ספריית חב"ד ליובאוויטש

קסה

ב"ה יום ד' ו' מ"א תש"ד

האברך הנעלה והנכבד וו"ח אי"א וכו'

מר שלום שי'

במענה על מה שהעיר בתניא

א) ברפ"ב במ"ש "ואתה נפחת בי" - נפחת חסר ה"א, אף שבסידור הוא בה"א לבסוף.

- וגם באג"ה סי' י"ב הוא כמ"ש בתניא.

הנה לחדודי אפשר הי' לומר, שבתניא רצונו להביא ראי' שנפה"א היא מתוכיות ופנימי' החיות דלמע' כביכול, ואם הי' מביא הגירסא נפחתה - שפי' נפחת אותה - הרי אפ"ל שאין נפה"א עצמה מהתוכיות ופנימיות, אלא שהנתינה בגוף הי' ע"י נפיחה בכח הבאה מפנימיות החיות דלמעלה - (ובאמת איתנהו לתרווייהו, דהן הנתינה בגוף והן הנשמה עצמה הן מתוכיות ופנימי' כו', עיין ד"ה ויגש רס"ח - בסוף המשך רס"ו) - ולכן כתב ואתה נפחת - היינו שמפרש שמהנפיחה נעשית הנפש, וכן יפורש גם הכתוב: ויפח באפיו - ומהנפיחה נעשית - נשמת חיים.

משא"כ בברכת אלקי נשמה שמדבר באופן השתל' הנשמה והעולמות שעברה דרך שם, צ"ל דוקא נפחת אותה, דהיינו נפחתה בה"א.

אבל מלבד שהוא דוחק קצת - הנה אדה"ז רוצה להביא ראי' לדבריו ממק"א, ובכ"מ שמובא נוסח ברכת אלקי נשמה (ברכות ס' ב', רמב"ם הל' תפלה פ"ז ה"ג ועוד) נמצא נפחתה בה"א.

(בפע"ח ד' דובראוונא ש' הברכות פ"ז נדפס נפחת - חסר ה"א - אבל אין להביא ראי' מדפוס זה כי הוא מלא טה"ד, ובפיסקא זה גופא נדפס שם בראתה - בה"א, יצרת נפחת - בלא ה"א, ובש' הכוונות - דפוס ירושלים תרס"ב - בראת יצרת בלא ה"א נפחתה בה"א, ובמ"ח סדר מועד מס' חצות פ"ב מ"י - כולם בה"א)

ולכן קרוב בעיני לודאי, אשר מתחלה הי' כתוב נפחת' בקו על התיו שהקו בא ממקום הה"א - ולפעמים רבות היו עושים כזה כדי שלא לצאת חוץ לשורה, ואח"כ נשמט הקו ע"פ טעות או שגיאת הבחור הזעצער.

ומעין ראי' לזה יועין לקו"ת - הוצאה המתוקנת - ד"ה כי תהיין לאיש שנמצא שםמתוכן פרקי תניא אלו וכתוב ואתה נפחתה בה"א.

(בלקו"ת דפוס הראשון זיטומיר תר"ח - גם שפ נפחת חסר הא, אבל כמה טה"ד נמצאו בו בההוצאות שאח"ז).

* * *

הערה. עוד יש קצ"ע בתניא כאן - ותימה שלא העיר במכתבו וגם ע"ז - והוא מ"ש "ואתה" בוא"ו, אף שהנוסח הוא "אתה" בלא וא"ו.

ולכאורה אפ"ל דהוא"ו אינו שייך לתיבת אתה, אלא שבא להוסיף אראי' הקודמת עוד ראי' והוא כלאו כתב: ועוד ראי' ממ"ש אתה כו', אבל בלקו"ת (שם) א"א לומר כן, כיון דמתחיל בואתה נפחתה בי וגם כפל הלשון עוה"פ "ואתה" עיי"ש.

