ספריית חב"ד ליובאוויטש

א'תשסג

ב"ה, ז' מנ"א, תשי"ב

ברוקלין.

שלום וברכה!

... והנה לאחרי שכתבתי לו מענות על שאלותיו, ארשה לעצמי לבוא בנקודה כללית: ימים יוצרו ולוא אחד בהם, ומבואר ע"ז הפירוש בכמה מקומות בדא"ח, שימי האדם ניתנו במדה קצובה בכדי למלאות שליחותו בעלמא דין, ואין בהם אף יום אחד או רגע אחד יתירה על העבודה, וגם מובן שכל משך זמן אפילו קטן ביותר שמבלים אותו על ענינים של מה בכך, הרי בדרך ממילא חסר זה במילוי שליחותו, ובמילא, בתוכן מכתבו, הנה חבל על הזמן שהוא מבלה בקושיות על אחרים, מפני מה עושים באופן כזה ולא באופן אחר, כי ה"ז ענין של אחרים, והיותר נחוץ ומוכרח לכאו"א מאתנו - מלבד אלו שאחריות הרבים עליהם וכיו"ב - להקדיש את זמנו מרצו וכחותיו למלאות שליחותו הוא, וכאשר היצה"ר יראה, שהקושיות על אחרים אינם מונעים אותו מעבודתו בעצמו, הרי ממילא לא ימשיך עליו ההעלם וההסתר לראות קושיות באחרים, כיון שלא תהי' מזה כל תועלת בשבילו, היינו בשביל היצה"ר, והוא הדין ואלה הם ג"כ הדברים במה שדן במכתבו בשקו"ט ארוכה אם יכול להשפיע על הסביבה א"ל, כי ה"ז אבוד זמן, וכבר דינו של כאו"א אמור בפסק מייסדי ומנהלי ישיבות תומכי תמימים, אשר כאו"כ מהתמימים צריך להיות נר להאיר, וכמבואר בהרשימה דנר חמישי דחנוכה העבר, אשר בטח ראה אותה, וכיון שיודע פסק ההלכה שהוא נר ושצריך להאיר את סביבתו, במילא עליו לגשת תומ"י אל העבודה, והשקו"ט אך למותר ובמילא אינו אלא מזקת...