בס"ד. ש"פ שמיני, מבה"ח וער"ח אייר ה'תשכ"ח*

227

ויאמר לו יהונתן מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך1, ומביא אדמו"ר מהר"ש [בעל יום ההולדת דב' אייר] במאמרו ע"פ זה2 מה שפירש רש"י עה"פ שונפקדת הוא לשון זכרון ויפקד הוא לשון חסרון, ופירוש ונפקדת כי יפקד מושבך הוא, דע"י שיפקד מקום מושבו של דוד, עי"ז יזכור שאול עליו. וממשיך בהמאמר3, דהטעם שנאמר ונפקדת (ולא ונזכרת וכיו"ב), שונפקדת הוא (גם) לשון יחוד4 [כלשון רז"ל5 חייב אדם לפקוד את אשתו כו'], כי שאול הוא בינה (כמ"ש6 שאול מרחובות הנהר), שורש המדות דז"א [כמ"ש7 מי ברא אלה, דמי, בינה, הוא השורש דאלה, מדות8], ודוד הוא מלכות, ולכן נאמר ונפקדת, ששאול יפקוד את דוד, היינו שיהי' יחוד ז"א [ששרשו מבינה, שאול] ומלכות [דוד]. וזהו הקשר דונפקדת כי יפקד מושבך עם מחר חודש, כי בערב ר"ח הוא העלם והסתר הלבנה, ועד שברגע שלפני המולד לא נשאר ממנה גם נקודה, ועי"ז9 נעשה אח"כ (מחר) חודש, מולד הלבנה מחדש, יחוד שמשא וסיהרא. וכמו"כ הוא במלכות (שורש הלבנה), דע"י שיפקד מושבך (של דוד, מלכות), עי"ז דוקא ונפקדת, יחוד מלכות עם ז"א. ולכאורה יש להוסיף, דזה שבר"ח נעשה יחוד שמשא (ז"א) וסיהרא (מלכות) הוא10 שנמשך בהשמש (ז"א) מבחינת לעילא מן שמשא11, כתר שלמעלה מהשתלשלות. כמ"ש12 בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, שבכדי שיהי' יחוד ז"א עם המלכות (יום חתונתו) הוא ע"י שנמשך בו עטרה, כתר. והמשכת הכתר לז"א (ביום חתונתו) הוא ע"י הבינה, עטרה שעטרה לו אמו13. ועפ"ז מובן עוד יותר הקשר דמחר חודש עם ונפקדת כי יפקד מושבך, כי ענין מחר חודש [מה שע"י העלם והסתר הלבנה (שבערב ר"ח) נעשה

228

(בר"ח) יחוד שמשא וסיהרא], הוא, לפי שהביטול דהלבנה (מה שמתעלמת ומסתתרת עד שלא נשאר בה אפילו נקודה) מגיע לבחינת הכתר שלמעלה מהשתלשלות<10> שממנו נמשך (ע"י הבינה) הכח על יחוד שמשא וסיהרא. וכמו"כ הו"ע ונפקדת כי יפקד מושבך, שע"י שיפקד מקום מושבו של דוד (מלכות), עי"ז יהי' ונפקדת דדוד ע"י שאול, המשכת הבינה (שאול מרחובות הנהר), ועי"ז – המשכת הכתר (בעטרה שעטרה לו אמו).

וצריך להבין, דונפקדת לשון זכרון ולשון פקידה (יחוד) ויפקד לשון חסרון הם לכאורה שני הפכים, ואיך אפשר שע"י יפקד יהי' ונפקדת. ואף שיפקד מושבך (זה שנחסר מקום מושבו) קשור עם ענין הביטול, והביטול מגיע בכתר (כנ"ל) שממנו נמשך הכח על היחוד, מ"מ, מזה שפירוש יפקד מושבך הוא שיהי' מושבך חסר, משמע, דזה שיפקד מושבך הוא טעם על ונפקדת (ונפקדת כי יפקד מושבך) הוא (לא רק לפי שיפקד מושבך קשור עם ענין הביטול, אלא גם) שיפקד מושבך עצמו (שיהי' מושבך חסר) הוא טעם על ונפקדת, וצריך להבין, איך שייך שיפקד לשון חסרון מביא לונפקדת. וכן אינו מובן, דמזה שנאמר יפקד מושבך (ולא יחסר מושבך), לשון פקידה, משמע, שהשייכות דיפקד לונפקדת הוא (לא רק שיפקד מביא לונפקדת, אלא) שביפקד עצמו יש (בהעלם) ענין ונפקדת.

ב) וממשיך בהמאמר14, דיהונתן הוא יה"ו נתן, ואיתא במאורי אור15 שנתן בגימטריא ת"ק הוא ה' אחרונה דשם הוי', כי ה' בהכאה בגימטריא ת"ק. ומדייק בהמאמר, דלהפירוש שברוב המקומות שיהונתן הוא יה"ו [ונתן (שביהונתן) הוא שהיה"ו הם בבחינת נתינה והמשכה16] מובן מ"ש ויאמר לו יהונתן, ההמשכה מיהונתן לדוד, שהיה"ו דיהונתן נמשכו למלכות, דוד. אבל לפירוש המאו"א דנתן שביהונתן הוא ה' אחרונה, היא המלכות, מהו"ע ויאמר לו יהונתן (המשכת יהונתן לדוד), הרי נתן דיהונתן ודוד הם לכאורה היינו הך. ומבאר, דבמלכות שתי מדריגות. כמו שהיא סוף האצילות (זנב לאריות17), וכמו שהיא מקור לבי"ע (ראש לשועלים17). וזהו החילוק בין נתן (דיהונתן) לדוד, דנתן שהוא ה' אחרונה דשם הוי' (כנ"ל) הוא המלכות כמו שהיא סוף האצילות, ודוד הוא המלכות כמו שהיא מקור לבי"ע. וענין ויאמר לו יהונתן הוא המשכת המלכות כמו שהיא באצילות (נתן, ה' אחרונה. ועי"ז – גם המשכת יה"ו) בהמלכות שהיא מקור לבי"ע (דוד). ומוסיף בהמאמר, דשתי הבחינות שבמלכות נק' בשם ים וארץ. ים18 הוא המלכות כמו שהיא באצילות, שבה נמשכים הספירות דז"א שלמעלה מהמלכות – כל הנחלים הולכים אל הים19. וע"י

