בס"ד. ליל ערב ראש השנה ה'תשמ"ב*

41

זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון1, ומדייק אדמו"ר הצ"צ2 [בעל יום ההולדת דערב ראש השנה3], דלכאורה יש כאן סתירה מרישא לסיפא, דפירוש זה היום תחלת מעשיך (תחלה ממש) הוא שבראש השנה (זה היום) הוא התחלת התהוות כל העולמות, היינו שבכל ראש השנה מתהווים כל העולמות מחדש4 כמו שהי' בפעם הראשונה, ופירוש זכרון ליום ראשון הוא שראש השנה הוא רק זכרון ליום ראשון. ומבאר בזה, דבראש השנה ישנם שני הענינים, שהוא תחלת מעשיך ושהוא זכרון ליום ראשון. ומזה שבתחלה אומרים שראש השנה הוא תחלת מעשיך ואח"כ מוסיפים שהוא זכרון ליום ראשון, מוכח, דזה שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר5 מזה שהוא תחלת מעשיך.

ב) ויובן זה בהקדים הביאור בזה שאומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך, דידועה השאלה בזה6, הרי בכ"ה באלול נברא העולם7, וראש השנה הוא יום ברוא אדם הראשון שהוא יום וא"ו למע"ב שבו הי' סוף וגמר הבריאה, ואיך אומרים על יום זה שהוא תחלת מעשיך. והביאור בזה, דתכלית הכוונה דבריאת העולם הוא שיהי' בו גילוי אלקות. ועד שע"י כל פרט ופרט שבהבריאה יתגלה כבודו של הקב"ה, כמארז"ל (בסיום וחותם דמס' אבות8) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו. וגילוי זה נעשה ע"י עבודת האדם. ולכן אומרים על היום דראש השנה זה היום תחלת מעשיך, כי ענין זה (שיהי' גילוי אלקות בעולם), שהוא המכוון דמעשיך, הותחל ביום ברוא האדם9. דנוסף לזה שאז דוקא נעשית האפשרות שיהי' גילוי אלקות בעולם, נעשה אז כן גם בפועל, כמארז"ל10 שאדם הראשון (ביום

42

שנברא) הכריז לכל הברואים בואו11 נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו, וכולם ענו ואמרו ה'12 מלך גאות לבש. ויש לומר, דזה שאומרים זה היום תחלת מעשיך (הגם שראש השנה הוא לכאורה רק התחלת המכוון דמעשיך), הוא, כי מעשה מורה על השלימות, דכמו שבאדם השלימות דכל ענין הוא כשבא בפועל דוקא, עד"ז הוא גם למעלה [ואדרבא, מזה נשתלשל כן גם באדם התחתון13, אדם אדמה לעליון14], שהשלימות דכל סדר ההשתלשלות היא בעשי' דוקא. וזהו זה היום תחלת מעשיך, דמעשה מורה על השלימות, שהיום דראש השנה יום ברוא אדם הראשון, הוא התחלת שלימות הבריאה. ויש לומר דזהו גם הטעם על זה שראש השנה נקרא כאן (בהמשך לתחלת מעשיך) בשם זה היום, דזה היום הוא גילוי בתכלית [זה מורה על גילוי15 כמו מראה באצבעו ואומר זה16, ויום מורה על גילוי17 כמ"ש18 ויקרא אלקים לאור יום, וזה היום (ב' לשונות של גילוי) הוא תכלית הגילוי], וזהו זה היום תחלת מעשיך, דזה שראש השנה הוא תחלת מעשיך, התחלת שלימות הבריאה, הוא שאז התחיל ענין הגילוי (דע"י עבודתו של אדם הראשון נעשה גילוי אלקות בעולם, כנ"ל), ענין זה היום19.

ג) וביאור הענין (שראש השנה, יום ברוא אדם הראשון, הוא תחלת מעשיך) בעומק יותר, הנה ידוע שעבודת האדם בכחה לשנות גם את העבר20. ומזה מובן (במכ"ש) בנוגע לעבודתו של אדם הראשון שהי' יציר כפיו של הקב"ה21, שהעילוי שפעל בכל הנבראים ע"י הכרזתו בואו נשתחוה גו' לפני ה' עושינו הוא גם בנוגע למציאותם שלפני עבודתו. דכיון22 שכוונת הבריאה מלכתחילה היא שהאדם

43

ע"י עבודתו ימשיך גילוי אלקות בעולם23, לכן, לאחרי שנמשך בעולם גילוי אלקות נעשה עי"ז עילוי גם במציאות העולם שהי' לפנ"ז, ובפרט שענינו הוא הכנה להגילוי שנמשך ע"י עבודת האדם.

וזהו מה שהיום דראש השנה, יום ברוא אדם הראשון, הוא תחלת מעשיך, דפירוש הפשוט (ואין ענין יוצא מידי פשוטו) דתחלת מעשיך הוא התחלת כל המעשים, גם המעשים שהיו בה' ימים הראשונים דמע"ב (כולל גם הזמן דימים אלו24), כי ע"י עבודתו של אדם הראשון נעשה עילוי וחידוש גם בהמציאות דעולם שהי' לפני זה, ולכן זה היום הוא תחלת מעשיך, ההתחלה של כל הבריאה.

