בס"ד. ש"פ בהעלותך, כ"א סיון ה'תשכ"ט*

360

בהעלותך את הנרות1, ואיתא בלקו"ת2 דנרות הם הנשמות כמ"ש3 נר הוי' נשמת אדם [וז' הנרות דהמנורה הם ז' סוגי בני ישראל בעבודת ה', יש עובד מאהבה משוך כמים (חסד) ויש מאהבה כרשפי אש (גבורה) וכו']. ומבאר אדמו"ר מהר"ש במאמרו ד"ה וידבר גו' בהעלותך את הנרות שנאמר לפני מאה שנה4, דזה שהנשמות נקראים נרות הוא כמאמר רז"ל5 אמר הקב"ה לאדם נרי בידך ונרך בידי, נרי בידך זו התורה דכתיב6 כי נר מצוה ותורה אור ונרך בידי זו הנפש דכתיב3 נר הוי' נשמת אדם, אם שמרת את נרי אני משמר את נרך ואם כבית את נרי אני מכבה את נרך. וצריך להבין, הרי זה שהנשמות נק' נרות הוא מפורש בקרא (נר הוי' נשמת אדם), ולמה מביא בהמאמר את דברי המדרש נרי בידך ונרך בידי. גם צריך להבין, דבפסוק נאמר נר הוי' נשמת אדם, שהנשמה היא נר הוי', ובמדרש הנ"ל אומר שהנשמה היא נרך (דהאדם) והתורה היא נרי (דהקב"ה).

ב) ויש לבאר זה בהקדים המבואר בכ"מ7 דענין בהעלותך את הנרות הוא שאהרן מעורר את הנשמות שיהי' בהם הרצון לעלות למעלה, ועד ליכלל בעצמות אוא"ס. והגם דרצון זה הוא טבע דהנשמה, וכמבואר בתניא8, דהטעם שהנשמות נקראים בשם נרות, הוא, כי כמו שהנר טבעו לעלות למעלה ולידבק בשרשו (ביסוד האש הכללי שתחת9 גלגל הירח) כן הנשמה היא בטבע הרצוא לעלות למעלה להכלל במקור חוצבה, מ"מ צריך שאהרן יעלה את הנרות (הנשמות), כי ע"י ירידת הנשמה למטה והתלבשותה בגוף מתעלם טבע הרצוא שבה. וכמבואר בארוכה בהדרושים7, דמהטעמים על זה שהנשמות דאצילות נקראים זרע אדם והנשמות דבי"ע נקראים זרע

361

בהמה10, הוא, כי הנשמות דאצילות, גם בירידתם למטה, טבע הרצוא והעלי' שבהם הוא בגילוי, ולכן נקראים בשם אדם על שם רוח האדם העולה היא למעלה11, והנשמות דבי"ע (שהם רוב הנשמות12), כשהן יורדות למטה ומתלבשות בגוף, הן נמשכות אחר הגוף ועניני עוה"ז הגשמי, ולכן נקראים בשם בהמה על שם רוח הבהמה היורדת היא למטה11. ועבודתו של אהרן היא לעורר ולגלות את טבע הרצוא והעלי' שישנו גם בנשמות דבי"ע, בהעלותך את הנרות, שטבע העלי' שבהם יהי' בגילוי.

ומבואר בהדרושים13, דהטעם שהעלאת הנרות [גילוי טבע הרצוא והעלי' דהנשמות] הוא ע"י אהרן דוקא, כי באהרן כתיב14 כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו, וענין זקן אהרן הוא הלכות התורה15, וע"י התורה, תורה אור<6>, מתגלה ומאיר טבע העלי' דהנשמה (שישנו גם בירידתה למטה והתלבשותה בגוף), בהעלותך את הנרות. ועפ"ז יש לבאר השייכות דמארז"ל (המובא בהמאמר) אם שמרת את נרי אני משמר את נרך לבהעלותך את הנרות, כי ענין אני משמר את נרך (שמירת הנר שלא תיכבה) הוא שהנר דהנשמה (טבע הרצוא והעלי' שלה) יהי' בגילוי, וזה ששמירת הנר דהנשמה הוא ע"י שמירת הנר דתורה הוא ע"ד הענין דבהעלותך את הנרות שע"י אהרן, תורה.

