ספריית חב"ד ליובאוויטש

130

תחילת ההלכה היא "השבת ועבודה זרה כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצות התורה והשבת היא האות שבין הקב"ה ובינינו לעולם לפיכך כל העובר על שאר המצות הרי הוא בכלל רשעי ישראל אבל המחלל שבת בפרהסיא הרי הוא כעובד ע"ז ושניהם כגויים34 לכל דבריהם לפיכך משבח הנביא ואומר35 אשרי אנוש כו'", וע"ז מסיים "וכל ה­שומר את השבת כהלכתה כו' כי פי ה' דבר".

בהלכה זו משמיענו הרמב"ם עיקר גדול בגדר מצות שבת, והוא, שהשבת אינה כשאר מצות התורה שקיומן הוי רק תוספת קדושה, נוסף לקדושת ישראל שבו, ובמילא בהעדר קיומם הרי הוא ("רשעי ישראל" —) עדיין בכלל ישראל, לא כן הוא אלא דהוי כמו ע"ז, שנוגע לגוף קדושת ישראל36, ולכן המחלל שבת הוא כעובד עבודה זרה, "ושניהם כגויים לכל דבריהם"37.

וע"ז ממשיך, דכשם שהוא בהשלילה, שהמחלל שבת הרי הוא כגוי38, כן הוא גם בצד החיוב, ששמירת שבת אינה כדבר נוסף על גדר ישראל שבו, אלא ששייכת לעצם קדושת ישראל39. וזהו


34) כ"ה במהדורת פרענקל, ע"פ דפוסים ה­ראשונים כו'. ולפנינו "כעובדי כוכבים ומזלות", והוא שינוי הצענזור, כבכ"מ.

35) ישעי' נו, ב.

36) ראה גם זח"ב רה, ריש ע"ב.

37) עפ"ז יומתק לשון הרמב"ם "ושניהם כגויים לכל דבריהם", דלכאורה אין כאן מקום ההלכה שעובד ע"ז הוי כגוי כ"א רק דמחלל שבת בפרהסיא הוי כגוי, והול"ל "הרי הוא כעובד ע"ז וכגוי לכל דבר",

אלא שאז יש מקום לפרש דזה שמחלל שבת בפרהסיא הוא כעובד ע"ז וכגוי לכל דבר, היינו ב­עונשו, אבל במהותו אין מחלל שבת שווה לעובד ע"ז, ולכן כתב הרמב"ם "ושניהם כגויים לכל דברי­הם", שגדר אחד לשניהם.

38) וי"ל שזהו ההמשך "לפיכך משבח הנביא ואומר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו וגו'", דלכאורה אינו מובן מהו ההמשך כאן, ומהו "לפיכך"? והרי מצינו בכ"מ שהנביאים משבחים עושי מצות? אלא שיש בפסוק זה הדגשה מיוחדת על מעלת האדם עצמו, שב­תחילה כותב "אשרי אנוש גו' ובן אדם גו'" ורק אח"כ מבאר הכתוב מהות המצוה, שרק בשבילה משבחו "יעשה זאת" ("שומר שבת גו'") — שלא כברוב המקומות (א) שמפרש השבח על המעשה בלבד, (ב) בלי ההדגשה (כבפסוק הנ"ל) שהוא רק בשביל זאת (כמו אשרי כל חוכי לו (ישעי' ל, יח), אשרי האיש אשר לא הלך (תהלים בתחלתו), אשרי כל חוסי בו (שם ב, יב) וכיו"ב) — כי המעשה דשמירת שבת נוגע בעצם האדם.

ויתירה מזו: מזה שמדגיש בכתוב "אשרי אנוש. . ובן אדם", מוכח שאין המדובר באיש המעלה מצ"ע (כי שם "אנוש" מורה על חלישות ופחיתות בדרגת האדם*, וכן "בן אדם" המדגיש שכל מעלתו היא רק בזה שהוא בן אדם הראשון**), ומזה שמשבח איש כזה שאין בו מעלה ושלימות רק מצד זה ש"שומר שבת מחללו וגו'", מובן, ששמירת שבת אינה רק הוספה במעלות ותוארים פרטיים של איש ישראל, אלא נוגעת לעצם מציאותו בתור אדם מישראל. ועצ"ע.

39) ראה מכילתא (ומדרש לקח טוב ומדרש הגדול) תשא לא, יד: "כי קודש היא לכם מגיד שהשבת מוספת קדושה על ישראל כו'".


*) כמובא בכ"מ הראי' לזה מהכתוב (ירמי' יז, ט) "עקוב הלב מכל ואנוש הוא". וראה גם ישעי' כד, ו. נא, ז. תהלים ח, ה. קמד, ג (ובכ"מ) ובמפרשים שם.

**) וגם שם "אנוש" י"א שנקרא כן ע"ש אנוש בן בנו של אדה"ר. וראה שבת (קיח, ב) "כל המשמר שבת כהלכתו אפי' עובד ע"ז [כדור] אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת וגו' מחללו כו'". אבל דוחק לומר שלזה מרמז הרמב"ם כאן, וע"פ מ"ש בריש הל' ע"ז דטעות ע"ז הותחלה מדור אנוש (וכמבואר בארוכה בחדא"ג ומפרשי הע"י שבת שם. לבוש ונ"כ שו"ע או"ח שם), וע"י שמירת שבת יבוא לאמונת ההשגחה ויחזור מטעותו. וראה ט"ז או"ח שם (בריש הסימן). אהבת איתן לע"י שם. ועוד.