ כי נתקן בעת שדברו כולם ארמית אבל לשנה הבאה בני חורין בלשון הקודש כדי שלא יבינו הבבלים ויחשבום למורדים במלכות (כלבו, וראה בשל"ה ביאור כ"ז ע"ד הסוד). ואין להקשות משאר ההגדה שהיא בלה"ק, ובפרט מזה דמה נשתנה שהוא שאלת התינוקות הוא ג"כ בלה"ק - כי חלק הגדה זה הי' כבר בזמן הבית כמובא במשנה (פסחים קטז, א), ולהעיר אשר בסי' רס"ג כל הפיסקא היא בלשון ארמי (אלא שהתחלת הפיסקא "הא לחמא - דמצרים" אינה שם) וברמב"ם רק לשנה הבאה (הראשון) הוא בלה"ק והשאר - ארמית.

ובמחזור וויטרי מוסיף בסוף הפיסקא דהא לחמא וכן בסוף מה נשתנה - ולועז. ובס' המנהיג מזכיר זה כמנהג שנתקבל כבר. וז"ל: ומה שנהגו ללעז שני המקראות הראשונים משום הכר ולפרסם הנס. ובכל בו: יש לועזים הא לחמא ומה נשתנה כדי שיבינו הנשים והקטנים ויש לועזים אף עבדים ומנהג יפה הוא כו' כי מה תועיל הבנת השאלה אם לא ידעו התשובה.

וליישב מנהגנו אשר אין לועזים כי אם מה נשתנה - ראה לקמן -

י"ל בפשיטות שמדקדקין אשר עכ"פ האומר הפסקא יבין את הנאמר על ידו. ומה נשתנה הרי שואלין התינוקות.

כל דצריך ייתי ויפסח. כלומר יבוא ויעשה סדר הפסח היינו מצה של מצוה ד' כוסות וכו' ועדמ"ש רז"ל (תענית כ, ב) ר' הונא כי הוה כרך ריפתא הוה פתח לבבי' ואמר כל מאן דצריך ליתי וליכול (אבודרהם).

לשנה הבאה כו' הבאה. אאמו"ר אמר הראשון - מלעיל, השני - מלרע (שיחות תרצ"א). - ראה רש"י בראשית כט, וא"ו. זח"א רסה, א. רמב"ם הל' תשובה ספ"ח.

מסלקין הקערה (פסחים קטו, ב) כדי שיתמה התינוק וישאל: עדיין לא קא אכלינן אתו קא מיעקרי תכא מיקמן ומתוך כך יבוא לשאול שאר הדברים (שם תוד"ה כדי).

ומוזגין לו כוס ב' וכאן הבן שואל (משנה פסחים קטז, א) כאן, במזיגת כוס שני, הבן שואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם אכילה (רש"י ורשב"ם שם) ומתוך כך ישאל ג"כ שאר השאלות ולכן מוזגין הכוס קודם אמירת ההגדה אף שאין צריך לאחזו בידו עד שיגיע ללפיכך (שו"ע רבינו סתע"ג ס"מ).

ומוזגין לו. תיבת לו - טעות הדפוס, ובסידור קאפוסט הראשון שהגיהו אדה"ז אינה וכן השמיטה בשו"ע שלו (שער הכולל, וראה לעיל פיסקא קדש).

הבן שואל. זה שהתינוק דוקא שואל מעורר למעלה הענין דכי נער ישראל ואוהבהו, כתוב המדבר בזמן דיצי"מ (שיחות חה"פ תש"ד).

הבן שואל מה נשתנה, בסי' הישנים הי' ג"כ גירסא: הבן שואל מה (שיחות חה"פ תש"ג אות ה).

ובז"ח תיקונים שבסופו (קיב, ד): בליל שימורים ... כד ייתי ליל פורקנא דילה [דשכינתא] אנהיר לה מ"ה דאיהו שמא מפרש בההוא זימנא בן שואל לאביו מ"ה נשתנה הלילה הזה כו'. עיי"ש.

