ספריית חב"ד ליובאוויטש

תצה

[י"ט סיון תש"ט]

... ומה שהעיר בדברי המגדל עוז (יד הל' ע"ז רפ"ב) שהרמב"ם לא קרא בספרי מירוס וכיו"ב - דמוכח להיפך ממש"כ במו"נ ח"ג פכ"ט ופ"ל ובאגרתו לחכמי מרשיליא,

כן גם דעתי נותנת. ואף שבפרקים הנ"ל יש לדחוק שכוונת הרמב"ם היא שקיבל שכך כתוב בספרי הע"ז וכו' וכדעת המג"ע, אבל א"א לומר כך בספמ"ט שם. ולהעיר מפתיחת הח' פרקים.

ודברי המג"ע פליאה הם בעיני, ובפרט דמביא את המו"נ ח"ג בפירושו (הל' יסוה"ת פ"א ה"י). ואולי י"ל דכיון דלשון המו"נ הוא העתק מערבית, אפשר דאינו מדויק כ"כ בזה, לדעת המג"ע, והכוונה היא שהרמב"ם קיבל כל הכתוב בס' הנ"ל. ואגרת הנ"ל אולי לא ראה המג"ע.

ועדיין צ"ע, שעכ"פ הו"ל - להמג"ע - להזכיר את המו"נ הנ"ל.

וצע"ג גם ברמב"ם למה לא הביא ביד"ו הדין דלהבין ולהורות מותר, ואפילו במעשה, דאין זה נשמע ממש"כ בהל' ע"ז פ"ג ה"ב ובהל' סנהדרין רפ"ב. שוב ראיתי דעמד ע"ז במנחת חנוך מצוה תקי"א, והניח בצ"ע.

* * *

ומה שהעיר במש"כ בתניא ספ"ח: בחכמת האומות

- "עו"ג" אינו בדפוס הראשון וכו'. והיא הוספה מאוחרת מיראת הצנזור. ובקצת הוצאות שינו ל"חכמות אחרות" (לעמבערג תרט"ז ועוד). ולא הסתפקו בזה (ווילנא תרל"ב. ועוד) והעירו בשולי הגליון: ומוציא אותן לדברי הבאי וחקירות מינות! -

הוא מלביש ומטמא כו' בטומאת ק"נ כו' אלא א"כ כו' וזהו טעמו של הרמב"ם ורמב"ן וסיעתן שעסקו בהן,

ושקו"ט במכתבו איך הוא בחכמות ע"ז. דלכאורה הן מג"ק הטמאות שהרי הלימוד בהן נאסר באל תפנו אל האלילים, אבל מוכרח לומר שגם הן מק"נ, שהרי להבין ולהורות מותר, וזהו טעמו של הרמב"ם שעסק בהן. וא"כ גם הן נכללו במש"כ בתניא שם. - כמדומה שזה כוונתו במכתבו אלי.

ולפענ"ד א"א לומר כן. וממנ"פ: אם לומד חכמות ע"ז שלא ע"מ להורות - מטמא בחי' חב"ד שבנפשו בטומאת ג"ק הטמאות לגמרי, וכמו בשאר איסורים. ואם לומד ע"מ להבין ולהורות - ה"ז נכלל בקדושה, במכש"כ וק"ו ממילתא דבדיחותא שבתניא פ"ז שאינו אלא לפקח דעתו וכאן הוא הקדמה וחלק מלימוד התורה.

- אופן עדמ"ש במכתבו יש למצוא במאכלות אסורות, שהן מג"ק הטמאות, אבל אם אוכלן לפקוח נפש, שהתירו רז"ל ונעשה היתר (גמור) - ראה אגה"ק סכ"ו - וכוונתו אינה לש"ש כדי לעבוד את הוי' עי"ז - ה"ז שייך לק"נ (פ"ז שם). -

והטעם שיכול להעלות חכמות ע"ז שמג"ק הטמאות, אף שהם אסורים וקשורים, לקדושה הוא כדוגמת האופן שזדונות נעשו לו כזכיות הואיל ועל ידי זה בא כו' (שם פ"ז), וגם בנדו"ד כן הוא הואיל ועל ידיהן מברר ד"ת וכו'.

