בס"ד. שיחת ש"פ ראה, מבה"ח וער"ח אלול ה'שי"ת*.

174

א. בשבת זו, שבת מברכים חודש אלול, קורין ברוב השנים (כבשנה זו) פרשת ראה (מלבד כשר"ח אלול חל בשבת, שאז קורין פרשת ראה בשבת ר"ח אלול), ויש לבאר הקשר והשייכות דפרשת ראה לעבודה דחודש אלול:

בין ריבוי הדינים שנאמרו בפרשת ראה ישנו גם הדין1 דסימני טהרה בבהמות וחיות: "זאת2 הבהמה אשר תאכלו גו'" (ומונה גם חיות, שמזה "למדנו שהחי' בכלל בהמה"3), "כל4 בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע גו' ("חלוקה בשתי צפרניים"5, "מובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין"6) מעלת גרה גו'" (ולאח"ז מונה אלה שיש להם סימן אחד בלבד, שאסורים באכילה).

בנוגע לסימנים – יש חקירה7 האם הפירוש הוא שבגלל היותה מפרסת פרסה ומעלת גרה לכן טהורה היא, היינו, שהסימנים הם סיבת הטהרה, או שהטהרה היא בגלל סיבות אחרות, אלא כדי שאנו נדע אלו הם הבהמות הטהורות, קבע בהם הקב"ה סימנים לברר הטהרה.

ישנם כמה ראיות שהסימנים הם סיבת הטהרה. וכן משמע מלשון הפסוק בנוגע לאלה שיש להם סימן אחד – "כי מעלה גרה המה ופרסה לא הפריסו (ולכן) טמאים הם לכם גו' כי מפריס פרסה הוא ולא גרה (ולכן) טמא הוא לכם"8, היינו, שהסימן או העדרו הוא סיבת הטהרה או הטומאה.

ולהעיר, שהציוני ר"פ שמיני כותב בתחילת דבריו ש"הסימנים שנתפרשו בתורה . . אין הווייתן סיבת ההיתר ולא העדרם סיבת האיסור,

175

אמנם הם סימנים יודע בהם המין הראוי מן המגונה", אבל, מהמשך דבריו בביאורו ע"פ קבלה, משמע, שהסימנים גורמים הטהרה או הטומאה, כמשמעות לשון הכתוב.

[ובכל אופן, גם אם נאמר שהסימנים הם רק מבררים, בהכרח לומר ששייכים הם לטהרה (ולא דברים צדדיים לגמרי), שבאים כתוצאה ומסובב ממנה, שהרי, "כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה"9, ולשם מה צריך לברוא סימנים מיוחדים שאינם שייכים להטהרה אך ורק כדי לברר הטהרה, בה בשעה שיכולים לברר הטהרה ע"י סימנים ששייכים להטהרה – סיבת הטהרה או מסובב ממנה].

ויש לבאר הלימוד וההוראה בעבודת האדם בנוגע לה"בהמה" שבו, נפש הבהמית, שצריך לבררה ולהפכה לקדושה, שתהי' בהמה טהורה – שענין זה שייך במיוחד לעבודה דחודש אלול, כדלקמן.

ב. ובהקדם הביאור בענינו של חודש אלול:

כ"ק מו"ח אדמו"ר מבאר10 שחודש אלול הוא החודש של חשבון הנפש. ועד"מ מבעל-עסק, שמזמן לזמן צריך לעשות חשבון כללי מהנעשה בעסקיו, שעי"ז תהי' הנהגה ישרה והצלחה בעסקים, וכן הוא בעבודה, שישנו זמן מיוחד בשנה, חודש אלול, שבו צריכים לעשות חשבון כללי ממעמדו ומצבו בעבודת ה', בקיום התומ"צ ובהנהגה במדות טובות.