ג) וממשיך בהמאמר, דצריך להבין באם שמרת את נרי אני משמר את נרך, מהי שייכותם זה לזה ועוד ועד שהם תלויים זה בזה. ומבאר זה ע"פ מה דאיתא במדרש16 בזכות מי נבראו אלה תולדות השמים והארץ17 ובזכות מי הם עומדים, בזכות אלה שמות בני ישראל18, ואלה בזכות מי עומדים, בזכות אלה העדות והחוקים והמשפטים19. שהכוונה דבריאת העולם היא בשביל ישראל, והשלימות דישראל היא ע"י התורה. דע"י שישראל מקיימים התרי"ג מצוות הם מתעלים למדריגה נעלית יותר מכמו שהם מצד עצמם. וזהו מה שהנשמה יורדת למטה ומתלבשת בגוף גשמי בכדי לקיים תומ"צ, כי ע"י קיום התומ"צ מתעלית הנשמה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וזהו אם שמרת את נרי אני משמר את נרך, ששמירת הנר דהנשמה היא ע"י שמירת הנר דתורה.

וע"פ מש"כ בהמאמר דענין אם שמרת את נרי אני משמר את נרך הוא שע"י קיום התומ"צ מתעלית הנשמה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה, יש

362

לומר, דזה שמקשר ענין זה עם בהעלותך את הנרות, הוא, כי גם ענין בהעלותך את הנרות הוא20 העלי' שנעשה בהנשמות למעלה יותר גם מכמו שהיו קודם ירידתם למטה.

ד) וביאור הענין בפרטיות יותר, יש להקדים דהדיוק בהמאמר מפני מה הם [שמירת הנר דהנשמה ושמירת הנר דתורה] תלויים זה בזה הוא, כי שמרת את נרי הוא לא רק זה שהאדם אינו עובר ח"ו על ציווי התורה אלא שהוא מקיים את מצוות התורה21, ולכן מדייק מפני מה הם תלויים זה בזה. דזה ששמירת הנר דהנשמה תלוי' בזה שאינו עובר ח"ו על ציווי התורה, הוא, כי כשעובר ח"ו על ציווי התורה נעשה פגם בהנשמה. והדיוק בהמאמר הוא מה ששמירת הנר דהנשמה תלוי' בקיום התורה22. ויש להוסיף, שהדיוק בהמאמר הוא בעיקר בנוגע נשמות דאצילות. דבנוגע נשמות דבי"ע (שהם רוב הנשמות) יש לומר דזה ששמירת הנר דהנשמה תלוי' בהנר דתורה הוא דכיון שאצלם הגוף ונפש הבהמית מעלים ומסתיר על הנשמה, לכן שמירת הנר דנשמתם הוא ע"י קיום התומ"צ (כנ"ל סעיף ב), והדיוק והשאלה בהמאמר הוא בעיקר בנשמות דאצילות, דכיון שאצלם הנשמה היא בגילוי, למה צריכים הם להנר דתורה.

ועפ"ז צריך להבין מ"ש בהמאמר דזה ששמירת הנר דהנשמה היא ע"י שמירת הנר דתורה הוא כי אלה שמות בני ישראל עומדים בזכות אלה העדות והחוקים והמשפטים, דלכאורה, זה שישראל עומדים בזכות התורה והמצוות הוא שע"י קיום התומ"צ הם מתעלים למדריגה נעלית יותר23 (אבל הדרגא דנש"י שמצד עצמם אינה תלוי' לכאורה בהתורה), ופירוש אם שמרת את נרי אני משמר את נרך הוא ששמירת הנר דהנשמה (היינו דרגת הנר דהנשמה מצד עצמה24) הוא ע"י שמירת הנר דתורה. ויש לבאר זה ע"פ מאמר הזהר25 המובא בתניא26, דכמו שאור הנר אינו מאיר ונאחז בפתילה בלי שמן כן אין השכינה שורה על גוף האדם שנמשל לפתילה אלא ע"י מעשים טובים שנמשלו לשמן. ומבאר בתניא27, דהטעם על זה ש(השראת השכינה על גוף האדם היא דוקא ע"י קיום המצוות (מעשים טובים), ו)לא די לו