* * *

ומדי דברי במרז"ל בתניא שם: וזהו טעמו של הרמב"ם כו' - אציע ג"כ תמי' גדולה שיש בזה בהשקפה ראשונה. והיא:

לכאורה בא רבינו הזקן בזה לתרץ איך עסקו הרמב"ם וכו' בחכמות אלו. ומבאר שהוא מפני שידעו להשתמש בהן לתומ"צ.

ואינו מובן כלל למה תפס את הרמב"ם וכו' - הרי התורה ציותה ורפא ירפא, ומצוה לחשוב תקופות ומזלות (שבת עה, א), ובעיר שאין בה רופא אסור ת"ח לדור שם (סנהדרין ספ"ק), ובן אחי' ממונה על חולי מעים (שקלים רפ"ה), ור"י בן חנני' אמרו עליו כל כך יש בידך (הוריות י, א), ור"ש בן חלפתא עסקן בדברים הי' (חולין נז, ב), וכו' וכו'.

והביאור בזה, לפענ"ד, בהקדם דכמה אופנים ישנם בלימוד וידיעת חכמות או"ה.

וסדרן מלמעלה למטה: א) ידיעת חכמות אלו מן התורה. וכמו חכם כשמראין לו מפה יודע ממנה כל פרטי הבנין, כן הוא בתורה שהיא המפה ודיפתרא שע"פ תכניתה נבה"ע (ב"ר רפ"א). וכמסופר בבכורות (ח, א) שר' יהושע בן חנניא למד זמן עבור נחש מן הכתוב. ובמדרש תהלים י"ט, על שמואל ועל ר' הושעיא ע"י שהי' יגע בחכמתה של תורה למד מתוכה כל מה שיש ברקיע. ואצ"ל מה שנאמר בפירוש בתושב"כ ותושבע"פ - שכל זה הוא תורה ממש, שהיא חכמתו כו' וכמאמר הרמב"ם הידוע שאין הפרש בין ובני חם כוש ומצרים כו' ובין אנכי ה"א (פיה"מ חלק יסוד ח).

ב) בלימוד חכמות אלו כשהתורה מצווה ע"ז באופן ישר. וכמו המ"ע על בי"ד שיחשבו (רמב"ם הל' קדה"ח פ"א ה"ז) וצריכין לידע דרכי ע"ז וכישוף וכו' כנ"ל, והתירו לבית ר"ג ללמוד חכמת יונית מפני צורך הצבור (ראה תוד"ה ארור מנחות סד, ב. קו"א להל' ת"ת לאדה"ז פ"ג ס"א) וכה"ג. שאין לימוד זה לימוד תורה, אבל מצוה היא - וגם קודם שנשתמש בהלימוד לקדש החדש וכו' וכשאר מצוות דאורייתא או דרבנן.

ג) כשאנוס לחשוב דבר חכמה והוא במקום שאסור בד"ת שדינו להרהר בחשבונות וכו' (עיין אחרונים שו"ע או"ח רספ"ה). וי"ל שזה נכלל ג"כ בכוונת המדרש (דברים רבה פ"ח, ו) ששאלו את שמואל והלא אתה אסטרולוגי א"ל לא הייתי מביט אלא בשעה שהייתי נפנה לבית המים. - אשר ג"ז הוא מצוה אבל באופן שלישי.

ד) כשלומד תורה או שחפץ לקיים מצוה וא"א לו מפני חסרון ידיעה בחכמות אלו ואז ממלא חסרונו זה, וכמאמר רב שגדל י"ח חדשים אצל רועה (סנה' ה, ב) לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר. - לימוד זה אינו לא תורה ולא מצוה, אבל הכשר והכנה לתומ"צ. ואולי גם לימוד הל' ע"ז וכשוף ע"י בי"ד מסוג זה.