וכמו שבראש השנה בפעם הראשונה, ביום ברוא אדם הראשון, נעשה שלימות הבריאה (מעשיך), ובאופן של חידוש (תחלת מעשיך), עד"ז הוא בראש השנה שבכל שנה ושנה, דע"י שישראל מכתירים את הקב"ה שיהי' מלך עליהם ועל כל העולם, נעשה שלימות וחידוש בכל הבריאה, ועד שעי"ז נעשה שלימות וחידוש גם למעלה, כתורת הה"מ25 ואדמו"ר הזקן26 על מאמר המשנה27 דע מה למעלה ממך, דכל הענינים שלעלה הם ממך.

ד) ולאחרי אומרו זה היום תחלת מעשיך מוסיף זכרון ליום ראשון, דזה שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר מזה שהוא תחלת מעשיך. כי תחלת מעשיך הוא השלימות והחידוש דהבריאה שנעשו ע"י עבודת האדם (כנ"ל), דההמשכה מלמעלה שעי"ז היא רק מבחי' שאתעדל"ת מגעת לשם. משא"כ ענין יום ראשון הוא (כמו שמבאר הצ"צ בדרוש הנ"ל28) שההמשכה אז היתה מצד עצמו, כי לא הי' עדיין מי שיעורר כמ"ש29 ואדם אין גו'30 [היינו, דלא רק שלא הי' אתערותא דלתתא בפועל אלא שלא הי' שייך כלל שיהי' אתעדל"ת], וההמשכה

44

אז היתה מצד חסדו ית', כי31 חפץ חסד הוא. והיינו, דנוסף לזה שההמשכה עכשיו (ע"י אתעדל"ת) היא בחי' דין ומשפט וההמשכה אז היתה מצד חסדו ית'<28>, עולם חסד יבנה32, הנה חסד זה (דיום ראשון) הוא למעלה לא רק מהחסד כמו שהוא במדות אלא גם למעלה משרשו כמו שהוא במוחין וכו', כי ענינו הוא (לא חסד אלא) חפץ חסד, ענין החפץ (תענוג33), אלא שהחפץ הוא שיהי' חסד, ומזה נמשך להיות עולם חסד יבנה, דמחפץ זה נבנה החסד שממנו נבנה העולם34.

ויש לומר, שהטעם הפנימי על זה שיום הראשון דהבריאה נק' בשם יום ראשון הוא, כי הגילוי דחפץ חסד שהאיר ביום זה הוא אור וגילוי (יום הוא אור וגילוי) הראשון, שהוא הסיבה והשרש להמשכת מדת החסד שממנה נתהוו כל העולמות.

וזהו זכרון ליום ראשון, דבכל ראש השנה, ע"י שמזכירים אופן ההתהוות שהיתה ביום הראשון, שהאיר אז הגילוי דחפץ חסד, עי"ז ממשיכים35 גילוי זה. וזהו שהענין שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר מזה שר"ה הוא תחלת מעשיך, כי תחלת מעשיך הוא מה שנמשך ע"י אתערותא דלתתא, ויום ראשון (הגילוי דחפץ חסד) הוא אור וגילוי הראשון שהוא השרש והסיבה לכל סדר ההשתלשלות (מעלה ומטה), והוא עצמו הוא למעלה מהגדר דמעלה ומטה (עילא ותתא).

ה) והנה זה שישראל ע"י עבודתם (שמזכירים אופן ההתהוות שהיתה ביום הראשון) ממשיכים הגילוי הנ"ל מגיע בשרשו עד בחפץ חסד מצד עצמו ואין אתעדל"ת מגעת לשם, כי השרש דישראל הוא למעלה יותר גם מהענין דחפץ חסד. וכידוע בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים36 (ועמך כולם צדיקים37), דזה שנתעורר כביכול להיות חפץ חסד הוא מצד זה שעלה במחשבה38 (מחשבה עצמית, שלמעלה מהגילוי דחפץ חסד) שעתידין ישראל לקיים תומ"צ ולעשות דירה לו ית' בתחתונים39. ולכן, ע"י העבודה דישראל נמשך [ונעשה40] גם הגילוי דחפץ חסד. ומזה מובן, שהגילוי דחפץ חסד שנעשה עכשיו ע"י מעשינו ועבודתינו, הוא נעלה יותר מכמו שהי' גילוי זה בתחלת הבריאה, כי ע"י מעשינו ועבודתינו נעשה נחת רוח למעלה, נח"ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני41, דנח"ר ותענוג זה (שנעשה רצוני,

45

ע"י ישראל) הוא בעצמותו ית' (נח"ר לפני) שלמעלה מהתענוג דחפץ חסד, וע"י שהגילוי דחפץ חסד נתעורר ונמשך ע"י עבודת האדם, נמשך בו הנח"ר והתענוג דנעשה רצוני42. וזהו גם הטעם (הפנימי) על זה שלפני שאומרים שראש השנה הוא זכרון ליום ראשון אומרים שהוא תחלת מעשיך, דזכרון ליום ראשון שלאחרי קדימת הענין דתחלת מעשיך (המשכת הגילוי דחפץ חסד שלאחרי קדימת העבודה) הוא נעלה יותר מכמו שהוא מצד עצמו, כמו שהי' בתחלת הבריאה.

