ספריית חב"ד ליובאוויטש

ח'תקנה

[ח' כסלו תשכ"ג]

... וכיון ששמעתי... אשר המדובר בת"ת דרבים ועוד אשר זמנו - ליל ש"ק הבע"ל,

הרי ע"פ ההוראה בשו"ע נזקקתי לענות בהקדם הנלפע"ד בזה, עכ"פ בקיצור כרשיון הזמן.

והוא במה דשאילנא קדמיכון בזח"א (נג, ב): ויגרש את האדם אר"א לא ידענא מאן עביד תרוכין למאן כו' אבל מלה אתהפיך ויגרש את, א"ת (השכינה. מפרשי הזהר) דייקא כו' האדם ודאי גרש את, ובגין דא כתיב וישלחהו ה"א מג"ע, אמאי וישלחהו בגין דגרש אדם את עכ"ל.

וכמה דיוקים בהנ"ל. והעיקר - פי' דברי ר"א לא ידענא כו' - דאינו מובן, דהרי אין מקרא יוצא מדי פשוטו, ובפרט שלפי מסקנתו צ"ל דמלה אתהפיך, ולא כסדר הכתוב.

כן - כפל ל' בזהר. ועוד.

ובקצור נמרץ יובן וע"פ ב' הקדמות: א) בזוהר, פנימיות התורה, פנימיות הענינים הם בגלוי והחיצונית - ברמז. ולהיפך - בש"ס, נגלה דתורה. אלא דלהיות וכל חלקי התורה כלולים זמ"ז, לכן נמצאו גם פשטים והלכות בזהר, ורמזים וסודות - בש"ס.

ב) בעונשים (ועד"ז בשכר) ישנם כאלה שהם, ע"ד ל' חוקרי ישראל, טבעיים, וכל' הכתוב - תייסרך רעתך. וישנם כאלה שהם סגוליים, היינו שעלה ברצון ה' שעל עון פ' יבוא עונש פ', ולא שזהו משתלשל ומסובב מהעון. וכמו במצות מסוג החוקים וכיו"ב.

וזהו ספיקא דר"א: פשוטו של הענין (ושל הכתוב) - ודאי הוא שנגרש האדם. אבל בפנימיות ענין הגירוש - (דעונש חטא עה"ד) לא ידענא מאן עביד תירוכין למאן. אי קוב"ה (עלה ברצונו שעל חטא עה"ד יהי' הקוב"ה) עביד תירוכין לאדם או לא (כ"א שאדה"ר עצמו עשה ענין שהמסובב "טבעי" שלו הוא הגירוש).

- ואף שבכלל מדתו של הק' מדה כנגד מדה, הרי בחטא עה"ד האזהרה בקרא היא - מיתא ולא גירוש.

ופותר הספק מיתור ל' הכתוב, הבא בהמשך לכתוב הקודמו: וישלחהו ה"א גו'. וא"כ גם כאן הול"ל: ויגרשהו וישכן גו'. ויתור הל' "את האדם" - נוסף על הפשט - מרמז (בהיפך הסדר) על פנימיות הענין, דהאדם גרש א"ת. ובגין דא כתיב וישלחהו גו' [דלכאורה אינו מובן כלל, דמאן דכר שמי' דשילוח באזהרת החטא, וא"כ אמאי וישלחהו, (אלא)] בגין דגרש אדם (והמסובב טבעי, מדה כנגד מדה מזה, הוא - וישלחהו). ואכמ"ל עוד.

* * *

מה ד"את" מורה על השכינה, ופי' ענין שכינה: הנה את מורה בכ"מ על דבר וענין הטפל.

שכינה נק' בחינת אלקות "ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן" "מלשון ושכנתי בתוכם". והנה כל העולמות כולם אינם תופסים מקום כלל לגבי' ית', כי בה"א (אות אח"ת) נברא עוה"ז וביו"ד נברא עוה"ב. וכמו שהאריך בזה בתניא. ולא זהו עיקר האלקות מה שהוא בורא עולמות. ולכן נק' בחי' זו בשם "את".

וע"פ הנ"ל שחלקי התורה כלולים זמ"ז - הנה ענין הנ"ל שבתיבת "את", יש בזה גם רמז - שבתיבה זו נרמזו כל האותיות מתחלתן (א) ועד סופן (ת). ובכלל את - ג"כ מל' אות.

כי מבשרי אחזה אלקה: כשהאדם רוצה לגלות רצונו, שכלו וכיו"ב ולהביאם לזולתו, הוא ע"י דבורו המסודר ומחולק באותיות (שלכן איתא אשר אות הוא מל' אתא בוקר). וכן הוא כביכול גם למעלה: הבריאה הייתה ע"י י' מאמרות, גילוי חכמתו, ורצונו של ה' - ע"י עשה"ד וכו' -

היינו הבחי' שנק' שכינה.

ח'תקנה

נדפסה בלקו"ש ח"י ע' 188.

חוקרי ישראל: ראה אג"ק אדמו"ר מוהרש"ב ח"א אגרת קעו. וש"נ.

מדתו: פס"ז שמות ג, ו.

ולא זהו: ראה תו"א מג"א צט, ב. לקו"ת שה"ש ח, א. ובכ"מ.

שלכן איתא: ראה ו"א מב, ב. וש"נ. ובכ"מ.

בשו"ע: יו"ד סרמ"ו סי"ד. ואף שנזכר שם בפי' רק הקדימה דכענין, הרי הלכה רווחת היא קדימת ת"ת דרבים. ומובן גם ממש"כ שם בשו"ע סט"ו.

את.. הטפל: עירובין ד, ב.

ששוכנת.. ולקיימן מל'.. בתוכם: תניא פמ"א. פנ"ב.

שהאריך בזה בתניא: פ"כ.