בס"ד. ליל א' דחג השבועות (לפנות-בוקר), ה'תשכ"א*

410

(הנחה)

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כו' מה לילוד אשה בינינו אמר להם לקבל התורה (שבא לקבל תורה עבור כל ישראל, וכמאמר1 משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, ומהם לכל ישראל עד סוף כל הדורות), אמרו לפניו (המלאכים) חמדה גנוזה שגנוזה לך כו' קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה2 אנוש כי תזכרנו גו' תנה הודך על השמים. אמר לו הקב"ה למשה החזיר להן תשובה כו', והתשובה שהשיב להם מרע"ה היתה כלום למצרים ירדתם כו' כלום יצה"ר יש ביניכם וכו'3. ובמדרש תהלים עה"כ4 איתא בשלשה מקומות היו המלאכים מדיינין כנגד הקדוש ברוך הוא, בבריאת האדם, במתן תורה ובמשכן. כשביקש הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם אמרו מה אנוש כי תזכרנו, והראה להם הקדוש ברוך הוא שחכמתו גדולה משלכם, כשבא הקדוש ברוך הוא ליתן תורה לישראל אמרו מה אנוש כי תזכרנו כו' תנה הודך על השמים, וכן טענו גם כשהי' הציווי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם5. והיינו, שמאמר הגמרא שטענת המלאכים היתה במתן תורה, מבואר במדרש בפרטיות יותר, שבשלשה מקומות היו המלאכים מדיינין. ובהקדם, דהנה כתיב6 עשרה עשרה הכף בשקל הקודש, שעשרה מאמרות הם מכוונים כנגד עשרת הדברות7, היינו שעשרת הדברות נותנים קיום בהעשרה מאמרות, שע"י התורה נשלם כוונת ותכלית בריאת העולם, שתכלית בריאת העולם הוא לעשות מהעולם משכן ומקדש לו יתברך, וכוונה זו נשלמת ע"י התורה. וזהו שטענת המלאכים היתה בשלשה מקומות, בעת הבריאה, במשכן (תכלית הכוונה דבריאת העולם8), ובמתן תורה (שע"י התורה נשלמת כוונה זו8).

ב) והענין הוא, דטענת המלאכים על נתינת התורה לישראל לא היתה על זה שנותנים את התורה לנשמות (ישראל), כי גם המלאכים ידעו שנשמות הם במדריגה נעלית יותר מהמלאכים, אלא טענתם היתה על זה שנותנים את התורה

411

להגוף, כלשון הגמרא, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם. ויתירה מזה, שגם בנוגע להגוף, לא היתה טענתם על זה שנותנים התורה לגוף בכלל (גוף רוחני), אלא על נתינת התורה לגוף האדם שהוא גוף גשמי, כלשון הגמרא (הנ"ל) אתה מבקש ליתנה לבשר ודם.

וביאור הענין9, דהנה מצינו ששירת המלאכים נזכרה בנביאים, וכמ"ש בההפטרה דחג השבועות, ואשמע אחרי קול רעש גדול10, וכתיב קול כנפיהם כקול מים רבים כקול שדי גו'11, והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול12, משא"כ שירת הנשמות לא מצינו בנביאים. והיינו, שיש גם שירת הנשמות, שהרי הנשמות יש להם עליות תמיד, כמ"ש13 ילכו מחיל אל חיל, וכמ"ש14 והי' מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבוא כל בשר גו', שהו"ע הילוך ועליית הנשמות שעולים לגן עדן העליון וחוזרים לגן עדן התחתון ועולים עוד הפעם לגן עדן העליון, וידוע שכל עלי' היא ע"י שיר, וכמאמר15 כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר, וכיון שעליית הנשמות היא למעלה יותר מעליית המלאכים, הרי מובן שגם שירת הנשמות היא יותר משירת המלאכים, ומ"מ לא נזכר בנביאים שירת הנשמות. וטעם הדבר מבואר בלקוטי תורה16, לפי שהמלאכים הם בעלי נפש וגוף, דהגם שנקראים שכלים נבדלים17, הרי זה דוקא בערך הגוף שלמטה, אבל מ"מ גם המלאכים יש להם גוף, וכמ"ש18 עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט, ופירש הרמב"ן19 שקאי על גוף המלאכים. והיינו, שאי אפשר לפרש שקאי על נפש המלאכים, כי בנפש המלאכים לא שייך ענין אש ורוח כלל, דעם היות שאש ורוח הם ב' יסודות הדקים, ובזה גופא הרי המלאכים הם מדקות היסודות, כדמוכח מפי' הרמב"ן, מ"מ הרי הם יסודות. וענין זה לא שייך בנפש המלאכים, שהו"ע המדות אהבה ויראה, מחנה מיכאל בחסד ומחנה גבריאל בגבורה20, ובפרט ע"פ המבואר בתניא21 בשם הזהר22 שישנם מלאכים שכליים, שהרי בענין המדות ומכ"ש בענין השכל לא שייך גם ענין

