בס"ד. שיחת מוצאי פסח שני ה'שי"ת.

47

בלתי מוגה

א. התוועדות זו, שמתקיימת לאחרי תפלת ערבית דליל ט"ו, שייכת עדיין לפסח שני (י"ד), כי, הקרבת ואכילת פסח שני הם כמו הקרבת ואכילת פסח ראשון, שההקרבה היא ביום י"ד, והאכילה היא בליל ט"ו1.

ויש להוסיף בהשייכות דפסח (שני) לט"ו אייר – ש"בו ביום (בט"ו באייר) כלתה החררה שהוציאו ממצרים ("ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות גו'"2) והוצרכו למן"3.

[בנוגע לירידת המן מצינו שקו"ט4 אם התחיל לירד בפועל ביום ט"ו באייר, או שירידתו בפועל התחילה ביום ט"ז באייר (וביום ט"ו באייר רק הובטח להם "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים גו'"5). אבל בנוגע לחררה שהוציאו ממצרים – לכל הדעות הספיקה להם עד ט"ו אייר].

*

ב. ענינו של פסח שני בספירת העומר הוא חסד שבהוד.

בהסידור שבו התפלל כ"ק מו"ח אדמו"ר בשנים האחרונות, נדפס בטעות "הוד שבחסד", וכ"ק מו"ח אדמו"ר תיקן בסידורו וכתב "חסד שבהוד".

[כ"ק מו"ח אדמו"ר הי' גם נוהג לציין ולשרטט סימן בסידורו לאחרי הספירה דכל לילה – אף שבודאי לא הוצרך לחפש עצות כדי לשלול חשש של שכחה, דבר השייך אצל אנשים פשוטים, אבל לא אצל הרבי6].

וע"פ תורת הבעש"ט7 שכל דבר הוא בהשגחה פרטית ויש בו לימוד והוראה בעבודת ה' [וכמדובר לעיל8 שכל דבר צ"ל נוגע לעבודת ה', שלכן, לא השיב כ"ק מו"ח אדמו"ר על שאלה בנוגע לעבודת המלאכים

48

מפני שאינה שייכת לעבודה] – יש לבאר תוכן הענין שבהשגחה פרטית נדפס בהסידור הוד שבחסד, וכ"ק מו"ח אדמו"ר תיקן לחסד שבהוד9.

ג. ובהקדם ביאור החילוק שבין חסד שבהוד להוד שבחסד בימי הספירה, שחסד שבהוד הוא בפסח שני שנקרא יו"ט (ובלשון המשנה10: "פסח קטן"), והוד שבחסד הוא (לא ביו"ט אלא) בחול המועד – דלכאורה אינו מובן:

הוד שבחסד – עיקרו חסד, שהוא בקו הימין, ובקו הימין גופא – בהתחלת הקו (ביחס למדות, או באמצעו, ביחס לכללות הקו כפי שמתחיל ממוחין), שענינו השפעה וגילוי, ועד להשפעה וגילוי בפועל (נה"י), שזהו"ע דהוד שבחסד.

ואילו חסד שבהוד – עיקרו הוד, שהוא בקו השמאל, ובקו השמאל גופא – בסוף הקו, שענינו גבורה והעלם.

ואיך יתכן שחסד שבהוד שבסוף קו השמאל, הוא יו"ט, ואילו הוד שבחסד שעיקרו חסד שבהתחלת קו הימין, אינו אלא חול המועד?!

והביאור בזה:

כשנמצאים בסמיכות ליו"ט דיצי"מ, שאז מאיר הגילוי דחסד, חסד נגלה – אזי מספיק גם ההוד שבחסד, דרגא התחתונה דחסד (בנוגע לפועל), ולכן אין זה יו"ט אלא חול המועד;

וכל שהולכים ומתרחקים מהגילוי דהיו"ט ובאים למעמד ומצב של העלם, שזהו"ע הגבורה, כולל גם הוד שהוא ענף הגבורה – לא יכולים להסתפק בהוד שבחסד (כיון שהחסד אינו נגלה), אלא יש צורך לגלות את החסד שבהוד, היינו, שהכוונה הפנימית של ההעלם (הוד שהוא ענף הגבורה) היא גילוי (חסד), ואדרבה – גילוי נעלה יותר, שמצד גודל מעלתו ה"ה יו"ט (למעלה מהוד שבחסד שאינו אלא חול המועד).