363

בנשמתו שהיא חלק אלוקה ממעל להיות היא כשמן לפתילה, כי נשמת האדם, אפילו כשהוא צדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים, אינה בטילה במציאות לגמרי, רק הוא דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו. והמצוות שהן פנימיות רצונו ית', אין החיות שבהם דבר נפרד בפ"ע כלל אלא הוא מיוחד ונכלל ברצונו ית'. ולכן השראת השכינה על גוף האדם היא ע"י קיום המצוות דוקא, כי ענין השראת השכינה באיזה דבר הוא שאותו הדבר נכלל באור ה' ובטל לו במציאות לגמרי, שאז דוקא שורה ומתגלה ומאיר בו ה' אחד. ועפ"ז יש לבאר זה ששמירת הנר דהנשמה היא ע"י שמירת הנר דתורה, כי ענין הנר דהנשמה הוא הביטול שלה28, ושלימות הביטול דהנשמה (ביטול במציאות לגמרי) הוא ע"י קיום המצוות. וזהו שהנר דהנשמה נק' נרך (דהאדם) והנר דתומ"צ נק' נרי (דהקב"ה), כי הביטול דהנשמה (שמצד עצמה) אינו ביטול בתכלית – נרך דהאדם, והנר דמצוות שהוא פנימיות רצונו ית' הוא נרי דהקב"ה. וע"י שהאדם מקיים את המצוות, נמשך ביטול זה גם בהנשמה, אני משמר את נרך29.

ה) ולהעיר, דמאמר הנ"ל שייך לחג השבועות. דנוסף לזה שפרשת בהעלותך את הנרות (התחלת המאמר) קורין לאחרי חג השבועות30, נרשם בהתחלת המאמר שהוא שייך לד"ה וידבר אנכי31. ועפ"ז יש לומר, דזה שמבואר בהמאמר שע"י קיום התומ"צ נעשה עלי' בהנשמה, הוא ע"ד העילוי דישראל שנתחדש במתן תורה. והענין הוא, דהאהבה הטבעית שבכל אחד מישראל להיות דבוק בה' ולא ליפרד ממנו ית' בשום אופן אפילו במסירת נפש ממש היתה גם קודם מתן תורה, שהרי אהבה זו היא ירושה לנו מאבותינו. וע"פ מ"ש בתניא32 דזה שהאבות הורישו לכל אחד מישראל אהבה זו שייך לזה שהאבות הן הן המרכבה33, דענין המרכבה היא שהיא בטילה להרוכב [דזה שהליכת המרכבה (הסוסים) היא כפי רצון הרוכב הוא לא מפני שרוצים שתהי' להם שייכות להרוכב (ע"ד אהבה הטבעית הנ"ל שהיא הרצון שהוא יהי' דבוק בה') אלא מפני ביטולם להרוכב], יש לומר, שבהאהבה הטבעית הבאה בירושה מהאבות הן הן המרכבה כלולה (בהעלם) גם האהבה שבבחינת ביטול34, שאינו רוצה לעצמו כלל וכל רצונו הוא שיהי' גילוי אלקות בעולם35 ושתושלם הכוונה דדירה36 לו ית' בתחתונים.