מנהגנו אשר השואל מקדים לאמירתו מה נשתנה: טאטע איך וועל בא דיר פרעגען פיר קשיות.

- וגם אם אין לו אב אומר כן - וממשיך:

מה נשתנה כו' הלילות. וואָס איז אנדערש די נאַכט פון פסח פון אַשׁע נעכט פון אַ גאַנץ יאָר. די ערשטע קשיא איז שבכל הלילות אין אנו כו' שתי פעמים, אַשׁע נעכט פון אַ גאַנץ יאָר כו' צוויי מאָשׁ איין מאָשׁ כרפס אין זאַשׁץ וואַסער דעם צווייטען מאָשׁ מרור אין חרוסת. די צווייטע קשיא איז שבכל הלילות וכו'.

לאחר אמירת מה נשתנה כנ"ל ע"י הקטן שבמסובים - נהג כ"ק מו"ח אדמו"ר לחזור ולאמור - בלחש - מה נשתנה כו' (עם הקדמה הנ"ל) והעתקתה.

מה נשתנה כו' (משנה פסחים קטז, א).

אנו. האל"ף קמוצה.

מטבילין, מצה, מרור, מסובין, בסדר זה הוא במשנה שבירושלמי רי"ף ורא"ש (אבל שתי קושיות האחרונות חסרות שם. והגהת הב"ח ברי"ף צ"ע) בסי' רע"ג (בכת"י ב"מ) בסי' רס"ג, רמב"ם, טור, אבודרהם (מדמקדימין פי' קושית מטבילין לפי' שאר ירקות) זבח פסח למהר"י אברבנל, פע"ח, סי' האריז"ל, מ"ח ועוד. וכ"ה בהגדה הראשונה שבדפוס (שונצינו 1485). וזהו מתאים לסדרם בליל זה: טיבול (עכ"פ הראשון שהוא אינו אלא להתמי' את התינוקות), מצה, מרור, וקושית מסובין אינה בכלל הנ"ל, כי נתוספה זמן רב אחרי קושיות הראשונות, היינו כשחדלו מלאכול בהסיבה כל השנה. ולכן לא נזכרה במשנה וגמרא (הגר"א. ופירושו צע"ג, כי ברמב"ם הל' חו"מ פ"ח ה"ב הביא קושית מסובין וגם קושית כולו צלי, הרי דהיו שואלים מסובין גם בזמן ביהמ"ק) ולכן באה ג"כ בסוף כל הקושיות לכל הדעות. ועיין בפע"ח אשר סדר הנ"ל מתאים לסדר העולמות מלמטה למעלה: עשי' יצירה בריאה אצילות

אין להקשות א"כ לנוסח הרמב"ם למה לא נזכרה קושית מסובין בש"ס - ואינה קושיא, שהרי עכצ"ל שלהרמב"ם נשנית קושית מסובין (אם במשנה או בגמרא) - שהרי לא יחדש מעצמו בנוסח שהיו אומרים - מה שלא הובא בשום מקום!

ועוד י"ל בכהנ"ל, ובהקדם - שכמה שינוים ישנם בכת"י הש"ס - לא רק בהסדר, כ"א גם במנין הקושיות [יש שהושמטה קושית מרור, או צלי (אפי' בזמן שביהמ"ק קיים)].

והטעם י"ל, כי ע"פ דין אין מעכב לומר בדוקא כל הקושיות, ואפילו לא לכתחילה (פסחים קטו, ב: פטרתון לומר), ולכן הי' בזה מלכתחילה שינויי מנהגים, או שלא הי' מנהג קבוע בכלל

עד שלאחרי זמן (בזמן שביהמ"ק הי' קיים - כדמוכח מהרמב"ם) איחדו המנהגים ותיקנו לומר כל חמש הקושיות בכל מקום "שיהיו כל ישראל עושים מעשה א'",

וע"ד הפי' באתקין ר' אבוהו בנוגע לתק"ש (רה"ג בב"י או"ח סתק"צ).