ד. עפ"ז יש לבאר תוכן התיקון דכ"ק מו"ח אדמו"ר מהוד שבחסד לחסד שבהוד:

העובדה שבהדפסת הסידור נחסר בהשגחה פרטית החסד שבהוד, מוכיחה, שהי' איזה קטרוג – בגלל התגברות חושך הגלות – על התגלות החסד שבענין הגבורות.

49

והתיקון על זה נעשה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר, הנשיא דישראל בסוף זמן הגלות – שבכתבו בסידורו "חסד שבהוד", פעל שתהי' התגלות החסד שבענין הגבורות, שתתגלה הכוונה הפנימית של ההעלם, שעל ידו באים לגילוי נעלה יותר.

*

ה. ענין זה מהוה גם לימוד והוראה ונתינת-כח בנוגע למעמד ומצב דעתה:

למרות ההעלם שבההסתלקות והעלי' למעלה, צריכים לדעת שההתקשרות והדביקות שהיתה עד עתה – אצל אלה שהיתה להם הזכות לראות את הרבי, הן אלה שראו את הרבי פעמים רבות, והן אלה שראוהו פעמים אחדות או פעם אחת11, ואפילו אצל אלה שזכו רק לקבל מכתב, או שמעו מהרבי ע"י לימוד מאמריו ושיחותיו – נשארת אצלם ההתקשרות בכל התוקף, ולא שייך בה חלישות...

(כ"ק אדמו"ר שליט"א בכה, ואח"כ המשיך:)

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר12: תורת החסידות פעלה שהרבי אינו מבודד, וחסידים אינם מבודדים ("דער רבי איז ניט עלענט, און חסידים זיינען ניט עלענט"), היינו, שהרבי משגיח ונוגע לו כל פרט ופרט שבחיי החסידים, וגם עתה, כשנמצא בדרגא נעלית יותר, משגיח הוא ונוגע לו כל פרט ופרט שבחיי החסידים (כמדובר לעיל13), ובמילא, ישנה הנתינת-כח להמשיך בכל הענינים שהרבי תובע ודורש מאתנו.

ואדרבה: כיון שכוונת ההעלם היא בשביל הגילוי, צריכים עתה להתעסק בכל הענינים שהרבי תובע בתוספת כח14.

ו. בתקופת המלחמה היו נכנסים אל הרבי הרבה יהודים מחוגים שונים ("פרעמדע אידן") בקשר להמצב באירופא, והרבי הי' מעורר על כך שיהודי אמריקא צריכים – בד בבד עם ההודי' להרבש"ע על כך שהם אינם נמצאים בעמק הבכא – לעשות כל מה שביכלתם לעזור ליהודי אירופא. פעם אחת נכנס אל הרבי יהודי שהי' חוקר גדול, ושאל:

50

אם אכן כוונת הבריאה היא בשביל ישראל, היתכן שהקב"ה מניח לאותו רשע ימ"ש להעלות על המוקד יהודים רבים, ומהמובחרים שביניהם דוקא?! השיב לו הרבי: כשרוצים להכות אדם במקום כזה שכל הגוף ירגיש לא רק את הכאב אלא גם את הבזיון, אזי סוטרים לו ב"פנים"15...

– מספרים על הרבי עצמו שבלמדו ב"חדר" אצל המלמד ר' שמשון16 הי' צריך לסבול עבור שאר התלמידים. כשא' התלמידים התנהג שלא כדבעי, הי' המלמד קורא לרבי, ומאיים עליו בעונש, באמרו, שאף שהוא (הרבי) לא עשה מאומה, מ"מ, כשיראו שאר התלמידים ההנהגה עמו, ה"ז יטיל אימה ופחד עליהם, ויטיבו הנהגתם17. –

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) את הסטירה ב"פנים" צריכים אנו להרגיש בכל הגוף, וכתוצאה מזה, להוסיף כח ואומץ בכל הענינים שהרבי תובע.

*

ז. ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר18 שפסח שני ענינו שאף פעם לא אבוד ("עס איז ניטאָ קיין פאַרפאַלן"), יכולים תמיד לתקן, אפילו מי שהי' טמא, מי שהי' בדרך רחוקה, ואפילו "לכם", שהי' ברצונו, אעפ"כ יכולים לתקן.

פתגם זה מהוה גם לימוד והוראה בנוגע להתקשרות לרבי:

ישנם כאלה שאף פעם לא היו אצל הרבי. ישנם גם כאלה שבפועל ממש ראו את הרבי, ולא רק פעם אחת אלא פעמים רבות, אבל לא נפעל אצלם דבר, כך, שלאמיתו של דבר לא היו אצל הרבי אף פעם, "זיי האָבן ניט דערהערט", ורק נדמה להם שראו את הרבי.