364

והנה ידוע37 דאהבה היא האהבה והרצון דהאדם (האוהב), ולכן, גם כשהאהבה והרצון שלו הוא שיושלם רצון העליון, מ"מ, עצם ענין האהבה והרצון הוא מציאות. ואמיתית ענין הביטול הוא בהעבודה דקבלת עול, שהוא כמו עבד שאין לו שום רצונות, וכל מה שעושה הוא מצד עול האדון שמוטל עליו, שמצד זה הוא מוכרח לקיים רצון האדון. ויש לומר, דכיון שביטול המרכבה להרוכב הוא לא מצד הרצון דהמרכבה (שרוצה להיות בטילה להרוכב ומרכבה אליו) אלא מצד הרוכב, לכן בהירושה מהאבות הן הן המרכבה כלול בהעלם גם הביטול דקבלת עול. [ולהעיר ממאמר רז"ל38 בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע כו' מי גילה לבני רז זה ומבואר בחסידות39 דזה שהקדימו נעשה לנשמע [שבהביטול דקבלת עול עצמו הוא ביטול נעלה ביותר, ביטול לבעל הרצון] הוא ע"י גילוי אהבה המסותרת, רז. ויש לומר, שהשייכות דאהבה מסותרת (מציאות) להקדמת נעשה לנשמע (ביטול דקבלת עול), הוא, כי אהבה המסותרת היא בירושה מהאבות הן הן המרכבה]. ומזה מובן, דהביטול שנמשך לישראל במתן תורה (לאחרי שהקדימו נעשה לנשמע) הוא ביטול נעלה יותר גם מהביטול דמרכבה.

ו) והענין הוא, דאיתא בגמרא40 אמרו עליו על ריב"ז שלא הניח דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול מעשה מרכבה דבר קטן הוויות דאביי ורבא. ומבואר בהמאמר41, דהטעם שמעשה מרכבה נק' דבר גדול הוא, כי ע"י המרכבה42 מגיע האדם הרוכב על המרכבה למקום שאינו יכול להגיע לשם מצד עצמו, וכמו"כ הוא במרכבה העליונה, שהחיות נושאות את הכסא43 ואת האדם שעל הכסא44 לבחינת לא אדם45. ועיקר ההעלאה לבחינת לא אדם הוא בהמרכבה דהאבות (האבות הן הן המרכבה), מרכבה דאצילות. כי העלי' דבחינת אדם לבחינת לא אדם שע"י מרכבה דבי"ע היא שהאדם שעל הכסא (אדם דבי"ע) מתעלה לדרגא שהיא בחינת לא אדם לגבי אדם דבי"ע, וע"י המרכבה דהאבות, מרכבה דאצילות, נעשה העלי' דבחי' אדם דאצילות לבחינת לא אדם שלמעלה מאצילות, אריך. וזהו שמעשה מרכבה נקרא דבר

365

גדול, כי אדם, זעיר אנפין, הוא בחינת קטנות וצמצום, וע"י המרכבה הוא מתעלה לבחינת אריך, גדול.

והטעם שהוויות דאביי ורבא נק' דבר קטן (אף שהוא עיקר בתושבע"פ) הוא, כי הלכות התורה נתלבשו בדברים קטנים. דנוסף לזה שהמצוות נתלבשו בדברים גשמיים, יש בכל מצוה כמה פרטי דינים, דענין ההתחלקות (פרטים) הוא צמצום והגבלה, קטנות. [ועפ"ז46, החילוק בין מעשה מרכבה להוויות דאביי ורבא הוא מן הקצה אל הקצה. דענין מרכבה הוא היציאה מבחינת הגבלה (אדם) לבחינת בל"ג (לא אדם) – דבר גדול (דאמיתית ענין הגדלות הוא בדבר שאינו מוגבל47), ובהוויות דאביי ורבא הוא להיפך, התלבשות רצון העליון, בלי גבול, בדברים מוגבלים – דבר קטן]. וממשיך בהמאמר עוד טעם על זה שהוויות דאביי ורבא נק' דבר קטן, כי התורה דעכשיו היא דבר קטן לגבי פנימיות התורה שתתגלה לעתיד. וגם לפי שהתורה היא משל ולבוש לאוא"ס המלובש בה. שלכן נקראת התורה בשם משל הקדמוני48, שהיא משל ולבוש לבחי' קדמונו של עולם49. ומשל לגבי נמשל הוא דבר קטן.