229

שהמלכות מקבלת וכונסת בתוכה את הספירות שלמעלה ממנה – היא מעלמת עליהם, כדוגמת הים שהוא מכסה על מה שבתוכו. ועי"ז20 נמשכת המלכות להיות מקור להוות הנבראים – בחינת ארץ, תדשא הארץ גו' תצא הארץ גו'21. ומבאר, דענין ויאמר לו יהונתן הוא כענין הפך ים ליבשה22 שהי' בקריעת ים סוף. היינו, דנוסף להמשכת המלכות כמו שהיא באצילות (נתן, ה' אחרונה) שנמשכה בבחינת המלכות כמו שהיא מקור לבי"ע (דוד), הי' גם הענין דהפיכת ים ליבשה, שנבקע ההעלם (ים) ונתגלו האורות דהספירות דאצילות (שבמלכות) כמו שהם בעצמותם.

וממשיך בהמאמר<14>, דלאחרי שדוד קיבל מאמר ודברי יהונתן (היינו שנמשכו בו עצמיות האורות דאצילות), אז23 אמר לו24 ושלשת תרד מאד, ושלשת הוא25 שתיעשה בחינת סגול (שיש בו ג' נקודות) שרומז על עבודת הבירורים26 (היינו ירידת המלכות למטה לברר בירורים), ועי"ז יהי' ושלשת, בחינת סגולתא (שגם בסגולתא יש ג' נקודות), בחינת סגולה. כמ"ש27 והייתם לי סגולה מכל העמים, דע"י הבירור שמבררים מכל העמים, עי"ז והייתם לי סגולה. ולכאורה, זה שאמר יהונתן לדוד ושלשת תרד מאד [שע"י הירידה לבחינת סגול לברר בירורים28 יתעלה לבחינת סגולתא וסגולה], הוא בכללות ענין אחד עם זה שאמר לו תחלה ונפקדת כי יפקד מושבך, דע"י שיפקד מושבך (ירידה והסתר) יהי' ונפקדת. [אלא שבתחילה אמר לו הענין בכללות, ואח"כ הוסיף בזה פרטים, הן בנוגע להירידה – ושלשת תרד מאד גו' וישבת אצל האבן האזל, הירידה בעולם העשי'29, והן בנוגע להעלי' שע"י הירידה – ושלשת, שיתעלה לבחינת סגולתא וסגולה].

ג) וצריך להבין מה שהתחלת ההפטורה דמחר חודש הוא ויאמר לו יהונתן, דלכאורה, הרי תוכן ההפטורה דמחר חודש הוא, שבכדי שיהי' מולד הלבנה (מלכות) צריך להיות תחלה (בערב ר"ח) הירידה וההסתר (יפקד מושבך, תרד מאד גו' אצל האבן האזל), וענין ויאמר לו יהונתן שבתחילת ההפטורה הוא (אדרבה) תכלית השלימות דהמלכות (מקור דבי"ע), שמאיר בה בגילוי בחינת המלכות דאצילות וגם המדות דז"א (כנ"ל סעיף ב). ונקודת הביאור בזה, שבכדי שיהי' הענין דיפקד

230

מושבך [ובאופן שעי"ז יהי' ונפקדת] הוא על ידי המשכה מלמעלה. וזהו שהתחלת ההפטורה [עוד לפני שאומרים התיבות מחר חודש] היא ויאמר לו יהונתן, שבתחילה נמשך במלכות (מקור דבי"ע) האורות דאצילות, ועי"ז30 אפשר להיות אח"כ ענין מחר חודש31 – הירידה וההסתר דהלבנה, יפקד מושבך (ענין ערב ראש חודש, מחר חודש), ולאחרי זה (בראש חודש) – ונפקדת.

וע"פ הידוע גודל הדיוק במאמרי רבותינו נשיאנו גם בנוגע להשייכות דהענינים שבהמאמרים לזמן אמירתם, יש לומר, דענין הנ"ל שההמשכה דויאמר לו יהונתן (שבערב ר"ח) הוא כענין הפך ים ליבשה, הוא מודגש בעיקר בערב ר"ח סיון32 – הזמן דאמירת המאמר. ויובן זה ע"פ המבואר במק"א33 בענין ג' חדשים הראשונים (ניסן אייר וסיון), דהטעם שבג' חדשים אלה דוקא נזכר יציאת מצרים [חודש האביב כי בו יצאת ממצרים34, באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים35, בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים36], הוא, כי התכלית דיציאת מצרים [ענינו דחודש ניסן] הוא מתן תורה37 [ענינו דחודש סיון38], וספירת העומר [ענינו דחודש אייר39] הוא הממוצע שעל ידו באים מיציאת מצרים למתן תורה40. ועפ"ז יש לומר, דהמבואר בהמאמר שענין ויאמר לו יהונתן (מחר חודש) הוא כענין הפך ים ליבשה, הוא, כי מאמר זה41 נאמר בשבת ערב ר"ח סיון, וכיון שחודש סיון וכן חודש אייר באים בהמשך ליציאת מצרים, לכן, בערב ראש חודש דחדשים אלה מודגש שענין ויאמר לו יהונתן (מחר חודש) הוא דוגמת הענין דקריעת ים סוף – הגמר דיציאת מצרים42.

