ספריית חב"ד ליובאוויטש

ד'תשכט

ב"ה, כ"ז אלול, ה'תשט"ז

ברוקלין, נ.י.

הוו"ח אי"א נו"נ עוסק בצ"צ וכו'

מו"ה יצחק שי'

שלום וברכה!

בעתו קבלתי מכתבו בצירוף תדפיס מאמרו "עד מתי"? ונהניתי רב מתוכן מאמרו, ותקותי שזהו התחלה של שורת מאמרים, ומה שחשוב עוד יותר, של פעולות, שמגמתם השגת המטרה המקווה.

דחיתי מעני על הנ"ל באשר רציתי לראות איזה הד ותגובה יביא מאמרו בחוגים שאליהם נתכוין. ועכשו, אחרי שמר בליזינסקי שי' בא לכאן ומסר לי תוכן השיחה שהיתה ביניהם, רואה אני לדאבוני שנתאמתה אחת החששות שלי בזה, היינו שמשתמשים במאמר רז"ל רחמנא לבא בעי שלא במקומו, במלים אחרות, אף שמכירים שהתביעה צודקת בכללותה, מסרבים להסיק ולקיים המסקנות בפועל, ולכן משתמטים מהם בכל האופנים, בהצטדקות של הבל, עד כדי בלבול השכל.

וכוונתי פשוטה: יסוד היסודות הוא שצריך להכיר את האמת לאמתתו השלמה, ולא להתחיל בפשרות. אין זאת אומרת, כמובן, שיש לצפות אשר כל אחד ואחד שאין הנהגתו כדבעי על מאה אחוז יתהפך בהנהגתו תיכף מהקצה אל הקצה. אבל יש לדרוש שיכירו זאת ובאמת כמו שהוא, כי אמת ופשרה שני הפכים הם. ואף שיתכן אשר אדם, למרות הכירו את האמת, נכשל בפועל מכמה סיבות, או מחוסר תוקף הרצון, אבל צריך שיכירו בשעת כשלונו שהוא עובר עברה נגד מצפונו, שאז התקוה שישתדל לתקן את עצמו ולהתקרב יותר ויותר אל השלמות הרצוי'. מה שאין כן אם ישיא אדם את עצמו שהפשרה היא היא תכלית השלמות וישים את הפשרה במקום האמת, הרי שולל הוא מעצמו את האפשרות לתקן את המעוות ואת החסר.

מהנ"ל מובנה השקפתי בענין השקו"ט שהי' לכ' עם מר בליזינסקי שי' בנוגע לשאלה מה יש לדרוש מאלה הבאים לבקש הוראה ומענה על שאלתו "עד מתי"?

דעתי ברורה, על יסוד הנסיון, שצריך לענות להם בתוקף: התורה היא תורת חיים, שאין ניתנת לפשרות, וממה נפשך, אם מכיר אתה שהתורה מן השמים, הרי אין האדם, בשכלו המוגבל ודעתו הקצרה, יכול או רשאי לשנות בה דבר. ולאידך גיסא, אם השכל האנושי הוא הפוסק האחרון, הרי אז משוללת התורה מכל ערכה ותקפה כתורת אלקים חיים, ונשאר האדם בלי משען, וכפתגם העממי, אין אדם יכול להגבי' את עצמו על ידי שימשוך בשער ראשו.

ואם השואל מכיר את האמת ורוצה להגיע אלי', אז נותנים לו סדר המתאים לתכונת נפשו ולסביבתו, להורות לו הדרך הכי טובה ומתאימה לו איך להגיע אל המטרה, ויש אחד שנוטה לדרך סור מרע, ואחד בוחר בעשה טוב וכו', ואין אלה אלא הוראות על דבר האופן הכי יעיל להגיע אל המטרה הרצוי'. מה שאין כן אם ההתחלה עצמה פשרה, שאז לא רק שלא תביא למטרה הרצוי' אלא עוד תביא לתוצאות היפך המכוון.

ולהוסיף ג"כ על פי המבואר בתניא, אשר אל יפול לב האדם עליו במלחמה הכבדה אשר יש לו עם יצרו ולפעמים נדמה לו שמתגבר עליו בכל יום, כי כך הוא הנוהג בעולמנו זה, שלפעמים זה נופל וזה קם ולפעמים כו'. אבל ברור הדבר שבכל פעולה טובה ומעשה טוב מוסיף עוד אור בעולם, ממעט את החושך אשר בעולם, ולא רק בעולמו הוא, עולם קטן זה האדם, אלא גם בכללות העולם (וראה ג"כ אגרת התשובה פי"א).

