ספריית חב"ד ליובאוויטש

תקטז

ב"ה, י"ג מנחם אב, תש"ט

הרה"ג הוו"ח אי"א נו"מ וכו' מהור"א שי'

שלום וברכה!

במענה על מכתבו מי"ד תמוז:

(א) כמה מקושיותיו על מש"כ במכתבי יסורו מאליהם על ידי הקדמה כללית, והיא:

במש"כ בתניא פ"ו ואילך בשייכות הדצח"ם לק"נ או לגקה"ט - יש שתי חלוקות: שייכות הדבר מצ"ע, או שייכותו ע"י הפעולה שנעשית בו.

מובן מאליו ששייכות זו השני' אינה אלא בחלק הדבר שהפעולה תופסת בו, ולמקום שהפעולה מקורה משם.

דוגמא לדבר: מאכל היתר - ניצוץ האלקי המקיים ומחי' אותו הוא מסוג הניצוצות המתלבשים בק"נ. וכן הוא תמיד וגם ביוהכ"פ. דפשיטא דאין מאכל יורד במדריגתו מפני קדושת יוהכ"פ.

ולהיפך: מאכל האסור - ניצוץ המקיים ומחי' אותו הוא מהניצוצות המתלבשים בגקה"ט. וכן הוא תמיד וגם בשעת הסכנה.

- ושני חילוקים עקריים בין ניצוצות אלו:

א. ניצוץ שבק"נ יש בו "הרגש" שהוא ניצוץ אלקי, אף שהוא מצומצם, משא"כ ניצוץ שבגקה"ט נחשך לגמרי עד שנעשה ע"ד חתיכה עצמה נעשית נבלה (בלשון זה הוא בדרושי כ"ק אדנ"ע, אלא שלא רציתי להעתיק תיבות אלו בספר קצורים והערות לתניא ע' קמ"ג, עיי"ש. ועייג"כ תניא פ"מ וקיצור לתניא פ"ו).

ב. ניצוץ שבגקה"ט נלקח ממקום גבוה ביותר, זאת אומרת, שנמצא בו כח תקיף יותר (היינו מסוג תקיפות יותר גדולה, וכמו תוקף הארי והשור ששונים באיכותם ולא במיעוט וריבוי) מכמו כח הניצוץ המתלבש בק"נ (ראה בסו"ס דרך מצותיך להצ"צ ד"ה אחרי וביאורו).

והנה יהודי האוכל מאכל היתר ביוהכ"פ, אין ביכולת פעולה מוגבלת זו לשנות סדר הבריאה, להוציא מהמאכל הניצוץ שבק"נ ולהכניס בהמאכל ניצוץ שבגקה"ט (עיין בהגהות אדנ"ע לתניא פ"ו - נדפסו בס' הקיצורים הנ"ל ע' קט"ו - שלכן לא נאמר בערלה וכלאי הכרם "וקיום גופם"). ופעולתו היא - דכמו שמוריד עצמו לגקה"ט, כך מוריד את המאכל והניצוץ שבתוכו לשם. וכמו שכחו שהשקיע בהאכילה נאסר ונקשר ע"י החיצונים כך פועל גם בהמאכל והניצוץ.

ולהיפך - כשאוכל מאכל אסור לפקו"נ - אין הענין שמחליף הניצוצות, אלא שבמקרה זה התירו רז"ל את קשר הניצוץ שהי' מקושר ע"י החיצונים ואשר זה החשיך אורו וההרגש שלו, ובמילא יכול הוא להעלותו וכו' (וראה ג"כ דרמ"צ להצ"צ מצות תשובה ספ"ג ובכ"מ),

אבל לעולם ה[ן] הן הניצוצות שהיו במאכל קודם אכילת יוהכ"פ או אכילת חולה מסוכן ולאח"ז.

(ועצ"ע ובירור איך הוא בגר, יפת תואר, עבד כנעני, קדלי דחזירי כשהותרו וכיו"ב, ואכ"מ).

ועוד מובן: במקום שע"י הפעולה צ"ל שינוי השייכות למקום אחר, צריך שהפעולה תבוא ממקום ההוא, וכנ"ל.

