כורך

כורך (פסחים קטו, א). לדעת הלל הזקן: בזמן שיש פסח אינו יוצא אלא א"כ כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד. בזמן שאין פסח אינו יוצא ידי חובת מצה - שהוא מן התורה - אלא אם אוכלה בפ"ע. ואינו יוצא ידי חובת מרור - שתקנוהו חכמים זכר למקדש - אא"כ כורכו עם מצה ואוכלן ביחד (כמו שעשה בזמן ביהמ"ק). נמצא יש עליו, בזמה"ז, חיוב מצה שני מדרבנן, לדעת הלל. ולא נפסקה הלכה לא כהלל ולא כחבריו וצריך לצאת ידי שניהם. (שו"ע רבנו סתע"ה ס' טז-יח ובאחרונים ובס' שבח פסח האריכו).

ויטבול כו' ובהסיבה, כיון שאנו עושין זכר למקדש כהלל, והוא הי' טובל ומיסב (שו"ע רבינו סתע"ה ס' יט-כ).

ויטבול בחרוסת - רק החזרת ולא המצה. והמדקדקין בזהירות ממצה שרוי', אין טובלין ורק נותנין מעט חרוסת יבשה על החזרת ומנערין אותה אח"כ ממנה. וכ"ה מנהג בית הרב.

ויאמר זה. לכאורה זה יתור לשון הוא. ואולי מדגיש שיאמר דוקא בנוסחא זו. היינו בהשמטת התיבות זכר למקדש כהלל, ובהוספת התיבה פסח.

כן עשה כו' הי' קיים כו' פסח כו'. כ"ה בסי' קול יעקב. וכ"כ גם בח"י, באה"ט ומשנה ברורה (וע"פ הוספת הט"ז) אלא שהם השמיטו תיבת הי' (הראשונה) וכן אינה בשו"ע רבינו סתע"ה סי' יח. וראה לקמן בזה.

וי"ל בדיוק נוסחא זו: א) אין אומרים זכר למקדש כהלל, כמו שא"א באכילת מרור זכר למקדש. - ובפרמ"ג (סתע"ה מש"ז סק"ז) מפרש האמירה - להודיע שהוא רק זכר למקדש אבל בזמה"ז אין יוצאין בכריכה. וכיון שאומרים זה אחרי שכבר אכל מצה ומרור ויצא י"ח, ע"כ שכונת הפרמ"ג - שההודעה היא להזהיר שלא יטעה לשנה הבאה לומר שהלכה כהלל, ויטעה שהלל ס"ל שגם עתה יוצא בכריכה, וישכח שאשתקד אכל מקודם מצה, ויזכור שאמר זכר למקדש. והוא דוחק גדול. - ובפרט שבכורך הוא כפל לשון קצת, דמיד אומר: כן עשה הלל בזמן שבהמ"ק כו'. ובין הברכה והכריכה אין להפסיק במה שא"צ, כנ"ל (ובמשנה ברורה סתע"ה ס"א בבה"ל רוצה לדחות כל האמירה לאחר שיאכל - מטעם זה). וביחוד לדעת אדה"ז, שלהלל לא יצא ידי חובת מרור אלא בכורך, כנ"ל.

עוד זאת שע"י אמירה זו יבוא לטעות שאין הכריכה אלא לזכר. ובאמת - רק עתה יוצא י"ח מרור להלל, וצריך לצאת גם לדעתו, כנ"ל (משא"כ להפרמ"ג, דהוא לשיטתו שבזה"ז גם להלל יוצא י"ח מרור כשאוכלו בפ"ע. וא"כ לא הוי אלא לזכר).

ב) שביהמ"ק הי' קיים. וכ"ה בסי' קול יעקב, הרש"ר, שמחה"ר. אבל לרבינו צ"ע כיון שבאמירת פ' הקטורת הנוסחא שלו היא: אתה הוא כו' בזמן שביהמ"ק קיים. וכ"כ לעיל: פסח שהיו כו' שביהמ"ק קיים.

אבל בסי' קו"י והרש"ר - בכל הנ"ל איתא: הי' קיים. - בסי' יעבץ ושל"ה אין לתיבת הי' בכל ג' מקומות אלו.

ג) כורך פסח מצה ומרור - דלדעת המפרשים (מלבד הרמב"ם בהל' חו"מ פ"ח ה"ו. אבל עיי"ש בלח"מ) כן עשה הלל. ואם ישמיט פסח, ידבר שקרים בספורו. - ומה שהקשה בח"י, דא"כ איך יאמר: כן עשה הלל, ואין פסח בידנו. י"ל, דתיבת כן נמשכת למטה, והיא התחלת ענין: כן עשה הלל כאשר יספר. ולא הוצרך לסיים וכריכתי זכר לזה (אף שאינו דומה ממש), כי מבואר הוא, וכנ"ל שממעטין בדיבור בין הברכה להכריכה. או י"ל כן - כמו שאני כורך המרור ואיני אוכלו עתה בפ"ע, כן - עשה הלל, לכרוך המרור. - ובפרט, שלשיטת אדה"ז, הכורך עיקרו בא בשביל חובת אכילת מרור.

עשה הלל בזמן שביהמ"ק הי' קיים. כל ימי הלל היו בפני הבית - וא"כ, לכאורה, התיבות בזמן כו' מיותרות. ובש"ס אינם. ואולי אפ"ל שהוא להדגיש, שדוקא מפני שביהמ"ק הי' קיים עשה כן, משא"כ בזמה"ז לא יצא י"ח מצה בכריכה.

על מצות (במדבר ט, יא) והוא כתוב בפסח שני. ולא הביא ממ"ש בפסח ראשון (שמות יב, ח) ואכלו את הבשר גו' ומצות על מרורים יאכלוהו, כי אדרבה, מיתור תיבת יאכלוהו שבפסוק זה ילפינן דאוכל פסח אף שאין לו מצה ומרור (מכילתא שם), וגם פשוטו של מקרא זה משמע כמ"ש הרמב"ן שם, כי  מצות נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצווה עם מרורים יאכלוהו לבשר. וא"כ אין ראי' שצריך לכרוך גם עם מצה, לולא שבא הכתוב בפ"ש וממנו נלמוד גם לפ"ר (ראה רש"ש שם). - אבל הרשב"ם משמע דגריס בש"ס הפסוק דפ"ר, וכמ"ש בהגהות הר"ב מרנשבורג.