ו) והגם שגם הגילוי דחפץ חסד שהי' תחלה, שרש המשכתו הוא מהתענוג עצמי בעבודתם של ישראל [וכנ"ל, שזהו הסיבה לזה שנתעורר להיות חפץ חסד], מ"מ, ע"י עבודתם של ישראל בפועל, ניתוסף עילוי נעלה יותר, וכמובן מזה שבכדי שתושלם הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים43 הוצרך להיות בריאת העולמות בפועל, עד לעולם הזה התחתון44, ואח"כ הוצרך להיות מתן תורה שאז דוקא נעשה התוקף דקיום העולם כמארז"ל45 עה"פ46 ארץ יראה ושקטה, ואח"כ צ"ל עבודת האדם (שלאחרי מ"ת) בפועל, לימוד התורה, ובאופן דגדול לימוד שמביא לידי מעשה47 בקיום המצוות בפועל – אף שכל זה הי' בידיעתו ובמחשבתו ית' גם מקודם (ומחשבה זו היא הסיבה לזה שנתעורר להיות חפץ חסד) – כי המחשבה שהיתה מקודם היא מחשבה עצמית שבעצמותו ית' שלמעלה מגילוי, וזה שמצד מחשבה זו נעשה ההתעוררות דחפץ חסד הוא רק באופן דהבדלה [היינו, שהמחשבה נשארה בעצמותה ולא נמשכה בהענין דחפץ חסד48, והענין דחפץ חסד שנעשה עי"ז הוא רק החפץ והתענוג בחסד, גילויים], וע"י עבודת האדם בפועל, נעשה גילוי העצמות49, דירה לו ית', לו לעצמותו50.

ז) וזהו51 שהשלימות דעולם שתהי' לע"ל, אלה תולדות פרץ52 תולדות מלא53, תהי' נעלית יותר מהשלימות שהיתה בתחלת הבריאה, אלה תולדות השמים

46

והארץ בהבראם54 תולדות מלא<53>, עולם על מילואו נברא55, שהשלימות דעולם כמו שהוא מצד הבריאה [אלה תולדות (מלא) גו' בהבראם, עולם על מילואו נברא] היא במדידה והגבלה. דכיון שהגדר דעולם הוא מדידה והגבלה, הרי מובן, שגם השלימות שלו היא במדידה והגבלה. והגם שהבריאה היתה מצד זה שחפץ חסד הוא, שהוא למעלה מהגבלה (כנ"ל סעיף ד), הרי הענין דחפץ חסד הוא רק הסיבה להבריאה, אבל הבריאה עצמה היתה באופן דהשתלשלות מעלה ומטה<42>. משא"כ השלימות שתהי' לע"ל, מכיון שנעשית ע"י עבודת האדם שעי"ז נמשך גילוי התענוג העצמי שבעצמותו ית' (שאין שייך בו שום גדר), לכן56 השלימות דעולם לע"ל תהי' למעלה ממדידה והגבלה, אלה תולדות פרץ, דענין פרץ [שנקרא כן על שם מה פרצת עליך פרץ57] הוא שפורץ כל המדידות וההגבלות.

ושלימות זו שנעשית ע"י עבודת האדם הותחלה ביום הששי למע"ב כשנברא האדם והתחיל לעבוד את האדמה, בתחלה את האדמה שבהאדם גופא, וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה58, ואח"כ ועי"ז גם את האדמה שמחוצה לו, היינו כל סדר ההשתלשלות (דהכל הי' מן העפר59), וכנ"ל שפעל בכל הבריאה הענין דנשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. ובפרט לאחרי יום הששי דמ"ת [שאז נעשה עילוי ושלימות ביום הששי דמעשה בראשית60], שעבודת האדם והפעולה בעולם (שנעשית ע"י עבודתו) שלאחרי מ"ת היא באופן נעלה יותר. ובפרט בראש השנה, זה היום תחלת מעשיך, שהוא דוגמת תחלת מעשיך שנעשה ע"י עבודת אדם הראשון בראש השנה הראשון, ועוד למעלה יותר, ובראש השנה גופא הנה בכל שנה ושנה ענין זה הוא באופן נעלה יותר, כהציווי61 מעלין בקודש, ועד שבכל ראש השנה נמשך אור חדש עליון יותר שלא הי' מאיר עדיין מימי עולם אור עליון כזה62, ועד להגאולה שאז יעלה הפורץ לפנינו63 ויפרוץ כל המדידות וההגבלות.

ח) והנה ג' ענינים הנ"ל הנמשכים בראש השנה (תחלת מעשיך, זכרון ליום ראשון (הגילוי דחפץ חסד), והמשכת גילוי תענוג העצמי שלמעלה מחפץ חסד) הם (ע"ד) ג' הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות. והענין הוא, דמלכיות הם בבחי' ממכ"ע (כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צ64), אור שבערך העולמות שאתעדל"ת מגעת