וכיון שכן, יכולים לחשוב שעכשיו כבר אבוד.

על זה באה ההוראה מפסח שני – שגם אלה שלא הקריבו פסח ראשון, ואפילו אם הסיבה לכך היא באשמתם ("לכם"), יכולים לתקן את העבר ע"י הקרבת פסח שני, ועד"ז בנדו"ד, שגם אלה שעד עתה לא היתה אצלם הכרה והרגשה כו' יכולים מכאן ולהבא להכיר ולהרגיש ("דערהערן"), ועי"ז לתקן גם את העבר.

51

וטעם הדבר – כאמור – שהרבי אינו מבודד וחסידים אינם מבודדים, ומצד הכח של הרבי שנמצא אצל החסידים, יכולים גם עתה להכיר ולהרגיש, ואפילו אם עד עתה לא הכירו והרגישו.

ח. ומהעצות לזה – ציור פניו של הרבי:

כל מי שהי' אצל הרבי ביחידות – יצייר לעצמו את פני הרבי כפי שנכנס אליו ביחידות. ואלה שלא ראו את הרבי, יציירו לעצמם את פני הרבי באמצעות תמונה.

ציור19 פני הרבי הוא ע"ד ובדוגמת ראיית פניו, שיש בזה עילוי לגבי לימוד תורתו, בדוגמת מעלת הראי' לגבי שמיעה20.

וההתבוננות בציור פני הרבי תעורר אותם לבוא להכרה והרגשה ("דערהערן"), גם אם עד עתה לא היתה אצלם הכרה והרגשה.

ט. לכאורה יש מקום לתמיהה: איך יתכן שבעבר, כשהי' ביחידות וכו', לא היתה הכרה והרגשה, ודוקא עתה תהי' הכרה והרגשה?!

והמענה לזה – שמצינו דוגמתו במארז"ל21 "לא קאי איניש אדעתי' דרבי' עד ארבעין שנין", שמזה מובן, שלאחרי ארבעים שנה "קאי אדעתי' דרבי'":

אין הכוונה שעכשיו, לאחרי ארבעים שנה, צריך לראות את רבו ולשמוע ממנו דברי תורה, ואז יעמוד על דעתו של רבו, אלא, שלאחרי ארבעים שנה "קאי אדעתי' דרבי'" בנוגע לענינים שלמד מרבו לפני ארבעים שנה, שאף שבשעתו, כשראה את רבו ולמד ממנו, לא ירד לסוף דעתו, מ"מ, לאחרי ארבעים שנה זוכה לעמוד על סוף דעתו.

ועד"ז בנדו"ד: גם אם בשעתו לא היתה אצלו הכרה והרגשה, מ"מ, יכולה להיות עתה – ע"י ציור פני הרבי – הכרה והרגשה.

ובכל אופן, בין אם ישנה הכרה והרגשה ובין אם לאו, אין זה העסק שלנו, וצריכים אנו לעשות את המוטל עלינו.

דבר ברור הוא שהכוונה של הרבי תבוא לידי פועל בכל אופן ("דעם רבי'נס כוונה וועט זיך סיי-ווי אויספירן"), אלא, כדי שענין זה יהי' בחסד וברחמים, צריכים אנו להשתדל ולעשות מה שהרבי דורש ותובע מאתנו, להתבונן ולחזור ולהתבונן, וברית כרותה לתעמולה –

52

תעמולה גם בנוגע לעצמו – שאינה חוזרת ריקם22, וסו"ס תפעל ההתבוננות פעולתה באופן של הכרה והרגשה ("דערהערן").

*

י. נוסף על ההוראה הכללית מענינו של פסח שני שאף פעם לא אבוד, יש גם לימוד והוראה מסיבת הטומאה שבגללה לא היו יכולים להקריב פסח ראשון ("ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות את הפסח ביום ההוא גו'"23) – שמצינו בזה כמה דעות24, כדלקמן.

ויש לבאר הלימוד וההוראה מהדעה ש"אותם אנשים . . עוסקין במת מצוה היו"24:

מת מצוה, "אחד מישראל שהי' מושלך בדרך (חלל) ואין לו קוברין" – "כהן שפגע בו בדרך הרי זה מטמא לו, אפילו כהן גדול חייב להטמא לו ולקוברו"25, גם כאשר הכהן הולך לשחוט ולהקריב הפסח, ובגלל זה שמטמא לו לא יוכל להקריב הפסח, כבנדו"ד, ש"אותם אנשים (אשר היו טמאים לנפש אדם) . . עוסקין במת מצוה היו".

