מגיד (המשך2)

בשבעים (דברים י, כב).

ועתה שמך גו'. קשה למה הביא הסיום דפסוק זה (ובספרי אינו), ועוד דהי' לו להביא מבראשית (מו, כז) כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (מע"נ. ותירוצו צ"ע). וי"ל דהכתוב בשבעים נפש גו' עיקרו בא להדגיש איך שמועטים היו בירידתם למצרים ועל כוונה זו מורה סיום הכתוב: ועתה שמך גו'. ולכן הביא בעל ההגדה פסוק זה דוקא וגם סיומו ועתה שמך גו'.

ויהי שם לגוי מלמד. במח"ו, אבודרהם, של"ה, יעבץ קו"י גריס כאן לגוי גדול, אבל בסי' רס"ג, רמב"ם, מהר"ל, סי' הרש"ר נשמטה תיבת גדול. והטעם י"ל: הציון הלז נדרש על מלת גוי בלבד. ועוד דרש המגיד על מלת גדול מה שאמר הכתוב ובני ישראל גו' (ז"פ). וכיון שאין מלת גדול נדרשת כאן - לדעת אלו - השמיטוה.

מצוינים - מסומנין, שלא שינו את שמם לשונם דתם ומלבושיהם (ז"פ).

ובנ"י (שמות א, ז).

ורב כמ"ש ואעבור גו' רבבה גו' (יחזקאל טז, ו-ז).

ואעבור עליך. פסוק זה קבעוהו מסדרי ההגדה באמצע הגדת ליל פסח (שעה"כ ענין פסח סוף ד"א. פע"ח שעחהמ"צ פ"א. מ"ח. סי' האריז"ל - ותימה על היעבץ שכותב שהוא ואביו, החכם צבי, היו אומרים פסוק זה אבל לא נמצא בשום ספר). והנה כמה נוסחאות ישנם בזה: א) ואעבור עליך בא אחרי ותמלא הארץ אותם, קודם דרשת ורב כמש"נ (מ"ח. סי' הרש"ר). ב) אחרי עירום וערי' (קול יעקב, יעבץ). ג) נוסחת רבינו (וכ"ה גם בהגדות הספרדים בח"פ ומגי"ד) ובשמחה"ר כתב שכן היא נוסחת האריז"ל.

והטעם לסדור רבינו י"ל, ע"פ דרך הפשט: א) ואעבור גו' אין לו שייכות לדרשת גדול עצום. וגם לא מצינו שיביא בעל ההגדה פסוקים ממקומות שונים בדרשה אחת. ב) סידר הפסוקים כמו שהם כתובים בקרא. והספור ואעבור עליך מבאר ענין ורב, כמו שמסיים בדמיך חיי, וכמש"נ (שמות א, יב) וכאשר יענו אותו כן ירבה.

וירעו אותנו (דברים כו, ו) - המשך הדרשה בפרשת ארמי אובד אבי. וכן לקמן בפסוקים: ונצעק, ויוציאנו.

וירעו - דלכאורה מה בא להוסיף על ויענונו. וע"כ פירוש וירעו שכל כוונת המצרים (ולא רק מה ששמו עליו שרי מסים) היתה למצוא עצה איך להרע לישראל. וע"ז מביא ראי' כמש"נ הבה.

הבה נתחכמה (שמות א, י).

וישימו עליו (שם א, יא).