47

לשם, וזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם65, דכמו שענין המלוכה למטה נעשה ע"י העם כמ"ש66 שום תשים עליך מלך, עד"ז הוא במלכותא דרקיעא67, דזה שהקב"ה נעשה מלך הוא ע"י שתמליכוני, שישראל מקבלים עליהם עול מלכות שמים ומבקשים מלוך כו' [דבבקשה וקבלה זו נכללת גם הבקשה שיגזור עלינו גזירות וקבלת עול מצוות68, לקיים כל מה שיגזור ויצוה בדרך קבלת עול, וכהנוסח דברכת (כל) המצוות אשר קדשנו במצותיו וצונו, שקיום המצוות הוא מצד הציווי והגזירה69], שעי"ז נעשה הקב"ה למלך על כל ישראל, שתמליכוני עליכם, ועל ידם גם מלך על כל הארץ. וזה שע"י העבודה דישראל מעוררים ענין המלכות הוא, כי ענין המלכות הוא (בכללות) באור הממלא, שאתערותא דלתתא מגעת לשם. וע"ד הענין דתחלת מעשיך. והגם שבראש השנה חוזרים כל הדברים לקדמותם, והמשכת המלכות דראש השנה היא מעצמות אוא"ס שלמעלה מענין המלכות [וזה שבכחם של ישראל להמשיך מעצמות אוא"ס הוא לפי שהם מושרשים בהעצמות70, וע"ד המבואר בלקו"ת71, דזה שביכלתם של ישראל לעורר התגלות מלכותו ית' מעצמותו ומהותו הוא מצד הברית אשר כרת ה' עמנו להיות לו לעם72, שיהיו דומים להמלך, אנשים כמותו], הנה זהו ששרש ההמשכה הוא מעצמות אוא"ס, אבל ההמשכה עצמה היא שנמשכת ענין המלכות73, שבכללות הוא ממכ"ע. וענין זכרונות הוא באוא"ס הסוכ"ע74 שקדוש ומובדל מעולמות. כי ענין הזכרון אינו שייך אלא בדבר הרחוק, במקום או במעלה, ועד שאין הדבר תופס מקום לגבי'. וזהו דזכרונות הוא בעצמות אוא"ס דכולא קמי' כלא חשיבא75. וע"ד הענין דזכרון ליום ראשון76. אלא שאעפ"כ גם ענין הזכרון שייך דוקא על דבר שישנו במציאות גם לפני שזוכרים עליו (אלא שהדבר הוא רחוק ממנו במקום ובמעלה). וזהו מה שזכרונות הוא בבחינת סובב, כי גם לגבי סובב יש המציאות דעולמות (ורק שהם במקום רחוק, דכלא ממש חשיבי)77.

48

וענין שופרות הוא כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צ78 דקול השופר הוא קלא פנימאה שמבחי' פנימיות הלב, דמזה מובן, שההמשכה שע"י שופר היא מפנימיות ועצמות אוא"ס שלמעלה גם מסובב79. וכמ"ש80 לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש, דע"י בקשו פני, הצעקה דפנימיות הלב, עי"ז את פניך הוי' אבקש, ההמשכה מפנימיות ועצמות אוא"ס. והוא ע"ד המשכת וגילוי תענוג העצמי שלמעלה גם מהענין דחפץ חסד. ובפרט ע"פ הידוע81 דשופר (מלשון שפרו מעשיכם82) הוא תענוג, ושבחי' התענוג דשופר הוא מקור התענוגים, ועד שעשוע המלך בעצמותו.

ט) והנה ג' ענינים אלו (ממלא סובב ועצמות אוא"ס) יש כביכול דוגמתם באדם. דכיון שאדם הוא אדמה לעליון, לכן יש בו דוגמת כל הענינים שלמעלה. דכחות הפנימיים שבאדם, שהם בגילוי באברי הגוף, הם דוגמת אור הממלא שמתלבש ומשפיע בעולמות בבחי' גילוי83. וכחות המקיפים שבאדם, וכמו הרצון שפועל בכל הכחות והאברים אלא שאינו בגילוי בהם84, הם דוגמת אור הסובב85 שהשפעתו בעולמות הוא בהעלם83. ועצם הנפש שלמעלה גם מכחות המקיפים הוא דוגמת עצמות אוא"ס. ומזה מובן, שהעבודות דמלכיות וזכרונות הם בכחות (הפנימיים ומקיפים) הנפש, והעבודה דשופרות היא בעצם הנפש. וכנ"ל, שקול השופר הוא קלא פנימאה שמפנימיות הלב. והנה הגם שענין השופר הוא צעקה פנימית שמפנימיות הלב, מ"מ, צריכה להיות הצעקה ע"י תקיעה בשופר גשמי דוקא, שופר של כבש ואיל, חי (שלמטה ממדבר), כמבואר בדרוש הנ"ל דהצ"צ86, ויתירה מזו, שקרן השופר צ"ל תלוש (מהכבש והאיל), דומם. דמזה מובן גם בעבודה הרוחנית, שהעבודה דשופר עם היותה מפנימיות ועצמות הנפש, צריכה להיות (גם) בהדומם שבאדם. ועי"ז דוקא מתעוררת ומתגלית הצעקה הפנימית שמפנימיות הלב. וע"ד הידוע87 בענין דצח"מ שבאדם שדוקא הדומם שבאדם שייך להמדבר שבו, עד"ז הוא גם בהמקיפים דאדם שלמעלה מחילוקי דרגות דצח"מ (בדוגמת הסובב שלמעלה מחילוקי הדרגות דהשתלשלות), וגם בעצם הנפש (שלמעלה גם מכחות המקיפים), שהתעוררותם והתגלותם היא דוקא ע"י הדומם שבאדם. ולכן צריך לתקוע בשופר גשמי דוקא, דומם, כי הגילוי דקלא פנימאה שמפנימיות הלב הוא לא בהרצון שבראש (גלגלתא), ועאכו"כ שאינו מתגלה ומתלבש בחב"ד שבמוחין או במדות

49

שבלב, אלא דוקא בהדומם שבו, העבודה דקבלת עול, דומם שבנפש האדם [וע"ד הידוע88 בענין יראה תתאה שבה דוקא מתגלה בחינת יראה עילאה], ולמטה יותר – ענין המעשה (ששייך להדומם דגוף האדם), תקיעה בשופר גשמי. ועד שענין זה (תקיעת שופר במעשה) דוקא היא המצוה היחידה – מצות היום דראש השנה, כמארז"ל89 מצות היום בשופר. ובזה יובן מאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר90 בשם אדמו"ר הזקן (בקשר לראש השנה) "מען האָט גאָר קיין השגה ניט, ווי עס איז טייער באַ השי"ת דער גוף פון אַ אידן", דאין הכוונה בזה שאפילו הגוף הוא יקר אצל השי"ת, אלא שעיקר היוקר הוא בהגוף. דזהו שאומר "מען האָט גאָר קיין השגה ניט", כי יוקר הגוף הוא למעלה מהשגה והבנה, כי יוקר הגוף דישראל (דומם) הוא מצד העצמות91.