ד) ויש לומר, שג' הענינים שבג' חדשים הנ"ל – יציאת מצרים, ספירת העומר ומתן תורה – הם דוגמת ג' הענינים דויאמר לו יהונתן גו' ונפקדת כי יפקד מושבך. יציאת מצרים שבאה ע"י המשכה מלמעלה – ע"ד הענין דויאמר לו

231

יהונתן, וכנ"ל שההמשכה דויאמר לו יהונתן היא ע"ד הענין דקריעת ים סוף, הגמר דיציאת מצרים. ספירת העומר, הירידה דנפש האלקית והתלבשותה בנפש הבהמית בכדי לברר המדות דנפש הבהמית – ע"ד הענין דיפקד מושבך ושלשת תרד מאד גו' בכדי לברר בירורים. והגילוי דמתן תורה שבא לאחרי עבודת הבירורים דספירת העומר, שהוא נעלה יותר גם מהגילוי דיציאת מצרים וקי"ס (שלפני העבודה) – ע"ד הענין דונפקדת שלאחרי יפקד מושבך שהוא נעלה יותר גם מהגילוי דויאמר לו יהונתן שלפני זה.

ועפ"ז יש לומר, דבערב ר"ח סיון, ההדגשה דויאמר לו יהונתן היא בעיקר בנוגע לזה שע"י ההמשכה דויאמר לו יהונתן נמשך הנתינת כח על הענין דונפקדת, ענין סגולתא (וסגולה) שבושלשת. וכמבואר בהמאמר השייכות דושלשת תרד מאד לקריעת ים סוף (ויאמר לו יהונתן), דפירוש ושלשת תרד מאד גו' וישבת אצל אבן האזל הוא שהענין דסגולתא (סגולה) [שנמשך ע"י הבירורים] יומשך למטה (תרד מאד) עד בעשי' (אבן האזל), ע"ד הגילוי דקריעת ים סוף שנמשך גם בדרגות התחתונות דעשי', ראתה שפחה כו'43. ובערב ר"ח אייר, ההדגשה דויאמר לו יהונתן היא בעיקר שעי"ז נמשך הנתינת כח על הענין דיפקד מושבך, ענין סגול שבושלשת, עבודת הבירורים.

ה) ויש לקשר זה עם מ"ש הצ"צ ברשימותיו לתהלים44 בנוגע המזמור למנצח בנגינות מזמור שיר45 (שאומרים אחרי ספירת העומר46), שכתב האלשיך, שמזמור זה מדבר בימות המשיח, שאז יהיו שני דברים. שפע ברכות טוב לישראל – אלקים יחננו ויברכנו גו'47, ויתקדש שמו ית' בעולם – כי תשפוט עמים מישור גו'48. וזהו שבהתחלת המזמור נאמר מזמור שיר, מזמור על ענין הראשון שיר על ענין השני. ולאחרי שהצ"צ מעתיק את דברי האלשיך, מביא מ"ש בלקו"ת סד"ה מזמור שיר חנוכת הבית49, דמזמור הוא שיר המלאכים ושיר הוא שירת הנשמות. ולכאורה הכוונה, דמ"ש האלשיך שמזמור הוא על ענין הראשון (שפע ברכות לישראל) ושיר הוא על ענין השני (כי תשפוט עמים מישור) הוא ע"פ דרוש (וכידוע50 שהאריז"ל אמר עליו שנשמתו היא מעולם הדרוש), אבל ע"פ המבואר בלקו"ת

232

(מיוסד על קבלה, סוד) שמזמור הוא שירת המלאכים ושיר הוא שירת הנשמות, צריך לומר, שמזמור שייך לכי תשפוט עמים מישור, כי ההשפעה לאומות העולם היא מהמלאכים (ע"י הע' שרים), ושיר שייך להשפע שיושפע לישראל. וממשיך הצ"צ ברשימותיו, דהטעם שאומרים מזמור זה אחר ספירת העומר, הוא, כי ענין ספה"ע הוא בירור ז' המדות דנפש הבהמית, דשורש נה"ב הוא מחיות המרכבה – מלאכים, ענין מזמור, וע"י הבירור והעלי' דנפש הבהמית נעשה גם העלי' דנפש האלקית, שיר. ויש לומר, דזה שאומרים מזמור זה שמדבר בענין בירור עמים (כפשוטם) אחרי ספירת העומר שענינה הוא בירור המדות דנפש הבהמית (שבישראל) הוא, כי ע"י בירור המדות דנפש הבהמית נמשך גם בירור העמים, כי תשפוט עמים מישור. ועפ"ז מובן עוד יותר שבערב ר"ח אייר (החודש דספה"ע) מודגש ענין הסגול שבושלשת, הבירור שמבררים "מכל העמים" שמביא לוהייתם לי סגולה.