ישנם חוגים כאן, ובטח כדוגמתם גם באה"ק ת"ו, האומרים שבאם יבואו בתכנית של כל התרי"ג מצוות, יפחידו עי"ז את הבאים ליטהר וגם ידחו כו"כ נפשות מישראל כו'.

אבל הנסיון הראה ההיפך מזה, כי סוף סוף מרגישים שנתנו להם פשרה ואין להם כל אימון לאחר זה בדברי המדריך אפילו לאחר ההסבר על ההכרח שהביאו להגיש את התורה למחצה ולשליש כו'.

ידוע פתגם נשיאנו, חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם, ובטוחני אשר פנייתו ודבריו כבר הביאו פירות ופירי פירות. אלא בתקופתנו זו אין להסתפק במיעוט, ודרושה התאמצות המתאימה לנצל כל רגע בתקופת הרת עולם זו להציל נפשות בני ישראל, באשר מי יודע אם ברגע שלאחריו עוד אפשר יהי' להשפיע עליהם. ולכן תקותי שימשיך בפעולותיו בכיוון האמור וישלול בהחלט ההפחדות שלא להרבות בדרישה וכן הספיקות אם יש תועלת בתעמולה שלו, כי יש ויש, ובפרט אם יוסיף בה בתוקף ובדברים גלויים, כיון שזכה עפ"י ההשגחה העליונה לעורר את הלבבות בחוגים מסויימים, אשר עד עתה היו, בלשון הרמב"ם, שוכחים את האמת בהבלי הזמן כו' ישנים ונרדמים ושנתם ערבה להם.

ארשה לי להוסיף, אשר אחת מדרכי התעמולה בזה ובכגון זה הוא להראות דוגמא חי' רצוי' במחדו"מ של מנהל התעמולה המטיף ומעורר, וזכות הרבים מסייעתו להתגבר ולנצח מלחמתו הוא ובקל יותר משהוא משער.

חוששני אשר מכמה טעמים לא תהי' הצלחה כ"כ עם אלו שבגיל העמידה ויותר, אבל מקוה אני להצלחתו גדולה בין חוגי הנוער והצעירים, ואפשר שהם ישפיעו גם על הזקנים והוותיקים, ועל פי סימני חז"ל בעקבתא דמשיחא אשר נערים פני זקנים ילבינו זקנים יעמדו מפני קטנים כו', אלא שבצד הטוב שבזה.

המצפה לבשורות טובות בכל האמור, ומאחל לו ולכל אשר לו כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה, בכבוד.

ובהנוגע להוראות למעשה:

כיון שכל בני ישראל מאמינים בני מאמינים בדברי רז"ל, ורז"ל אמרו אשר ענין דמצות תפלין הוא שעבוד הלב והמח, והוקשה כל התורה כולה לתפלין, ובצד ההיפך, מאכלים בלתי כשרים מטמטמים הלב והמוח, יש להכניס שני ענינים אלו בתור התחלה מידית השוה לכל אחד ואחת, נוסף על ענין עקרי להתחיל עניני היום בכל יום ויום בתפלה ובנתינת איזה פרוטות לצדקה (כמובן הצדקה בימות החול). ומוכרח אשר התפלה תהי' דוקא בנוסח המקובל ומנוסח על ידי אנשי כנסת הגדולה, שנוסף על הענינים הפנימיים שבזה, יש לזה נקודה עקרית שידעו כל השבים שמאוחדים הם כולם באופן תפלתם והנהגתם בכל יום.

ואם אחד רוצה דוקא להוסיף מדילי', יעשה זה לאחרי התפלה האמורה, ובתור תפלה, על פי שיטתי האמורה, מוכרחים לדעת הנוסח אשר בסידור, ולהתפלל ברכות השחר, קריאת שמע ושמו"ע ותפלת שבע ומוסף בכלל (ושמו"ע במוצאי שבת ויום-טוב).

וצריך להדגיש בכל פעם ופעם שהעדר קיום איזה מצוה שתהי' לעת עתה, ואפילו ברגע ההתחלה, ג"כ עבירה היא, וגם ע"ז צריכים עבודת התשובה.

ד'תשכט

נדפסה בלקו"ש חי"א ע' 265 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.

מו"ה יצחק: דמיאל, רמת גן.

מאמרו "עד מתי?": שנדפס בגליון לחג השבועות ב"פועל הצעיר". המאמר, האגרת שלפנינו והרקע, חזרו ונדפסו בשבועון "כפר חב"ד" גליון 273 ע' 26 - 29.