ויש להוסיף, דכיון שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, שגם העולם הגשמי (שמחוץ להאדם) יהי' דירה לו ית', לכן אין מספיק מה שקלא פנימאה (בחינת פנימיות הלב) מתגלה על ידי הדומם (קבלת עול, ומעשה) שבאדם, אלא צריך שגילוי קול זה (קלא פנימאה, שמבחינת פנימיות הלב) יהי' על ידי שופר של בהמה, ובזה גופא, כמו שהוא נפסק ממקום חיותו, דומם, דעי"ז דוקא פועל האדם (גם) בהעולם (ובדומם שבו) שיהי' דירה לו ית'. בדוגמת כמו שהי' בראש השנה בפעם הראשונה, שאדם הראשון פעל (גם) בהנבראים (שמחוצה לו) שיהי' בהם נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושינו. וענין זה דשופר [תקיעת שופר בגשמיות, בשופר של בהמה, וכמו שנעשה דומם] הוא מלשון שפרו מעשיכם, פנימיות התענוג (כנ"ל), כי עי"ז דוקא נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה. וכ"ה גם בפשטות הענינים שהנח"ר שלמעלה מזה שנעשה רצוני [דנח"ר זה הוא פנימיות התענוג, שלמעלה מהתענוג דחפץ חסד (כנ"ל סעיף ג)] הוא מקיום המצוה כפשוטה בגשמיות (בשופר דומם של בהמה), נעשה רצוני.

יו"ד) והנה הנח"ר והתענוג דלמעלה מזה שנעשה רצוני הוא בכל השנה, אלא שבראש השנה הוא עיקר מצות היום וכו', והעילוי שבראש השנה הוא לפי אופן העבודה והנח"ר שעי"ז במשך כל השנה. דכשישראל מוסיפים (בעבודתם, ובמילא) בהנח"ר במשך כל השנה, ניתוסף גם בהנח"ר מזה שנעשה רצוני בראש השנה. ומכיון שכל אחד ואחד מישראל פעל בודאי בשנה שעברה כל הענינים, כל ישראל בחזקת כשרות הם92, דענין החזקה הוא עמוד חזק בתורה, ובפרט לאחרי העבודה דחודש אלול, ובאלול גופא לאחרי ח"י אלול שמכניס חיות בכל הענינים

50

דחודש אלול93 [נוסף לזה שהוא יום הבהיר שבו נולדו שני המאורות הגדולים94], שאז החזקת כשרות דכאו"א מישראל היא ביתר שאת ויתר עוז, ומיום ליום (בהימים שמח"י אלול ואילך) הכשרות דכאו"א מישראל היא באופן דהולך ומוסיף ואור, ובפרט בימי הסליחות, הרי ברור שאתם נצבים היום כולכם95, כמ"ש בהסדרה שקראו בשבת דמיני'96 מתברכין כולהו יומין, וכפירוש הבעש"ט97 דהיום קאי על ראש השנה98 שהוא יום הדין, ואתם (כאו"א מישראל, כולכם) נצבים קיימים ועומדים שזוכים בדין, דענין זה (הזכי' בדין) יש כבר בערב ראש השנה, שלכן בערב ראש השנה לובשים לבנים ומתעטפים לבנים99 וכו', והולכים בשמחה, ובשמחה גדולה100, להכתיר את המלך בראש השנה, כי כבר בערב ראש השנה ישנם כל ההכנות הדרושות, דשמחה פורצת כל הגדרים101. וזה נעשה גם הכנה קרובה ליעלה הפורץ לפנינו בקרוב ממש, שבהכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה יהי' ויוכלל ויודגש שהשנה תהי' שנת גאולה, גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, יעלה הפורץ לפנינו, ובמהרה בימינו ממש.

**********


*) יצא לאור בקונטרס ראש השנה – תשמ"ט, "לקראת ראש-השנה . . ג' דסליחות, שנת הקהל, שנת תשמ"ח".

1) תפלת מוסף דר"ה, מר"ה כז, א.

2) בד"ה והי' ביום ההוא יתקע בשופר גדול תר"א, נדפס באוה"ת ר"ה כרך ה ע' ב'עז ואילך. וראה גם ד"ה זה (בשינויים) בלקו"ת ר"ה נח, א ואילך.

3) "היום יום" כט אלול, ערב ר"ה. ועוד.

4) כי החיות שנמשך בכל ר"ה (כולל גם ר"ה הראשון שבתחלת הבריאה) הוא רק על שנה אחת (לקו"ת שם נח, ב. אוה"ת שם ע' ב'עט), ובכל ר"ה חוזרים כל הדברים לקדמותם (אוה"ת שם ע' ב'פא. ובכ"מ. ובארוכה – סידור (עם דא"ח) שער התקיעות רמו, א ואילך).