412

יסודות הדקים. ועכצ"ל דמ"ש עושה מלאכיו רוחות גו' קאי על גוף המלאכים. ומכיון שהמלאכים הם בעלי גוף, לכן השירה שלהם נשמעת באזני הנביאים. משא"כ שירת הנשמות שאין להם גוף כלל, וענין השירה שלהם הוא ענין ההשגה ואהבה ויראה, הנה זה אי אפשר שהנביא ישמע. וכמו שהוא בענין השמיעה, כן הוא גם בענין הראי', שהמלאכים נתפסים בראי', וכמ"ש23 וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, דכיון שהמלאכים יש להם גוף, והיינו שגם במעמדם ומצבם יש להם גוף, לכן אפשר שיתלבשו למטה יותר, עד שיהיו נתפסים בראי' כו'.

ומכל זה מובן שטענת המלאכים על נתינת התורה לישראל לא היתה מצד הנשמה, שהרי הנשמות הם למעלה מהמלאכים, אלא מצד הגוף. והיינו, שגם המלאכים ידעו שמתן תורה צריך להיות לנשמות בגופים דוקא, ומ"מ טענו שתינתן התורה אליהם, דכיון שגם הם בעלי גוף, הרי גם זה יספיק לנתינת התורה, ולא יהי' צורך לתת התורה לגוף בו"ד, שמצד הבשר ורתיחות הדמים אפשר להיות ענין בלתי רצוי כו'. ועל זה השיבו להם, כלום למצרים ירדתם כו' יצר הרע יש ביניכם, היינו שלא מספיק המצרים והגבולים של גופות המלאכים, אלא צריך למצרים וגבולים כאלו ששייך בהם יצר הרע, וגם אותו צריך להפוך לטוב, וכמאמר הבעש"ט24 עה"פ25 סור מרע ועשה טוב, שצריך לסור מהרע ולעשות ממנו שיהי' טוב, ולכן ניתנה תורה לגוף בשר ודם דוקא26. ועד"ז בנוגע לטענת המלאכים בעת בריאת העולם ובמשכן [כמשנת"ל שג' ענינים אלה שייכים זל"ז, שקיום העשרה מאמרות (שמהם נברא העולם תמיד, כתורת הבעש"ט27 עה"פ28 לעולם הוי' דברך נצב בשמים, שהדבר הוי' צריך להיות תמיד בהנברא להוותו ולהחיותו ולקיימו), נמשך מעשרת הדברות שבתורה, שהתורה היא המשלמת את תכלית כוונת הבריאה שיהי' העולם מקדש ומשכן לו ית'], שטענתם היתה שמספיק גם גוף רוחני של מלאכים. ועל זה השיבו להם שצריך לגוף בשר ודם דוקא, כי, כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, שנאמר29 כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו30, וכתיב31 אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, עשיתי הוא מלשון לעשות לתקן32, היינו שתכלית הבריאה הוא לתקן ולהעלות את כל הבריאה ולעשותה ע"י התורה מקדש ומשכן לו ית', ובשביל זה צריך לגוף בו"ד דוקא, שעי"ז יוכלו

413

להעלות גם את המטה ביותר. וכידוע המשל33 מהגבהת הבנין שצריך להגבי' אותו מתחתיתו דוקא, משא"כ אם יגביהו מאמצעיתו אזי לא יוגבה תחתיתו.