הזמן דחשבון הנפש הוא בחודש אלול, משא"כ במשך השנה כולה צריכים לעסוק בתורה ועבודה מבלי לחשוב אודות כללות מעמדו ומצבו, כמו בעל-עסק, שרק מזמן לזמן עושה חשבון כללי ממצב העסק, אבל רוב הזמן מתעסק בהמסחר עצמו, שאז עושה חשבון רק בנוגע לענין הפרטי שהולך לעשות עכשיו, האם כדאי לעשות זאת, ואיך לעשות זאת, אבל חשבון על מצבו הכללי עושה רק מזמן לזמן, כי, אם יעשה כל יום חשבון כללי, לא יגיע לעולם להעסק עצמו כדבעי. וכן הוא בעבודה, שכל השנה צריכים לעסוק בתורה ועבודה, כולל גם עשיית חשבון פרטי בקשעהמ"ט דכל יום על העבודה דיום זה (ועד"ז לפני שבת על העבודה דכל השבוע, ולפני ר"ח על כל החודש), ואילו החשבון הכללי מכללות מעמדו ומצבו בעבודת ה', אינו אלא בחודש אלול, כי, אם יעשה חשבון

176

כללי בכל יום, יהי' עסוק רוב היום (ג' רבעי היום11) בעשיית חשבונות, ולא ישאר לו פנאי לעסוק בתורה ועבודה.

ג. יכול מישהו לטעון: חשבון הוא הרי דבר טוב, ומדוע שלא יעשה חשבון כללי כל יום?

ויתירה מזה – ממשיך לטעון – איך יכול לעסוק בתורה ועבודה לפני עשיית חשבון, הרי מקרא מלא דיבר הכתוב12 "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי", ומפורש בתניא13 ש"אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד את הוי' בלי שיעשו תשובה על העבר תחילה", ולכן, חייב לעשות חשבון תחילה כדי לידע מה עליו לתקן, ולא עוד אלא שגם לאחרי התשובה צ"ל "וחטאתי14 נגדי תמיד"15, כמבואר בתניא16.

והמענה לזה – שצריך לידע שזוהי עצת היצר שיעסוק בעשיית חשבונות במקום לעסוק בתורה ועבודה. צריכים לעסוק בתורה ועבודה ללא עשיית חשבונות, ובבוא חודש אלול אזי יעשה החשבונות.

מובא בשיחות אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע17, שאחד בכה בשמח"ת, ואמר לו אדמו"ר נ"ע, שכיון שלא בכה באמירת "על חטא" ביוהכ"פ, משלים זאת עכשיו, אבל זהו שלא בזמנו.

"עשה האלקים את האדם ישר"18, ונתן לכל דבר זמן מסויים, ובנדו"ד, הזמן לעשיית חשבון הוא חודש אלול.

ד. ומהטעמים לזה שזמן החשבון הוא בחודש אלול דוקא – לפי שמאירים בו י"ג מדה"ר19:

עשיית חשבון צדק בנפשו יכולה לפעמים להביא היזק, כי, בידעו מעמדו ומצבו, ומה גם שאפילו "שמים20 לא זכו בעיניו" וכו', עלול ליפול ביאוש, ולחשוב, שכיון שבין כה וכה המצב אבוד, מהי התועלת ביגיעתו וכו'.

177

ולכן דוחים עשיית החשבון לחודש אלול, שבו מאירים י"ג מדה"ר, "ארך אפים גו' נושא עון ופשע וחטאה ונקה"21,

– ובפרט ע"פ המבואר<19> שהתגלות י"ג מדה"ר בחודש אלול היא כמשל דמלך בשדה (דלא כמו התגלות יגמה"ר בר"ה ועשי"ת שהיא כמשל המלך שיושב בהיכל מלכותו), שהמלך יוצא אל העם הנמצא בשדה שאינו מושב בני-אדם, ודוגמתו בנמשל, שגם כשנמצא במקום ודרגא של שדה מצד הענינים הבלתי-רצויים (שלא עושים במקום ישוב בני-אדם) שנעשו במשך השנה, ישנה התגלות י"ג מדה"ר –

ועי"ז יוכל לעשות חשבון מבלי להתייאש ממעמדו ומצבו, בידעו שמבלי הבט על מעמדו ומצבו בשנה שעברה, יכול לחזור ולהתקרב לה' ולעסוק בתורה ועבודה, ובודאי יקבלו אותו בשובו לעבדו ית'.