5) ראה אוה"ת שם ע' ב'פו בה"קיצורים" ס"א בסופו.

6) לקו"ת נצבים מז, ג. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ג ע' תתמ. אוה"ת נצבים ע' א'רנד. ד"ה והענין כו' זה היום תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' יג). המשך תרס"ו ע' כ. רד"ה זה היום תרס"ט. המשך ר"ה תרצ"ה בתחלתו (סה"מ קונטרסים ח"ב שיח, ב). רד"ה זה היום ה'תש"ד. ועוד.

7) ויק"ר רפכ"ט. פסיקתא דר"כ פיסקא כג (בחודש השביעי). יל"ש עה"פ (פינחס כט, א) ובחודש השביעי (רמז תשפב). תוד"ה לתקופות – ר"ה ח, א. וראה פרקי דר"א רפ"ח ובהגהות הרד"ל שם.

8) ולהעיר שלומדים פרק זה בהשבת שלפני ראש השנה.

9) ראה עד"ז ר"ן לר"ה טז, א ד"זה היום תחלת מעשיך כו'" "על יצירת אדם קאמרינן".

10) זח"א רכא, ב. ח"ג קז, ב. תקו"ז תנ"ו (צ, ב). וראה אוה"ת וארא ס"ע רלו ואילך.

11) תהלים צה, ו.

12) שם צג, א. פרקי דר"א פי"א (הובא גם בהמשך ר"ה הנ"ל פי"ז (סה"מ קונטרסים שם שא, ריש ע"ב)).

13) ראה שיחת יום ב' דר"ה שנה זו (ה'תשמ"א) ס"ח-ט (לקו"ש חי"ט ע' 88-287).

14) עש"מ (לרמ"ע מפאנו) מאמר אם כל חי ח"ב סל"ג (קצג, ב). של"ה ג, א. כ, ב. שא, ב. ובכ"מ. מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' קכב. וש"נ.

15) ראה ד"ה זה היום תרס"ט (סה"מ תרס"ט ע' ה). ובאוה"ת דרושים לר"ה ריש ע' א'תלב מציין לד"ה וידבר משה אל ראשי המטות לאמר זה הדבר (אוה"ת מטות ע' א'פב) בענין "כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה", "ושם ג"כ ענין בכ"ה באלול נברא העולם הבריאה בבחי' כה, ור"ה נק' זה היום להמשיך בחי' זה". ושם ע' א'תלד מביא בהמשך ל"זה היום תחלת מעשיך" "ע"ד שלע"ל נאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה" – שהוא הפסוק שהובא בגמ' ובמדרש שבהערה הבאה.

16) ל' חז"ל – שמו"ר ספכ"ג. תענית בסופה ובפרש"י שם. וראה גם פרש"י עה"פ בשלח טו, ב.

17) ראה סה"מ תרס"ט שם.

18) בראשית א, ה. וראה תו"א וירא יד, סע"א. סה"מ ה'תש"ח ע' 118.

19) ראה גם לקו"ת נצבים מז, ב-ג ובארוכה בסה"מ תרס"ט בתחלתו, ד"זה" הוא גילוי המהות. וזהו "זה היום", דהעולם כמו שנברא בכ"ה באלול הי' בבחי' "כה", ובר"ה (יום ברוא אדה"ר) נעשה בבחי' "זה". ובסה"מ תרס"ט שם (ע' ה) דזהו גם פירוש "זה היום", כי (גם) "יום" הוא גילוי.

20) דנוסף לזה שביכלתו לשנות את העבר שלו – ד"השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו" (רש"י ד"ה מכאן – יומא פו, סע"א) – ביכלתו לשנות גם העבר שחוץ ממנו*, כמו "חכם עוקר את הנדר מעיקרו" (כתובות עד, ב); כשב"ד מעברין את השנה – בתולי' חוזרין (ירושלמי נדרים פ"ו ה"ח. ועוד).

21) ראה ב"ר פכ"ד, ה. קה"ר פ"ג, יא (ב).

22) ראה עד"ז לקו"ש ח"ו ע' 92 ואילך. וראה שם ע' 236 ובהערות שם.

*) דזה שנוגע כאן הוא שינוי העבר בהדברים שחוץ ממנו – ראה לקמן בפנים, דע"י עבודת אדה"ר נעשה שינוי בהעבר שבעולם.

23) וזה שר"ה הוא "תחלת מעשיך" – אף שזהו כוונת כל הבריאה מלכתחילה – הוא, כי מכיון שגדר העולם הוא כשמו עולם מלשון העלם והסתר (לקו"ת שלח לז, ד. וראה לקו"ש חל"ד ע' 112 הערה 63. וש"נ), הרי ענין זה גופא (שמציאות העולם שלפני עבודת האדם הוא הכנה להגילוי שלאח"ז) הוא בו בהעלם, ויתירה מזו, שבהעולם מצד עצמו (לפני עבודת האדם, ומכ"ש לפני בריאת האדם) אין שייך שזה יהי' בגילוי. ונמצא, שגם הגילוי דמציאות העולם בעבר שנעשה בר"ה – הוא באופן של "חידוש", התחלת ענין חדש שלא הי' שייך מקודם.

24) דגם "הזמן עצמו הוא . . בחי' נברא מחודש כו'" – סידור (עם דא"ח) עה, סע"ד ואילך.