ג) והנה הכח לתקן ולהעלות גם גוף הגשמי בו"ד אינו בכח המלאכים כי אם בכח הנשמות דוקא. והענין הוא34, דהנה, כללות הבריאה נחלקת לד' סוגים דומם צומח חי מדבר, שבהם נכללים גם המלאכים ונשמות. וד' סוגים אלו הם כנגד ד' אותיות שם הוי'35. והגם שלפעמים מבואר36 ההפרש בין מלאכים ונשמות, שמלאכים שרשם משם אלקים, כמ"ש37 הודו לאלקי האלקים, ונשמות שרשם משם הוי', כמ"ש38 כי חלק הוי' עמו, מ"מ, בכללות יותר, גם המלאכים שרשם משם הוי', דהוי' לשון מהוה39, והוא מהוה את כללות כל ההויות. ולכן הד' סוגים שבהבריאה נכללים בשם הוי', שיש בו ד' אותיות, שכנגדם הם ד' הסוגים. ה"א אחרונה, בחי' המלכות, הו"ע סוג הדומם. וא"ו, בחי' המדות, הו"ע סוג הצומח, שהרי המדות צומחים מקטנות לגדלות. ה"א ראשונה, בחי' הבינה, הו"ע סוג החי, כמ"ש בחוה40 היא היתה אם כל חי, דקאי על ספירת הבינה, ולמעלה יותר קאי גם על בחינת חיצוניות החכמה, שגם חיצוניות החכמה נכללת בסוג החי, כמ"ש41 והחכמה תחי' (והיינו, שבחכמה יש ב' מדריגות, יו"ד וקוצו של יו"ד, ומשנ"ת שגם חכמה היא בסוג החי, כמ"ש והחכמה תחי', היינו בחינת חיצוניות החכמה). וגם המלאכים נקראים בשם צומח וחי, וכמ"ש42 אז ירננו כל עצי יער, וכן נקראים בשם בהמות חיות ועופות43, וכמ"ש44 פני ארי' גו' ופני שור מהשמאל גו' ופני נשר גו'. ואות יו"ד וקוצו של יו"ד, בחינת פנימיות החכמה, קאי על נפש השכלית, נפש המדברת. והנה, האותיות וא"ו וה"א ראשונה יש להם חיבור זה עם זה, וכמו בצומח וחי שהם בקירוב זה לזה, שהחי יש בו ענין הצמיחה. וכן הוא גם בענין המדות והשכל שהם בקירוב זה לזה. משא"כ ה"א אחרונה, בחי' המלכות, אין לה קירוב עם הוא"ו וה"א ראשונה, והתהוותה הוא מהחכמה, פנימיות החכמה, כמאמר45 אבא יסד ברתא, אלא שהתהוות זו הוא בדרך ריחוק. וכמו שהתהוות