ויש לומר דלהטעם שהוויות דאביי ורבא נק' דבר קטן מפני שהתורה נתלבשה בדברים קטנים, התואר דבר קטן הוא מצד הלבושים דתורה. ולכן מוסיף שהתורה דעכשיו היא דבר קטן לגבי פנימיות התורה שתתגלה לע"ל [וגם שהיא דבר קטן לגבי אוא"ס המלובש בה], דע"פ טעם זה, התואר דבר קטן הוא (גם) בנוגע להתורה עצמה. [ומה שמביא גם טעם הראשון שהתורה נתלבשה בדברים קטנים, יש לומר, כי בטעם זה מודגש שהחילוק בין הוויות דאביי ורבא למעשה מרכבה הוא חילוק מן הקצה אל הקצה, כנ"ל].

ז) וממשיך בהמאמר עוד ביאור בזה שהתורה נק' דבר קטן, שהוא על שם עוצם ביטול ההלכה לגבי אוא"ס המלובש בה. דכמו שלימוד התורה דהאדם צ"ל בביטול, תען לשוני אמרתך50, כעונה אחר הקורא51, עד"ז הוא בנוגע להלכות התורה עצמם שהם בביטול לאוא"ס המלובש בהם, כדלקמן. [ויש לומר, דלהפירוש קטן כפשוטו, התואר דבר קטן הוא ביחס לענינים אחרים. ולהפירוש קטן על שם הביטול [ע"ד קטונתי מכל החסדים52], הקטנות (ביטול) הוא בו עצמו]. וצריך להבין (להפירוש ש"קטן" הוא על שם הביטול), הרי גם מרכבה היא בביטול להרוכב, ואעפ"כ נק' דבר גדול.

366

ונקודת הביאור בזה יש לומר, דהביטול שנק' בשם דבר קטן (קטונתי), הוא, שהוא בטל לגמרי ואין בו שום מעלה. וכמ"ש באגה"ק ד"ה קטונתי53, שמשים עצמו כשיריים ומותרות ממש שאין בו שום צורך. וכיון שהמרכבה היא מציאות, ועד שיש בה יתרון לגבי הרוכב [וכנ"ל שע"י המרכבה יכול הרוכב להגיע למקום שאינו יכול להגיע לשם מצד עצמו], לכן אינה דבר קטן. [ואדרבה מצד העילוי שבה, שעל ידו היא העלי' לבחינת גדול (אריך), נק' גם המרכבה בשם דבר גדול]. והלכות התורה שנתלבשו בדברים גשמיים [פירוש הראשון בדבר קטן], כיון שדברים גשמיים אין להם ערך54 לחכמתו ורצונו ית' המלובשים בהם, הרי הם בתכלית הביטול, דבר קטן. וע"י הביטול שבהלכות התורה עצמם, נמשך הביטול גם בהאדם העוסק בתורה, שלימוד התורה שלו יהי' באופן דתען לשוני אמרתך, כעונה אחר הקורא.

ח) וזהו וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר55, ומבואר בחסידות<51>, דבמתן תורה ניתן הכח שלימוד התורה של האדם יהי' באופן דלאמר, לחזור הדברים שהקב"ה אומר, תען לשוני אמרתך, דלכאורה, הרי גם לפני מתן תורה הקדימו ישראל נעשה לנשמע, דהקדמת נעשה לנשמע הוא ביטול דבעל הרצון, ומהו החידוש בהביטול דלאמר שנתחדש במתן תורה לגבי הביטול דנעשה ונשמע. והביאור בזה, שהביטול דהקדמת נעשה לנשמע יש בו מעלה. דהקדמת נעשה לנשמע הוא קבלת עול מלכות, וע"י שהעם מקבלים את עול מלכותו נעשה מלך [וע"ד הביטול דמרכבה, שע"י הביטול דהמרכבה להרוכב עי"ז56 היא נושאת ומגביהה את הרוכב]. והביטול דלאמר שנתחדש במתן תורה הוא ביטול בתכלית.

