ספריית חב"ד ליובאוויטש

קלב

[י"ד שבט תש"ד]34

בבקשה לבאר, גם ע"פ נגלה הענין דחזרת משניות בעל פה.

הרב מנחם זאב הלוי גרינגלאס

מאנטרעאל, קאנאדא

* * *

תשובה. במענה על שאלה זו, וכדי לעורר עוד הפעם על גודל ערך חזרת משניות בע"פ ואופנה, הנני מעתיק בזה - עם איזה הוספות - מה שכתבתי מכבר לאחדים מחברי חברת "משניות בעל פה" אשר ע"י "מחנה ישראל".

ע"פ מרז"ל (ספרי פ' נשא ובמד"ר פ"ז) אין מזרזין אלא למזורזין, באתי בזה להזכיר עוד הפעם, ע"ד השתתפותם בחזרה בעל פה את הששה סדרי משנה, באופן שאר ע"י כל החבורה יחד יושלם, במשך שנה, למוד כל הששה סדרים ויחזרו אותם בכל שעות הפנאי: בלכת בדרך וברחוב, בשבת בחנות ובמשרד, אם רק הוא מקום שמותר לדבר שם בדברי תורה. וכמו שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר שליט"א ביסדו חברה זו, וז"ל: השעה אומרת אז מען מוז מטהר זיין דעם אויר... טהרת האויר איז דורך אותיות התורה... עס איז זייער נויטיג אז אידען זאלען לערנען משניות בעל פה... און חזר'ן די משנה'ס בכל עת ובכל מקום... דאס איז ניט קיין מפלגה זאך אדער א שיטה זאך... עס איז אן ענין כללי וועלכער איז נוגע דעם כלל ישראל און איז א שמירה.

עוד אמר בעת הגרלה הראשונה (א"ח השבועות ה'תש"ב): די משנה משניות וואס מען וועט חזר'ן וואו מען וועט זיין און אין וואס פאר א פלאץ מען וועט זיין, וועט באלויכטען די פארבינדונג פון ישראל מיט קודשא בריך הוא.

ובעת ההגרלה השני' (טו"ב סיון ה'תש"ג) וז"ל: אמר רב בנאה (ויק"ר פכ"א) לעולם ישקיע אדם עצמו במשניות שאם ירתק יפתחו לו אם תלמוד לתלמוד אם להגדה להגדה... דורך דעם וועט אים רעכט ווערן הן בהלכה והן בהגדה, ווייל משנה איז אותיות נשמה.

ובעת ההגרלה השלישית (כ"ז סיון ה'תש"ד): יעדער חבר זאל אויף זיך נעמען אויסלערנען די משניות בע"פ... אל יהי דבר זה קל בעיניך: יעדע משנה בע"פ האלט א עולם ומלואו.

* * *

ולבאר בקצרה ענין חזרת משניות בע"פ גם ע"פ נגלה מיוסד על מרז"ל, אבוא בזה על הסדר בחלקי ענין זה, והם:

א. ערך האויר וטהרתו.

קיום הגוף וחבורו עם הנפש, אשר אז האדם חי' הוא, תלוי - ע"פ רצון המפליא לעשות שהוא המקשר נשמה וגוף - בשתים(א) בדם, הנעשה מהמאכלים ומשקים שאכל ושתה, ובואיר אשר האדם נושם (ב), וכידוע אשר זהו תפקיד הסימנים - הושט והקנה (ג).

והנה אף ששניהם - אויר ואכילה ושתי' - מוכרחים לחיי האדם בכ"ז חלוקים הם בזה אשר האכו"ש הם רק במזנים ידועים,

- ואמרז"ל (יומא עה, ב) בתחלה היו ישראל דומין כתרנגולין שמנקרים באשפה עד שבא משה וקבע להם זמן סעודה, וברמב"ם (הל' דעות רפ"ד) לא יאכל אדם אלא כשהוא רעב ולא ישתה אלא כשהוא צמא -

משא"כ הנשימה שהיא תמידית (ע"ד הרגיל), עד שארז"ל אשר עד שבעת ימים(ד) אפשר שיחי' אדם בלא אכו"ש (רמב"ם הל' שבועות פ"ה ה"כ) אבל בלא נשימה הנה לשעה קלה מת הוא (ראה נ"כ שו"ע אה"ע סי' י"ז סל"ב שו"ת צ"צ חאה"ע סי' סח-ע ובמקומות שציין בשד"ח כללים אות כ' ס"ק קח - שיעור שעה קלה זו כמה היא).

