ספריית חב"ד ליובאוויטש

תקכא

מכתביו בעתם נתקבלו. ובודאי, הורגל כבר לזה שהמענה שלי מתאחר. ומה אעשה והטרדות אינם מתמעטות, ואדרבה.

ת"ח על השתתפותו בפגישת הרב הרצוג שי' וההודעה עד"ז. ויש תקוה לתוצאות טובות עי"ז באיזה מעניני פליטי אנ"ש אשר באה"ק, וד"ל.

מש"כ בדברי הרמב"ן בס"פ אח"מ דיש ג' ענינים בכרת ומהם דרק הנפש נכרתת אבל מאריך ימים הוא ועז"נ ונכרתה הנפש גו' והן אלו שעונותיהם מרובין.

ומקשה, דלכאורה, סרה קושית אדה"ז באגה"ת פ"ד. ומתרץ דלכן אמר אדה"ז "כמה וכמה" שכוונתו שבודאי יש ביניהם גם כאלו שאין עונותיהם מרובין.

- ולפענ"ד אא"פ לתרץ כן:

א) ע"פ ביאור אדה"ז שם - גם כשעונותיהן מרובין אי אפשר שיחיו, כיון שנפסק החבל ואין לו חיות ממק"א. ודוחק גדול לומר דכשרבו עונותיו נעשה בפרט זה כמו בכלל האומה לאחר החורבן.

ב) בספ"ה שם מביא אדה"ז לענין כרת דשנים הכתוב דונכרתה הנפש גו' - מוכח בפירוש דלא ס"ל בשיטת הרמב"ן.

והנה גם בחיי שם כתב כשיטת הרמב"ן. ודעת אדה"ז הוא ע"פ הנמצא בכתהאריז"ל (בלקו"ת להאריז"ל פ' בא. בס' הלקוטים פ' לך. ועייג"כ בס' הגלגולים פ"ו ובעמה"מ ש' עולם התוהו פ' סג) שמביאין ונכרתה הנפש אכרת דגוף. ואין מחלקים כלל.

מש"כ בדברי המאירי (קדושין רפ"ה ד"ה והמשנה הא') בצרכי הנאת שבת דאולי כיון לדברי אדה"ז בשו"ע חאו"ח סר"נ קו"א סק"ב - רמז יפה הוא, אבל צ"ע בפי' המאירי אם מדייק הוא כ"כ בתיבות.

ומה דשאילנא מהי כוונת פירש"י קדושין (מ, א ד"ה אמר) - לפענ"ד הוא, דלפי פשוטו אינו מובן כלל הא דאמר ר"צ דעביד הא אכיל הא (ועיין רי"ף על הע"י). ובפרט דמאכל טמא הוא לאו מפורש מה"ת ובמלקות, וזנות דארמית אינו אלא במכות מרדות דרבנן.

ולגירסת רש"י דאמר זה ר"צ לעצמו ולא להארמית, מהו התוכן ב"דעביד הא אכיל הא".

ולכן פירש"י דלמה מזה ר"צ דהבועל ארמית ראוי למאכל טמא. ולמוד גדול הוא. דהנה בנדו"ד הי' כ"ז באונס. וידוע דאין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים, אבל דוקא במידי דאכילה (תוס' גיטין ז, רע"א ובכ"מ). וכשנזדמן האונס הא', ה"ז, לכאורה, שייך גם בצדיקים. אבל כשראה ר"צ שזה קשור באכילת דבר טמא למד מזה שגם בעילת ארמית הוא בסוג הנ"ל. ובמילא יכול ללמוד ג"כ מדריגתו מה היא. וכיו"ב. ולהעיר מאדר"נ (פט"ז ב) במאורע עד"ז בר"צ הכהן תנא. אבל בקדושין לכאורה מדבר באמורא מדהובא בין שני אמוראים.

ומה שהקשה על מש"כ אני בפסק דבע"ת גדולים כו' דה"ה ברור בבבלי, ולא מחלוקת, מפני דאין הלכה כתלמיד כו' - אבל כלל זה לא מצאתיו בש"ס גופא (גם אם הי' נמצא בש"ס סתם, ולא ביחס לפלוגתא זו, מסופקני אם זהו בירור גמור, כשברור במק"א להיפך).

- אם הכלל הוא גם כשלא נחלקו פא"פ ראה שדי חמד א' כלל קסא שכ"ה דעת הרי"ף וכו'.

תקכא

נכתבה בשוה"ג האגרת שלפנ"ז. חלקה נדפס בלקו"ש חכ"ב ע' 308. חלקה בחכ"ד ע' 530 וחלקה בקובץ יגדיל תורה ירושלים גליון יז ע' 6. והושלמה ע"פ צילום האגרת.

בפגישת הרב הרצוג: ראה לעיל אגרת תקט, ובהנסמן בהערות שם.

בדברי המאירי: מצוה בה יותר מבשלוחה... ועל דרך שאמרו בצרכי הנאת שבת רב ספרא מחרך רישא רבא מלך שיבוטא.

לדברי אדה"ז: ולכן הוזקק לטעם אחר, שזהו כבוד השבת ולא משום יתרון מצוה בעלמא.

פרש"י קדושין (מ, א ד"ה אמר): מאי נפקא מינה, דהא מילתא דלא נזדמן לי אלא מאכל טמא יש לי ללמוד מכאן דעביד האי, הבועל ארמית, ראוי למאכל טמא. על מש"כ אני: סה"מ תש"ט ע' 3. וראה גם לעיל אגרת תקד.