25) לקו"א להה"מ (הוצאת קה"ת) סקצ"ח (נ, סע"ג). או"ת קיב, ב (בהוצאת קה"ת תש"מ ואילך – סת"פ).

26) סה"ש ה'תש"ג ע' 12. ה'תש"ד ע' 23. "היום יום" יג אייר. וראה ד"ה פדה בשלום ה'תשל"ח הערה 28 (לקמן ח"ב ע' קמד).

27) אבות פ"ב מ"א.

28) אוה"ת שבהערה 2 – ע' ב'פ. לקו"ת שם נח, ב. וראה גם לקו"ת נצבים מז, ב. שה"ש יא, סע"ד. אוה"ת נצבים ע' א'רמב-ג. שם ע' א'רנג-ד.

29) בראשית ב, ה.

30) באוה"ת שם ד"יום ראשון" הוא "ר"ה הראשון . . יום שנברא אדה"ר" (ולא כ"ה אלול). ועפ"ז, הפירוש ד"לא הי' עדיין במי שיהי' אתעדל"ת כמ"ש ואדם אין גו'" הוא לכאורה – שלא הי' מי שיעורר הענין דבריאת האדם. וגם בריאת האדם (לא רק הבריאה דכ"ה באלול) היתה מצד כי חפץ חסד הוא.

31) מיכה ז, יח.

32) תהלים פט, ג. וראה שעהיוה"א פ"ד (עט, סע"א).

33) ראה לקו"ת שלח לח, ג. ברכה צג, ג. שה"ש כח, ריש ע"ד. שם לג, סע"ד.

34) ראה לקו"ת שה"ש יא, ד. כה, ב. סה"מ ה'תש"ח ריש ע' 273.

35) וכידוע הפירוש ב"נזכרים ונעשים", דע"י ש"נזכרים" – עי"ז "נעשים" (ראה רמ"ז בס' תיקון שובבים. הובא ונת' בס' לב דוד (להחיד"א) פכ"ט).

36) ב"ר פ"ח, ז. רות רבא פ"ב, א (ג).

37) ישעי' ס, כא.

38) בשערי אורה שבהערה הבאה, שזהו"ע "ישראל עלו במחשבה".

39) כ"ה להדיא בשערי אורה שער הפורים ד"ה וקבל היהודים פ"ל (צז, ב).

40) ראה עט"ר שער ר"ה פ"י (ט, ב) "דאותו בחי' חפץ חסד שהי' בעצמותו בתחלת ברה"ע הוא עצמו שמתחדש בכל ר"ה מצד מעשה התחתונים".

41) תו"כ (הובא בפרש"י) עה"פ ויקרא א, ט. ספרי (הובא בפרש"י) עה"פ פינחס כח, ח.

42) ראה שערי אורה שם.

43) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

44) ראה המשך תרס"ו ע' ה ואילך (וראה גם שם ע' תמ), שמצד הטעמים ד"בגין דישתמודעון לי'" ו"יתגלו שלימות כחותיו" (זח"ב מב, א. ע"ח שער ההקדמות הקדמה ג') הי' מספיק העולמות כמו שהם בכח, דלמעלה "כח אין חסר פועל", ומכ"ש שהי' מספיק ההתהוות דעולמות העליונים. וזה שנתהוו העולמות בפועל, ועד לעוה"ז התחתון – הוא בכדי להשלים הכוונה דנתאוה כו' דירה בתחתונים.

45) שבת פח, א. ע"ז ג, א.

46) תהלים עו, ט.

47) קידושין מ, ב. וש"נ. רמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ג. פ"ג ה"ג. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ס"ג.

48) כ"מ מהמבואר בשערי אורה שם שע"י מעשה התחתונים "מעורר בבחי' עצמות אוא"ס במדריגה היותר נעלה שלא הי' כן מצד התעוררות רצון וחפץ חסד".

49) וכיון דזה שנתאוה כו' דירה (שהעצמות יהי' בגילוי) הוא שנתאוה בעצמותו – הרי זה (שהעצמות הוא בגילוי) נוגע כביכול גם לעצמותו, מכיון שעי"ז דוקא נשלם זה שנתאוה.

50) סה"מ תקס"ה ח"א ע' תפט. אוה"ת שה"ש כרך ב ע' תרעט. בלק ע' תתקצז. סה"מ תרס"ב ע' שלח. תרע"ח ע' קצג. המשך תרס"ו ס"ע ג. שם ע' תמה. סה"מ תרצ"ט ע' 48. ובכ"מ.

51) בהבא לקמן ראה גם ד"ה זה היום דיום ב' דר"ה שנה זו (ה'תשמ"א) ס"ג (לעיל ע' לא).

52) רות ד, יח.

53) ב"ר פי"ב, ו. שמו"ר פ"ל, ג.

54) בראשית ב, ד.

55) ראה ב"ר פי"ד, ז. פי"ג, ג.

56) ראה שערי אורה שם, שמצד הענין דחפץ חסד – ההמשכה היא ע"פ סדר ההשתלשלות "לפי ערך הגבלת המקבלים", וענין הנסים (שהמשכתם הוא למעלה מסדר ההשתלשלות) שרשו הוא מהעצמות (שלמעלה מחפץ חסד).

57) וישב לח, כט.

58) בראשית ב, ו.

59) קהלת ג, כ.

60) ראה פרש"י עה"פ בראשית א, לא. פרש"י שבת שם ד"ה מלמד. פרש"י ד"ה ה' דהששי – ע"ז שם.