ממילא מובן אשר כיון שע"י האכו"ש הוא קיום הגוף וחבורו עם הנפש, צריכים האוכלים ומשקים להיות מתאימים לתפקיד זה. ועוד זאת - אשר איכותם משפעת על איכות הגוף בכללו וקשורו עם הנפש בפרט, וכמרז"ל בזה (ברכות מד, ב) כל ירק חי מוריק וכל קטן מקטין וכל נפש משיב את הנפש וכל קרוב לנפש משיב את הנפש, ואמרו חכמינו ז"ל בטעם איסור אכילת בע"ח הדורסים וטורפים שזה מוליד אכזריות בלב האוכל (רמב"ן עה"ת ויקרא יא, יא ועוד).

עוד זאת: גם מאכל אשר לולא מחשבת האדם או דבורו לא הי' נאסר - וכמו השוחט לשם הרים (חולין לט, ב) וכיו"ב - פועל הוא להוליד מזג רע באדם האוכלו. וכמו שמצינו באלישע אחר (רות רבה ג, יג) שאכלה אמו, כשהיתה מעוברת, מתקרובת ע"ז, וזה גרם שיצא אחר לתרבות רעה.

ואין לומר שבאחר הי' זה בתור עונש ולא מצד הטבע, דהרי אם אחר לא עשתה איסור באכילתה, ואדרבה עוברה שהריחה מאכילין אותה (יומא פב, א) ומצוה היא עושה (ה).

- דדחק גדול לומר שהי' אביזרייהו דע"ז באופן כזה דיהרגל ואל יעבור. וגם מהלשון נתנו לה מאותו המין ואכלה משמע דצריכים היו לתת לה -

ולכן צ"ל, שאף את"ל שיש בזה ענין של עונש, יש כאן גם ענין טבעי, בזה שהמאכל האסור מוליד באדם האוכלו תכונות מיוחדות, אלא שבכל זה במקום שיש פקו"נ מצוה עליו לאכול את המאכל ואף שיגרום לעצמו מזג רע עי"ז,

- כי הרי המאכל לא נשתנה ובטבעו ואיכותו עומד הוא אלא שאדם זה המסוכן הותר באכילתו. ובפרט אשר גם בנוגע להחולה הרי פקו"נ דוחה האיסור ולא מתירו (רמב"ם הל' שבת רפ"ב וש"נ בנ"כ. ומ"ש בצפנת פענח - להגאון מראגאצאוו - על הרמב"ם שם צ"ע. ואכ"מ)(ו) -

ובדוגמת דבר כמו שחותכין אבר בשביל הצלת כל הגוף(ז).

ובכלל - אם המאכל דבר אסור הוא, נפש האדם חותה ממנו ואין אכילת הגוף אכילה, אף אם אכל בלא הודע, וכפסק הדין ברמב"ם (תרומות פ"י ה"י ע"פ הירוש' תרומות פ"ו ה"ב).

ואם אכו"ש כך, הרי כ"ש וק"ו אשר האויר צ"ל מתאים נקי וזך, הן בגשמיותו הן ברוחניותו, למען יוכל האדם להיות בריא ושלם בגשם וברוח. וכמו שהורונו רז"ל דוגמאות כוללות בזה: אוירא דארץ ישראל מחכים (ב"ב קנח, ב) אויר מגדל משכח (סנהדרין קט, א).