דוגמא: יהודי (גוף ונפש החיונית שלו הם מק"נ בעצמה) אוכל מאכל היתר (ק"נ בעצמה) סתם (לא לש"ש וגם לא למלאות תאוה) אין נעשה שום שינוי בשייכות ומקום הניצוץ והמאכל - (רק זה שנתעלה למעלת מדבר כיון שנעשה דם ובשר כבשרו. אבל אין זה מעניננו).

מעין דוגמא לכהנ"ל בתורת הנגלה: איסור חפצא ואיסור גברא, בסתם מוקמינן אחזקה וכו'.

ועתה אבוא בקצרה, על הסדר במכתבו, במה שהקשה עלי:

(ב) איך כתבתי באופן ב' שהלימוד הוא מצוה גם קודם שקידש החדש, והלא עד שיקדש החדש הוא לימוד סתמי.

ואינו מובן. כי זה לשוני שם: כשהתורה מצווה ע"ז באופן ישר. וליתר שאת, הדגשתי מלת מצווה. והלזה יקרא לימוד סתמי?

ופשיטא שאין כוונת הציווי שהלימוד יהי' ע"ד לימוד ריב"ח (בבכורות ח, א) - היינו אופן הא' שבמכתבי - כי אין זה שייך אלא ליחידי סגולה, והתורה על הרוב תדבר. גם אין נפ"מ אם ילמוד מספרי היונים או מספרי חכמת החשבון וכו' שהיו באומתנו ונאבדו - כל' הרמב"ם - כי אין הלשון הסיבה אלא התוכן.

(ג) מהו החילוק בין אופן הב' והד', הלא שניהם הם רק הכשר והכנה למצוה.

אופן הב' כתבתי במכתבי, וכנ"ל, שהוא כשציוותה התורה ע"ז באופן ישר, משא"כ באופן ד'. וכלום קלה היא מה שיש מונים חשבון תקופות ומזלות במנין המצות. וכלום עלה בלב אדם למנות לימוד מומי בהמות אם קבועים הם או עוברים למ"ע?!

וראה מש"כ ומה שהביא ממק"א בס' המועדים בהלכה לענין העילוי דהכנה דעשית הסוכה.

והארכתי בהתועדות דשבת זה במה שאמר משה מצוה שבאת לידי אקיימנה (מכות י, א) ע"י הבדלת ג' ערי מקלט בעבר הירדן, אף שידע שיקלטו רק לאחר זמן.

(ד) אופן הה' - התחכמות, ורק כפי הדרוש, בעניני פרנסה - ה"ז צ"ל קדושה גמורה.

ולא הבנתי. דהעסק במו"מ עצמו ומציאת הפרנסה הוא ק"נ ואיך תהי' ההכנה לזה קדושה גמורה? אלא כהנ"ל הוא ק"נ עצמה. וכן נשאר בחזקתו כשעושה בסתם. ועיין אדר"נ פי"א, אגה"ק ס"ט.

(ה) מהו סו"ס החילוק בין אופן הד' והוא"ו כיון שבשניהם כוונתו לש"ש בעת הלימוד?

החילוק פשוט. בלימוד חכמות האומות סתם ה"ז מטמא חב"ד שבנפה"א, היינו שמורידה מקדושה לקליפה. והנה ירידת מצוה למדרי' השני' שבקליפות, היינו גקה"ט, הותרה באופן שבעת הירידה נעשית העלי' ולא רק ההכנה לזה. עשה דוחה ל"ת אם בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה (שבת קלב, ב. וראה ג"כ משל"מ הל' ק"פ רפ"י. ובמלא הרועים ח"א מע' עשה דוחה ל"ת בתחלתו).

ולכאורה היתר הירידה למדרי' הראשונה שבקליפות, היינו ק"נ, ג"כ צ"ל בתנאי כזה, היינו באופן הד'. - וזה מחדש האופן הששי, שבק"נ הותרה הירידה אף שאז אינה אלא הכנה לש"ש.

(ו) אופן השלישי הוא לימוד לש"ש ולא מצוה - באופן שלילי. היינו זהירות בשמירת איסור - כמו שכתבתי אני.

ולא פירש טעמו בזה. דהרי כיון דאסור לחשוב ד"ת במבואות המטונפות, ורק ע"י חשבונות של חכמות האומות יכול להשמר מזה, ה"ז קיום ענין דל"ת, ולא רק עשי' לש"ש. וכחילוק דבכל דרכיך דעהו או קיום מצוה בפו"מ. והן הן שני הסוגים שבתניא פ"ז: א. האוכל כו' כדי להרחיב דעתו כו'. ב. לקיים מצות עונג שויו"ט. וראה ג"כ שם ספל"ד: החומש מעלה עמו כל הארבע ידות כו' ומלבד זה הרי בשעת כו' - שזהו עילוי נוסף, כמובן.

