ספריית חב"ד ליובאוויטש

קסג

בשל"ה ריש מס' שבועות ד"ה חייב אדם לשמוח מביא מהס' תולעת יעקב וז"ל: בא הקרבן ביום זה (שבועות) חמץ ומצה, חמץ כנגד הגוף ומצה כנגד הנפש, והחמץ והמצה קריבים יחד על גבי המזבח, גם הנפש והגוף יתענגו יחד בעדון העולם ההוא (שאחר התחי'), שהוא זיו השכינה, כמו שמצינו למשה ואליהו, עכ"ל, - והוא ע"פ מ"ש בזהר (ח"ב קפג, ב) דביומא דשבועות... מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא ומקרבין תרין נהמין אחרינן כחדא וחמץ אתוקדא בינייהו בנורא דמדבחא ולא יכול לשלטאה ולנזקא לון לישראל כו'.

והדבר פלא שהרי שתי הלחם דשבועות נאכלים לכהנים ואין בהם למזבח, וכדאיתא במשנה מנחות (עד, ב). ולא עוד אלא שהמעלה מהם ע"ג המזבח עובר בלא תעשה (מנחות נז, ב). ומצוה לתרץ.

הרב ישעי' הלוי הורוויץ, ווינפעג, קאנאדא.

* * *

תשובה. לפי גירסא הנ"ל בזוהר יש להוסיף עוד קושיא על קושיתו, והיא:

מלשון הזוהר משמע דמלבד החמץ מקריבין עוד שתי לחם, והחמץ נשרף

עמהם - בה בשעה אשר שתה"ל הם הם חמץ הקרב בשבועות ואין חמץ אחר קרב אז.

והנה כבר עמדו קמאי על מאמר הזוהר זה. ראה: שער הגלגוללים בסופו (הובא בהגהות הנדפסות על גליון הזוהר), מקדש מלך, אור החמה, מטפחת ספרים, הגהות החיד"א שעל גליון הזוהר ועוד.

ובמקדש מלך תירץ אשר מ"ש בזוהר דחמץ אתוקדא על מדבחא, הכונה היא על יצר הרע הנקרא חמץ, שעל ידי הנפת שתי הלחם כו' הי' נשרף כו' וז"ש ומקריבין שתי נהמין אחרינין כו' שמע מינה שחמץ אתוקדא כו' לא קאי על שתה"ל. - אבל החיד"א לא נראה לו תירוץ זה וכתב ע"ז "במק"מ ישב ודרש רמזים". - (לכאורה, לפי המק"מ, צ"ע תיבות אחרנין, כיון דחמץ שלפני זה אינו לחם כי אם יצה"ר).

ובשער הגלגוליםל הביא גירסא אחרת בזוהר שאין בה לא תיבת אחרנין ואף לא תיבת בינייהו. וסרה קושיא השני', וקושיא הא' קס"ד שם לתרץ דמיירי בשתה"ל הבאות בפני עצמן, כגון, דאבדו הכבשים, דאז נשרפות כנזכר ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ח - אבל דחה ישוב זה כי דוחק להעמיד מאמר הזוהר באבדו הכבשים, כיון דבדברי הפסוק עצמו מדבר - ונשאר בצ"ע.

- (ולכאורה גם בלאו הכי א"א לומר דהזוהר קאי בשתה"ל הנשרפות, דהא שריפת שתה"ל אלו היא בבית השרפה ובזוהר קאמר דאתוקד על מדבחא. וי"ל דעדיפא מינה משני בש' הגלגולים) -

* * *

ולפענ"ד אפ"ל בלשון הזוהר דתוקד על מדבחא, שהוא ממש ע"ד מ"ש במנחות (נז, ב) דשתי הלחם יש מהם לאשים, עד שיש בהם חיוב דכל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו.

ואף ששתה"ל עצמן אין קריבין ע"ג המזבח וכנ"ל, הרי חלבי כבשי עצרת הבאים עמהן ובגינם כגוף שתה"ל נחשבים וכמ"ש שם בפירש"י. ולכן ג"כ דין שיריים על שתה"ל.