ו) והנה כמו שבספירת העומר, ע"י העלי' דנפש הבהמית (מזמור) נעשה העלי' דנפש האלקית (שיר), עד"ז הוא בימות המשיח [דמזמור זה מדבר בעיקר בימות המשיח], דע"י שיתקדש שמו ית' בעולם (כי תשפוט עמים מישור), עי"ז יתוסף בהשפע לישראל. דהגם שענין הבירורים (שעי"ז נמשך הגילוי) הוא עכשיו, וענין ימות המשיח הוא המשכת הגילוי שלאחרי עבודת הבירורים, מ"מ, ע"י כי תשפוט עמים מישור ויתקדש שמו ית' בעולם אז, יתוסף עוד יותר בההמשכה והגילוי לישראל לגבי ההמשכה והגילוי שתהי' אז ע"י עבודת הבירורים עכשיו. ולכן נאמר מזמור שיר, מזמור לפני שיר [הגם שמדבר בעיקר בימות המשיח, וענין מזמור הוא כי תשפוט עמים מישור שיהי' אז], כי גם אז יהי' בתחילה מזמור ועל ידו יהי' (הוספה ב)שיר. וזה שבהפסוקים (שלאחרי פסוק הראשון) נאמר אלקים יחננו ויברכנו גו' לפני תשפוט עמים מישור גו', יש לומר, דכיון שכוונת הבריאה היא בשביל ישראל51, הרי מובן, שעיקר הענין דימות המשיח הוא שאז יושפע שפע רב (ברוחניות ובגשמיות) לישראל, אלא ששלימות השפע לישראל הוא ע"י שיתקדש שמו ית' בעולם, ולכן נאמר אלקים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה לפני תשפוט עמים מישור גו'.

וע"ד הידוע בענין נשמה וגוף, דנוסף לזה שהגילוי אלקות שנמשך להנשמה ע"י עבודתה בתומ"צ בהיותה מלובשת בגוף הוא גילוי נעלה הרבה יותר מהגילוי שהי' לה קודם ירידתה למטה, הנה גם הגילוי שע"י העבודה דתומ"צ בגוף גשמי יהי' בעיקר בתחיית המתים, כשהנשמה תהי' מלובשת בגוף גשמי. דהגם שגם הגילוי בג"ע לאחרי יציאת הנשמה מהגוף הוא נעלה הרבה מהגילוי דג"ע שהי' להנשמה קודם ירידתה, לפי שהגילוי דג"ע שלאחרי ירידתה בגוף ויציאתה מהגוף הוא ע"י העבודה דתומ"צ בגוף גשמי, מ"מ, עיקר הגילוי שע"י העבודה דתומ"צ יהי' בתחיית המתים, כשהנשמה תהי' מלובשת בגוף52. וכמובן גם מהענין דתחיית המתים עצמו, דיקומו לתחי' כל ישראל, גם הנשמות שנמצאים בג"ע כמה אלפים שנה, וג' פעמים

233

בכל יום הם מתעלים לדרגא נעלית יותר, ואעפ"כ לע"ל יתלבשו בגופים, כי הגילוי דעולם התחי' הוא נעלה הרבה יותר מהגילוי דג"ע גם מדרגא הכי נעלית דג"ע53.

ז) והענין הוא, דבהיתרון שבעבודת הנשמה בהיותה מלובשת בגוף לגבי עבודת הנשמה למעלה קודם שירדה למטה, שני ביאורים בכללות. שע"י54 שהנשמה עובדת את ה' גם בהיותה מלובשת בגוף גשמי מתגלה תוקף ההתקשרות שלה עם הקב"ה, שגם ההעלם וההסתר דהגוף ונה"ב אינו יכול לבטל ח"ו ואפילו לא לעשות גרעון בההתקשרות שלה. ועאכו"כ, כשעבודת הנשמה למטה היא באהבה רבה שלמעלה מטעם ודעת, כמו אהבת הבן לאביו, שעי"ז מתגלה תוקף ההתקשרות שלה עם הקב"ה כמו שהוא מצד עצם הנשמה כמו שהיא מושרשת בעצמות אוא"ס, בדוגמת הבן כמו שהוא במוח האב עצמו. כי לגבי דרגת הנשמה כמו שהיא באצילות, שהיא דוגמת הבן (כמו) שנמשך ממוח האב, הירידה לבי"ע (ומכ"ש הירידה למטה בעוה"ז הגשמי) מעלמת ומסתרת על זה [וכידוע55 שרק נשמות דאצילות נק' בשם בנים], וזה שגם בירידתה למטה היא בבחינת בן בגילוי, שהאהבה שלה היא אהבה עצמית שלמעלה מטעם ודעת כאהבת בן לאביו, הוא ע"י גילוי עצם הנשמה כמו שהיא במוח האב (טרם שנמשך), שלגבי דרגא זו (עצם הנשמה כמו שמושרשת בהעצמות), אצילות ובי"ע הם בשוה.

ולהוסיף, דעיקר גילוי דרגא זו (עצם הנשמה כמו שמושרשת בהעצמות) הוא ע"י העבודה דבירור וזיכוך הגוף ונה"ב וחלקו בעולם. כי זה שהגוף ונה"ב אינם יכולים להסתיר על האהבה דהנשמה שלמעלה מטו"ד הוא לפי שעצמות אוא"ס (שבו מושרשת הנשמה) הוא בכל מקום (ולכן אין שייך שיהי' דבר שיוכל להעלים עליו), והכח דהנשמה לברר ולזכך את הגוף והנה"ב עצמם ולעשות אותם כלים לאלקות הוא מפני שעצמות אוא"ס (שבו מושרשת הנשמה) אינו מוגדר בשום גדר56, שלכן, גם הגוף ונה"ב שמצד ענינם (מצד הגדר שלהם) אינם כלים לאלקות, הרי ע"י גילוי כח העצמות, נעשים הם כלים לאלקות.