ועד"ז ברוחניות, שכאשר פוגשים ברחוב אחד מישראל שהוא "חלל" ברוחניות רח"ל – צריך להתעסק עמו (להטמא לו) כדי להוציאו ממעמד ומצב זה, לפעול עליו בענינים פשוטים כמו הנחת תפילין ושמירת שבת, אע"פ שבגלל זה יחסר בעבודתו, שלא ילמד חסידות בעיון הראוי, לא יתפלל באריכות, וכיו"ב, כשם שהעוסקין במת מצוה לא היו יכולים להקריב קרבן פסח.

[ויש להוסיף לימוד והוראה בנוגע להתעסקות עם ה"חלל" ברוחניות – מדין עגלה ערופה (שבה נאמר26 "כי ימצא חלל גו'") שבה הולכים (גם) אחר הקרוב (כמ"ש27 "והי' העיר הקרובה גו'") – שאין להתפעל מזה שנמצא במעמד ומצב ד"חלל", שרובו ככולו רע, אלא צריכים להסתכל עליו כפי שהוא מצד נשמתו, שהיא קרובה לאלקות, "חבוקה ודבוקה בך"28, ולכן יכולים וצריכים לקרבו לאלקות29].

53

והאמת היא שבסופו של דבר לא יגרע מאומה מעבודתו בגלל ההתעסקות במת מצוה – שזהו כללות הענין דפסח שני, שגם אלו שנטמאו בגלל ההתעסקות במת מצוה יוכלו להקריב קרבן פסח.

– מספרים על יהודי א' ממשפחת בית הרב, שלא הי' פיקח, ונוסף לכך הי' גם "שלי'מזל", בכל דבר ששלח ידו לא הצליח. פעם אספו עבורו סכום כסף כדי שיוכל לעסוק במסחר כלשהו, ובינתיים, פגש יהודי מהעיירה הסמוכה שסיפר לו שזקוק בדחיפות לסכום כסף לסלק הנדוניא כדי שיוכל להשיא את בתו, והלך ונתן את כל הסכום עבור הכנסת כלה... בסופו של דבר שילם לו הקב"ה על זה, ונעשה עשיר גדול, מהעשירים הכי גדולים בכל רחבי רוסיא.

יא. ויש לבאר גם הלימוד מהדעה ש"אותם אנשים . . נושאי ארונו של יוסף"<23>:

ובהקדם דיוק הלשון "ארונו של יוסף" – שהרי אין קוברין בארון30, ומתאים יותר הלשון "עצמות יוסף" (כלשון הכתוב31) – ע"פ מ"ש בזהר32 ש"לא אצטריך למיעל בארונא בר צדיק דידע בנפשי' . . דלא חטא בההוא ברית את קיימא קדישא מעולמוי וקא נטיר לי' כדקא יאות, ואי לאו לא אצטריך לי' למיעל בארונא ולמפגם ארונא", "סטרא דקדושה אקרי ארון הברית", "ביוסף מה כתיב33 ויישם בארון . . בגין דנטר ברית קדישא . . אתחזי לאעלא בארון".

ובנוגע לעניננו:

כשמדובר אודות "ארונו של יוסף" – ההוראות והציוויים של כ"ק מו"ח אדמו"ר, יוסף שבדורנו – צריכים לעסוק בנשיאת ארונו של יוסף בכל התוקף ("ניט אָפּשטעלן זיך פאַר קיין זאַך"), וגם כאשר לפעמים נדמה שמצד עניני קדושה, קיום השו"ע, וכיו"ב, צריכים להתנהג באופן אחר, אין זה נוגע לנו, וצריכים אנו להתעסק בנשיאת ארונו של יוסף.

[ולהעיר, שיתכן שהחשבון שלו שצריכים להתנהג באופן אחר הוא חשבון מרומה, שזהו"ע ה"אונאה" בעבודת ה' – שזהו א' הפירושים בענין "יונתי תמתי"34, מלשון אונאה35 – שנדמה לו שענין זה הוא מצד הקדושה, אף שאין זה כפי האמת כו'].