ובפעולות האויר על הגוף ובריאותו, בב"ר (פל"ד): אוירא דתמן... כד ינוקא מתיליד... טושין מוחי' דלא יכלוני' יתושי'. ובזהר (ח"ג י, א): בריין משניין בחזווייהו משינויא דאוירא כפון כל אתר ואתר. - אף שבשני מקומות אלו יש לפרש אויר -אקלים.

וכמו שמצינו אויר במובן זה במאמר (ב"ר שם) ברית כרותה לאוירות, שפי' אקלים. - ובש"ס לא מצאתי, לע"ע, אויר במובן אקלים.

ב. טהרת האויר על ידי אותיות התורה

והנה פעולות האדם על העולם אשר מסביב לו הוא ע"י מעשה דבור או

מחשבה - ומצינו בהלכה כמה ענינים(ח) שבהם מחשבה עושה פעולה גם בדבר שמחוץ לאדם החושב -

מיוחד בהם הדבור, אשר הנושא אותו ומעבירו מן המדבר אל השומע הוא האויר.

ומובן אשר דבור טוב עושה רושם טוב באויר ודבור רע עושה רושם רע. וכבר האריך הרמב"ם בביאור סוגי הדבור בפירושו על המשנה (ספ"א דאבות) וכל המרבה דברים מרבה חטא. ומתוך דבריו מבואר - וכנראה בחוש - אשר סוג דבור המאוס או האסור מעוטו מצוי בבית הכנסת ובבית המדרש ורובו מצוי בשוקים ברחובות וכיו"ב.

היוצא מזה, אשר גם התיקון בטהרת האויר נחוץ הוא ביותר מחוץ לביהמ"ד, אף שלפעמים גם אויר ביהכ"נ וביהמ"ד צריך טהרה וזיכוך.

ומובן אשר טהרת האויר גם היא צ"ל נעשית ע"י דבר העושה פעולה באויר, דהיינו ע"י דבור הטוב שהוא נרשם באויר, והבלא מפיק הבלא. ובפרט - הוא ע"י דבור אותיות התורה, אשר בהם ארז"ל (רמב"ם סוף הל' ק"ש ע"פ ברכות כב, א) אין דברי תורה מקבלין טומאה אלא עומדין בטהרתן לעולם שנאמר הלא כה דברי כאש נאום ד' מה אש אינה מקבלת טומאה אף ד"ת אינם מקבלין טומאה.

- ולהעיר ממרז"ל (סנה' לט, א) עיקר טבילותא - שהוא לטהר הטמא - בנורא הוא -

* * *

ג. חזרת אותיות התורה בעל פה דוקא.

והנה אמירת אותיות התורה בביהכ"נ ובביהמ"ד יכולה להיות הן בע"פ הן מתוך הכתב,

אף שבכל אופן צ"ל בדבור דוקא, וכמרז"ל (עירובין נד, א) פתח פומיך קרי פתח פומיך תני כו' מוציאהם בפה.

משא"כ בחוץ וברחובות, וע"פ רוב גם בבית מסחר וכיו"ב, אשר שם דוקא נחוצה טהרת האויר ביותר וכנ"ל, ואין זה מקום מנוחה ומקום ספרים ללמוד מתוך הכתב, לכן צ"ל מן המוכן אצל כאו"א אותיות התורה בעל פה לחזור עליהם בכל עת ובכל מקום שמותר לדבר שם בד"ת.

והנה ארז"ל (גיטין ס, ב) דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בע"פ. ואף שהרמב"ם לא הביאו, גם יש אומרים שאין האיסור אלא אם מוציא אחרים ידי חובתן ע"י אמירתו,

- יעויין רמב"ם הל' כלי המקדש פ"ו ה"ז, ועיין בבלי (וירושלמי) יומא ע, א, ות"י שם, תענית כח, א, תוד"ה דברים, תמורה יד, ב. וכבר האריכו בזה בטושו"ע ונ"כ או"ח סי' מ"ט. ובשד"ח חלק הכללים מע' דלת אות מד ובפאת השדה מע' דלת כלל ד' ציין לאחרונים המדיינים בזה -

אבל בשו"ע או"ח סי' מט פוסק שאסור לאמר בע"פ אם לא שהוא דבר השגור בפי הכל.

