ספריית חב"ד ליובאוויטש

קנב

ב"ה, יום ג' ג' לחדש אייר תש"ד

ברוקלין, נ. י.

שלום וברכה!

...ואמרתי מכבר שי"ל שזהו הרמז בדרז"ל (יבמות קיד, א) אשר ג"פ נאמר החיוב דלהזהיר גדולים על הקטנים: שקצים דם טומאה.

דהנה מצד המחונך והמודרך (שהוא הקטן לגבי המחנך והמדריך אותו הגדול בדעה) ישנם נמנעים ומתיאשים משתפעול ההשפעה עליהם מפני כמה טעמים הנכללים בשלשה:

א) אומרים שהמצב עתה ובפרט במקום פלוני הוא כזה שטבע האנשים גס וחומרי ביותר ומותר האדם מן הבהמה אין ואיך יכנס באזנם ענין של תורה ויר"ש וכו', וע"ז בא הציווי שאפי' האוכל שקצים שזהו מורה שאינו בגדר אנושי כלל, כי הרי שקצים נפשו של אדם קצה בהם (הוריות יא, א) בכ"ז מצווה אתה לחנכו ולהזהירו, וכמו שהעידו חז"ל (במ"ר רפי"ב) שאין הקב"ה מבקש אלא לפי כח המצווה, עכצ"ל שיש בכח המחנך לעשות ולפעול.

ב) אומרים שבד"א שאפשר שתהי' תועלת בתעמולה וחנוך - בנוגע לענינים שלא הורגל בהם כל ימיו, אבל אם כבר עבר ושנה ושלש כו' ונתיישן בהנהגתו ופעולותיו אין תקוה שיחזור בו, ושלילת דעה זו מבואר באזהרת גדולים על הקטנים בענין הדם שארז"ל (ספרי) עה"פ רק חזק לבלתי אכול הדם אתה למד שהיו שטופים בדם לאכלו, הרי שגם בענינים אלו מוכרח ומועיל חנוך.

ג) אומרים שבד"א שצריך להתעסק בהשתדלות וחנוך דוקא במה שאפשר לבאר להמחונך ע"פ השכל וטעם ודעת אבל במה שתלוי באמונה וקבלת עול והלזה טוען שאינו מאמין הרי אין גם פתח להכנס עמו בדברים, ולזה בא הציווי לגדולים על הקטנים בענין הטומאה אף שאין לזה מבוא בשכל ואינה אלא גזרת הכתוב וכמ"ש הרמב"ם (סוף הל' מקואות) דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזה"כ הן ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו וה"ה מכלל החוקים עיי"ש.

והציווי גופא נותן כח לפעול בהמחונך והמודרך ועדמ"ש לענין אם בחוקותי תלכו (בקצור בהיום יום ' נו).

ואיך יועיל חנוך בענינים כאלו יש להסביר עפמ"ש הרמב"ם בהל' גרושין ספ"ב.

החותם בברכת לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה

קנב

נדפסה בלקו"ש ח"ב ע' 680.

ואמרתי מכבר: לעיל אגרת עב. וראה גם אגרת שלאח"ז.