ועד"ז הוא בקיום המצוות, שבמתן תורה ניתן הכח שקיום המצוות של האדם יהי' בתכלית הביטול, היינו שקיום המצוות שלו יהי' (לא מפני שהוא קיבל עליו עול מלכות שמים ועול מצוות, אלא) מפני שציווי הקב"ה גוזר עליו להיות כפי הציווי. וכמבואר בלקו"ת57 בנוגע לעשרת הדברות שנאמרו במתן תורה [ועד"ז הוא בנוגע כל הציווים שבתורה] שנאמרו בלשון ציווי וגם בלשון עתיד, כי הדיבור עצמו גוזר על האדם והעולם (ומכריח אותם58) להיות כן.

ויש לומר דהיתרון בהביטול דקיום המצוות באופן זה לגבי הביטול דקבלת עול, הוא בשני ענינים. לפי שהביטול דקבלת עול הוא ע"י שהוא קיבל עליו להיות עבדו של מלך מלכי המלכים הקב"ה59. ויתירה מזו, שהביטול דעבד לאדונו [גם

367

כשהוא נולד עבד] קשור עם מציאותו, שענינו הוא זה שהוא עבד של האדון60, והביטול באופן הנ"ל הוא (לא מצד ענינו של האדם, אלא) שאי אפשר שתהי' מציאות בעולם היפך ציווי הקב"ה61.

ט) והנה הגם שהביטול דלימוד התורה וקיום המצוות באופן הנ"ל הוא ביטול בתכלית, מ"מ כיון שישראל וקוב"ה כולא חד62, לכן ביטול זה אינו שולל את מציאותם אלא אדרבה זה גופא הוא מציאותם. וזהו אם שמרת את נרי אני משמר את נרך, דהגם שענין אני משמר את נרך הוא שהאדם בא לתכלית הביטול (שלמעלה גם מביטול דמרכבה), מ"מ אין זה שולל את מציאותו אלא אדרבה משמר את נרך. וזהו גם זה שפירש רש"י עה"פ בהעלותך את הנרות שתהא שלהבת עולה מאלי', דהגם שהעלי' דהנשמות (בהעלותך את הנרות) היא שהם באים לתכלית הביטול, מ"מ, הוא באופן ששייך להנרות (נשמות) עצמם, שלהבת עולה מאלי'. והיינו, שלימוד התורה וקיום המצוות הוא בביטול וביחד עם זה גם בחיות ובשמחה. וכיון ששמחה פורצת גדר63, לכן, ע"י שמחה של תורה ושמחה של מצוה נמשכים כל הענינים הרוחניים והגשמיים בלי הגבלות.

**********


*) יצא לאור בקונטרס ט"ו סיון – תנש"א, "בקשר עם ט"ו סיון, יום התחלת מאסרו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בשנת תרפ"ז* . . ג' בהעלותך, טו סיון, ה'תנש"א".

1) פרשתנו (בהעלותך) ח, ב.

2) פרשתנו רד"ה בהעלותך את הנרות (כט, ג).

3) משלי כ, כז.

4) משנת אמירת מאמר זה (תשכ"ט) – נדפס בסה"מ תרכ"ט ע' ריד ואילך. וראה גם ד"ה בהעלותך תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' שלו ואילך).

5) דב"ר פ"ד, ד.

6) משלי ו, כג.

7) אוה"ת פרשתנו ד"ה בהעלותך את הנרות (ע' שכז. שם ע' שלב). ד"ה זה בסה"מ עטר"ת (ע' תעג ואילך). ה'ש"ת (ע' 127 ואילך). וראה גם ד"ה זאת תורת הבית תרפ"ט פ"ב ואילך (סה"מ תרפ"ט ע' 164 ואילך). ובכ"מ.

8) ריש פי"ט.

9) רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ג ה"י.

*) וראה לקמן ס"ע שעא ובהערה 40, שלאחרי הגאולה די"ב תמוז נתגלה שהמאסר הי' זריעה, בכדי שעי"ז תהי' צמיחה בריבוי והוספה בהפצת המעיינות.