וי"ל שהוא ע"פ הרמב"ם (שם) שנוסחא שלו היא "ואתה נפחתה בי", ובסי' אוצר התפלות בפי' עיון תפלה הביא שכ"ה במחזור ויטרי, בסידורי התימנים ובמחזור רומא.

אבל ד אגופא צריך ביאור, מפני מה שינה בתניא ובלקו"ת לתפוס גירסת הרמב"ם, כיון שהלכה למעשה - בסידורו - פסק לומר "אתה" בלא וא"ו.

ואולי אפ"ל ע"פ המבואר בדא"ח (פיה"מ להצ"צ הנדפס בח"ב דס' המצות סד"ה ואתה תצוה, ובאריכות קצת סד"ה אתה הוא ד' לבדך תש"א) דתוספות הואו בתיבת ואתה מורה על המשכה ממקום נעלה ביותר הארת הקו כו'.

במילא מובן מה שבנוסח שלנו גבי בראתה יצרתה נפחתה אומרים "אתה", ורק בענין השמירה נאמר ואתה בתוספות וא"ו, כי השומר הוא גדול מהמשתמר ולכן, הן מצד ההארה שמלמעלה השמירה באה ממקום נעלה יותר ממדרי' אתה נפחתה (הוספות לתו"א ד"ה להבין ענין שמחת חו"כ סס"ג), והן מצד הנשמה הרי בי"נ קאי על מדרי' הנשמה המתלבשות בגוף אבל ואתה משמרה - על עיקר הנשמה (לקו"ת ביאור לד"ה לבבתני סס"ב). ובכ"ז קאי ואתה משמרה אזמן היות הנשמה בגוף בעוה"ז, שהוא מדרי' נפחתה בי, וכפי' הפשוט בברכה זו, כי חבור הארת הנשמה ועיקרה וכן גילוי המדרי' השומרת כו' הוא דוקא בעוה"ז הגשמי.

יעויין ד"ה ויגש שבסוף המשך רס"ו וד"ה אתה הוא ד' לבדך תרצ"ט בזה, ושם כ' דואתה משמרה הוא מעיגול הגדול שלפני הקו, וצע"ק מהנ"ל, בד"ה אתה הוא תש"א, שכ' שהוא מהקו. וי"ל דתוספות הוא"ו רומז על המשכה נעלית ביותר, ובכל מקום הוא לפי ענינו: בד"ה דתרצ"ט דקאי בואתה משמרה וכל שמירה הוא מהמקיף - ההמשכה הוא מעיגול כו'; ובד"ה דתש"א דקאי בואתה מחי' את כולם וחיות הוא מהפנימי' - ההמשכה הוא מהקו, ועוד י"ל בזה ואכ"מ -

ולכן בתניא ובלקו"ת (שם) דבעיקר מדבר במדרי' הנשמה המתלבשות בגוף (יעויין לקו"ת ביאור דולא תשבית ס"א) הביא הא דנפחתה בי, וברצותו לרמז גם על עיקר הנשמה, ובפרט שעיקר הנשמה הוא קשור עם מדרי' המתלבשות בגוף, כי הוא מקיף עליהם דוקא ושומרם, נקט הגירסא "ואתה" בתוספות וא"ו לרמז על ואתה משמרה הקשור עם נפחתה דוקא וכנ"ל.

ועיין לקו"ת ר"פ האזינו שכ' אתה בראתה אתה יצרתה ואתה נפחתה, אבל איני יודע עד כמה מדויק דפוס זה בחסרות ויתרות כאלו.

* * *

ב) בסש"ב פכ"ד "ומה שפקו"נ דוחה שאר עבירות וגם יעבור ואל יהרג היינו כפי' חז"ל אמרה תורה חלל עליו שבת א' כדי שישמור שבתות הרבה ולאמשום קלות העבירות וחומרן... אלא דגזיה"כ הוא".

והעיר: מה בא להוסיף בהענין דיעבור ואל יהרג. ואת"ל של' "פקו"נ דוחה" אפ"ל - רשות, ובא להוסיף דגם יעבור כו' היינו שחובה לעבור, הרי דין זה תלוי במחלוקת הפוסקים, ובודאי לא נחית רבינו לפלוגתא.

