סדר הגדה

סדר הגדה. פעם אמר לי אאמו"ר: יוסף יצחק מ'דארף טראכטען - (במשך הסדר) - אַף זיין אַ מענטש וועט דער אויבערשטער העלפן. בפרט בעת פתיחת הדלת. ניט בעט קיין גשמיות בעט רוחניות (שיחות חה"פ תש"ב).

סדר ההגדה. ראה במשנה פסחים פ"י, מכילתא פ' בא, תלמוד בבלי וירושלמי שם וכו'. סדר הגדה בצורה קבועה נמצא כבר בסידור ר' עמרם גאון, סי' רס"ג, ברמב"ם, מחזור ויטרי ועוד, הביאור ע"ד הסוד בפע"ח וסי' האריז"ל.

יהא כל אדם חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר והגדה, ולא יהא הדבר קל בעיניו, אף אם כמה דברים יש בסדר שנראה בעיני האדם שאין הקפדה בהם, ישכיל בדעתו לקיים שאין שום דבר ריק בהן (מהרי"ל).

יש מקום לומר שאין הגר חייב בפסח לפי שלא הי' לא הוא ולא אבותיו במצרים, דומה למאמרם גר אינו קורא שאינו יכול לומר נשבע ה' לאבותינו (בכורים פ"א מ"ד. אבל עיין רמב"ם שם) לזה אמר (במדבר ט, יד) וכי יגור אתכם גר ועשה פסח, אתכם הוא כאחד ממנו ויציאתנו ממצרים הייתה גאולת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא הי' בנגלה הי' בנסתר כי שורש הקדושה אחד הוא, וכשהיו אבותינו במצרים הייתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים ואם ח"ו הייתה כללות הקדושה נטבע אין תרופה לענפים והצלת העיקר נוגעת גם לענפים (אור החיים במדבר שם).

השם "הגדה" - בפסחים (קטו, ב). הגדה ע"ש והגדת לבנך, וי"מ הגדה שהוא ל' הודאה ושבח להקב"ה על שהוציאנו מארמ"צ כמו שמתרגם בירושלמי הגדתי היום לד' אלקיך שבחית יומא דין. וכן תרגמו ר' סעדי' בערבי (אבודרהם). ויש גורסין אגדה באל"ף (ראה ד"ס לפסחים קטו-קטז. תוד"ה אמר ע"ז מה, א. ובכמה ראשונים).

יסדר על שולחנו כו', בפע"ח וסי' האריז"ל בשינוי לשון קצת. וראה ג"כ שו"ע רבינו סי' תע"ג סכ"ו.

יסדר על שולחנו קערה. בטור ושו"ע (סי' תע"ג ס"ד) מבואר שגם עתה מביאין הקערה רק אחר שתית כוס ראשון, ורק שולחנו יהי' ערוך מבעוד יום (ר"ס תע"ב). בסי' קול יעקב משמע דהקערה יסדר על השולחן קודם הליכתו לביהכנ"ס וקודם אמירת סדר קרבן פסח. וכ"מ קצת בשל"ה ריש מס' פסחים. אבל בסי' הרש"ר כתב: "כשיבוא לביתו (אחר תפלת ערבית) ישמח ויאמר כו' ותכין הקערה עם המצות כנ"ל סידורו".

וכן אנו נוהגין לסדר הקערה בלילה וקודם קידוש, וכדמוכח גם מסידור רבינו שכתב ע"ד הקערה בין סדר ק"פ לקידוש. וכ"כ גם בפרמ"ג מש"ז סתפ"ו. ומ"ש במשנה (פסחים קיד, א) מזגו לו כוס א' כו' הביאו לפניו מטבל כו', י"ל כפירוש ר"ח (הובא שם בתוס') דהיינו הביאו את השלחן, וזהו דוקא בימי חכמי הש"ס שהיו להם שלחנות קטנים לפני כאו"א ולא היו מביאין השלחן עד אחר קדוש משא"כ בדורות האחרונים. ועיין תוד"ה שאין (פסחים ק, ב).

סדר הגדה. יסדר על שולחנו. הי' אצלנו בירושה הכוס לקידוש של רבנו הזקן ובו שיורי היין (שנקרשו) שקידש בו לאחרונה. והיו מעמידים אותו על השלחן בעת הסדר, עד שעל פי סיבה נאבד. כן קערת הכסף שהיא עתה על השלחן היא של רבנו הזקן.