שתי פעמים. אף שמטבילין ג"פ - טבילת המרור והחזרת דכורך כאחד חשיבי (ט"ז סתע"ה).

הלילה הזה מרור. אינו אומר כלו מרור מפני שאוכלים שאר ירקות, בטבול ראשון (תוד"ה הלילה פסחים שם).

שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל הלילה הזה כולו צלי (משנה שם) כן הי' שואל בזמן שביהמ"ק הי' קיים.

אינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות - כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה, משא"כ הסיבה שחיובה במצה, ומטבילין - שטיבול השני הוא במרור (מהר"ל).

ומחזירין הקערה ומגלין מקצת הפת, כי הגדה צ"ל על המצות, לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב).

עבדים היינו כי מתחיל בגנות מאי בגנות רב אמר מתחילה עע"ז ושמואל אמר עבדים היינו (פסחים קטז, א) והאידנא עבדינן כתרווייהו (רי"ף ורא"ש. ועיי"ש פי' ר"ח אבודרהם). וי"ג רב (סי' רע"ג) או רבא (הה"מ הל' חומ"צ פ"ז ה"ד. ועיין בד"ס לפסחים) אומר עבדים היינו וא"כ אתי שפיר מנהגנו כי הלכתא כרב באיסורי והלכתא כרבא (ומש"פ בס' אמרי שפר להנצי"ב - פיסקא מתחלה עע"ז - תמוה, שהוא סותר למ"ש ברי"ף, ר"ח, אבודרהם ורא"ש הנ"ל. ועכ"פ הי' לו להזכירם), ולכן הקדים מסדר ההגדה. עבדים היינו אף כי ענין המסופר בפיסקא מתחלה עוע"ז היו אבותינו קדם למאורע של עבדים היינו (אבודרהם).

עבדים היינו גו' אלקינו גו' ובזרוע נטוי', מיוסד על הכתוב (דברים ו, כא) ובהוספות התיבות אלקינו. ובזרוע נטוי' שאינם בקרא. וראה בפע"ח מ"ח וסי' האריז"ל הביאור - ע"ד הסוד ובסי' רבינו ז"ל נתבאר ע"פ דא"ח. ושייכות ובזרוע נטוי' לאלקינו מובן גם ע"פ מרז"ל אשר אלקים מורה על מדת הדין (ב"ר ספי"ב) וזרוע היינו יד שמאל (ברכות ו', א נזיר ג, ב).

לפרעה - מלך קשה - במצרים - שלא הי' עבד יכול לברוח משם (יל"ש רמז רסט).

משם - בכתוב נאמר ממצרים. וצ"ע טעם השינוי.

הרי אנו כו' משועבדים היינו לפרעה. כמובן אין הכונה לפרעה שבימי משה, אלא שכל מלכי מצרים נקראו בשם כללי: פרעה (רש"י תהלים ל"ד, א). ואף שבימי המשנה וסדור ההגדה כבר בטל מנהג זה (וכקושית האבודרהם. ולכן השמיט תיבת לפרעה בנוסח ההגדה) י"ל - לתרץ נוסח שלנו - שבטל מפני שביצי"מ ירדה מצרים מגדולתה. ואח"כ היתה בעליות וירידות וגם נכבשה ע"י אחרים. אבל אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים היתה נשארת בתוקפה (להעיר מיל"ש רמז רל: כשיצאו ישראל ממצרים בטלה מלכותן של מצרים כו' פרעה שולט מסוף העולם ועד סופו כו' בשביל כבודן של ישראל) וכל הנימוסים ומנהגי המלוכה היו נשמרים. וע"כ צ"ל כן לתרץ מה שהיו אומרים - גם לפי נוסח האבודרהם - משועבדים היינו במצרים, אף בזמן שבטלה מלכות מצרים.