ואי משום הא לא איריא: א) בכ"מ ל' "דוחה" הוא חיוב, וכמו עשה דוחה ל"ת, טומאה דחוי' בצבור, פסח ראשון דוחה את השבת וכיו"ב.

ב) בד"א די"א דרשאי להחמיר ע"ע וליהרג בשאר עבירות, הוא דוקא כשהנכרי מתכוון להעבירו על דת - שמלבד מעשה עבירה זו, יש כאן גם ענין של הדת בכלל, וכל' הירוש' סנה' (פ"ג ה"ה) אי יהודי יהודי - אבל מצד עשית העבירה בלבד, היינו כשהנכרי מתכוון להנאתו, גם לדעת התוס' ודאזלי' בשיטתו אסור להחמיר, וכמ"ש במל"מ (יסוה"ת פ"ה ה"ד) וכ"פ בשו"ע יו"ד סקנ"ז ס"א (וש"נ המקורים). וא"כ בנדו"ד. בתניא, שפיר יש לו להביא ראי' מהא דלכ"ע יעבור וא"י בעשית שאר עבירות מצ"ע.

והנה עוד יש להעיר בתניא כאן, והוא: א"ת דראית דוגם יעבור כו' מוסיף אמ"ש פקו"נ דוחה כו', לא הי' לו להביא כלל הא דפקו"נ דוחה כו'. ועכצ"ל דיש בראי' אחת מה שאין בחברתה.

ואולי אפ"ל בישוב כהנ"ל: לשון וענין פקו"נ דוחה כו' שהובא בש"ס (יומא פ"ה א ושם) הוא ע"ד הל' עשה דוחה כו', היינו: א) שהעשי' היא מצוה וכמו לפקח את הגל, אלא שאירע בזמן של איסור או בדבר של איסור כדין חולה ומי שאחזו בולמוס, וכמו שמדמהו שם בש"ס למילה בשבת.

(ועייג"כ בתוספתא שבת ספט"ז: אר"י מנין לפקו"נ שדוחה את השבת שנא' את שבתותי תשמרו יכול במילה ועבודה ופקו"נ כו').

ב) שחיוב גמור הוא לפקו"נ ולדחות את השבת או שאר עבירה כיו"ב.

לשון וענין יעבור וא"י הוא: א) שהעשי' היא עבירה וכמו קטול אספסתא (יבמות קכ"א ב') וכיו"ב, אלא שאירע (או שהנכרי) מקשר זה עם הריגת נפש, ב) אין בלשון זה משמעות חיוב ברור, שלכן נשאר מקום למחלוקת הראשונים כנ"ל.

ולכן הביא בתניא ב' הענינים, דפקו"נ ויעבור וא"י, כדי לחזק הקושיא ולהוכיח בפשיטות: א) שדחית העבירה הוא חיוב - מפקו"נ, ב) שאין הדחי' דוקא אם העשי' היא מצוה מצ"ע - מיעבור וא"י.

וצע"ק מכתובות (י"ט ע"א) דקאמר "פקו"נ" אף שאין שם מצוה, וי"ל דבשל חבירו, שאין שייך לומר בזה דרשאי להחמיר על חבירו אף שעפ"ד יעבור ואל יהרג, בכל אופן חשיב ענין של מצוה (לא תעמוד על דם רעך כו'). ורק בדידי' יש לחלק כנ"ל, כיון די"ל דרשאי להחמיר על עצמו.

והנה ראיתי בס' מנחת חנוך מצוה רצ"ו, דמפרש דפקו"נ דוחה כו' מוסיף ב' פרטים: א) דוחה אף אם הסכנה אינה באה ע"י שמקיים המצוה, וכמו מי שאחזו בולמוס, ב) דגם בשביל פקו"נ של חבירו יעבור, כמו לפקח עליו את הגל. ואולי יש לפרש ל' התניא בפשיטות: ומה שפקו"נ דוחה שאר עבירות וגם (במקום שאין הדחי' ברורה כ"כ, וכמו בנוגע לעצמו, בכל זה הרי הדין הוא) יעבור ואל יהרג כו'.