ונמצא חלוק שבועות מכל השנה כולה, דבכל השנה כל המנחות באות מצה וגם שירי המנחות אסרה תורה להחמיץ (מנחות פ"ה משנה א-ב) משא"כ בחה"ש דשתה"ל חמץ דוקא תאפינה וחלבי הכבשים, דכגוף שתי לחמי חמץ דמי, אתו לאתוקדא על מדבחא.

ואין להקשות דאם כן מהו החידוש דשבועות, הרי גם בכל השנה יש כנ"ל והם לחמי תודה שהם באים חמץ,

ואינה קושיא, דשאני לחמי תודה דאין שם קרבן מנחה עליהם, משא"כ שתה"ל (מנחותמו, ב ותוד"ה כל שם נב, ב). עוד זאת, והוא העיקר, דכבשים הבאים עם שתה"ל כגופם דמו וכנ"ל, ואמרינן נמי שאין הכבשים באים אלא בגין לחם (הוריות יג, א).

- לשון פירש"י שם "כבשים בגלל שתה"ל" יש להעיר ממנחות (טו, א) שאף שהתיבה אחת המכוון שונה -

ובפרט לדעת ר' עקיבא (מנחות מה, ב) - וכך פסק הרמב"ם (הל' תו"מ פ"ח הט"ו) - דלחם מעכב את הכבשים (ועיין במנחת חנוך מצוה שז, דר"ל דהא דהוריות מכריח דעת רע"ק).

ולכן כשנשרפין חלבי הכבשים, ה"ז כאלו נשרף משתה"ל ע"ג המזבח, וכנ"ל דחשיבי שתה"ל יש מהן לאשים - מה שאין כל זה בתודה.

ויש להעיר ג"כ ממנחות (טו, א) תודה כו' דלא הוזקקו זה לזה (תודה ולחמה) בתנופה אבל כבשים דהוזקקו זל"ז (עם שת"ה) כו'; ומתוד"ה לא (מנחות עח, ב) דתנופה דשתה"ל כעין הקרבתה אבל הכא (בתודה ולחמה) בשחיטה דלמיקדש לחם בעלמא אתי כו'.

* * *

ובחילוק זה שבין שתה"ל ולחמי תודה יובנו ג"כ דברי הרמב"ן בפירושו עה"ת (ויקרא ז, יד) שכתב וז"ל: ואני תמה כשהוציא הכתוב מלאו השאור קרבן ראשית תקריבו למה לא אמר ג"כ וקרבן תודה. וזו אינה שאלה כי הכתוב אמר ועל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ולחם התודה אין ממנו למזבח כלום כו' ואע"פ שאמר בלחם הפנים שעובר עליו בחימוצו מפני שהלבונה שעליו שהיא ללחם לאזכרה אשה לד' אבל לחם התודה אין ממנו למזבח כלום עכ"ל. - ולכאורה הוא ממש כמ"ש בזוהר הנ"ל. וכבר הקשה הטור עה"ת על הרמב"ן דהא שתה"ל אין מהם למזבח כלום, ושתה"ל ולחמי תודה בשניהם זבח בא עמם, ומאי שנה הא מהא,

- ובס' עיטור ספרים שעל הס' מטפחת ספרים ר"ל שהזוהר והרמב"ן ס"ל דשתה"ל קריבים ע"ג המזבח, והוא תמוה, כמובן -

אבל כפי מה שנת"ל סרה תמיהת הטור על הרמב"ן.

* * *

והנה לשלימות הענין עלינו לבאר עוד שאלה אחת, והיא: הן אמת אשר ע"פ הנ"ל מתורץ לשון הזוהר והתולעת יעקב בשריפת שתי הלחם, שאין כונתם אלא על הכבשים דכגוףו שתה"ל דמו. אבל עדיין אין הענין מיושב כלל: כיון אשר ע"פ פירוש התולע"י (ועד"ז יש לפרש גם כונת הזוהר) הקרבת החמץ בשבועות מרמז על זה שבעולם התחי' גם הגוף, כמו הנשמה, יתענג מזיו השכינה, אם כן הי' צ"ל דין שתה"ל שיקרב מגופן ממש ע"ג המזבח, וכמו שמנחת המצה הבאה בשבועות - והרומזת על הנשמה - מגופה ממש קרב ע"ג המזבח.

ולתרץ זה ילה"ק ביאור קצת ביחס הנשמה והגוף.