ואפילו כולנו חכמים כו' וראי' לזה: מעשה ברבי אליעזר כו'.

כולנו נבונים כולנו יודעים ואין אומרים כולנו זקנים, וכ"כ בשבלי הלקט הובא בתניא רבתי. ובברית הלוי למהר"ש אלקבץ, אף שמיישב ב' הנוסחאות, אעפ"כ בהגדה שלו השמיט כולנו זקנים (שעה"כ). וכן אין תיבות אלו גם בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנ"ז (משא"כ בהגדה שבחיבורו), בזבח פסח למהר"י אברבנל, פע"ח, מ"ח, סי' קול יעקב, הגר"א.

מצוה עלינו לספר ביצי"מ (מכילתא סוף בא. זח"ב מא, א - אבל אין מוכרח שם דקאי על ליל פסח דוקא - רמב"ם הל' חו"מ רפ"ז סמ"ג מ"ע מ"א. ס' החינוך מ' כ"א. רבינו בריש הל' פסח ועוד).

ואף נשים חייבות במצוה זו (מדאורייתא - לדעת החינוך ולר"י בתוד"ה שאף מגילה ד. א. ועיין תוד"ה מי סוכה ל"ח, א - או מדרבנן. ראה ברכי יוסף סתע"ג ס"ק ט"ו ובשבח פסח בארוכה, וכן משמע דעת רבינו בשו"ע שלו סי' תעב סכ"ה. וגם בס' בית דוד דקס"ד דפטורים - וכן ס"ל להמנ"ח - חזר בו בספרו לחם הפנים. ראה ס' מגיד דבריו ס' מ"ב).

ואין מברכין על מצוה זו, וכמה טעמים נאמרו בזה: כי כבר יצא באמירת זכר ליציאת מצרים שבקדוש, מפני שנפטרת בקריאת שמע שמברכין לפני' ולאחרי', מפני שאין לה שעור ואפילו בדבור בעלמא יוצא, מפני שכולה ברכה ושבח ובפרט שתקנו בה ברכת אשר גאלנו ואין מתקנין ברכה לברכה, מפני שעושה המצוה בהפסק - אכו"ש וכו' - ואין מברכין בכגון זה וכמ"ש לענין ד' כוסות (רי"ף, שבלי הלקט, רשב"א, מע"נ, ש"פ) ועוד טעמים.

ואף שמצוה מן התורה להזכיר יצי"מ בכל יום ביום ובלילה (ברכות יב, ב. רמב"ם הל' ק"ש פ"א ה"ג. שו"ע רבינו או"ח ר"ס ס"ז ועוד) יש לחלק ביניהם, וגם מדאורייתא: א) דבכ"י יוצא גם בזכירה בלב ובעיון בעלמא (ראה מגילה יח, א. ובשאג"א סו"ס י"ג די"ל דכן הוא דעת הספרא, ואפילו לש"ס דילן שקו"ט שם, ושערי תירוצים לא ננעלו, וי"ל דרק מדרבנן חייבוהו בכ"י בדבור. ואכמ"ל), משא"כ בליל פסח שנאמר והגדת לבנך. ה"ה בדבור דוקא (ראה מנ"ח שם). - ב) בכ"י די בזכירה בעלמא וכל' המשנה. וברמב"ם: מצוה להזכיר יצי"מ, משא"כ בפסח שצ"ל ספור (מעשה נסים, שבח פסח, סי' מהרי"ד, מלבי"ם בא יג, ח ועוד. אבל ל"מ כן ברי"ף ורשב"א וכמ"ש במע"נ ומנ"ח שם). - ג) י"מ שבפסח נוסף שצ"ל בדרך תשובה לבן או לאחר (מנ"ח, ש"פ, וכ"מ קצת בס' החינוך. ועיין ג"כ שו"ת הרא"ש כלל כ"ד ס"ב. אבל ברי"ף, רשב"א, רמב"ם, שו"ע רבינו ועוד ל"מ כן. - ואולי אפ"ל שתלוי בשתי הגרסאות: במכילתא שהביא בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קנז כ': והגדת לבנך אע"פ שאינו שואלך כו' אין לי אלא בזמן שיש לו בן* בינו לבין אחרים מנין ת"ל כו'. אבל במכילתא דרשב"י כ': בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים** מנין ת"ל כו'). - ד) ספור יצי"מ דפסח נימנה במנין המצות וכנ"ל (ולהעיר אשר הרס"ג בה"ג ור"ש בן גבירול לא מנוהו במנין העשין שלהם. ועיין בזה בביאור על סהמ"צ להרס"ג לרי"פ פערלא מ"ע ל"ג) משא"כ הזכירה דכ"י, ונפ"מ לדינא (ראה מנ"ח שם, צל"ח ברכות שם. ערוך השולחן או"ח סו"ס ס"ז ועוד). - ה) זכירה דכ"י אינה לימוה"מ לדעת בן זומא (ברכות י"ב, ב) ולכ"פ (ראה ג"כ המשנה שם) הלכה כמותו. - ו) בליל פסח המצוה היא במשך כל הלילה (או עד חצות - לראב"ע) אף שכבר ספר בתחלת הלילה, משא"כ בכ"י - דאם הזכיר פ"א לא מצינו מצוה (וגם מדרבנן) להזכיר עוד. ועדיין צ"ע.