414

החכמה עצמה היא בדרך ריחוק, וכמ"ש46 והחכמה מאין תמצא, כידוע שהתהוות החכמה מלמעלה מהחכמה אינו דומה להתהוות הספירות שלמטה מהחכמה, כמו התהוות בינה מהחכמה, וכן מדות מהבינה, וכן פנימיות המלכות מהמדות, שהתהוותם היא בדרך עילה ועלול, משא"כ התהוות החכמה מלמעלה מהחכמה היא בדרך יש מאין, והיינו שפנימיות החכמה שייכת להאין שממנה היא נמצאת (דמ"ש והחכמה תחי' הוא בבחינת חיצוניות החכמה, ומ"ש והחכמה מאין תמצא הוא בבחינת פנימיות החכמה, מ"ה שבחכמה), וכמ"ש בתניא47 שמדריגת החכמה הוא ההרגש שהוא לבדו הוא ואין זולתו, וכמו"כ הוא גם בענין אבא יסד ברתא<45>, שהתהוות המלכות (חיצוניות המלכות, דיבור דמלכות) מפנימיות החכמה היא בדרך ריחוק. והענין הוא, דחיצוניות המלכות הוא בחינת האותיות, והתהוות האותיות אינה מהמדות ומהשכל בדרך עילה ועלול, וכידוע הראיות על זה, דאם נאמר שהתהוות האותיות היא מהמדות או מהשכל, הי' צריך ששכל של חסד ושכל של דין יהיו באותיות שונות, ובפועל אנו רואים שבאותם האותיות עצמם מתלבש הן שכל של חסד והן שכל של דין, ורק צירוף האותיות מתחלף אבל האותיות עצמם הם בשניהם בשוה. ויתרה מזה, דאיתא בזהר48 ובמק"מ שישנם אותיות של חסד ואותיות של דין, וא"כ, בודאי הי' צריך להיות ששכל של חסד יתלבש באותיות של חסד דוקא, וכן להיפך, והרי אנו רואים שאינו כן. ומזה מוכח שהתהוות האותיות אינו מהשכל ומכ"ש שאינו מהמדות, אלא יש להם שורש לעצמם, ומצד עצם שרשם ישנם אותיות של חסד ואותיות של דין, והשורש שלהם הוא בקדמות השכל49 (שלמעלה מהשכל), וכידוע בענין אבא יסד ברתא, שהמשכת האותיות (ברתא) מהחכמה (אבא) היא מבחינת קדמות השכל. והתהוות האותיות מקדמות השכל הוא בדרך ריחוק50.

ועד"ז הוא גם ההפרש בין צומח וחי למדבר, שבצומח וחי הנה גופם ונפשם הם בערך זה לזה ונתהוו (הגוף והנפש) יחד, וכמ"ש תדשא הארץ גו'51 תוצא הארץ גו'52, וגם בנבראים דעלמא דאתכסיא כתיב ישרצו המים גו'53, שנבראו כולם כמו שהם עתה, וכמרז"ל54 בקומתן נבראו ובצביונן נבראו. וכן הוא במלאכים שגופם ונפשם נתהוו כאחד. משא"כ בבריאת האדם שנעשה גופו תחילה

417

מוגבל, כך הנפש היא מוגבלת, ולכן יש הגבלה והפסק בשירת המלאכים כנ"ל, דהגם שהשירה היא מצד נפשם, מ"מ יש בזה הגבלה והפסק. משא"כ הנשמות אינם מוגבלים כלל. ונשמת האדם שאינה מוגבלת כלל, נתלבשה בגוף בשר ודם דוקא, לתקנו ולהעלותו ע"י התורה, שבזה נשלם כללות כוונת הבריאה, וכנ"ל במשל הבנין שצריך להגביהו מתחתיתו דוקא, לעשות את העולם משכן לו ית', לפי שנעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן.