ח) ועוד ביאור בהיתרון שבעבודת הנשמה בהיותה מלובשת בגוף, דשורש הגוף הוא למעלה משורש הנשמה. דבנשמות כתיב57 בנים אתם להוי' אלקיכם, ולכן, האהבה וההתקשרות דהקב"ה לישראל מצד נשמתם היא ע"ד אהבת אב לבנו, היינו, ששורש אהבה זו היא ממדריגה ששייכת שם תפיסת מקום דהנאהב, ואינה מעצמותו ממש. משא"כ האהבה וההתקשרות דהקב"ה לישראל מצד הגוף שלהם, היא (לא מצד מעלת הגוף, גם לא המעלה ד"בן", מעלה עצמית, אלא) מצד זה

234

שהקב"ה בחר בהגוף דישראל58, בבחירתו החפשית, שבחירה זו היא מעצמותו ממש. וע"י עבודת הנשמה בהגוף, נמשך גם בהנשמה הענין דבחירת העצמות. והיינו, דלביאור הראשון, העלי' שנעשית בהנשמה ע"י עבודתה בהגוף הוא גילוי השורש שלה בעצמות אוא"ס, בדוגמת הבן כמו שהוא במוח האב עצמו (טרם שנמשך), ולביאור השני, ע"י עבודת הנשמה בהגוף נעשה בה ענין חדש – המשכת העצמות (שלמעלה גם משורש הנשמה כמו שהיא במוח האב עצמו).

ויש לומר, דזה שע"י עבודת הנשמה בהגוף נעשה בה ענין חדש (שלמעלה גם משרשה), הוא, כי הבחירה דהקב"ה בישראל הוא לא רק בהגוף דישראל אלא גם בהנשמה [דזה גופא שהנשמות הם בנים להקב"ה הוא לפי שכך בחר בבחירתו החפשית]. אלא שבהנשמה שיש בה המעלה ד"בן", ענין הבחירה הוא בהעלם59. וע"י עבודת הנשמה בהגוף, שבו בחירת העצמות היא בגילוי, נמשך גילוי זה גם בהנשמה.

והנה מהחילוקים דשני הביאורים הוא, שלביאור הראשון – הגוף הוא רק כמו ממוצע שעל ידו מתגלה שורש הנשמה. ולכן מקום לומר, דלאחרי שע"י העבודה בהגוף נתגלה שורש הנשמה, אין צריכה הנשמה להגוף. ולביאור השני – גם הגילוי שנמשך להנשמה ע"י עבודתה בהגוף הוא המשכת הענין דבחירת העצמות ששייך (בעיקר) להגוף, ולכן, הגילוי שע"י העבודה דתומ"צ יהי' בעיקר בתחיית המתים, כשהנשמה תהי' מלובשת בגוף. ויש לקשר זה עם הידוע60 שלע"ל תהי' הנשמה ניזונית מהגוף – כי הגילוי שיהי' להנשמה לע"ל הוא המשכת הגילוי דבחירת העצמות ששייך (בעיקר) להגוף.

ט) ועפ"ז יובן מה שנתבאר לעיל [בהמאמר ד"ה כימי צאתך דאחרון של פסח] דזה שהכתוב מדמה הגאולה העתידה להגאולה דיציאת מצרים, כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות61, הוא בנוגע כל הענינים שהיו ביציאת מצרים62, כולל גם הענין דרכוש גדול שהי' ביציאת מצרים. וכמו שכל הענינים דגאולה העתידה יהיו באופן נעלה יותר מכמו שהיו ביציאת מצרים [וכפירוש הידוע63 באראנו נפלאות, שהנפלאות שיהיו בגאולה העתידה יהיו נפלאות גם בערך הנפלאות שהיו ביציאת מצרים], עד"ז הוא בנוגע להרכוש גדול שיהי' בגאולה העתידה, שהוא רכוש גדול גם בערך הרכוש גדול שהי' ביציאת מצרים. וכמובן גם מזה שאמרו רז"ל64

235

שלש מטמוניות הטמין יוסף במצרים כו' ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד לבוא, דאין ענין יוצא מידי פשוטו, שהמטמון הגנוז לצדיקים לע"ל הוא (גם) מטמון של כסף וזהב גשמיים. ויתירה מזה, שבימות המשיח יהיו כל המעדנים מצויים כעפר, כפס"ד הרמב"ם65. וצריך ביאור, הרי הענין דימות המשיח הוא שאז יהי' מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים66, והענינים הגשמיים לא יתפסו מקום [ועד שלא יהי' עסק העולם כולו אלא לדעת את ה' בלבד67], ומה נוגע שיהי' אז רכוש גדול.

ויש לומר הביאור בזה, דזה שהגוף מתענג בטבעו מדברים גשמיים [מעדנים, ועד"ז רכוש גדול] הוא לפי שענינים אלה שייכים להגוף מצד ענינו הפנימי [והשייכות שלו לדברים אלה הוא לא רק מצד החומריות שבו אלא גם (בעיקר) מצד ענינו הפנימי], ולכן, ע"י הרכוש גדול והמעדנים יתוסף במלאה הארץ דעה את ה' – ע"ד הענין שהנשמה תהי' ניזונית מהגוף.