54

בשביל נשיאת ארונו של יוסף צריכים לפעמים לבוא באיחור ל"מאמר חסידות" או ל"קדושה פּאַראַד", ואעפ"כ לא צ"ל נפילת רוח מזה ("עס דאַרף ניט האַרן"), כיון שעוסקים במילוי שליחותו ופקודתו הק'.

אבל, האמת היא, שכאשר מקיימים את רצונו ושליחותו של הרבי לא מפסידים מאומה – כשם שבשביל "נושאי ארונו של יוסף" ניתן ציווי מיוחד דפסח שני.

– כשהרבי אמר את המאמר ד"ה טעמו וראו בי"ג תשרי שנת תרצ"ג36, לא היו נוכחים כמה שלוחים שהרבי שלח אותם למקום מסויים, וכאשר שבו משליחותם, חזר הרבי בפניהם את המאמר עוד הפעם37. ומכאן רואים שכאשר הולכים למלא שליחותו של הרבי לא מפסידים מאומה38.

*

יב. הוראותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר הם כמו התקנות שתיקן משה לישראל, כמו, "משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח כו'"39.

ובהקדם הביאור בדיוק הלשון "משה תיקן להם לישראל", ולא "צוה" וכיו"ב – כי, מצוות, חיובם מן התורה, ותלויים ובאים מלמעלה, משא"כ תקנות, חיובם מדברי סופרים, ותלויים ובאים מלמטה, בשביל תיקון המטה, לתקן נפשו, שלכן נקראים בשם "תקנות", מלשון תיקון40.

55

[ולהעיר, שגם במצוות יש הדגשה בנוגע לבירור המטה, שלכן, קיומם צ"ל בדרך הטבע דוקא.

ועפ"ז יובן הסיפור הידוע41 עם אדמו"ר הזקן בהיותו במאסר, שכאשר העבירוהו ממקום למקום בסירה, רצה לקדש הלבנה, וכשביקש את הפקיד – שהי' רשע גדול – שיעצור את הסירה, ולא הסכים, נעצרה הסירה מאלי', ולאחרי שהמשיכה לנסוע ביקש עוה"פ מהפקיד שיעצור את הסירה, ולאחרי שביקש כו"כ פעמים, נעתר הפקיד ועצר את הסירה, ואז קידש אדמו"ר הזקן את הלבנה – דלכאורה: כיון שהי' ביכולת אדמו"ר הזקן להעמיד את הסירה לבדו, למה הוצרך לבקש טובתו של הפקיד שיסכים מרצונו להעמיד את הסירה? וההסברה בזה – כפי שמבינים ע"י לימוד תורת החסידות42 – שזהו ענין מיוחד ("אַ גאַנצער ענין") בעבודה שקיום מצוה צ"ל כפי שמלובשת בדרך הטבע דוקא, בשביל בירור המטה.

וענין זה מודגש יותר בנוגע לתקנות, שכל ענינם הוא מלמטה, בשביל תיקון המטה, כנ"ל.

– פעם נכנס א' החסידים לרבי לבקש עצה לתיקון בענין מסויים, ולאחרי שהרבי נתן לו עצתו, טען החסיד שיוקשה לו לקיים עצה זו, ורצונו בעצה קלה, ע"ד הסיפור43 שאדמו"ר הזקן ריפא קהילה שלימה עם חתיכת מצה-שמורה וכוס מים... ענה לו הרבי: למה לעשות "קונצים" כשאפשר להסתדר בלי "קונצים"?! ואדרבה – ע"פ חסידות צ"ל העבודה ע"פ טבע דוקא].

וכשם ש"משה תיקן להם לישראל", ישנם גם התקנות של ראשי אלפי ישראל שבכל דור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"44, שענינם לתקן נפשו כו'. ועד"ז בנוגע לתקנות של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אתפשטותא דמשה שבדורנו, כמו התקנה דלימוד שיעורי חת"ת (חומש תהלים תניא), וכיו"ב45.

**********


1) רמב"ם הל' ק"פ פ"ח ה"ג.

2) בא יב, לט.

3) מכילתא ופרש"י בשלח טז, א.

4) ראה רא"ם וגו"א בשלח שם. ועוד.

5) בשלח טז, ד.

6) הביאור בזה – ראה שיחת ל"ג בעומר סי"ב (לקמן ע' 64).

7) כתר שם טוב (הוצאת תשנ"ט) בהוספות סקע"ט ואילך. וש"נ.

8) שיחת ש"פ שמיני ס"ד (לעיל ע' 30).