דהנה תכלית בריאת האדם, שהוא תכלית הבריאה כולה, הוא לעבוד את ד', וכמרז"ל (משנה סוף קדושין) אני נבראתי לשמש את קוני, והיינו ע"י קיום התומ"צ, וכדרשת רז"ל (ע"ז ג, א) על הפסוק אם לא בריתי יומם ולילה (תורה) חוקות שמים וארץ לא שמתי. וזה אי אפשר ע"י הנשמה כמו שהיא למעלה, אלא דוקא כשירדה ונתלבשה בגוף, שלכן לא ניתנה התורה למלאכי השרת אלא לבני אדם (שבת פח, ב).

אבל חלוקה השתתפות הנשמה או הגוף בקיום התומ"צ: ממעלות הנשמה שהיא רוחנית, שרוצה ומשתוקקת לתומ"צ, והגוף, שהוא גשמי, מסתיר ומעלים על הרוחני ונמשך אחר החומריות דוקא, ורק ע"י נשמתו אשר בקרבו רוצה גם הוא בעשית תומ"צ.

וממעלת הגוף על הנשמה שאין היא יכולה לקיים תומ"צ, כי אם ע"י כחות ואיברי הגוף.

- ונרמז כ"ז - בענין עבירה על התומ"צ - במרז"ל (סנהדרין צא, א ושם) שהמשילו הנשמה לחיגר שאין הוא יכול לילך והגוף - לסומא שאין הוא רואה אנה ללכת, ורק בהתחברותם נעשה דבר שלם. ועייג"כ חולין (ז, ב) ישראל קדושים הם יש רוצה כו' ויש שיש לו כו' -

וכיון שאי אפשר לקיום התומ"צ כ"א בהתחברות הנשמה והגוף, לכן גם השכר ע"ז בעולם התחי' הוא דוקא לנשמות בגופים, וכמרז"ל (ברכות יז, ב) העוה"ב אין בו לא אכילה ולא שתי' כו' אלא צדיקים כו' ונהנין מזיו השכינה, שגם הגוף יהי' ניזון מזיו זה וכמו משה ואליהו -

כמ"ש בתולע"י הנ"ל, וכמו שהאריך בזה הרמב"ן בשער הגמול וחלק שם על פי' הרמב"ם (תשובה פ"ח ה"ב ועוד) במרז"ל זה -

כי אז יזדכך הגוף כ"כ - עיי"ש בשער הגמול - עד שיכול להיות ניזון מזיו השכינה.

ומבואר בזה בדא"ח (תורה אור פ' תולדות סד"ה מים רבים) שגם מצד החיות יהי' שינוי, כי יהי' אז גילוי אור נעלה כ"כ, עד אשר יכול להחיות גם גוף גשמי ולא כמו עתה שהנשמה מחי' את הגוף.

והנה, בכל זה גם בעולם התחי' מוכרח חבור הנשמה והגוף גם בענין החיות, כי בכדי שאור נעלה הלזה יחי' את הגוף בסדר והדרגה, וחיות זה - שעל זה כותב בתולע"י שיתענג הגוף מזיו השכינה - יתלבש בו בפרטיות דוקא, צריך החיות לעבור דרך הנשמה ולהיות נמדד על ידה - וכמו שנתבאר כ"ז באר היטב בד"ה לכל תכלה דשנת תרנ"ט.

נמצא דגם לע"ל - שע"ז מרמז שבועות כפי' התולע"י - יהי' חלוק זה בין החיות שתקבל הנשמה להחיות שיגיע להגוף, שאינו בא להגוף אלא ע"י אמצעיות ומעבר הנשמה (אבל אין החיות בא ממנה כמו שהוא עתה).

ולכן גם הקרבנות הרומזים על שתיהם חלוקים: מצה הרומזת על הנשמה קרב מגופה ממש - בלי אמצעי - על המזבח, משא"כ חמץ, הרומז על הגוף, אין הוא ממש קרב ע"ג המזבח. וק"ל.

קסג

ראה הערה לשו"ת שלפנ"ז.

הרב.. הורוויץ: שתי שאלות נוספות שכתב אל כ"ק אדמו"ר שליט"א נדפסו בקובץ יגדיל תורה נ.י. חוב' סח סי' ב-ג. גם הם מהשנה שלפנינו.