ה) וזהו בשעה שעלה משה למרום והמלאכים טענו מה אנוש כי תזכרנו תנה הודך על השמים, אמר הקב"ה למשה רבינו החזר להם תשובה, והיינו שהתשובה היתה צריכה להיות מנשמה בגוף דוקא, שנשמה בגוף הראה להם את המעלה שבגוף גשמי דוקא, ואז הודו המלאכים, שנאמר76 ה' אדונינו מה אדיר שמך וגו' ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב<3>, וכל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר77 עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, ואחר כך נתנו מתנות לכל ישראל, שזהו שירדו ששים רבוא מלאכי השרת וקשרו להם שני כתרים78, שהוא ענין סיוע המלאכים על עבודת האדם, והיינו, דתמורת זה שבתחילה קטרגו, הנה הם עצמם הודו וסייעו לעבודת האדם (והוא ע"ד משנת"ל (ס"ב) בפירוש סור מרע ועשה טוב). והודאה זו היתה בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע78, דשמיעה ענינה הבנה והשגה, שענין זה ישנו גם במלאכים, אמנם ישראל הקדימו נעשה לנשמע, שהראו את מעלת העשי', מעלת דומם דוקא, ואז הודו המלאכים על נתינת התורה לישראל למטה דוקא. ובכלל זה היתה גם הודאתם על עשיית המשכן (שזהו אחד משלשה המקומות שהיו המלאכים מדיינים כנגד הקב"ה), דעשיית המשכן הוא תכלית כוונת הבריאה, ועיקר התכלית אינו בהמשכן שהי' במדבר, כי אם במשכן שילה, ובעיקר בבית עולמים, וכמ"ש79 כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה, ואילו המשכן הי' עראי, והיינו לפי שהמשכן הי' מעצי שטים עומדים80, שהוא דוגמת81 שרפים עומדים82, ובמשכן שילה ניתוסף גם אבנים83, והבית המקדש הי' מאבנים (דומם) דוקא84, הנה זה הי' העיקר [ומזה מובן שאם בהמשכן שהאדם למטה עושה העיקר הוא בדומם ולא בצומח, הרי עאכו"כ שהעיקר אינו במלאכים]. ועוד זאת, שבכלל הודאתם על עשיית המשכן נכללית גם ההודאה על ביהמ"ק השלישי, שהרי בהמשכן כתיב85 וכן תעשו,

418

ואמרו רז"ל86 (תעשו) לדורות, שעיקר התכלית בזה הוא ביהמ"ק השלישי שיהי' נעלה יותר גם מבית עולמים שהי' קודם, דהגם שגם הוא הי' באופן של קבע, ולא באופן של עראי כהמשכן, מ"מ, הי' אחריו חורבן וגלות, ורק בביהמ"ק השלישי87 שלא יהי' אחריו גלות88, יהי' עיקר הענין דדירת קבע, ובאופן של דירה, כמשל דירת מלך בשר ודם שדר בהדירה בכל עצמותו89. וגם ענין זה הי' כלול בשעת מתן תורה, דכשם שבשעת מתן תורה הי' הדיבור אנכי נשמע מכל ו' הקצוות90, כמו"כ לעתיד ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר91, שבכל רוח מו' הקצוות יראו אלקות. ובהודאת המלאכים על נתינת התורה למטה נכלל גם הודאתם על בנין בית המקדש השלישי, שאז יהי' ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, ויהי' הוי' אחד ושמו אחד92.

**********


*) במאמר זה תיקן כ"ק אדמו"ר שליט"א תיקונים אחדים.

1) אבות פ"א מ"א.

2) תהלים ח, ה.

3) שבת פח, סע"ב ואילך.

4) תהלים שם, ב.

5) תרומה כה, ח.

6) נשא ז, פו.

7) זהר ח"ג יא, ב ואילך.

8) ראה לקו"ש חכ"א ע' 150. וש"נ.

9) בהבא לקמן – ראה לקו"ת ברכה צח, א ואילך. ד"ה כל שמעשיו מרובין תרל"ג (סה"מ תרל"ג ח"ב ע' רסח ואילך), תרנ"ג (סה"מ תרנ"ג ע' ריז ואילך). תרנ"ד (סה"מ תרנ"ד ע' רנג ואילך). וראה גם ד"ה הנ"ל עטר"ת (סה"מ עטר"ת ע' שצט ואילך).

10) יחזקאל ג, יב.

11) שם א, כב.

12) ברכת יוצר.

13) תהלים פד, ח. ראה ברכות ומו"ק בסופן. ועוד.

14) ישעי' סו, כג.

15) שבת נא, ב.

16) שבהערה 9.

17) ראה מורה נבוכים ח"ב פ"ג-ו. לקו"ת שלח מה, א. מו, רע"א. אוה"ת מסעי ע' א'שצח ואילך. ספר החקירה להצ"צ יג, א.

18) תהלים קד, ד.

19) בסוף שער הגמול.

20) ראה לקו"ת במדבר יא, ב.

21) פרק לט (נא, ב).

22) ח"ג רכה, א (ברע"מ).

23) וירא יח, ב.

24) כתר שם טוב סימן סט. פט.

25) תהלים לד, טו.