ה) ההתחכמות - במדה הדרושה ולא יותר - בעסקיו כדי למצוא פרנסתו (ראה דרך מצותיך להצ"צ קד, ב), או כשעושה מהחכמות עצמן אומנות וקרדום לחתוך בהן - ה"ז הכשר והכנה לדבר היתר.

* * *

והנה כל מה שמצינו בתורה ובמרז"ל בכמה בנ"י שהתעסקו בחכמות או"ה, בכולם י"ל שהי' באחד מאופנים הנ"ל. ואין שייך בזה להקשות איך עסקו ולתרץ שהוא מטעמים שנתבארו לעיל - כי פשוט הוא, אי בעית אימא קרא אב"א מרז"ל אב"א מעשים בכ"י.

ומה שמקשה רבינו הוא מלימוד הרמב"ם וכו' שכותב בפירוש שלמד מספרי או"ה וכו' (וא"כ אינו כאופן הא'). ואין עיקר קושיתו ממה שלמד ספרי ע"ז (כמ"ש במו"נ שם), או ממה שלמד ספרי התוכנים היונים (כמ"ש בהל' קדה"ח ספי"ז), כי עי"ז ביאר טעמי המצוות חשבון קדה"ח וכו', וא"כ הוא אופן הב' - ותוקף הקושיא הוא מלימוד חכמות האחרות וכמו רפואה מספרי גאלינוס וכו'. וא"א לומר שהי' לעשותם קרדום לחתוך בהן, שהרי למדם בעת שהיתה פרנסתו מצוי' ע"י אחיו שהחזיק אותו ואת ב"ב, כידוע במכ' הרמב"ם. וכן הרמב"ן הי' בקי בכמה חכמות ולא עשה כל החכמות קרדום לחתוך.

ובתירוץ לזה בא אופן ששי

* * *

ו) שמותר ללמוד חכמות או"ה גם קודם שמנעו חסרון ידיעתו בהם מהבנת התורה, אם רק יודע להשתמש בהן אח"כ לעבודת ה' או לתורתו.

ועפ"ז יומתק גם דיוק הל' בתניא: וזהו טעמו - לשון יחיד, אף דמביא מקודם שני היתר הלימוד. כי טעמו של הרמב"ם וכו' בעת הלימוד הי' רק טעם אחד, אף שאח"כ נתהפך הגלגל ובמות עליו אחיו, הוכרח לעשות החכמות קרדום לחתוך בהן*.

* * *

עוד יש להעיר למה שהביא את הרמב"ם והרמב"ן ממ"ש בשער הגלגולים (הקדמה לו, ועייג"כ שה"ג לחיד"א בערכם) ששניהם לא זכו לחכמת הקבלה, עכ"פ עד סוף ימיהם.

ושייכות חכמת סדר ההשתלשלות שבקבלה ועניני קבלה מעשית לחכמות הטבע וכו' מובנת.

בכבוד ובברכה

מ. שניאורסאהן

תצה

נדפסה בלקו"ש חי"ב ע' 196, והושלמה ע"פ צילום האגרת. והיא אל מוה"ר אלתר שי' הילביץ. אגרות נוספות אליו - לעיל תנג, ובהנסמן בהערות שם.

בהמשך לזה - לקמן אגרת תקטז.

*) באגרת הרמב"ם (פאר הדור סמ"א) שנלקחו נשים נכריות כו' והא-ל יודע שלא נלקחו מתחלה אלא לרקחות כו' מ"מ נתמעטה עונתה כו'. - שמכ"ז ראי' למש"כ למעלה.

ואולי גם מפ"ז פורש שם הרמב"ם בתניא - כי הוא ביאר טעמו בפירוש, וממנו נלמוד על הכלל.

וצל"ע בכתבי הרמב"ן ובפרט במש"כ ע"ד הרמב"ם שאם העתיק הנ"ל - מבוארת במילא הזכרת הרמב"ן בתניא שם.

הרמב"ם... הקבלה: ראה לקמן אגרת תקנא, ובהנסמן בהערות שם.