10) ירמי' לא, כו. וראה תו"א ר"פ משפטים. ובכ"מ.

11) קהלת ג, כא.

12) ראה תו"א שם "שהם (נשמות דבי"ע) כמעט כל הנשמות שבדורותינו, כי נשמות דאצילות הן בני עלי' שהם מועטים כו' אפילו בדורות הראשונים".

13) אוה"ת פרשתנו שם (ס"ע שכז ואילך. שם ע' שלב). סה"מ עטר"ת שם (ע' תעד-ו).

14) תהלים קלג, ב.

15) ראה גם לקו"ת פרשתנו שם (ל, ג).

16) שמו"ר פמ"ח, ב.

17) בראשית ב, ד.

18) שמות א, א.

19) ואתחנן ד, מה.

20) ראה סה"מ תרכ"ט ע' רכ ואילך. וראה גם ד"ה בהעלותך ה'תשל"ד ס"ב (לקמן ע' שסט).

21) ועפ"ז יומתק לשון המדרש אם שמרת את נרי כו' ואם כבית את נרי, שאין זה כפל ענין, אלא הם שני ענינים. "כבית את נרי" הוא שהאדם עובר ח"ו על מצוות התורה [ואז "אני מכבה את נרך", שנעשה פגם בהנשמה, כדלקמן בפנים], ו"שמרת את נרי" הוא דלא רק שאינו עובר ח"ו אלא שהוא מקיים מצוות התורה [ואז "אני משמר את נרך", שנוסף בהשימור].

22) ועפ"ז יומתק מ"ש בהמאמר דצריך להבין באם שמרת את נרי אני משמר את נרך, מהו שייכותם כו' – דלכאורה הי' מספיק שיאמר צריך להבין מהו שייכותם כו' ולמה מעתיק עוד פעם לשון המדרש? ויש לומר, שכוונתו בזה היא להדגיש שהדיוק הוא רק ב"אם שמרת" כו' (ולא ב"אם כבית").

23) וכמ"ש בהמאמר "שע"י תרי"ג מצוות עי"ז מתעלה האדם כו'".

24) והגם ד"משמר את נרך" הוא שנוסף בה שימור (כנ"ל הערה 21) – הרי ענין השימור הוא שהדבר עצמו נשמר [וע"ד שמרת את נרי, דהגם שענין שמרת הוא לא רק שאינו עובר אלא שמקיים המצוה, מ"מ, אין זה הוספה בהמצוה אלא שמקיים המצוה עצמה].

25) ח"ג (פ' בלק) קפז, א.

26) פל"ה (מד, א).

27) שם (מד, סע"א ואילך).

28) ראה תניא רפי"ט (כד, ב) "הגם שתהי' אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי".

29) והגם שהביטול שנמשך בהנשמה ע"י קיום המצוות הוא למעלה מהביטול דהנשמה שמצד עצמה, מ"מ נקרא בשם שמירה (אני משמר את נרך), דענין השמירה הוא שהדבר עצמו נשמר (כנ"ל הערה 24), כי גם ביטול זה שייך להנשמה, כדלקמן סעיף ט.

30) אלא שיש שנים שקוראין גם פ' נשא לאחרי חג השבועות (כבשנה זו – תשכ"ט). וע"ד שפרשת במדבר קוראין לעולם בהשבת שלפני חג השבועות ולפעמים גם פ' נשא.

31) דחג השבועות תרכ"ט (נדפס בסה"מ תרכ"ט ע' קצג ואילך).

32) פי"ח (כג, ב). וראה קיצורים והערות לתניא שם (ע' ק).

33) ב"ר פמ"ז, ו. פפ"ב, ו.

34) המעלה דאהבה זו על אהבה הטבעית – ראה תניא פמ"א (נז, ב ואילך). ובארוכה – בסה"מ תר"ס ע' קמט ואילך.

ובתניא שם (נח, א) דה"אהבה הטבעית שבלב כל ישראל" היא (לא רק להיות דבוק בו אלא גם) "לעשות כל מה שהוא רצון העליון ב"ה", ולכן "יש לכל אדם להרגיל עצמו בכוונה זו".