ויעבידו גו' וימררו גו' (שמות א, יג-יד). פסוק וימררו לא מצאתי לע"ע, בשום נוסח הגדה אחר. מלבד בסי' תפלה למשה להרמ"ק משמע דגם הוא גריס לי' בהגדה ואין לברר בשינויי גירסאות הספרי, כי המדפיסים, התחל מדפוס הראשון ויניציא ש"ו, השמיטו מן הספרי (וכן מן היל"ש) כל ההגדה. - בספרי הנדפס עם פי' המלבי"ם נדפסה גם ההגדה ובה הפסוק וימררו, אבל איני יודע מי הוא המצווה לעשות זה. - אבל נוסחת רבינו מוכרחה היא, דהנה כוונת בעל ההגדה בדרשותיו היא, לבאר ולפרט יותר את הענינים ע"פ מש"נ במק"א. וכשבא להספור איך שנתנו על ישראל עבודה קשה, הרי ביאורו מפורש, בכתוב דוימררו, מה היתה עבודה זו ואופנה, ומובא בו גם הבטוי עבודה קשה. ובודאי הביאו בעל ההגדה ולא הי' מסתפק בקרא דויעבידו, שאין בו אלא הודעה כללית בלבד, שהעבודה היתה בפרך - ובפרט אשר "בפרך" זה, ר' אלעזר מפרש אותו בפה רך (סוטה יא, ב), ולפי"ז אין מדבר כתוב זה בעבודה קשה כלל (ודברי האמרי שפר בפיסקא זו - צע"ג ולכאורה גם סותר דברי עצמו). ומה שנשמט פסוק זה בשאר הנוסחאות, י"ל: סופרי כת"י הראשונים של ההגדה (והספרי) רשמו בקיצור ויעבידו מצרים גו' בפרך. וכוונתם היתה על תיבת "בפרך" השני' שבסוף פסוק וימררו. ובא מעתיק שלא שמש כל צרכו וכשהעתיק עד תיבת "בפרך" הראשונה - עמד. ולא שם לבו שגם פסוק שלאחריו מסתיים בתיבה זו.

ונצעק (דברים כו, ז).

ויהי בימים (שמות ב, כג).

וישמע אלקים (שם ב, כד).

ענינו זו פרישות דרך ארץ. ענינו מל' עינוי, ופרישות ד"א קרוי' ענוי (בראשית לא, נ. יומא עד, ב).

פרישות ד"א. כי גם לזה נתכוון פרעה בגזרתו וכספור רז"ל (שמ"ר פ"א, יב. וראה ג"כ ס' הלקוטים ע"פ וכאשר יענו אותו).

כמש"נ וירא (שמות ב, כה) כמה מפרשים הקשו שאין מפסוק זה שום ראי', ותרצו באופנים ורמזים שונים. - ולכאורה כוונת הדורש מובנת בפשיטות, כי הראי' כמש"נ מתייחסת לתיבת וירא, ולא לדרשת זו פרישות דרך ארץ, שהיא אינה באה אלא במאמר המוסגר. וכאלו אמר: וירא את ענינו כמש"נ וירא אלקים גו', אלא שדרך אגב מפרש מהו ענינו. ועד"ז הוא ג"כ לקמן במ"ש ואת לחצנו זה הדחק כמש"נ כו' ובמורא גדול זה גילוי שכינה כמש"נ כו' - שאין הראי' על פירוש התיבות לחץ, ובמורא גדול, אלא על הענין (ועי"ז סרו תמיהות המפרשים שם) - ופי' התיבות בא במאמר המוסגר. ואין להקשות דא"כ הי' לו להביא בפסקא זו רק התיבה וירא, ולעשות פסקא בפ"ע ענינו זו פרישות ד"א - די"ל דתיבת וירא בפ"ע הוא דבור מקוטע.

עמלנו אלו הבנים. שהם כחו ואונו של האדם וכמש"נ (בראשית מט, ג) כחי וראשית אוני (מח"ו). ודרז"ל (שבת לב, ב) איזה הן מעשה ידיו של האדם הוי אומר בניו ובנותיו (שבה"ל).

כמש"נ כל הבן (שמות א, כב) - ראי' על הענין (ולא על הפי'), שגזרו על הבנים.

לחצנו זה הדחק. מלת לחץ תאמר על מעיכה גופנית, ועל אונס ונגישה בעשית איזה דבר וזהו הנקרא בדבריהם ז"ל דוחק. ואומר שכאן הוא כפירוש השני, שלא די שהעבידו אותם אלא שגם לא היו נותנים להם מנוחה בעבודתם וכמש"נ (שמות ה, יג) והנוגשים אצים (ז"פ).

וגם ראיתי (שמות ג, ט) - ראה לעיל פיסקא כמש"נ וירא.

