ספריית חב"ד ליובאוויטש

יד

ב"ה, א' כ"ח מנ"א, צ"ט

פאריז

כבוד הרה"ג והרה"ח וו"ח אי"א נבון ומשכיל

וכו'

מוהר"י שי'

שלום וברכה!

מאשר בזה קבלת מכתבו, וכנראה מלשונו הגיע בזמנו מכתבי ע"ד ענין הצמצום.

ומש"כ בהא דאיתא בסש"ב ספ"א דנפשות או"ה הן משאר קה"ט שא בהם טוב כלל "דא"כ איך שייך לאמור עליהם שכל מה דעבדי לגרמייהו עבדי וכו' ובכלל מה שייך אצלם כל הזמ"צ שנצטוו בהם ואיך שייך לענשם ע"ז בעת שאין להם שום בחירה לטוב".

הנה ל"פ דברים כדי הצורך בשבילי, וא"י על ברור מה הוקשה לו בכ"ז.

דבסש"ב כותב, דנה"ב שבישראל היא מק"נ שיש בה טוב, וממנה המדות טובות

שבטבע כ"י וכמו רחמנות וכו', שהיא ענין טבעי באיש ישראל כמו טבע האש ליפרד מהפתילה וכה"ג, משא"כ או"ה שהם מקה"ט שאין בהם טוב, אין שייך שיהי' בהם ענין הטוב, דרק מטבע הטוב להיטיב. ומסיים דהא דחזינן שעושים טוב, אין כונתם לעשות טוב כ"א לגרמייהו להתייהר וכו', וכמו הא דנ"נ דעשה צדקה, שלא היתה תכונה ואס זאל מאנען נתינת צדקה, אלא שרצה שתמשך מלכותו, וכשנודע לו שהעצה לזה צדקה עשה צדקה - ועג"כ ברש"י סד"ה כאן (ב"ב י:) "וא"ל מתחרט" - והענין טבעי שבזה הוא הרצון להמשכת מל', לגרמייהו.

כן הציווי דזמ"צ קיומם והעונש ע"ז, הרי לכאורה אין לזה שייכות לטו"ר שבטבע הנפש - ונוגעים להתיאורים דחסיד ומושל בנפשו, ע"פ פי' הרמב"ם בפ"ו משמונה פרקים, ויעוג"כ מצות זכירת מעשה עמלק ס"ב, בסהמ"צ להצ"צ - דגם קיומם מפני יראת העונש מספיק. וביד הל' תשובה פ"י כתב שגם בישראל כך היא העבודה עד שתרבה דעתן. וגם הקיום מיראת המקום - עיין סוטה (לא.)

יר"א האמור באיוב וכו' ובפי' רש"י שם. וב"ב (טו:) י"א דאיוב מאו"ה הי' וכ"מ בסוטה (יא.) - אין יראת המקום מפני שמוראו גדול ומוטל על הבריות מגדר הטוב דוקא (ורק שהוא היפך חוצפא דעמלק, משא"כ ז' אומות, אלא דטבע האדם דכשרואה שרים רבים משתחוים לאיש א' תפול עליו אימה וכו', וכמש"כ מי לא ייראך מלך הגויים וגו'. ופשוט אשר כ"ז הוא עדיין יראה חיצונין המבוארת בהערה לתקון חצות שבסי' ובסש"ב פמ"א מ"ב, ויעוין הגירסא ברש"י שבע"י סוטה (לא.)

ובדקות יותר וע"ד החסידות מה שיש לעיין בכ"ז הוא, דאיך שתהי' כונת העו"ג העושה טוב או מקיים אחת מזמ"צ, הרי סו"ס עביד טיבו ומקיים מצוה, ואיך ביכולתו לעשות זה, כיון שאין בו טוב כלל, וביותר יקשה זה על הס"א וקליפה עצמה, שהם שלוחים של מקום ופקודתו ית' שמרה וכו', וכדאיתא בסש"ב פ"ז ובקונטרס ומעין מבית ה' לאדנ"ע באריכות, ואיך אפשר הענין אם הם רע בלי טוב. אלא שכ"כ בזה בד"ה פדה בשלום העת"ר (ועד"ז הוא ג"כ בד"ה נ"ח העת"ר) וז"ל: מ"ש בסש"ב דבגקה"ט אין בהם טוב כלל אין הכונה שאין בהם שום ניצוץ כלל שהרי א"א להיות קיים שום דבר מהמקיף מ"מ בהכרח שיהי' בהם איזה ניצוץ כנ"ל רק שהניצוץ הוא שנתרחק ונחשך כ"כ עד שהוא כמו רע כו' והיינו שאין בו שום הרגש אלקי כלל וכלל כו' עכ"ל לעניננו - ואולי זהו ג"כ הכונה בקונ' ומעין ס"ד שהוסיף בל' הסש"ב ואע"ג דאיהו לא חזי

"כלומר בלי הרגשתם" - ועיג"כ במצות אחדות ה' בסה"מ להצ"צ שכתב: הסט"א עיקרה בעולם העשי' וכל נפשות העכומ"ז מושפעות משם ומושרשות שם ואין שם אלא ההוא נהירו דקיק מאור הקדושה שניתן שם מימי מלכי קדם ולכן הם חייבים להאמין

בבורא ית' עכ"ל.

ולהעיר מענין זדונות נ"ל כזכיות, וענין הנסיונות ע"פ מש"כ בד"ה אחרי ובאורו הנדפס בס"ס דרך מצותיך.

- ועצ"ע דהא זמ"צ ב"נ הם ענין של בירור. וא"כ הרי צ"ל ע"י יעקב דוקא... ומהם בנדפס באוה"ת ד"ה ראה ריח הג"ה וא"ו. ואואפ"ל דזהו רוחניות ופנימיות ההלכה - יד הל' מלכים פ"ח ה"י וי"א - צוה משה רבינו מפה"ג לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו ב"נ וכו' וצריך לקבל עליו בפני ג' חבריו וכו' והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציוה בהן הק' בתורה והודיענו ע"י עב' שב"נ מקודם נצטוו בהן וכו'.

- ומדי דברי בהלכה זו אזכור חידושי', דמשמע, כאן ובהל' מילה פ"א ה"ו, דעל אי קבלת זמ"צ לחוד - אף שלא עבר בפועל - ב"נ נהרג. ומנ"ל הוא.

החותם בכבוד ואיווי כט"ס.

יד

נדפסה בבטאון חב"ד גליון לא ע' 43. ובשינויי לשון קלים גם בס' לקוטי ביאורים תניא (קארף) ח"א ע' שפא. תניא עם מ"מ ליקוטי פירושים וכו' פ"א ע' מח. לתוכנה ראה גם לקמן אגרת פז.

מוהר"י: בנימינסון.

מכתבי ע"ד ענין הצמצום: דלעיל יא.