ועדיין צ"ע בכ"ז.

* * *

ג) העיר אטעם שהביא רבינו (שם) חלל עליו שבת א' כדי כו' - והוא מש"ס יומא (פ"ה ב') - דכיון דמסיק דגזה"כ הוא, א"כ ל"ל טעמא דחלל עליו כו'.

וי"ל כי כונת רבינו, אשר גזה"כ הוא - מדמקיש נערה המאורסה לרוצח (סנהד' עד, א) - דבג"ע לא יאמרו סברה זו דידחה פ"א כדי שישמור הרבה פעמים, ולא משום חומר העון. ובהא דאמרה תורה חלל עליו שבת א' כדי כו' מבאר רבינו שאין השבת נדחית ע"י עניןא חר ומפני שאינה חמורה כ"כ, אלא שמצות שבת גופא, הא שישמרנה פעמים רבות, דוחה את שמירת השבת בפעם הזו - וגם להלכה למעשה צריכא לטעם זה, וגם לטעם דוחי בהםו לא שימות בהם (יומא שם), דמוחי בהם ילפינן דגם ספק פו"נ דוחה שאר עבירות, ובדין מי שרוצים להוציא בתו מכלל ישראל כו' צריך לטעם חלל עליו שבת א' כו' (שו"ע רבינו או"ח סו"ס ש"ו ועיי"ש בקו"א).

* * *

הערה. פסק רבינו בשו"ע או"ח ס"ס ש"ו דמי שאונסים אותו לעבוד ע"ז פעם אחת אין מחללין עליו את השבת באיסור תורה, להצילו מזה.. מפני שלא ניתנה שבת לידחות בשביל הצלת עבירה חמורה ממנה, ולשיטתי' אזיל בתניא כאן, שכ' שהוא לא מפני קלות העבירות וחומרן.

ואפילו למד"א (לבוש - הובא במשבצות זהב סי' ש"ו סק"ה) דמחללין שבת בשביל לצילו פ"א מאותן העבירות דיהרג ואליעבור, י"ל דגם הוא ל"פ אשיטת רבינו בתניא, אלא דס"ל דג' עבירות אלו יש להם דין פקו"נ, כיון דחייבתו תורה ליהרג עליהם - וכמ"ש כ"ז בס' אהלי יוסף - לתלמיד רבינו הזקן - דיני קדה"ש סק כב-כג.

הערה. יש לעיין אם הא דכ' רבינו דגזה"כ הוא - הוא גם בש"ד או רק בג"ע וע"ז.

ולהעיר מכס"מ הל' יסוה"ת פ"ה ה"ה.

כן יל"ע אם הוה שתיק קרא, איך הסברא נותנת: כל המצות יהרג ואל יעבור, או דכל המצות יעבור ואל יהרג, ועיין תוד"ה ב"נ (סנה' ע"ד ב') רמב"ם הל' יסוה"ת רפ"ה, רא"ם שמות ד', פרשת דרכים ריש דרוש ב' ועוד, ואכ"מ.

* * *

ד) העיר במ"ש בפל"ט "שאהבה זו נקרא רעו"ד כנ"ל" אם כנ"ל הוא בפי"ז או לקמן בפמ"ד.

- וראיתי בכתב (העתק ולא גכתי"ק) הגהות הצ"צ על התניא ועל "כנ"ל זה לא ציין מאומה, אבל על התיבות "ומרעותא דלבא" שאח"ז נרשם: ע' פ' י"ז וע"פ מ"ד -

ויש עוד להוסיף שאלה על שאלתו: א) "כנ"ל" בודאי אינו ציון בעלמא שגם במק"א כ' רבינו שאהבה כזו נק' רעו"ד, כי מה תועלת בידיעה זו.