(ז) בק"נ יש שני אופנים: לש"ש - עולה לקדושה, שלא לש"ש - יורד לגקה"ט.

כנ"ל - אינו לפענ"ד. דשלא לש"ש אם אינו למלאות תאוה, אלא סתם - ה"ז ק"נ עצמה ובמקומה נשארת. אב"א סברא - כנ"ל סוף סק"א. אב"א מעשים בכ"י - דקטן באכילתו אינו מוריד ואינו יורד לגקה"ט. ואב"א מרז"ל, שדייק בפ"ז: אך מי שהוא בזוללי כו' למלאות תאות כו'. ומפורש הדבר בקיצור לפ"ז ולפ"י.

(ח) מפני מה כתב אדה"ז בספ"ז טעמו של הרמב"ם ורמב"ן ז"ל - ולא "טעמם".

סגנון נפוץ הוא ביותר שהתיבה "מושכת אחרת עמה". דוגמא בפרשת השבוע: למען ינוח עבדך ואמתך כמוך - ולא "ינוחו". ולכן ת"א, שמתרגם קרוב ללשון, ינוח. ותיב"ע, שהוא קרוב לכוונה, ינוחון.

(ט) סו"ס מהו החילוק דחכמת ע"ז מחכמת החשבון וכיו"ב?

ע"פ הנ"ל מבואר:

חכמת ע"ז נאסרה באל תפנו גו' - ה"ה מגקה"ט, היינו שבה ניצוצות מגקה"ט. וזה מקומה מצ"ע ובלימוד סתם - אם לומד להבין ולהורות - התירו רז"ל הקשר והאיסור והניצוצות הנ"ל עולים ממקומם כו'.

חכמת החשבון וכיו"ב - ה"ה מק"נ, וזה מקומה מצ"ע ובלימוד סתם.

חכמת ע"ז וחכמת החשבון וכיו"ב הנמצאות בתורה - הן קדושה גמורה כשאר חלקי התורה. וזהו מקומם מצ"ע ובלימוד סתם.

(י) זה עתה ראיתי בצפנת פענח על הרמב"ם הל' ע"ז רפ"ב דאיסור קריאה בספרי ע"ז הוא רק בזמן קיום הע"ז ולא כשנעזבה (ועפמ"ש בירוש' פ"ג דע"ז) ולכן קרא הרמב"ם ספרי ע"ז.

וצע"ג דהרי בפירוש כתב במו"נ ח"ג פכ"ט דעדיין ישנם בקצה הצפון ובהודו. ודוחק גדול לומר דבענין נעבד בכרך גדול דוקא - וכל' הירוש'. עיי"ש בנ"כ. ובפרט, שכנודע, גם בימינו אלו ישנם בהודו בכרכים גדולים כמה כתות עוע"ז הנ"ל, במקצת עניני' עכ"פ.

ואכ"מ.

החותם באיחולי כט"ס,

מ. שניאורסאהן

הארכיון ד"אוצר החסידים" מקבץ ידיעות וחומר לתולדות זקני החסידים ואנ"ש.

אם באפשרי בצירוף תמונה. אולי יוכל לכתוב את הנ"ל ע"ד זקנו ז"ל, או ע"ד עוד אישים שהכירם או שיש תח"י ידיעות ברורות אודותם?

כמובן נכון להורות המקור: בתור עד ראי', מפי השמועה, מסורת משפחה, מכתבים, וכו'.

תקטז

נדפסה בלקו"ש חי"ב ע' 199, והושלמה ע"פ צילום האגרת.

מהור"א: הילביץ. אגרות נוספות אליו - לעיל תנג, ובהנסמן בהערות שם. במכתבי: דלעיל תצה.

עיין בהגהות... גופם: וראה גם לעיל אגרת תקז.

הארכיון... לתולדות: ראה גם לעיל אגרת תקנ (סי"ג).

ע"ד זקנו: ה"ר אברהם לנדא מזעמבין. ראה לעיל אגרת תנג.