61) ברכות כח, א. וש"נ.

62) אגה"ק סי"ד.

63) ע"פ מיכה ב, יג. וראה ב"ר פפ"ה, יד. אגדת בראשית ס"פ סג.

64) אוה"ת שבהערה 2 – ע' ב'פ ואילך. וראה לקו"ת שם נח, ב ואילך.

65) ר"ה טז, סע"א. וש"נ.

66) שופטים יז, טו.

67) ראה ברכות נח, א.

68) כמארז"ל קבלו מלכותי תחלה ואח"כ אגזור עליכם גזירות (ראה מכילתא (ויל"ש) עה"פ יתרו כ, ג. פרש"י עה"פ אחרי יח, ב. וראה המשך יו"ט של ר"ה ה'תש"ג פכ"ו (סה"מ ה'תש"ג ע' 69)). ולהעיר מברכות יג, א (במשנה): שיקבל עליו מלכות שמים תחלה ואח"כ מקבל עליו עול מצוות.

69) ראה לקו"ת שלח מ, א. נצבים נ, ג. דרושים לר"ה נד, א. דרך חיים (שער התפלה) פמ"ט ואילך (נו, ד ואילך). שם ספ"נ (נה, רע"ג). עט"ר דרוש לעשי"ת נח, סע"ב ואילך. המשך תרס"ו ע' נו. ד"ה אדון עולם ה'תשמ"ג ס"ד (לקמן ע' סא).

70) ראה בארוכה לקו"ש ח"ד ע' 1147.

71) נצבים מד, ב.

72) נצבים כט, יא-יב.

73) המשך תרס"ו ע' תקלח.

74) כ"ה להדיא בהמשך הנ"ל ע' תקלט.

75) ראה בכ"ז אוה"ת שבהערה 2 ע' ב'פא ובלקו"ת שם נח, ג. המשך תרס"ו שם.

76) ראה גם המשך תרס"ו שם, דענין זכרונות הוא "כמו זכרון ליום ראשון".

77) ועד"ז הענין ד"חפץ חסד", שיש לו איזו שייכות לעולמות, כנ"ל סעיף ז.

78) אוה"ת שבהערה 2 ע' ב'פא. לקו"ת שם נח, ד ואילך. וראה גם לקו"ת נצבים מד, ב ואילך. המשך תרס"ו בתחלתו. המשך ר"ה ה'תש"י סוף ס"א ואילך. ובכ"מ.

79) המשך תרס"ו ע' תקמ.

80) תהלים כז, ח (המזמור שנוהגים לומר מר"ח אלול עד הו"ר). וראה לקו"ת נצבים מד, ג.

81) אוה"ת ר"ה כרך ה ע' ב'קי. וראה שם ס"ע ב'קיב. וראה ד"ה יו"ט של ר"ה ה'תשמ"ג ס"ג ואילך (לקמן ע' נג ואילך).

82) ויק"ר פכ"ט, ו. מדרש תהלים פא, ד.

83) תניא פמ"ח (סז, ב ואילך).

84) לקו"ת קרח נב, ד. ספר המצוות להצ"צ טו, א. ובכ"מ.

85) ראה גם לקו"ת וסהמ"צ שם.

86) אוה"ת שבהערה 2 ע' ב'פד. לקו"ת שם נט, ב.

87) תו"א בראשית ד, א. תו"ח בראשית כא, א ואילך.

88) ראה תו"א קיד, ד. לקו"ת ראה לא, א. ביאוה"ז לאדהאמ"צ פא, א-ב. ביאוה"ז להצ"צ ע' תכג. קונטרס העבודה פ"ג (ע' 18).

89) ר"ה כו, ב (במשנה). שם כז, א. רמב"ם הל' שופר פ"א ה"ב.

90) אגרות-קודש שלו ח"ד ע' רל, נעתק ב"היום יום" כט אלול, ערב ר"ה.

91) ראה ספר השיחות תורת שלום ע' 120.

92) רמב"ם הל' קדה"ח פ"ב ה"ב.

93) ראה שיחת ח"י אלול ה'תש"ה (לקו"ד כרך ג ע' 946. ספר השיחות ה'תש"ה ע' 122). – נת' בלקו"ש חי"ט שיחה לח"י אלול (ע' 250 ואילך). חכ"ט שיחה לח"י אלול (ע' 161 ואילך). וראה גם לקו"ד כרך א לד, א.

94) ספר השיחות ה'תש"ג ע' 141 ואילך. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 178 ואילך, ובהנסמן שם.

95) ר"פ נצבים.

96) זח"ב סג, ב. שם פח, א.

97) קובץ מכתבים לתהלים אהל יוסף יצחק ע' 193. "היום יום" כה אלול. אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ס"ע תל ואילך. כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סי' מא.

98) רמ"ז לזח"ב לב, ב (הובא בלקו"ת תבוא מא, ג). וראה גם זח"ג רלא, א. פענח רזא ס"פ נצבים.

99) טור או"ח סתקפ"א, מירושלמי ר"ה פ"א ה"ג.

100) ראה ד"ה יו"ט של ר"ה ה'תש"ג רפ"ב, שהכתרת המלך היא "בשמחה גדולה".

101) ראה בארוכה המשך שמח תשמח ס"ע 40 (סה"מ תרנ"ז ע' רכג) ואילך. ד"ה שמח תשמח דש"פ תצא שנה זו (ה'תשמ"א) ס"ה (לקמן ח"ד ס"ע רמב ואילך).