בס"ד. יום ד', י"ד שבט ה'שי"ת*.

3

(בשבוע הראשון להסתלקות כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, ביום הרביעי, אחרי תפלת השחר אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

הדין הוא – "שלשה לבכי, שבעה להספד"1.

קבלתי מכתב מאחד בו הוא כותב שאמנם אין חסידים עורכים הספדים, אבל מספרים סיפורים אודותיו, וזהו ההספד. הוא גם כותב לי סיפור:

הרבי כתב לו במכתב: איני מפזר תוארים. כשאני כותב "ידיד נפשי" או "ידידי עוז" הרי שהמציאות היא כך2.

(ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:) הגם שמצד המקבל יתכן שלעת-עתה עדיין אין הדבר כן, אבל סופו להיות כן.

ובהתאם לכך – שמעיק עלי ("מיר קוועטשט") ה"שבעה להספד" – אספר סיפורים3 מהרבי4.

(וכך הי' עושה גם בשאר ימי ה"שבעה", אחרי התפלה).


*) הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א (באידית), ונדפס בלקו"ש ח"א ע' 138 ואילך. ח"ב ע' 504 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ, וכמה פרטים מהנחה בלתי מוגה.

1) מו"ק כז, ב. שו"ע יו"ד סשצ"ד ס"א.

2) ראה גם סה"ש תש"ד ע' 115.

3) ברשימה פרטית בלתי מוגה: זכורני שלאחרי ג' ימים להסתלקותה של אמו של הרבי, הרבנית הצדקנית מרת שטערנא שרה נ"ע (בי"ג שבט תש"ב), הספידה הרבי ע"י אמירת פתגמים וסיפורים.

וברשימה אחרת: יש נוהגים להעמיד "תיקון" (יי"ש ומזונות) בבית האבל, אך לא ראיתי שינהגו כן בבית הרב, ותמורת זאת אספר סיפורים.

4) מהענינים ששמעתי ממנו בריגא (מרשימה פרטית בלתי מוגה).