בדרך כלל לא הי' בבית רבה"ז עשירות בכלי כסף. אין די טיעפע יאָרען פון רבי'סטווע (לאחרי שכבר נהג בנשיאות כו"כ שנים), אספו החסידים ביניהם סכום מסוים, מכל משפחה לקחו לא יותר ממטבע פולנית ששווי' הי' בערך ג' עדשי (שעורות?) כסף ובזה קנו מתנה לרבנו הזקן קערה זו וכן מנורה. - כן הי' לרבנו הזקן "הדס" שנתן לו הרב המגיד "אַ מתנה פון רבי'ן - הבעש"ט - מיט וריח לו כלבנון".

גם קופסת-טאבאק של כסף הייתה אצל רבה"ז מתנת בעל תשובה אחד (אף שבכלל לא קבל רבה"ז מתנות). ויאמר: אבר אחד ישנו באדם ואינו בעל תאוה וגם אותו רוצים להלעיטו (אן שטאפן) תאוה! ויפריד את מכסה הקופסא, שהייתה כסף מלוטש, והשתמש בה בתור מראה לכוון התפלין שתהיינה מונחות במקומן (שיחות חה"פ תש"ב).

כוס קידוש הנ"ל ושיורי היין שבו - הם שקידש רבה"ז בשבת האחרונה בכפר פּיענא (שיחת י' אייר תרצ"א).

קערה. בבית הרב מסדרין המצות על מפה ולא על קערה. מלבד האדמו"ר המסדר המצות על טס של כסף.

בג' מצות. שאלו אנשי קירואן למר רב שרירא גאון למה לוקחין ג' מצות בלילי פסחים לא פחות ולא יותר, והשיב להם רמז מן התורה הוא לג' סאין שאמר אברהם לשרה לעשות מהם עגות כו', וגמירי אותו זמן פסח הי', וי"א זכר לג' הררי עולם אברהם יצחק ויעקב (מעשה רוקח טז, נח).

הישראל ועליו הלוי כו'. ראה הביאור בפע"ח וסי' האריז"ל. ונוהגין להפסיק במפה בין מצה למצה, והטעם מבואר בסי' קול יעקב. וכ"ה ג"כ בתפא"י סוף מסכת פסחים (תוספות חיים).

יסדר כו' הישראל ועליו כו'. "אצלנו הסדר ישראל לוי כהן, יל"ך - ורומז ג"כ שהוא כבר מהלך בעבודתו - ולא כל"י. בכלל: המצות - רומזים לכלים, מה שמניחים על המצות - לאורות. ולכן נוהגים לקחת מצות כפופות - בית קבול, שזהו ענין כלי האמיתי" (שיחות פסח תרח"ץ).

הערה מהמלקט: בסידור האריז"ל הסדר - יל"ך. בפע"ח שחהמ"צ פ"ו - כל"י. עפ"י הנ"ל שהמצות - כלים וששת המינים - אורות, יש לבאר ג"כ מה שרבים נתחבטו להבין הסדר שהמינים צ"ל מונחים על המצות דוקא וכו'.

הזרוע כו' הביצה. כי צ"ל שני תבשילין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה (פסחים קיד, ב) ואמרינן בירושלמי שמנהג לקחת זרוע וביצה (ביעא בלשון ארמי) כלומר בעא רחמנא למיפרק יתנא בדרעא מרממא (כל בו הובא בב"י, אבודרהם). יש שכתבו דלוקחים ביצה משום שעושים זכר לאבילות דחורבן ביהמ"ק. וצע"ק דמוכח במשנה ובירושלמי דגם בזמן בהמ"ק היו לוקחים שני תבשילין ואז לא עשו זכר לאבלות. וא"כ נצטרך לומר אשר מאות שנים לקחו מין אחר לזכר החגיגה ואחר החורבן שינו מנהג זה.

הזרוע. נוהגין לקחת חלק מצואר עוף. כן מדקדקין שלא לאכול הזרוע אח"כ - כל זה הרחקה שלא יהא כל דמיון לקרבן פסח. ומטעם זה הנה כבוד קדושת מו"ח אדמו"ר מסיר כמעט כל הבשר מעל עצמות ה"זרוע".

הביצה. מבושלת עד שתתקשה.