יו"ד) והנה מבואר בכ"מ68 דזה ששורש הגוף הוא למעלה משורש הנשמה, הוא, כי נשמה וגוף הם דוגמת אורות וכלים ושורש הכלים הוא למעלה משורש האורות. וכמו שע"י המשכת והתלבשות האורות בהכלים נעשה יתרון והוספה בהאורות, כמו"כ הוא גם בנשמה וגוף, שע"י ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף מתעלית הנשמה למדריגה נעלית יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וע"פ הידוע69 דזה שהבריאה היא בשביל ישראל<51> הכוונה בזה היא לא רק לבריאת העולם אלא לכל הגילויים, יש לומר, דהטעם הפנימי על זה ששורש הכלים הוא למעלה משורש האורות [ושע"י הכלים נעשה יתרון בהאורות] הוא לפי שהכוונה דאורות וכלים היא בשביל ישראל, בכדי שעל ידם יומשך הענין דנשמה וגוף, וכיון ששורש הגוף הוא למעלה משורש הנשמה, דבהגוף הוא בחירת העצמות, לכן נתהוו האורות וכלים באופן ששורש הכלים הוא למעלה משורש האורות. [אלא שבנשמה וגוף, זה ששורש הגוף הוא למעלה משורש הנשמה הוא זה שבהגוף הוא בחירת העצמות (בחירה חפשית, ואין זה שייך לענין ומעלת הגוף), ובאורות וכלים, זה ששורש הכלים הוא למעלה משורש האורות שייך לענינם דהכלים. ועי"ז נעשה עד"ז גם בנשמה וגוף שנשתלשלו מהם, דזה ששורש הגוף הוא למעלה משורש הנשמה שייך גם לענין ומעלת הגוף].

ועפ"ז יש לבאר הטעם על זה שהיתרון שע"י בירור העמים [שמקבלים מהמלאכים ששרשם הוא מהכלים] יהי' גם בימות המשיח (כנ"ל סעיף ו), כי זה שע"י הכלים נעשה יתרון בהאורות הוא מפני שהשורש (האמיתי) דאורות וכלים הוא הענין דנשמה וגוף, ולכן, כמו שהעלי' דהנשמה שע"י הגוף היא לא רק שע"י עבודת

236

הנשמה בהגוף היא מתעלית אח"כ למדריגה נעלית יותר אלא שגם העלי' עצמה דלע"ל היא שהנשמה ניזונית מהגוף, עד"ז הוא בנוגע להיתרון שע"י הכלים, וכן היתרון שע"י המלאכים ששרשם הוא מהכלים, וכן היתרון שע"י בירור אומות העולם שמקבלים מהמלאכים, שיתרון זה יהי' גם לע"ל, דע"י כי תשפוט עמים מישור יתוסף בהשפע שנמשך לישראל.

יא) והנה ידוע70 דזה שהנשמה רוצה לירד למטה להחיות את הגוף הוא מפני שהנשמה מרגשת מעלת הגוף מצד שרשו, ששורש הגוף הוא למעלה משורש הנשמה, ולכן היא רוצה להחיות את הגוף. ומה שאמרו רז"ל71 על כרחך אתה חי, הוא, דכיון שהרצון דהנשמה להחיות את הגוף הוא לא מצד עצמה אלא מפני שהיא מרגשת את שורש הגוף, לכן נק' זה בשם הכרח, על כרחך אתה חי. ויש לומר, דזה שהנשמה מרגשת את שורש הגוף [אף שהרגש זה אינו שייך לכאורה לענינה דהנשמה, וכמובן מזה שהרצון שלה להחיות את הגוף הבא מהרגש זה נקרא בשם הכרח], הוא, כי בכדי שיהי' לה רצון להחיות את הגוף נמשך בה גילוי שורש הגוף, אף שמצד עצמה (גם כמו שהיא מצד שרשה) אינה שייכת לגילוי זה. וע"י הגילוי דשורש הגוף שמאיר בהנשמה (באופן דהכרח עכ"פ) קודם ירידתה למטה, היא נעשית כמו כלי להגילוי דשורש הגוף שמאיר בה אח"כ ע"י עבודתה בהגוף. ועד"ז הוא בהענין דאורות וכלים, דזה שע"י התלבשות האורות בהכלים נמשך בהם בחינת שורש הכלים הוא ע"י שנרגש בהם עוד קודם ירידתם בהכלים שורש הכלים. ויש לומר, דכמו"כ הוא בנוגע להענין דספירת העומר ומתן תורה, דזה שע"י הירידה דנפש האלקית לברר המדות דנפש הבהמית (יפקד מושבך) נמשך בה הגילוי דמ"ת מצד מעלת הבירורים (כנ"ל סעיף ד), הוא, כי הירידה לברר המדות דנפש הבהמית באה לאחרי וע"י הגילוי דיציאת מצרים, וע"י הגילוי דיציאת מצרים נרגש בה (גם לפני הירידה) מעלת הבירורים, מכיון שהיציאה ממצרים היתה ברכוש גדול.

יב) וזהו ויאמר לו יהונתן מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך, שבכדי שע"י יפקד מושבך יהי' ונפקדת הוא ע"י ההמשכה דויאמר לו יהונתן (כנ"ל סעיף ג), שהוא ע"ד הענין דיציאת מצרים וקריעת ים סוף, שעי"ז נרגש (עוד לפני הירידה) מעלת הבירורים. וזהו ונפקדת כי יפקד מושבך, דמלשון זה משמע שהשייכות דיפקד לונפקדת הוא לא מצד הביטול שביפקד מושבך, אלא מצד הענין דיפקד מושבך עצמו (כנ"ל סעיף א), כי העלי' דהנשמה שע"י ירידתה בגוף הוא לא מפני שעי"ז מתגלה ענין דהנשמה (ביטול, וכו') אלא מצד הגוף עצמו (כנ"ל סעיף ה), ועד"ז הוא בנוגע להענין דונפקדת, שזה נעשה ע"י הענין דיפקד מושבך עצמו. ונאמר ונפקדת כי יפקד מושבך, דיפקד הוא (גם) לשון ונפקדת, דנוסף לזה שיפקד מביא לונפקדת, גם ביפקד עצמו יש ענין ונפקדת (כנ"ל סעיף א), כי ע"י שהירידה דיפקד מושבך באה ע"י ההמשכה דויאמר לו יהונתן, נרגש גם בהירידה עצמה מעלת הבירורים, אלא שעיקר הגילוי הוא לאחרי הירידה דיפקד מושבך, מחר חודש.