ה. האמור לעיל שהזמן לחשבון הנפש הוא בחודש אלול, משא"כ בכל השנה צריכים לעסוק בתורה ועבודה ללא חשבונות, מתאים גם עם המדובר בהתוועדות שלפנ"ז22 אודות ההתעסקות בלימוד התורה גם במעמד ומצב בלתי-רצוי (ועד לספיקות באמונה ח"ו), כיון שהמאור שבה מחזירו למוטב23.

וצריך להבין: מארז"ל זה ("המאור שבה מחזירו למוטב") הוא בסתירה למארז"ל24 (שהובא גם במאמר של י"ב תמוז25) "לא זכה נעשית לו סם מיתה"?

וההסברה בזה – ע"פ דברי אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה [שכנראה מהתוכן והסגנון ה"ה "ממוצע" בין השו"ע שהוא ע"פ נגלה, להסידור שהוא ע"פ קבלה], וז"ל26:

"לא אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה אלא כשמקיים המצוות שלומד בתורה רק שאינו לומד ומקיים לש"ש אלא מיראת העונש . . או מאהבת השכר לקבל פרס . . אבל אם אינו מקיים מה שלומד נקרא רשע, ועליו אמר הכתוב<12> ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו' . . ועליו אמרו חכמים לא זכה נעשית תורתו לו סם המות".

178

ולאח"ז מוסיף עוד דעה: "וי"א27 שאעפ"כ לעולם יעסוק אדם בתורה, כי מתוך שלא לשמה יוכל לבוא לידי לשמה, ללמוד ע"מ לשמור ולעשות, שהמאור שבה מחזירו למוטב, כמ"ש חכמים ע"פ28 אותי עזבו ותורתי לא שמרו, הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה הי' מחזירם למוטב".

ומסיים: "וכך אמרו חכמי הקבלה שכל התורה ומצוות שאדם עושה בעודו רשע, אף שמוסיף כח בקליפות לפי שעה, מ"מ, כשיחזור אח"כ בתשובה בגלגול זה או בגלגול אחר כמ"ש29 כי לא ידח ממנו נדח, אזי מוציא מהקלי' כל התורה ומצוות וחוזרים לקדושה בחזרתו, ולפיכך אין לו למנוע מלעסוק לעולם".

כלומר: גם כשתורתו נעשית לו סם המות, ומוסיף כח בקליפות לפי שעה, מ"מ, צריך לעסוק בתורה, והמאור שבה מחזירו למוטב.

ו. ויש להוסיף, שה"מאור" שמחזירו למוטב קאי על פנימיות התורה, כמדובר לעיל<22> שנגלה דתורה הוא האור דתורה ופנימיות התורה הוא המאור דתורה.

ואצלנו – ה"ז קשור עם הנשיא דמאור (פנימיות) התורה, שהוא הרבי.

ומזה מובן שבכל זמן ובכל מעמד ומצב צריך ללמוד את תורת החסידות של הרבי, ולא כל פעם צריכים להקדים החשבונות בנוגע למעמדו ומצבו האם הוא שייך לזה ("צי ער האַלט דערביי"), כי, גם בהיותו במצב הכי ירוד, המאור שבה מחזירו למוטב, שסופו לעשות תשובה (בגלגול זה או בגלגול אחר) כי לא ידח ממנו נדח, ואז, לא זו בלבד שיטהר מהחטאים עוונות ופשעים, אלא עוד זאת, שגם התורה שהוריד למטה ע"י לימודו באותה שעה30, מתעלה וחוזרת לקדושה.