[הוספה לאחר זמן:

*) כן הוא בס' הרמב"ם והמכילתא דרשב"י (כשר, נ.י. ה'תש"ג) ע' סא (דלא כבמגדל עוז וס' המנוחה (שבהם הוא כדלקמן במדרשב"י) – שמזכירם שם. – וקרוב לומר שזוהי השמטת הדפוס בס' הרמב"ם והמכדר"ש).

**) דלגירסא זו צע"ג: לאחרי שאומר "בינו לבין עצמו", "בינו לבין אחרים" מיותר.[

מצוה עלינו לספר ביצי"מ. סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר: בהיותי קטן שאלני אבי למה אין מברכים על סיפור יצי"מ? ולא ידעתי. ואמר לי כי גם הוא נשאל ע"ז מאביו (אדמו"ר מהר"ש) ולא ידע, וא"ל אביו כי גם הוא נשאל ע"ז מאביו (אדמו"ר הצ"צ) ולא ידע, וא"ל אביו כי גם הוא נשאל ע"ז מאביו זקנו (אדמו"ר הזקן) ולא ידע, ודודו (אדמו"ר האמצעי) שהי' באותו מעמד השיב דעת הרי"ף כי כבר יצא בברכת הקידוש שנזכר בו יצי"מ, ויש תירוץ הרשב"א להיות כי מספיקה זכירה כל דהו. ואדה"ז הקשה ע"ז כי בליל פסח הרי צ"ל הגדה וסיפור. ותירץ כי הוא ע"ד שאין מברכין על ברהמ"ז "לברך ברהמ"ז" (שיחות חה"פ תרצ"ז).

וכל המרבה. ואפילו כהנים ולוים שלא נשתעבדו וגרים, וראי' לזה: מעשה בר"א ור' יהושע (לוי) וראב"ע (כהן) ורע"ק (בן גרים) ור"ט (כהן) (שמחת הרגל).

מעשה ברבי אליעזר. פיסקא זו ישנה כבר בסדר הגדה של רע"ג ונזכרת בתוד"ה דחשיב (כתובות ק"ה, א) וד"ה אמר (ע"ז, מ"ה, א). ובתוס' מציין מקומה לאגדת הפסח. ולע"ע לא מצאתי' בשום מדרש. וראה תוספתא ספ"י דפסחים מעשה כעין זו בר"ג בלוד שעסקו בהלכות הפסח כל הלילה כו'.