ולכן כשלומד בע"פ דבירם שבתשובע"פ אין בזה פקפוק לכל הדעות.

ד. חזרת משניות - דוקא - בע"פ.

והנה אף שבכללות כל התושבע"פ העיקר הוא השגת והבנת הדין וההלכה (אלא שצריך ג"כ להוציאה בדבור פה דוקא, וכנ"ל), ואם אומרה ואינו מבין אינו נחשב לו ללימוד (מג"א שו"ע או"ח ס"נ ס"ק ב') משא"כ בתושב"כ אשר אף עם הארץ מברך ברכת התורה אף שאינו מבין אפילו פי' המלות,

בכ"ז חלוק ישנו בתלמוד גופא בין משנה ומה שבא לאחר המשנה, וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לפיה"מ וז"ל: והיו דבריו במשנה דבר קצר וכולל ענינים רבים כו' ואולם לא היו אלו הברייתות כולם כצחות דברי משנה ולא כתיקון עניני' וקוצר מלי' כו' וכל הבא אחרי' כו' לא שם לבו ומאודו אלא להתבונן בדברי המשנה כו' - עיי"ש שהאריך - אשר מובן מזה שבמשנה העיקר הוא הדקדוק בלשונה (אלא שצריך להיות בהבנה דוקא וכנ"ל במג"א) ושמירת אותיותי', כי כלול בה כל האמור בברייתא וכו' וכמאמר אלפא (תענית כא, א) דכל מתניתא דר' חייא ור' אושעיא פשיט לה ממתני'. ויתרה על זאת בירושלמי (פאה פ"ב ה"ד): כמה הלכות נאמרו למשה בסיני וכולהן משוקעות במשנה. וחלק השני בתלמוד הוא הנק' - בכלל - פירוש המשנה (מבוא התלמוד לר"ש הנגיד) היינו שעיקרו הבנה והסברת הטעמים וכו'.

ולכן מובן אשר גם חזרה בע"פ, שענינה כנ"ל טהרת האויר ע"י אמירה בדבור אותיות התורה - שייכת יותר במשנה מבגמרא, שהחילוק בין אחד לחברו הוא: אמירת אותיות - או הבנת הענין (אף שבשניהם צ"ל אמירה והבנה).

ה. ערך מיוחד שיש לכל הנ"ל בזמננו עתה.

והנה בדורות דעקבתא דמשיחא, כאשר קרב קץ גלותנו, ערך מיוחד וענין נוסף במשנה ע"פ מרז"ל (ויק"ר פ"ז, ג) אין כל הגליות האלו מתכנסות אלא בזכות משניות.

- עוד אמרו חכמינו ז"ל (האריז"ל. הובא במדרש תלפיות ענף אפוד): כשדנין אותו (את האדם) לגיהנם קורא לכל שבט ושבט שיצילהו משם ואין קול ואין עונה וכשקורא לאשר משיב לו אשר קראת מימך משנה(ט) אם אומר לו הן מיד מוציא אותו מגיהנם בזכות המשנה, עכ"ל. - מובנת שייכות שני ענינים אלו, גיהנם וגלות, כי הם מחליפים זה את זה וכמרז"ל (ב"ר פמ"ד, כא) א"ל (הקב"ה לאברהם) במה אתה רוצה שירדו בניך בגיהנם או במלכיות. וכן הוא בזוהר (ח"ב פג, ב). ובמילא דבר המציל מאחד מהם מציל גם מהשני, וכדאיתא שם בזוהר -

