ספריית חב"ד ליובאוויטש

שלא

ב"ה ב' דר"ח אד"ר, תש"ח

הרה"ח הוו"ח אי"א וכו' מהור"י שי' אלטיין

שלום וברכה!

במענה על מכתבו

א) להרנ"ק שי' כתבו.

ב) במ"ש בתניא פ"ב: וגם עכשיו בבן יניקת הצפרנים וחיותם נמשכת מהמוח שבראש נ"ל פשוט שהכוונה היא מוח שבראש הבן ולא האב, וכמו שהוא במוחש, וכמש"כ ג"כ לקמן בנמשל: כי יניקת וחיות נר"נ של ע"ה (הנמשך דצפרנים של בני בכורי ישראל) הוא מנר"נ של ראשי בנ"י שבדורם (הנמשל דמוח וראש שלו).

הערה. בנמשל: נר"נ דע"ה, ע"י דביקה בת"ח, מיוחדות במהותן הראשון, בשכינה ממש.

וא"כ, במשל, היו צ"ל צפרני הבן, ע"י יניקתם ממוח שבראש הבן, מיוחדים בטפת מוח האב. ואולי י"ל דאמת כן הוא, כי במוח שבראש הבן, שנעשה ג"כ מהלובן (גמרא שם) דהיינו טפת מוח האב, וא"כ אינו נהפך למהות אחר, נשאר ומלובש בו תמיד ממהות טפת מוח האב. והצפרנים ביניקתם מהמוח במילא מתקשרים עי"ז גם בהמלובש בו שהוא ממהות טפת מוח האב. או י"ל דבזה מחולק המשל מנמשל, וזהו ג"כ מה שמבואר דהבן נעשה מהות בפ"ע מאביו - ולכן אינו מחויב במס"נ - משא"כ הנשמה - עיין לקו"ת ד"ה שיר המעלות ממעמקים ספ"א.

ג) בתניא פ"ג מפני מה בחכמה כתב הל' כח, משא"כ בבינה.

הנה ב' פירושים בל' כח: (א) כשאומרים כחות הנפש, אשר פי' כמו איברי הנפש.

וראה בתניא לקמן פנ"א ע"ד תרי"ג כחות הנפש. ובזה אין חילוק בין חכמה בינה דעת וכו' שבכולם אפ"ל לשון כח: כח החכ'. כח הבינה וכו'. (ב) כח ופועל. וחילוקם כשהדבר עדיין בכללות בהעלם (או גם רק ביכולת) אומרים ע"ז שהוא בכח (ע"ד הרחבה נאמר גם על יכולת. וראה בד"ה כי מנסה שהו"ל זה עתה סעיף ה-ו). וכשיוצא מן (היכולת או) ההעלם אל הגילוי ונפרטו הפרטים - ה"ז "יוצא מן הכח אל הפועל" וכזה הוא חילוק חכמה ובינה, שלכן נקראו אב ואם. וכמ"ש בכ"מ. וראה לקמן פי"ח, באגה"ק ס"ה, סט"ו, סכ"ט ועוד.

ד) מהו החילוק בין תפארת - שיינקייט והוד - שיינקייט. ואיזה שייכות ישנה בין שיינקייט דהוד לענין כליות יועצות.

הנה ברוב המכריע של דרושי דא"ח שראיתי מפרשים הוד, ל' הודעה ולא מל' הוד והדר ורק במקומות ספורים הובא פי' האחרון. ומהם באגה"ק סט"ו שהובאו ב' הפי'.

ומשם מובן החילוק בין השבח דתפארת והשבח דהוד, שבתפארת הוא יופי המובן ומושג בשכל (שרואה שיש כאן תערובת כמה גוונים ומדות וכיו"ב), משא"כ בהוד, שמבין שיש בזה איזה ענין של נוי אבל אינו מבין מהו הנוי כי הוא למעלה מערכו והבנתו כלל.

ולא מצאתי, לע"ע, שישתמשו במדת ההוד בל' תפארת ויופי, כי לכאורה אין יופי שייך אלא בהתכללות גוונים ומדות. עיין באגה"ק שם, בד קדש פ"ג ועוד.

וגם זה גופא נוי הוא, אשר ענין עמוק ביותר ובכ"ז ה"ה מתגלה למקבל (אף שהמקבל אינו מבינו גם אחרי שנתגלה לו). מובן שבאופן כזה יכול להתגלות להמקבל גם ענין פנימי יותר של המשפיע, כיון שאין הענין מתלבש בהבנתו של המקבל. אבל כיון שהענין הוא פנימי ביותר, אין יכולה להתגלות אלא מדרי' התחתונה ביותר שבו. ועיקר הנוי הוא בזה שמסדר הענין באופן כזה שגם מקבל תחתון ביותר יוכל לקבלו (כליות יועצות) אף שאין משיגו (דלא כתפארת), ולפעמים גם אין לו שייכות כלל להענין עד שאין מעורר בו אפילו מדת ההודאה אלא רק שמודה שצריך להודות (הוד שבהוד). וי"ל דוגמא לזה: איש כפרי שאין לו הבנה כלל במהות המלך, אלא שרואה שראש הכפר שלו, שגדולתו משיג איש הכפרי, משתחוה לשר המלוכה. במילא נתעורר אצל הכפרי הודאה להשר, כי איש מופלא הוא בעיניו כיון שראש הכפר משתחווה לפניו. ושוב כשיראה את שר המלוכה משתחוה לפני המלך, הרי מעלת המלך נתגלית בהודאה שבהודאה של הכפרי.

ויעויין בדרושי לג בעומר (בסידור ועוד) ע"ד הוד שבהוד, שהנ"ל מיוסד ע"ז. ובפי' תהלים להצ"צ קאפ' קד, א סק"ז שכתב וז"ל: יש עצם החכמה שהוא משכיל השכל בפ"ע ואינו מגלהו... ויש כשיבאר לזולתו השכל... זהו הנק' הוד משא"כ כשאינו משפיע אין בהשכל בחי' הוד וכמו השמש כשלא יאיר... א"כ לפ"ז בחי' נו"ה אין הפי'... לשון הודאה... הגם שבחי' זו היא נק' ג"כ הוד, אמנם עיקר ל' הוד הוא הזיו שהוא מה שמאירים כו'. עכ"ל בהנוגע לעניננו. ויש להאריך בכ"ז.

באיווי כט"ס.

הרב מנחם שניאורסאהן

א"כ ב' חילוקים א) שמשיג הנוי בשכל א"ל. ב) ונ"ל שזה עיקר. בת"ת היופי ענין מצ"ע. בהוד - מסיבות חצוניות שבמשפיע זה הוא ענין פנימי ביותר שלמקבל זה הוא ענין נעלה ביותר. נוי ערכי ולא נוי לכל אדם.

שלא

נדפסה בלקו"ש חי"ב ע' 173 והושלמה ע"פ העתק המזכירות.