בר"א ור"י וראב"ע ורע"ק ור"ט. מקדים ראב"ע לרע"ק מפני שהי' ממשפחה מיוחסת ונשיא (תוס' כתובות שם). וי"ל דהא שמקדים רע"ק לר"ט (וכקושית התוס' בע"ז שם) הוא מפני שאירע זה בבני ברק שרע"ק הוא מרא דאתרא שם (סנהדרין לב, ב). ובכ"ז אינו מקדימו לר' יהושע, ומכל שכן לר"א, כי ר"י הי' רבו של רע"ק, משא"כ ר"ט שאף שהי' רבו אבל אח"כ (כן י"ל. ובזה יובן בטוב הש"ס כתובות פ"ד, ב) נעשה חברו (ראה סה"ד מע' ר"ט וש"נ).

לאחר זמן מצאתי י"מ הסדר ע"פ מרז"ל (ברכות מו, ב ותוספתא שם) סדר הסיבה גדול באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו. ועפ"ז הסיבו כאן הנשיא באמצע ר"א ור"י - רבותיו של רע"ק - למעלה מהנשיא, ורע"ק ור"ט למטה הימנו. ומזכירם בהגדה כסדר שהיו מסובים (מאיר עין על הגש"פ).

בבני ברק שם עיר (יהושע יט, מה). וי"ל דמזכיר שם העיר שעי"ז מובן הסדר שמונה אותם וכנ"ל. - ובתוספתא, הנ"ל מזכיר שהי' בלוד. וי"ל - להשמיענו שאף שהי' בלוד, וא"כ לא הי' קרבן פסח אז, בכ"ז עסקו בהלכות הפסח כל הלילה.

כל אותו הלילה גם ר"א וראב"ע אף דס"ל (מכילתא ס"פ בא ופסחים ק"כ, ב) דאכילת הפסח הוא רק עד חצות. וראה אמרי שפר שהאריך. במכילתא ס"פ בא: ר' אליעזר אומר ... צריכין לעסוק בהל' פסח עד חצות.

אמר ראב"ע (ברכות יב, ב ועוד). יש גורסין (ירושלמי ברכות פ"א ה"ו. שבלי הלקט השלם סי' רי"ח. הגדה שברמב"ם, מחזור רומא) אמר להם ראב"ע וא"כ הוא המשך פיסקא הקודמת - ואפילו לגירסתנו ג"כ, יש לפרש שהי' זה במסיבת בני ברק, - ומובן בפשיטות מה שסידרו משנה זו בהגדה, אף שמדברת בפ' ציצית שאומרים אותה בכל יום.

כבן שבעים שנה ולא זקן ממש, כי באת עליו שיבה ביום שמינוהו נשיא והוא בן שמונה עשרה שנה (ברכות כח, א), ולפי הירושלמי (ברכות פ"ד סוף ה"א) בן שש עשרה שנה. ולגירסת האבודרהם - בן י"ג שנה. (אבל נמצא בטוי זה גם במכילתא לשמות יג, ב. וביל"ש שם כבן פ' שנה. ושניהם בר' יהושע).

כבן ע' שנה, שהשתדלתי עם אנשי החכמה לא זכיתי לדעת הרמז לחיוב אמירת כו' (פיה"מ שם). או זכיתי - נצחתי (הרע"ב).

למען תזכור (דברים טז, ג).

להביא הלילות בגליון כתב יד מינכען של הש"ס הגירסא "כל להביא הלילות". ובשום מ"א לא מצאתי לע"ע "כל ימי חייך להביא הלילות".

וחכ"א וחולקין על בן זומא וס"ל דאין מזכירין יצי"מ בלילות (ראה נ"כ המשנה. פע"ח שער חהמ"צ פ"ו) ויש מפרשים דחכמים מוסיפים על ב"ז ולכ"ע מזכירין יצי"מ בלילות (זבח פסח, של"ה, צל"ח ועוד) ולכאורה גם לפירוש זה מחולקים הם, דלבן זומא הם ב' חיובים: אחד ביום ואחד בלילה, וכמו ק"ש. אבל לחכמים הוא חיוב א' שזמנו ביום ובלילה. ואכ"מ.