ולבאר קצת, ע"פ נגלה(יוד), הטעם שקבוץ גליות הוא ע"י המשניות דוקא, י"ל: מובן אשר בכדי שיהי' קבוץ גליות צ"ל הסרת ותקון הסבות שגרמו לגלות. והודיעונו רז"ל (יומא ט, ב) אשר חורבן בית שני הי' בעון שנאת חנם (מדה כנגד מדה: מפוזר ומפורד בין העמים - ע"י הפירוד שהי' ביניהם). עוד זאת: כיון שהגאולה מגלות בבל לא היתה גאולה שלימה (סוטה לו, א. ועיי"ש בפירש"י ד"ה ליעשות) על כרחך צ"ל שגם הסיבה שגרמה לחורבן הראשון לא הוסרה ונתכפרה כולה. וסיבה זו היא - שלא ברכו בתורה תחלה. היינו - כמו שביאר הר"ן (נדרים פא, א) - שאף שהיו עוסקין בתורה תמיד, הקב"ה שהוא יודע מעמקי הלב פירש שלא היתה חשובה בעיניהם שלא היו עוסקין בה לשמה והיינו לא הלכו בה (שאמר הנביא) כלומר בכונתה ולשמה, ועל זה אבדה הארץ חרב ביהמ"ק וכו'.

ולכן כדי שיזכו ישראל לקבוץ גליות צ"ל: א) שיברכו בתורה, שתהי' חשובה בעיניהם. ב) אחדות הנפרדים, היפך משנאת חנם - פירוד המאוחדים. ושני תנאים אלו הם מתקיימים בעסק המשנה.

כי הנה בשלשת חלקי התורה: מקרא, משנה, גמרא - בחלק המקרא אין חידוש באחדות, כי אין שם מקום כל כך לפירוד, כיון דאינו נוגע בפסקי דינים והלכה למעשה.

וגם בהבנה - הרי, כנ"ל, אין זה העיקר בתושב"כ, וגם אם אינו מבין מברך ברכת התורה.

כן אין חידוש כשמברכים ונזכרים על ד' בלמוד חלק תורה זה כיון שכמה פעמים הולך ונשנה: ויאמר ד' וידבר ד' גו'.

- עוד י"ל בשלילת המקרא בנדו"ד, כיון שאין חלק זה הוא המבדיל בין ישראל לאו"ה, כ"א תושבע"פ וכמרז"ל במדרש (שמ"ר רפמ"ז) וגם הצדוקים מודים בו, משא"כ תושבע"פ -

כן הגמרא שהוא הפלפול במשנה הבנת טעמי' וכו' שכל אחד מעמיק בזה ומבין כפי שכלו והשגתו ומחוה דעתו, הרי בהשקפה ראשונה אין ניכרת האחדות שבין החולקים ואדרבא מתחלה נעשו כאויבים זל"ז, ואת והב הוא בסופה דוקא (קדושין ל, ב) - (ופסק הדין הלכה למעשה כשהוא בהסכם כולם יחד, ה"ה בכלל המשנה כמ"ש בשו"ע לרבינו הזקן הל' ת"ת רפ"ב) -

וגם הלימוד הוא דוקא להבין הענינים בשכל אנושי ולא רק מפני שקבלה היא.

שונה משני חלקים אלו היא המשנה העוסקת בפסקי הלכות למעשה וצריך להבינה (גם לפי דעת הסוברים - רמב"ם רי"ו. כמשנ"ת בקו"א לרבינו הזקן שם - שאין ידיעת טעמי' מוכרחת) ובכל זה הכל מודים בכל האמור בה, ואין בזה חלוקי דעות - שלכן כל הטועה בדבר משנה חוזר (סנהדרין לג, א)(יא). ועי"ז גופא שהכל מסכימים לדין אחד, אף שאין דעותיהם שוות, מראים הם אשר ד' הוא שנתן לנו תורתו ותורה אחת לישראל גוי אחד. ובפרט אשר חכמי המשנה "עיקר פסקי הלכות שלהם לא הי' ע"פ הכרעת שכלם רק ממה שקבלו איש מפי איש עד משה" (רבינו הזקן תו"א ד"ה ואלה שמות סס"ו).

* * *

והשי"ת יזכנו לראות ב"ב בקבוץ גליותינו ע"י משיח צדקנו שנאמר בו ונחה עליו רוח גו' רוח גו' והריחו ביראת ד' גו דמורח ודאין (סנהדרין צג, ב).