35) בלקו"ת פרשתנו (ל, א (הובא בסה"מ תר"ס שם)) שאהבה זו היא אהבה דאהרן שלמעלה מאהבה דאברהם. אבל ראה תניא שבהערה הקודמת דענין זה שייך לכל אחד מישראל מצד אהבה המסותרת שבירושה מהאבות. וראה אוה"ת פרשתנו (ע' שלח) "והמשכיל יבין שלא שאברהם לא הגיע למדריגת אה"ר דאהרן ח"ו, אלא זהו כמו שבמ"ת נמשך הכח לישראל שיוכלו להמשיך אוא"ס ע"י מצוות מעשיות מה שלא זכה לזה אברהם".

36) ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא רפל"ו.

37) ראה לקמן ח"ד ע' יז.

38) שבת פח, א.

39) לקו"ת במדבר ביאור על בשעה שהקדימו (יד, ד).

40) סוכה כח, א.

41) סה"מ תרכ"ט ע' רטז ואילך.

42) בהבא לקמן ראה גם תו"א יתרו עא, ב. ובכ"מ.

43) ראה בחיי עה"פ תרומה כה, יא בשם פרדר"א [ספ"ד. וראה ברד"ל שם]. שמו"ר ספכ"ג. במדב"ר ספי"ד. פיוט "והחיות" במוסף לר"ה (בנוסח הקדושה) נוסח אשכנז.

44) ראה יחזקאל א, כו.

45) לשון הכתוב – שמואל-א טו, כט.

46) בהבא לקמן (בהחצאי ריבוע) ראה ד"ה בהעלותך תרע"ח (סה"מ תרע"ח ע' שמא).

47) דכשאומרים על דבר מוגבל שהוא גדול, הגדלות שלו היא רק לגבי דברים שהם קטנים ממנו, אבל ישנם דברים שהם גדולים ממנו והוא קטן.

48) שמואל-א כד, יד. וראה פרש"י עה"פ. מכות יו"ד, ב ובפרש"י שם. פרש"י עה"פ משפטים כא, יג.

49) ראה בארוכה תו"א מג"א צח, ב.

50) תהלים קיט, קעב.

51) תו"א יתרו סז, ב. ובכ"מ. וראה לעיל ס"ע שלד. וש"נ.

52) וישלח לב, יא.

53) תניא אגה"ק סימן ב.

54) ראה המשך תרס"ו ע' נה.

55) יתרו כ, א.

56) ראה תו"א יתרו עא, ב.

57) במדבר שם (יג, ג). וראה גם בהנסמן בהתוועדויות תשמ"ט ח"ג ס"ע 235.

58) היינו שמצד טבע הבריאה מוכרחים להיות כן. אלא שיש להאדם בחירה חפשית לבחור היפך טבע הבריאה.

59) שלכן, גם לאחרי שנעשה עבד – אינו בטל כ"כ. ראה לעיל ע' שנז הערה 28. דיש לומר, שזהו הטעם על זה שהשעבוד דעבד שמכרוהו ב"ד הוא שעבוד גדול יותר מהמוכר עצמו.

60) שלכן גם העבד מבין דמי שאינו עבד של אדונו אינו מחוייב לקיים הציוויים שלו.

61) לעיל שם הערה 32, שהביטול דישראל ע"י שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית (שבת פח, א) הוא ביטול נעלה יותר מהביטול שלהם ע"י שהקדימו נעשה לנשמע (וע"ד החילוק דמכר עצמו ומכרוהו ב"ד). וע"פ מ"ש בפנים, הביטול שנמשך במתן תורה הוא ביטול נעלה יותר גם מהביטול דכפה.

62) ראה זח"ג עג, א.

63) ראה בארוכה ס' מאמרי אדמו"ר האמצעי – דרושי חתונה ח"ב ע' תיז ואילך. סה"מ תרנ"ז ס"ע רכג ואילך. ועוד.