ויוציאנו ה' (דברים כו, ח).

מלאך, שרף, שליח. חילוק מדריגות אלו ראה: רמב"ן ובחיי (שמות יב, יב), ז"פ, מהר"ל, אלשיך, סי' קול יעקב, יעבץ, הגר"א. בלקו"ת ד"ה להבין מ"ש בהגדה ס"ג: מלאך, שרף, שליח - עשי', יצירה, בריאה.

ולא ע"י שליח. בסי' רס"ג יש כאן הוספה: לא ע"י הדבר, אלא כו'. וצע"ק מזהר (ח"א קיז, ב).

בכבודו ובעצמו (כן הוא בסי' האריז"ל, אבודרהם, ז"פ, סי' של"ה, יעבץ) - מלכות דאין סוף ועצמות דא"ס שלפני הצמצום (כתבי כ"ק אדמו"ר נ"ע).

ועברתי (שמות יב, יב).

ועברתי בארמ"צ אני ולא כו' ולא אחר. ברמב"ם אינו וכן בשבה"ל כתב שרבו לא אמרו אבל נמצא הוא, לגירסתנו, בספרי וכן בסי' האריז"ל, ז"פ, מהר"ל, אלשיך, של"ה, יעבץ.

אני ולא מלאך - הובא ונתבאר בזהר (ח"א קיז, א).

אני הוא ולא אחר - (כ"ה בכל הנ"ל, לבד מספרי שאינו שם) - מה בא למעט עוד, ראה: מהר"ל, אלשיך, יעבץ, לקו"ת שם.

זה הדבר כו' זו החרב כו' זה הדם. הקשו המפרשים למה ייחד ופרט ג' מכות אלו ובסדר זה דוקא - ולפענ"ד י"ל דמבאר הגדולות אשר עשה: הרג את ממונם (מקניהם). גדולה מזו - הרג את בכוריהם (חרב). ועוד גדולה מזו - גם באלקיהם עשה שפטים, שלקה היאור שהיו עובדים לו כמרז"ל (שמ"ר פ"ט, ט).

הנה יד (שמות ט, ג).

כמש"נ וחרבו (דה"א כא, טז) - הרי מצינו לשון נטוי' במכת חרב (שבה"ל. ז"פ), והיא החרב שהרג בה את הבכורות (ז"פ. שמחה"ר).

ובמורא גדול - (לשון מראה. וכן ת"א ות"י ובחזונא רבא) - זה גלוי שכינה - בלילה בעת מכת בכורות וגאולת ישראל (שבה"ל אבודרהם).

כמש"נ או הנסה (דברים ד, לד) - הרי שהי' מורא גדול. ותיבות זה גילוי שכינה הם מאמר המוסגר, כנ"ל. וסרה תמיהת המפרשים.

ואת המטה (שמות ד, יז).

ובמופתים זה הדם. מכה הראשונה מעשר המכות, שמונה אותם בסמוך - כ"פ רוב המפרשים. אבל הכלבו מפרש: לא מכת היאור קאמר, אלא מאשר היו המים לדם ביבשת כאשר עשה האותות לעיני העם, שע"י אותו האות האמינו בו כל ישראל. - ובתפלה למשה פי': הוא הדם שהי' יוצא מגופם (של המצריים) במותם. - ולשני פי' אלו צ"ע, דא"כ הי' לו, לבעל ההגדה, לפרש כוונתו.

ונתתי מופתים - עשן (יואל ג, ג).

באמירת דם - ארור). באמירת עשר - יוסיף יין. לשון המ"ח - בשנויים קלים. אלא שמה שאינו שייך לעשי' - הקיף בחצע"ג.

והזעם "שבה" (בה"א ולא באלף).

המשמח לכך) (גם תיבת לכך מוקפת) - כ"ה בכמה דפוסים. ולפענ"ד כצ"ל.