קלב

נדפסה בקובץ ליובאוויטש, חוב' ד ע' 63. תשובות וביאורים ע' 13. וע"פ האמור בסוף האגרת שלפנ"ז נשלחו שתיהן יחד. בעת הדפסתה בקובץ ליובאוויטש (שלהי קייץ תש"ד) עובדה מחדש בהוספות (ראה גם לעיל אגרת פה) ולכן מעתיק בה גם משיחת כ"ז סיון תש"ד. (א) ממרז"ל (סוכה נג, א) שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר, אין להביא ראי' דגם בשינה תלוי חיות האדם (ולא רק שהיא תנאי המאפשר האכו"ש והנשימה), דשם לא בא לומר אלא דבטבע האדם אשר, במשך ג' ימים, על כרחו יישן ואינו מדבר בתנאי חייו. ונמצאת השינה היפך האכו"ש, דגם באכילה אם נשבע שלא יאכל (ז' ימים) מלקין אותו ואוכל, אבל באכילה הטעם הוע מפני שימות אם לא יאכל (ועיין ר"ן שבועות פ"ג) ולא מפני שעל כרחו יאכל, כמובן. ובחילוק זה יש להסביר דעת הירושלמי (הובא בכס"מ הל' שבועות פ"ה ה"כ) דבשבועה שלא אוכל ז' (מ"ש בכס"מ ג' - הוא ט"ס וצ"ל ז'. וכבר העיר ע"ז במנ"ח מצוה ל') ימים אינו אוכל לאלתר, ועל כרחך לומר דס"ל להירושלמי דחלה השבועה ודלא כמו בשינה, אף שגם באכילה הרי נשבע על דבר שאי אפשר לו לקיימו (עיי"ש בכס"מ). והסברא בזה היא, דבשבועה שלא אישן ג"י אי האפשריות היא בשינה גופא, משא"כ באכילה. דוגמאות לדבר: בכתובות (כו, ב): האשה שנחבשה ע"י נפשות דאסורה לבעלה ישראל (ע"פ שיטת רש"י ותוס') אף שהוא ריצוי שמחמת פחד - וכקושית הרמב"ן (הובא בשט"מ) - והטעם (עיין צמח צדק חידושים על ש"ס משנה דף צד וקך, וש"נ) שהאונס אינו על הבעילה גופא. - ברמב"ם הל' יסוה"ת (פ"ה ה"ו): אם עבר ונתרפא - במקום סכנה - בע"ז שפ"ד וג"ע עונשין אותו אבל אם עבר עליהם באונס אין עונשים אותו (שם ה"ד). ואחד הטעמים (בס' אוהלי יוסף סוף דיני קידוש השם בשם חמדת שלמה חאו"ח סי' לח) דפועל ע"י אונס לא מיקרי מעשה כלל משא"כ בחולי מסוכן, בשעת מעשה עושה ברצון. - בחו"מ סי' שפח: אנסו אנס להראות ממון שלו והראה של חברו חייב, אבל אם אנסו באונס ממון (ש"ך שם ס"ק כ"ב, וש"נ.