ברוך המקום כו' (כן היא הגירסא בסי' של"ה, יעב"ץ, הרש"ר) עתה הוא מתחיל לדרוש פסוקים, ואומר ברוך המקום כו', כאדם הדורש ואומר "בשם ה'" ואח"כ מתחיל לדרוש (אבודרהם). הרי כאן ד' ברכות כנגד ד' פסוקים הכתובים במצות ההגדה, שהיא מצות עשה וטעונה ברכה, אלא שנפטרת בק"ש שמברכין לפני' ולאחרי', ומתוך חיבתה רמזו עלי' אלו ד' ברכות (שבלי הלקט).

המקום. מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו (ב"ר פס"ח, ט).

כנגד ד' כו'. (ע"פ הירושלמי פסחים פ"י ה"ד, מכילתא ס"פ בא) כ"ה בהגדת הרמב"ם, זבח פסח, סי' של"ה, יעבץ, הרש"ר ועוד. ובירושלמי "טפש" במקום "תם" ועוד כמה שינוים.

חכם, רשע, תם, שאינו יודע לשאול. סדר המקראות אינו כתיב כך, ומזכירם כדרך חכמתם: חכם ואחריו רשע שגם הוא חכם ומתוך זדון לבו מרשיע ואחריו תם שיש בו קצת חכמה לשאול (אבודרהם).

חכם מה הוא - אומר כו' רשע מה הוא - אומר כו' רמז: האדם מה הוא ומהותו הוא מגלה באמירתו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר בחה"פ).

מה העדות - צוה ה' אלקינו אתכם (דברים ו, כ) אתכם כלומר אתם שיצאתם ממצרים שהי' הדבר אליכם אבל, על כרחך, שאינו מוציא עצמו מן הכלל, כיון שאומר אלקינו (מחזור ויטרי).

ולהעיר אשר בירושלמי, מכילתא ורמב"ם הגירסא כאן אותנו במקום אתכם. וכן הוא בהגדה הראשונה שבדפוס.

ואף אתה אמר כו' - מלבד מה שכתוב בפרשה, (עבדים היינו - שכבר הובא בהגדה לעיל), אמר לו אתה עוד שאר הלכות הפסח, עד הדבר האחרון שבו, שהוא אין מפטירין כו' (זבח פסח).

אין מפטירין (פסחים קיט, ב) אין נפטרין מן הסעודה, לאחר שאכל הפסח, באכילת קנוח סעודה (הרע"ב).

להעיר אשר בירושלמי תשובה זו היא לבן תם. בשמחה"ר מביא נוסח שזהו תשובת בן רשע.

מה העבודה (שמות יב, כו).

ואף אתה - מלבד התשובה שבפרשה שם - הקהה כו' (זבח פסח).

בעבור זה (שמות יג, ח). כתוב בפרשת שאינו יודע לשאול, אבל בו נדרשות רק התיבות בעבור זה, אבל "לי ולא לו" דרש ברשע וכאלו אומר אם אינו ענין לשאינו י"ל תנהו ענין לרשע (זבח פסח. אבודרהם).

לי ולא לו. במכילתא הוא בלשון נוכח: ולא לך אלו היית כו'. וכנראה מפני כבוד המסובין עשה מסדר ההגדה שינוי זה.

מה זאת - עבדים (שמות יג, יד).

את פתח לו, גדל צער האב, וכראותו שאין מענה בפי בנו, תשש כחו כנקבה, על דרך דרז"ל (ע"פ ואם ככה את עושה. שמחת הרגל).

פתח לו. מל' הכתוב (משלי לא, ח) פתח פיך לאלם.