ז. עפ"ז יש לבאר גם בנוגע לדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר31 שתיאר בסיפור ארוך החילוק שבין חסידים גופא (נוסף על החילוק בין חסידים

179

לאלה שאינם חסידים), בין חסידי פולין לחסידי חב"ד – שחסידי פולין יש להם הן עוה"ז והן עוה"ב, משא"כ חסידי חב"ד "ווערן אויסגעריסן" הן בעוה"ז והן בעוה"ב:

כאשר חסיד מחסידי פולין נוסע לרבו – אזי ה"תורה" היא בקיצור, ו"שיריים" (בפרט ביו"ט) ישנם בריבוי, בכל הסעודות, ואח"כ יוצאים בריקוד, וכך עובר כל הזמן מתוך עבודה בשמחה, ולפני שחוזר לביתו נכנס אל הרבי להפרד ממנו, ומבקש ברכתו בכל המצטרך לו בבני חיי ומזונא רויחא, עבור בת בוגרת, עבור פרנסה וכו', והרבי מבטיח לו, וכשחוזר לביתו ומספר לבעה"ב'טע על הבקשות והברכות שקיבלו מהרבי, הרי גם היא שמחה מנסיעתו אל הרבי, וכשרוצה לנסוע לרבו עוד הפעם, מסייעת בידו עי"ז שנותנת לו צידה לדרך, "קלעצלעך מיט הערינג", וכמה פרוטות עבור הנסיעה וכו' – כך שיש לו עולם הזה.

ולאחרי ק"כ שנה, בבואו לעוה"ב, וב"ד של מעלה שואלים אודות מעמדו ומצבו ("וואָס הערט זיך מיט אים"), און עס ווערט ביטער... יש לו תשובה מן המוכן: הייתי חסיד של הרבי שלי, ו"צדיק באמונתו יחי'", א"ת יִחְי' אלא יְחַי'32. וכששואלים אותו האם קיים כל מה שהרבי צוה עליו, משיב: הרבי שלי נתן לי ברכות, ואמר לי שאהי' שומר תומ"צ, שיהי' לי שיעור בלימוד התורה וכו', וזאת עשיתי. וכשממשיכים לשאול אותו אודות "דע את אלקי אביך"33, "צפית במרכבה"34, משיב: לימדוני שצריך אמונה, כאמור, "צדיק באמונתו יחי'", א"ת יִחְי' אלא יְחַי', ואמונה יש לי, ולימדוני גם שאין דורשין במעשה מרכבה ובמעשה בראשית35, ואכן קיימתי זאת, ובכל מקום שראיתי תיבת "אצילות", ועאכו"כ "צמצום" או "קו", ברחתי מזה כמטחוי קשת... שהרי מי אני ומה אני, ובמופלא36 ממך אל תדרוש!

ובמילא, כיון שאמונה יש לו מעל הראש (מקיף אמיתי), שהרי כל ישראל הם "מאמינים בני מאמינים"37, ובפרט עדת החסידים ("ביי זיי איז דאָך ניט שייך צו זאָגן"), ואת דברי הרבי קיים הן בקום ועשה והן בשב ואל תעשה – הרי, כל הג"ע והעוה"ב אינו מספיק עבורו!...

180

ואילו חסיד חב"ד שנוסע אל הרבי – הרי הוא נדחף (לא לקבלת "שיריים", דמאן דכר שמי', אלא) לשמיעת המאמר, ולפעמים, מרוב הדחיפות קשה לו לשמוע ולהבין את המאמר...

– סיפר לי יהודי א', "אַ עולם'שער", מה שנשאר בזכרונו מהשבת שהי' בליובאוויטש: דחפו אותו כל כך בעת אמירת המאמר שידע רק הקושיא על הפסוק שבהתחלת המאמר. את פנים המאמר לא הבין, ולקראת התירוץ בסיום המאמר "איז ער שוין געווען אינגאַנצן צוקוועטשט" [כנראה ידעו מי הוא, ולכן, דחפוהו באופן של הידור מצוה...]. לטעום משהו ("איבערכאַפן די האַרץ") לאחרי המאמר לא הי' שייך, כיון שהיתה "חזרה", ואח"כ התפלה, ולאחרי המאמר והחזרה והתפלה באריכות (קצת עכ"פ), הגיע כבר זמן תפלת מנחה, וכך עבר עליו כל יום השבת "אַ פאַרמאַטערטער, אַ צוקוועטשטער און אַ הונגעריקער", וגם את המאמר לא ידע... –