ועייג"כ הפלאה כתובות יט, א על תוד"ה דאמר) להראות ממון חברו פטור. ועייג"כ צפנת פענח מהד"ת ריש ח"א בזה. ואכמ"ל. אבל בפדר"א (פי"ב) איתא דהשינה היא "מזונו ורפואתו וחיים" של האדם, עיי"ש. ועייג"כ מדרש תהלים סי' כה (ותוד"ה אמת ברכות יב, א) "הפועל הזה עושה מלאכה כל היום ונפשו יגיעה עליו ושחוקה ושחרית היא חוזרת לגופו ברי' חדשה". - ובכ"ז חלוקה היא השינה מאכו"ש ונשימה, בזה שהיא שב וא"ת וענין שלילי מצד האדם. (ב) וי"ל אשר זהו כוונת מרז"ל (ב"ר ספי"ד) על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא - בדוגמת הברכה על אכו"ש. (ג) עיין לקו"ת סוף הביאור דלבבתני שזהו ג"כ ענין ב' חללי הלב. (ד) בס' אור שמח הראה רמז לזה מיומא (ד, ב) למרק אכו"ש שבמעיו לשומו כמלאכי השרת. - והוא תמוה שהרי שם היתה פרישה של ששה ימים ולא שבעה כמש"נ (שמות כד, לז) וכמרז"ל (שם ג, ב) זה בנה אב כו' טעון פרישת שש. (ה) בירושלמי (חגיגה פ"ב סוף ה"א) איתא דעברה על בית ע"ז והריחה וריח זה גרם לאחר. וא"כ אפ"ל דלהירוש' הוא בדרך עונש. אבל בתוד"ה שובו (חגיגה טו, א) נראה דגריס בירוש' כמו שהוא ברות רבה הנ"ל. (ו) צע"ק בל' אדמו"ר הזקן (אגה"ק סי' כו) שכותב "שאכל לפקו"נ שהתירו רז"ל ונעשה היתר גמור". ואולי מפני הנ"ל תיבת גמור מוקפת ובכמה דפוסים אינה. (ז) ע"פ המבואר דהא דמאכל אסור מוליד מזג רע הוא ענין טבעי (אף אם איסורו אינו מצד טבעיותו וגשם המאכל, אלא כמו תקרובת ע"ז בעובדא דאמו של אחר, כי לא חילקו הפוסקים בין איסור לאיסור) ובמילא אין נפ"מ אם גם יש פקו"נ בדבר - מבואר פס"ד הט"ז וש"ך (יו"ד סוף סי' פא) דמינקת שאכלה דבר אסור לא תניק את התינוק אף אם אכלה בהיתר משום פקו"נ. וכן מובן שאין לחלק בזה בין איסור ע"ז החמור ואיסור חזיר וכיו"ב. ואדרבה, אם בע"ז שהתורה אסרתו רק מפני כוונת האדם, גם במקום פקו"נ שהותרה אכילתו מוליד מזג רע - עאכו"כ חזיר וכיו"ב שאיסורו בא מצ"ע וגשמיותו. (ובתורה שלמה ח"ח מלואים סי' יב נשאר בצ"ע בשתי אלה). (ח) הדוגמאות בזה יש לחלק לסוגים: א) למעלה מכולם ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה אף שאין שם דבור ומעשה כלל. וכמו נדבות קדשים (שבועות כו, ב. רמב"ם הל' מעה"ק פי"ד הי"ב. דמוכח שם שהבהמה נתקדשה ע"י מחשבתו, ולא רק שעל האדם חל חיוב לקדש הבהמה בפיו ולהביאה נדבה. וצע"ק מלשון רש"י תוס' וכו' רפ"ב דמעילה שכתבו "משהוקדשה בפה") הפרשת תרומה (שבועות שם.