237

ועד"ז הוא בהחידוש דכנס"י בגאולה העתידה, שהם עתידים להתחדש כמותה72, שגם בערב ראש חודש, ברגעים האחרונים שלפני הגאולה, מאיר מעין העילוי דהגאולה, הן בנוגע לענינים הרוחניים – גילוי פנימיות התורה, ובאופן דיפוצו מעיינותיך חוצה, והן בנוגע להרכוש גדול שיהי' בגאולה העתידה – שלכל בני ישראל תהי' פרנסה בהרחבה ועד לעשירות, ומזה באים מיד להגאולה, שאז יהיו שני הענינים בתכלית השלימות – שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר<67>, ועאכו"כ בנוגע לענינים הרוחניים – מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים<66>.

**********


*) יצא לאור בקונטרס ב' אייר – תנש"א, "לקראת ב' אייר, תפארת שבתפארת, יום הולדת כ"ק אדמו"ר מהר"ש נ"ע . . ר"ח אייר, שנת ה'תנש"א".

1) שמואל-א כ, יח – הפטורה דמחר חודש.

2) בהמאמר ד"פ' במדבר, מחר חודש" שבהמשך והחרים תרל"א (ס"ע סג ואילך). ולכאורה, התחלת המאמר שם הוא "ויאמר לו יהונתן מחר חודש גו'", אלא שנתוסף בהתחלתו "ולהבין כו' צ"ל מ"ש (ויאמר לו כו')" בכדי לקשרו עם המאמרים שלפניו. וראה גם ד"ה זה דש"פ במדבר תרנ"ח (בסה"מ תרנ"ח ע' קעט ואילך) שמיוסד, לכאורה, על מאמר זה שבהמשך והחרים.

3) ראה שם ריש ע' סד וע' סט.

4) ראה גם ד"ה זה תקס"ז (סה"מ תקס"ז ע' נה. ועם הגהות – באוה"ת בראשית יא, סע"ב).

5) יבמות סב, ב.

6) וישלח לו, לז. וראה ע"ח שער ח (שער דרושי נקודות) ספ"ד.

7) ישעי' מ, כו.

8) המשך והחרים שם ע' סט. לקו"ת פקודי ד, ג. ובכ"מ.

9) ראה בארוכה סה"מ תקס"ז שם (ע' נג ואילך). אוה"ת שם (ט, ב ואילך).

10) אוה"ת שם יו"ד, ב.

11) לשון הזהר ח"א רכג, ב. ח"ב נט, א. וראה זהר ח"א צא, ב. ח"ב קטו, ב.

12) שה"ש ג, יא. וראה לקו"ת שה"ש כו, ג. שם מז, ג-ד. המשך והחרים שם ע' סז.

13) לקו"ת שם כו, ד. המשך והחרים שם.

14) בהמשך והחרים שם ע' סט.

15) ערך יהונתן (יו"ד, נד) – הובא גם באוה"ת שם (יא, א).

16) ראה סה"מ תקס"ז שם (ע' נה). אוה"ת שם (טז, ב).

17) לשון המשנה (אבות פ"ד מט"ו). וראה שער מאמרי רז"ל (להרח"ו) לאבות שם. המשך והחרים הנ"ל ס"ע מג ואילך. ובכ"מ.

18) בהבא לקמן (בענין ים וארץ) ראה בארוכה המשך הנ"ל ס"ע לט ואילך. וראה גם לקו"ת צו יד, ב ואילך. ובכ"מ.

19) קהלת א, ז.

20) ראה המשך הנ"ל ע' מא, שההעלם דבחינת ים דמלכות הוא שע"י שהמלכות מקבלת בתוכה את האורות הם משתנים [ע"ד הלבנה, שע"י שהיא מקבלת את אור השמש היא משנית את האור, שנעשה אור הלבנה ולא אור השמש], ולכן, ע"י ההעלם דבחינת ים, אפשר להיות בחינת ארץ.

21) בראשית א, יא. שם, כד. וראה זח"ג לט, ב (הובא בלקו"ת שם). ובכ"מ.

22) תהלים סו, ו.

23) כ"ה הלשון בהמשך והחרים שם ע' סט. וראה לקמן הערה 30.

24) שמואל-א כ, יט.

25) בהבא לקמן ראה גם סה"מ תקס"ז שם (ע' נו. שם ע' סב ואילך). אוה"ת שם (יב, סע"א ואילך. שם כא, ב ואילך).

26) כמבואר בסה"מ תקס"ז ובאוה"ת שם.

27) יתרו יט, ה.

28) כ"ה בסה"מ תקס"ז ובאוה"ת שם. ובהמשך והחרים שם, דפירוש ושלשת תרד מאד הוא שהגילוי שנמשך ע"י הבירורים (בחינת סגולתא) ירד ויומשך למטה, כדלקמן סעיף ד.

29) ראה בארוכה סה"מ תקס"ז שם (ע' סג). אוה"ת שם (כד, ב).