ובטח הוא מראה למקום שם נתבאר הענין יותר, וצ"ל מה מוסיף לנו הכתוב בפי"ז על מ"ש כאן, ב) למאי נפ"מ אם אהבה זו נק' רעו"ד א"ל, - ושאלה זו שייך גם בפמ"ד.

ומה שנלפענ"ד בכ"ז הוא "שאהבה זו נק' רעו"ד כנ"ל" קאי אמ"ש בפי"ז ולא בפמ"ד, כי מלבד שבכל מקום בתניא, כמדומה, אמ"ש בפרקים הבאים כתוב "לקמן" ולא "כנ"ל", הנה עוד זאת אשר בפמ"ד מדבר באהבה הטבעית שפעולת המוחין לא היתה בה אלא להוציאה מן ההעלם אל הגילוי, משא"כ פבל"ט קאי בדו"ר הנמשכות מן המוחין, וגם בפי"ז מדבר באהבה הנולדת מן ההתבוננות ולא באהמ"ס שבטבע כל ישראל, יעויי"ש.

ואף שבפי"ז קאי במדרי' נמוכה ביותר באהבה, וכמ"ש שם: שדבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם כו', וכאן בפל"ט הוא מדרי' נשמות צדיקים עובדי ד' (ועמ"ש בזה בקונטרס העבודה ס"א), בכ"ז הצד השוה שבהם ששניהם באים מההתבוננות בגדולת א"ס ב"ה, ועל זה הוא שמביא חזוק מפי"ז: שם כתב שהאהבה שבתעמולות לב היא רעו"ד, וא"כ עאכו"כ כאן - בפל"ט - שהאהבה היא בהתגלות, שנק' רעו"ד, וכיון שאהבה כזו נק' רעו"ד הרי מזה ראי' שמדור צדיקים אלו הוא בעולם הבריאה - דבזה קאי כאן - כי בזהר ויקהל (כנראה הוא מ"ש דף ר"י ע"ב) איתא דמרעו"ד נעשה לבוש לנשמה בגעה"ע, וגעה"ע הוא עולם הבריאה.

זהו הצעת הפי' בתניא, לפענ"ד, ואם שגיתי את"ם.

וזהו ג"כ מה שמדייק בפמ"ד דנק' רעו"ד (ומוסיף ג"כ תיבת "בזהר"), כי מזה ראי' על מה דמסיים שם: ומקומן בי"ס דבריאה, וכנ"ל.

* * *

הערה. כדי לתווך בין מ"ש במקומות שונים ביאור ענין רעו"ד, עכצ"ל שכמה מדרי' ישנן ברעו"ד: א) המדרי' היותר נמוכה: רעו"ד שבתעלומות לב ובחיצוניות הלב.

והנה חידוש הוא זה, כי, ברוב המכריע של דרושי דא"ח, מבואר דרעו"ד הוא בפני' הלב. אבל עכצ"ל שגם מדרי' הנ"ל היא רעו"ד, ממ"ש בסש"ב פי"ז שדבר זה קרוב מאד כו' והמוח שליט כו' על חלל השמאלי שבלב, שכמובן כ"ז שייך בחיצוניות הלב. וכ"מ קצת מלקו"ת ד"ה מי מנה רס"ב שכ': יש בחי' רעו"ד שהוא רצון הלב ויש בזה ב' בחי' פנימיות וחיצוניות - (אם לא שנדחק לפרש תיבת "בזה" - דקאי על "הלב" או "רצון הלב" ולא על רעו"ד) - וכ"מ ג"כ בלקו"ת ד"ה הנך יפה רס"ב, מדמפרש דרעו"ד היינו כשרצון מתגלה בלב - והרי גם בחיצוניות הלב שייך זה.

- ושם כ' שצריך שיתפשט ויתגלה בלב ממש. וכדי שלא יסתור למ"ש בפי"ז, אולי אפ"ל דכיון דאהבה שבפי"ז באה מן המוח אל הלב עד שנא' ע"ז ובלבבך, ומביאה לידי עשיית מצות בפועל ג"ז נקרא גילוי.