גם כשחל ע"פ בשבת לוקחים הביצה זכר לחגיגה (ודלא כמ"ש באבודרהם) אף שלא קרבה חגיגה אז (תוד"ה אחר פסחים קיד, ב).

תחתיהם באמצע המרור. לכאורה הי' צ"ל המרור בקו שמאל כי הוא בחי' גבורות. אך הוא מפני שהמרירות מעורר המשכת רחמים רבים, כאשר תשתפך במר נפשו ויבוא לידי מרירות גדולה איך שהוא רחוק מאלקות עי"ז מעורר בחי' רחמים רבים (לקו"ת שה"ש ד"ה קול דודי, ס"ב).

החרוסת. זכר לטיט שנשתעבדו בו אבותינו. ונותנין בה דבר של קיוהא (פסחים קטז, א) זכר שהיו שיני ישראל קיהות מקושי השעבוד (ב"ח סתע"ג). ועושין אותה מפירות שנמשלה בהם כנסת ישראל (תשובות הגאונים הובאו בתוד"ה צריך שם) ואח"כ מרככין אותה במשקה אדום זכר לדם מכה הראשונה (ירושלמי פסחים פ"י סה"ג). - וכל דבר שטובלין בו קרוי חרוסת (מחזור ויטרי).

סי' אל החרוסת: חרושת אבן חרושת עץ בלשון אשכנז: איפ"ל בארי"ן ניס"ן אינגב"ר צימרנ"ד, ובלה"ק: תפוחים אגסים קידה אגוזים וקנמון (פע"ח שחהמ"צ פ"ו). אבל זה מכמה שנים אשר מנהגנו לא לקחת קידה וקנמון מחשש תערובת חמץ.

נקרא שמו חרוסת - זכר ללבינה שהיא מעשה חרסית (מרדכי לפסחים סדר הגדה הקצר - בשם הירושלמי).

הכרפס. נוטריקון ס' פרך כלומר ס' רבוא עבדו עבודת פרך (אבודרהם. מהרי"ל). ואנו נוהגין ליקח בצל (או תפוח אדמה). ועיין מ"א סתע"ג ס"ד ובאחרונים.

ותחת המרור החזרת שעושין כורך, מחמת שינוי הלשון, דבתחילה קורא אותו מרור ואח"כ חזרת (וכ"ה ג"כ בפע"ח, מ"ח, סי' קול יעקב, סי' הרש"ר), יש נוהגין שלא ליקח מין אחד למרור ולכורך, ואפילו במקומות שנמצא סאלאט אינם עושים הכל מן סאלאט, וטעמם אולי אין בקיאין בחמשה מינים שבמשנה (פסחים לט, א) לכן יוצאים אכילת מרור בירק מר. ולא דקו דא"כ יש לאכלו בלא ברכה, וכמ"ש בשו"ע אדה"ז ס' תע"ג סל"א. אבל באמת מצוה להדר אחר חזרת (פסחים שם), דהיינו סאלאט, שעיקר המצוה בה (שו"ע סתע"ג ס"ל) ואין חילוק בין מרור לכורך. והא דשינה בלשונו הוא כי אם הי' כותב ותחת המרור המרור שעושין כורך (ועדמ"ש בשו"ע אדה"ז סכ"ו) היו טועים לומר שלכורך יותר טוב ליקח המין הנקרא במשנה מרור, ובאמת מצוה בחזרת (שער הכולל). והתירוץ תמוה, דא"כ גם עתה יש מקום לטעות, דלמרור יותר טוב ליקח מרור שבמשנה. ולהוציא מכל טעות הול"ל: "תחתיהם באמצע החזרת ותחת כו' ותחת החזרת החזרת שעושין כורך". ואולי יש לתרץ שינוי הלשון, כי הנה התבות "מרור", "חזרת" כמה רמזים ע"ד הסוד בהם - וכמ"ש בפע"ח וקהלת יעקב - ורמזי תיבת מרור שייכים יותר לבחינת מרור שעל הקערה ורמזי תיבת חזרת - לכורך. ולכן בשו"ע אדה"ז שהוא יותר ע"ד הנגלה לא קפיד לשנות, וצ"ע. - ואנו נוהגין ליקח חזרת (סאלאט) ותמכא (חריין) שניהם-הן למרור והן לכורך.

אין אנו נוהגין ללבוש קיטל להסדר. וכן אין מקפידין לאיזה רוח יהי' מקום מושבו.