9) ראה שיחת ב' אייר ס"ג (לעיל ע' 39).

10) חלה בסופו. ר"ה יח, סע"א.

11) ראה גם לקמן ס"ז.

12) סה"ש קיץ ה'ש"ת ס"ע 111 ואילך. אגרות-קודש שלו חי"ג ע' רעג (נעתק ב"היום יום" כב אייר).

13) שיחת אחש"פ ס"א ואילך (לעיל ע' 23 ואילך).

14) ראה גם שיחת ש"פ תרומה ס"ה (לעיל ע' 16).

15) ראה סה"ש תש"א ע' 84.

16) ראה אודותיו – סה"ש תרצ"ו ע' 120 הערה 17, תש"ז ע' 66 הערה 18. וש"נ.

17) ראה סה"ש תש"ה ע' 15.

18) שיחת פסח שני תש"א ס"ה (סה"ש תש"א ע' 115). – נעתק ב"היום יום" פסח שני.

19) מרשימה פרטית בלתי מוגה.

20) ראה לקו"ש ח"ו ע' 121, ובהנסמן שם.

21) ע"ז ה, רע"ב.

22) אגרות-קודש אדמו"ר מהוריי"צ ח"ג ע' רצז (נעתק ב"היום יום" כו אדר א). שם ח"ד ע' רד (נעתק ב"היום יום" יב תשרי). ובכ"מ.

23) בהעלותך ט, ו.

24) סוכה כה, סע"א ואילך.

25) רמב"ם הל' אבל פ"ג ה"ח.

26) פ' שופטים כא, א.

27) שם, ג.

28) נוסח הושענות דיום ג' דחג הסוכות.

29) חסר הביאור בענין רוב וקרוב (המו"ל).

30) ראה טושו"ע יו"ד ר"ס שסב.

31) בשלח יג, יט.

32) ח"ב ריד, ב.

33) ס"פ ויחי.

34) שה"ש ה, ב. ו, ט.

35) ראה מאמרי אדה"ז כתובים ח"ב ע' קעד. המשך תרס"ו (הוצאת תשנ"ט) ע' תקנו ואילך. אוה"ת בהר ע' קצ ואילך.

36) סה"מ קונטרסים ח"א רנא, א ואילך.

37) ראה "רשימות" חוברת יד ע' 18.

38) בהמשך הענין נתבאר מארז"ל עה"פ "יהיו לרצון אמרי פי", "יהיו קורין בהן ונוטלין שכר עליהם כנגעים ואהלות" (מדרש תהלים בתחלתו) – מהו הטעם שביקש השכר ד"נגעים ואהלות" דוקא, ולא שכר אחר, כמו "ש"י עולמות" וכיו"ב? ויש לומר ע"ד הצחות, שאם יקבלו שכר אחר, יהיו כאלה שיטענו מה יהי' עם "לומדות", מי יתיר עגונות בישראל, וכיו"ב, ולכן ביקש השכר ד"נגעים ואהלות", שלא יחסר גם ב"לומדות"*.

39) מגילה בסופה. הובא בשו"ע אדה"ז סתכ"ט ס"ד.

40) בהמשך הענין אמר שעפ"ז יובן היטב פירוש רש"י שם, והשייכות למסכת מגילה, "אכתי עבדי אחשורוש אנן"*.

*) כנראה שייך לענין נושאי ארונו של יוסף – שלא מפסידים מאומה, גם בלימוד הנגלה (המו"ל).

*) אולי הכוונה להסיום בפרש"י במגילה: "וקבלו וקיימו שכר המצוות עליהם ועל בניהם בזה ובבא" – הדגשת העבודה מצד המטה, בהתאם להתוכן ד"תקנות". והשייכות למסכת מגילה – כי, הצורך ב"תקנות" (תיקון המטה) מודגש יותר בזמן הגלות, במעמד ומצב ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן" (המו"ל).

41) לקו"ד ח"ד תשנב, ב ואילך.

42) ראה לקו"ד שם תרנג, רע"א.

43) ראה גם סה"ש תש"א ע' 102. תש"ב ע' 91. לקו"ש חט"ו ע' 285.

44) תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

45) דיבר גם אודות אלה שמגלחים הזקן ע"י סם וכיו"ב (ראה אנציק' תלמודית ערך השחתת זקן ע' קכז ואילך. וש"נ) – שאף שיש סוברים שמותר ע"פ דין, מ"מ, מובן ופשוט שאין זה מתאים להנהגה ע"פ התקנות של הרבי.