והא דברוב המאמרים מבואר דרעו"ד הוא בפנימי' הלב דוקא, י"ל דהכוונה על רעו"ד שבמאמר הזהר למת"ב כלל כי אם נתפס איהו ברעו"ד.

ב) בחיצוניות הלב ובגילוי, וזהו המובא בפמ"ד, כיון שלא ביאר שם שצ"ל התגלות בפנימיות הלב דוקא.

ג) בפנימיות הלב - וממ"ש בקונטרס העבודה ס"א משמע דגם רעו"ד דפל"ט בפנימיות הלב היא - וכמ"ש בכ"ד (תו"א ד"ה וישב ועוד ועוד), ובדרוש פ' מטות תער"ג נת' בזה גופא ג' אופנים: א) רעו"ד הבא מהתבוננות באופן ההפלאה דאוא"ס - ה"ה בבחי' אהבה בתענוגים (להעיר מאגה"ק ר"ס י"ח) שהוא בחי' פנימי, וכנודע שפני' המקיף הוא בחי' פנימי, היינו שהוא בבחי' כליון להתענג על ד'. ב) ההתבוננות היא בענין ההפלאה דאוא"ס - אז ההתפעלות למע' מטו"ד, שהשכלי נאבד בעת ההתפעלות. ג) רעו"ד שהיא מצד העצם, שלא ע"י השגה והתבוננות כלל, מקיף דיחידה, שאינו שייך אז לשכלי כלל, וכמו העבודה דר"ה ויו"כ ועשי"ת.

עוד כתב שם, דבכל אופן, רעו"ד הוא רצון עצמי והשכלי הוא רק להביא להתגלות רצון זה, ואולי בזה י"ל שלא יקשה מד"ה לך לך רס"ו דמשמע שם דרק באופן הג', רעו"ד שהיא מצד העצם, נתפס איהו ברעו"ד.

* * *

ה) במ"ש מהו ה"אמרי בינה שבס' צואת הריב"ש" שנזכרו ונתבארו באגה"ק סי' כ"ה. - מועתק לקמן קטע זה מס' הנ"ל, ועייג"כ מהשייך לזה בס' בית רבי ח"א פי"ב.

* * *

בברכת לאלתר לתשובה - לאלתר לגאולה

הרב מנחם שניאורסאהן

פי' שכל דבר הוא מהתפשטות הקב"ה ע"י מדותיו אהבה ויראה כידוע, רק שאהבה הוא בגלות מלובשת בגשמיות באשה או במאכלים וכשנותן אדם אל לבו שזאת האהבה הוא מלבוש לו ית' וח"ו הוא הפשיט אותו ית' ממלבושו יחרד חרדה גדולה בזכרו את מעשה הרעה שעשה ויבוש ויכלם, ויאמר בלבו אם אני אוהב זאת שהוא רק אהבה שנפלה בשבירה מלובשת בטיפה סרוחה, כמה יש לי לאהוב אותו ית', וכן ביראה אם ירא מעכו"ם או מחרב יאמר בלבו מה יש לירא מאדם כמוני אלא בודאי הוא ית' הבורא מלובש בזה האדם וכמה יש לי לירא ממנו ית', וכן התפארות וכל השאר, וכן אם שומע אחד מדבר והוא מתפלל, יאמר למה הביאו ד' הלום לדבר בתוך תפלתי, הלא כל זה בהשגחה פרטית, אך הדיבור הוא השכינה ושרתה השכינה בפיו של זה האדם, כדי שאחזק א"ע לעבודה, כמה יש לי לחזק א"ע בעבודה הוא תפלה ובפרט אם האיש המדבר הוא נכרי או קטן, נמצא כביכול השכינה באדם כזה כמה ראוי לו לעשות בזריזות.

קסה

נדפסה בקובץ ליובאוויטש גליון 15 ע' 48. חלקה אף בלקו"ש חי"ז ע' 489 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

מר שלום שי': ריבקין