וצע"ג מפני מה לא כתב שצריך להטיף באמירת דצ"ך עד"ש באח"ב, וכמ"ש בשו"ע (תעג ס"נ) וסי' של"ה וכן הוא המנהג. ואין לומר דנכלל במ"ש באמירת עשר מכות - שהרי מסיים עשר שפיכות, וא"ת כנ"ל, הי' לו לומר יג שפיכות (ובמ"ח אין התיבות עשר שפיכות וי"ל כנ"ל).

ואין ליטול באצבע לשפוך כ"א בכוס עצמו (פע"ח שחהמ"צ פ"ו. מ"ח. סי' האריז"ל. של"ה. ש"פ).

ויכוון. אדמו"ר בסידורו אין דרכו לבאר מה שיכוון, ומה שביאר כאן, נ"ל שהוכרח בזה, מפני שארז"ל (ברכות נא, ב) אין מברכין על כוס של פורעניות ובס' פסח מעובין (הובא בח"י ס' תע"ג סקל"ז) כתב דיש שופכין היין הנשאר ושוטפין הכוס משום שנזכר שם המכות. וראה בד"מ הובא בשו"ע רבינו (תע"ג ס"נ) אשר טז' השפיכות הם כנגד חרבו של הקב"ה מלאך הממונה על הנקמה (יעויין בזה מעבר יבק מ"ג פ"ט). ולהוציא מכל הנ"ל צריך לכוון שהפורעניות האף והזעם הוא על היין ששופך לתוך כלי השבור, ומה שנשאר בתוך הכוס הוא יין המשמח (יעויין שעה"כ).

ושופך כו' ע"י כח הבינה. הפירוש: ושופך, ע"י כח הבינה, מהיין שבתוכו (שיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר).

ד"א ביד - סתם מורה לכה"פ: מכה אחת. כשהוסיף - חזקה - ה"ז - שתים.

ובאותות - לשון רבים. ה"ז - שתים.

ר"י הי' נותן בהם סמנים. לדעת סדר המכות. כי בתהלים (עח, קה) לא נמנו בסדר זה. ותאמר אין מוקדם ומאוחר בתורה, על כן בא להודיענו סדרם (שבה"ל ואבודרהם. ועיי"ש עוד טעמים. וראה מנחות - צו, א - ר"י אומר שלא תטעה כו').

דצ"ך עד"ש באח"ב. באמירת תיבות אלו ישפוך ג' שפיכות, ורק אח"כ מוסיף יין בכוס.

בסי' קול יעקב העתיק מכתהאריז"ל סוד תיבות אלו. ראה בתוי"ט אבות (פ"ה מ"ד) וסי' יעבץ פי' התיבות ע"ד הדרוש.

ניקוד תיבות אלו שוה בכל הנוסחאות שראיתי. ועדיין לא מצאתי טעם לניקוד זה דוקא.

ר"י הגלילי, ר' אליעזר, ר' עקיבא (מכילתא בשלח יד, לא). בהגדת הרמב"ם ליתא. אבל ישנם בסי' רע"ג, רס"ג, מח"ו, ז"פ, סי' האריז"ל וכו'.

ר' אברהם בנו של הרמב"ם כותב (הועתק בס' מעשה רוקח) אשר הרמב"ם לא הביא הנ"ל בנוסח ההגדה לפי שהוא בלתי מפורסם בכל המדינות ולא הכרחי, אבל "אמירת זה מנהגנו ומנהג קדמונינו אבא מארי ז"ל והקודמין לו וחכמי המערב".

נ' מכות, ר' מכות, ר"נ מכות. אבל כולם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים, ונחלקו למינים רבים על הים (פיה"מ אבות פ"ה מ"ד). וא"כ אינו חולק על מ"ש באדר"נ פל"ג (ולנוסחא אחת כ"ה גם במשנה אבות פ"ה) דעשר מכות הביא על המצרים בים (ז"פ).

בס' תפלה למשה מפרט החמשים מכות, ר' ור"ן מכות.

ויאמרו החרטומים (שמות ח, טו). אף שנאמר במכת כנים, אבל, פשוטו של מקרא הוא, שמזה נוכחו החרטומים, אשר כל המכות אצבע אלקים היא (ז"פ).