רש"י ד"ה ובמחשבה גטין לא, ב. ועיין בתוד"ה ובמחשבה - בכורות נט, ב דללשון אחר ברש"י בעי דבור. ובשער המלך תרומות פ"ד הט"ז שקו"ט בדעת הרמב"ם) להחשיב אוכלין למאכל אדם (טהרות פ"ח מ"ו ומוכח שם דהיינו מחשבה ולא דבור מדמסיים "חשב עליו חרש". וצ"ע בתויו"ט ותפא"י ספכ"ה דכלים) ועוד. - ב) הפעולה נעשית ע"י מחשבה. אבל אין המחשבה פועלת אלא אם כן באה בשעת עשי'. וכמו המחשב בקדשים שצ"ל בשעת עבודה דוקא, אבל נחשב הוא ללאו שאין בו מעשה (רמב"ם פסוה"מ פי"ג ורפי"ח וש"נ. ובמל"מ שם רפי"ג מ"מ פלוגתת הראשונים אם סגי במחשבה. ועיין בשטמ"ק ב"מ ספ"ג ישוב כמה סתירות בענין זה). - ג) הפעולה נעשית ע"י מחשבה וע"י מעשה, שניהם יחד דוקא. ולכן לוקה על לאו כזה מפני המעשה. אבל אין אדם יכול לפעול בשל חבירו בענין כזה (לדעת תוד"ה אין יבמות פג, ב). וי"ל הטעם בזה (עדמ"ש בכס"מ רפי"ב מהל' טומאת אוכלין) כי מחשבה שלו הרי אין לה כל קשור עם דבר השייך לחברו. - דוגמא מסוג זה כלאים בכרם (כלאים פ"ז מד"ה) - וכ"ש בסוג א' שלא מהני מחשבתו בשל חברו, וכמ"ש ברמב"ם (הל' כלים פכ"ה הי"א) לענין טומאה דבעינן מחשבת בעלים דוקא (עיי"ש פכ"ד ה"ז במל"מ). - בתרומה וקדשים ילפינן מקראי (גטין נב, א. רשב"ם ב"ב פח, א) דבשל חבירו גם הפרשה ביד ודבור לא מהני. יוצא מכלל זה הוא מחשבה בקדשים דגלי קרא דתלי בעובד (זבחים מו, ב) ויעוין חולין (לח, ב) לענין חולין. ד) הפעולה נעשית ע"י מעשה לבד, אבל אין העשי' מועלת ופועלת אלא אם כן ישנה למחשבה. והוא בעניני דלשמה, מזיד וכיו"ב. וכיון דאין המחשבה עצמה פועלת ואינה אלא מציירת את העשי' הבאה עמה יכול לפעול גם בשל חבירו. וי"ל שזהו טעם האומרים דבהכשר משקין ובפרה אדומה דעת הנותן ועובד בעינן ולא דעת בעלים (תוד"ה הא ב"ק צח, א. רשב"א חולין לא, ב) משום דקסברי דענינים אלו הם מסוג זה ולא מסוג ג'. ועי"ז מתורצת, בכל אופן, קושית הר"ש (כלאים פ"ז מד"ה) על התוס' גטין (שם). משא"כ למ"ד דגם הכשר ופרה בעי דעת בעלים (רמב"ם הל' טומאת אוכלן רפי"ב.

תוד"ה אף ב"מ ל, א לתירוץ הראשון. ועי' מנ"ח מצוה שצז בזה) הוא משום דס"ל דגם הם מסוג ג' הנ"ל. ויש להאריך בכ"ז ולבאר מה שבכמה סוגיות הושוו ענינים מסוגים שונים להדדי. ואכ"מ. ועוד להעיר, שאינם שייכים לנדו"ד נדרי קדשים (שבועות שם), מצות שבמחשבה וכה"ג, כי בכל אלו אין המחשבה פועלת מחוץ לאדם החושב. (ט) בטעם שייכות המשנה לאשר דוקא י"ל - כי לימוד התושבע"פ בדיוק הלשון והתיבות עיקרו הוא במשנה, וכנ"ל, וצ"ל בע"פ - מדינא. והנה אמרז"ל (הוריות יג, ב) ה' דברים משיבים את הלימוד (נ"א: יפים ללימוד). ויפה בכולם הוא שמן זית שרק עליו אמרו שם שמחזיר תלמודו של שבעים שנה. ושמן זית הוא ברכתו של אשר ונמצא בחלקו. וארז"ל (מנחות פה, ב) תקוע אלפא לשמן כו' חלקו של אשר מושך שמן כמעין כו'. - וע"פ הנ"ל יובן ג"כ בטוב מרז"ל (ב"ר פס"ו) ומשמני הארץ זו משנה. (יוד) ע"פ דא"ח נתבאר מרז"ל זה: תו"א ד"ה ואלה שמות סס"ו, לקו"ת ד"ה ציון במשפט רס"ג ועוד. (יא) בזמן הזה גם פסקי הגאונים טושו"ע וכיו"ב בכלל משנה הם בנוגע לכמה פרטים (שו"ע חו"מ ס' כה, הל' ת"ת לרבינו הזקן שם). וצ"ע אם גם ביחס לנדו"ד כן הוא.