30) וכהלשון בהמשך והחרים שם (נעתק לעיל ס"ב) "אז אמר לו ושלשת תרד מאד".

31) ואולי י"ל דהטעם (בפנימיות הענינים) על זה שההפטורה דמחר חודש אומרים דוקא בער"ח שחל בשבת – כי עיקר הענין דמחר חודש הוא המשכת הגילוי דבחינת שבת. וע"ד מ"ש בספירת העומר (ראה לקמן ס"ד) וספרתם לכם ממחרת השבת. וראה שיחת אחש"פ שנה זו (תנש"א (התוועדויות תנש"א ח"ג ע' 89 ואילך)) דכאשר התחלת הספירה היא ממחרת השבת כפשוטו (כבשנה זו), הספירה היא באופן נעלה יותר.

32) וכן בערב ר"ח אייר, כדלהלן בפנים.

33) לקו"ש ח"א ע' 266.

34) משפטים כג, טו. וכן בתשא לד, יח: כי בחודש האביב יצאת ממצרים.

35) במדבר א, א. ואף ש"לצאתם מארץ מצרים" קאי בפשטות על "בשנה השנית" – ראה לקו"ת במדבר ג, א מזהר ח"ג קיז, א "לחודש השני בשנה השנית כולא חד".

36) יתרו יט, א.

37) כמ"ש (שמות ג, יב) בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה.

38) כמ"ש (יתרו שם) בחודש השלישי גו' באו מדבר סיני. וראה שבת פח, א "אוריאן תליתאי גו' בירחא תליתאי".

39) דבחודש אייר (דוקא) כל ימי החודש הם ימי ספה"ע.

40) לקו"ת אמור לה, ב. ובכ"מ. וראה בארוכה לקו"ש שם ואילך.

41) וכן המאמר ד"ה זה דשנת תרנ"ח, שבו מבואר כבהמשך והחרים, נאמר בשבת ער"ח סיון.

42) ראה לעיל ע' קסג הערה 16.

43) פרש"י בשלח טו, ב (ממכילתא עה"פ).

44) אוה"ת לתהלים (יהל אור) ע' רכו.

45) תהלים מזמור סז*.

46) שו"ע אדה"ז או"ח הל' פסח סתפ"ט סי"א.

47) תהלים שם פסוק ב.

48) שם פסוק ה. הטעם שאינו מביא מ"ש לפנ"ז (פסוק ג) יודוך עמים גו' [וגם בפסוק ה אינו מביא התחלת הפסוק "ישמחו וירננו לאומים"] – אולי יש לומר, לפי ש"יודוך עמים" דפסוק ג [וכן ישמחו וירננו לאומים דפסוק ה] הוא על זה "שמדתך להטיב לעמך" (פרש"י שם פסוק ב).

49) לקו"ת ברכה צח, ג. וכ"ה גם בד"ה זה בסידור (עם דא"ח) שער החנוכה רעז, ד. ועוד.

50) ראה שם הגדולים להחיד"א ערך ר' משה אלשיך.

*) להעיר שבי"א ניסן שנה זו (תשכ"ח – שנת אמירת מאמר זה) התחילו לומר מזמור זה [ראה סה"מ י"א ניסן ח"א ע' 1 ואילך].

51) פרש"י ר"פ בראשית.

52) לקו"ת צו טו, ג. ובכ"מ. וראה לעיל ע' ריז, ובהנסמן שם הערה 7.

53) ד"ה כי ישאלך תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' רכ). המשך תער"ב ח"ב פשע"ט (ריש ע' תשפ). סה"מ קונטרסים ח"ב תיב, א. ועוד.

54) בהבא לקמן (עד סוף הסעיף) ראה לקמן ח"ד ע' קמט. לקמן ע' שע. וש"נ.

55) המשך תרס"ו ע' קנז. ובכ"מ.

56) לא רק שאינו מוגבל ונמצא בכל מקום אלא שגם אינו מוגדר. וראה בארוכה לקו"ש ח"ז ע' 44 ואילך.

57) ראה יד, א. ובתניא רפ"ב שזה קאי על הנשמה.

58) תניא פמ"ט (סט, סע"א ואילך). וראה ספר השיחות תורת שלום ע' 120.

59) להעיר שעד"ז הוא בנוגע לאהבה עצמית דאב לבנו, דבבן שיש לו מעלות וראוי לאהוב אותו גם מצד השכל אין ניכר כ"כ שהאהבה שאביו אוהב אותו היא אהבה עצמית.

60) המשך וככה תרל"ז פצ"א-ב. וראה גם ספר השיחות תורת שלום ס"ע 127 ואילך. סה"מ תרח"ץ ע' ריט. ובכ"מ.

61) מיכה ז, טו.

62) ראה זח"ב ט, א "כל אתין ונסין וגבוראן דעבד קוב"ה במצרים יעביד לון לישראל, כד"א כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".

63) אוה"ת נ"ך עה"פ סק"ג (ע' תפו) וסק"ז (ע' תפז). אוה"ת לתהלים (יהל אור) ע' קנד.

64) פסחים קיט, א. סנהדרין קי, א.

65) סוף הלכות מלכים.

66) ישעי' יא, ט. רמב"ם שם.

67) רמב"ם שם.

68) ראה סה"מ תרמ"ט ע' רמג-ד. תרנ"ט ע' ז ואילך. ובכ"מ.

69) ראה לקמן ח"ד ע' קצט ואילך. וש"נ.

70) סה"מ תרנ"ט שם. ובכ"מ.

71) אבות פ"ד מכ"ב.

72) נוסח קידוש לבנה. מסנהדרין מב, א.