26) ראה גם לקו"ש חי"ח ע' 28 ואילך.

27) תניא שעהיוה"א פ"א.

28) תהלים קיט, פט.

29) ישעי' מג, ז.

30) אבות ספ"ו.

31) ישעי' מה, יב.

32) ראה ב"ר פי"א, ו ובפרש"י שם. ראה סה"מ תרנ"ג שם (ע' רכב). תרנ"ד שם (ע' רנט). וראה גם סה"מ תרצ"ז ע' 214. וש"נ.

33) תו"א בראשית ד, א.

34) תו"א שם ג, ד ואילך.

35) ראה עץ חיים שער מב (שער דרושי אבי"ע) פ"א. תניא פל"ח (נ, ב).

36) ראה תניא אגה"ת פ"ד (צד, א).

37) תהלים קלו, ב.

38) האזינו לב, ט.

39) פרדס שער א (שער עשר ולא תשע) פ"ט. זח"ג רנז, סע"ב (ברע"מ). מו"נ ח"א פס"א. תניא שער היחוד והאמונה רפ"ד.

40) בראשית ג, כ.

41) קהלת ז, יב.

42) תהלים צו, יב. וראה לקו"ת פינחס עט, סע"ב ואילך. וראה גם סה"מ תרצ"ו ע' 96. וש"נ.

43) ראה תניא רפל"ט. תו"א שם ד, ב. מאמרי אדמו"ר האמצעי בראשית ע' קכא. ועוד.

44) יחזקאל א, י.

45) תניא אגה"ק סימן ה. מזהר ח"ג רמח, א. רנו, ב. רנח, א.

46) איוב כח, יב. וראה תניא אגה"ק סי"ז (קכו, א). סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שא. שיט. שצא. עטר"ת ס"ע תפד ואילך. תרפ"ט ע' 17. 129.

47) פל"ה בהגהה (מד, ב ואילך). וראה שם פי"ח (כג, סע"ב).

48) ח"א טז, ב.

49) ראה אגה"ק שבהערה 45. תו"א מקץ מב, א ואילך. מג, א. ביאורי הזהר לאדמו"ר האמצעי קיג, ב. ולאדמו"ר הצ"צ ח"א ע' תקנז ואילך. סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שמ. וש"נ. סה"מ תרע"ח ע' שמה ואילך.

50) ראה גם סה"מ תרנ"ט ע' ג ואילך.

51) בראשית א, יא.

52) שם, כד.

53) שם, כ.

54) ר"ה יא, א. חולין ס, א.

76) תהלים ח, י.

77) שם סח, יט.

78) שבת פח, א.

79) ראה יב, ט. זבחים קיט, א. שהש"ר פ"א, טז (ג). וראה תו"א ר"פ ויגש.

80) תרומה כו, טו.

81) ראה שמו"ר פל"ג, ד. שם פל"ה, ו. לקו"ת נשא כ, ג. ברכה שם. סה"מ תרל"ה ח"ב ע' שסב.

82) ישעי' ו, ב.

83) זבחים קיב, ב. רמב"ם הל' בית הבחירה פ"א ה"ב.

84) ראה תו"א ויגש שם. לקו"ת ברכה שם. וראה גם לקו"ש ח"ו ע' 17. ובכ"מ.

85) תרומה כה, ט.

86) שבועות טו, א. פרש"י עה"פ.

87) ראה זהר ח"ג רכא, א. ועוד.

88) ראה מכילתא בשלח טו, א. תוד"ה ה"ג ונאמר – פסחים קטז, ב.

89) ראה מאמרי אדה"ז תקס"ה ח"א ע' תפט. אוה"ת שה"ש ח"ב ע' תרעט ואילך. סה"מ תרל"ה ח"ב ריש ע' שנג. המשך תרס"ו ס"ע ג.

90) ראה תנחומא שמות כה. שמו"ר פ"ה, ט. תקו"ז תכ"ב (סד, ב). תניא פל"ו (מו, סע"א).

91) ישעי' מ, ה.

92) זכרי' יד, ט.