ואח"כ כשנכנס אל הרבי – מתבייש לדבר אודות צרכיו הגשמיים, פרנסה, בת בוגרת וכו', שכן, לאחרי שזה עתה שמע מאמר מהרבי אודות אצילות ולמעלה מאצילות, איך יקח זמנו של הרבי כדי לספר לו שזוגתו אינו נותנת לו מנוח בגלל שאין לה בשר לשבת ולחם שחור בימי השבוע, החנוני אינו רוצה עוד ליתן בהקפה, הבעלי-חובות יורדים לחייהם וכו'... מהרבי הוא מבקש אודות אהבת ה' ויראת ה', קבלת עול, שיוכל להתפלל ללא מחשבות זרות, שיהי' לו הרגש "אין אַ וואָרט חסידות", וכיו"ב, והרבי נותן לו ברכתו על בקשות אלו. וכשחוזר לביתו שואלת הבעה"ב'סטע – בידעה שברכתו של הרבי מועילה – מה הבטיח הרבי בנוגע לפרנסה, בנוגע ל"נדן" עבור הבת הבוגרת וכו', ומשיב, שאודות ענינים אלו לא דיבר עם הרבי כלל, כי אם, אודות אהבה ויראה, עבודת התפלה ללא בלבולים מטרדות הפרנסה... הרי מובן מאליו שמקבל ממנה "פסק" על אתר, וכשרוצה לנסוע אל הרבי בשנה הבאה, צועקת זוגתו שמוטב שישכיר עצמו בתור "חזן" או "שמש" וישתכר רובלים אחדים, ואינה מניחה לו לנסוע, ואינה נותנת לו מאומה וכו' וכו' – כך שעוה"ז אין לו.

ולאחרי ק"כ שנה, בבואו לעוה"ב – שואלים אותו איזה חסיד אתה, ועונה "מיט אַ ברייטקייט": "אַ ליובאוויטשער חסיד, אַ חב"ד'ניק". א"כ – ממשיכים לשאול אותו – יודע הנך מה הר"ת דחב"ד? ומשיב: בודאי, חכמה בינה דעת. ומהו הפירוש בזה – שלא מספיק אמונה בלבד, שהיא בבחינת מקיף, אלא צ"ל גם ידיעה והשגה, "דע את אלקי

181

אביך", בפנימיות דוקא. א"כ – אומרים לו – הבה נבחן את ידיעתך, "ווערט דאָך ביטער"... ושותק. שואלים אותו: אולי הרבי לא למדך, לא תבע ממך? ומשיב: הרבי למדני ותבע ממני, שמעתי מאמר אחד, ועוד מאמר ועוד מאמר, וגם כשלא הי' לי עבור הוצאות הדרך, ולילך רגלי לא יכלתי, שלח אלי הרבי את המאמר בכתב. ובמילא מתחילה החקירה ודרישה: היתכן וכו', ומובן מאליו מה נעשה סוף הדבר.

ח. וכאן נשאלת השאלה: הן אמת שכדאי ה"מכאוב" בשביל ה"דעת" (כמ"ש38 "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"), אבל, מהי התועלת בה"מכאוב" כשאין "דעת", ובנדו"ד, כיון שבין כה וכה לא לומדים חסידות כדבעי, "איז וואָס לוינט זיך די גאַנצע מעשה"?!

והמענה לזה – שצריך להשתדל ולעשות כפי יכלתו, ואז מסייעים לו מלמעלה שסוף סוף יגיע לאמיתת הענין.

וע"ד המבואר בתורה אור39 בנוגע להחיוב דלימוד התורה יומם ולילה, שמצינו בזה ב' קצוות: "אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא40 ימוש גו'"41, ויתירה מזה, כדברי רשב"י ש"אפילו לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש"41, ולאידך, אומר רשב"י עצמו42 "אפשר אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עלי'", אלא צריך ללמוד תורה יומם ולילה, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" ("דברים ככתבן")43, היינו, שכל מי שאפשר לו חייב לעסוק בתורה יומם ולילה, ואם אפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, עליו דרשו חז"ל44 "כי דבר ה' בזה וגו' הכרת תכרת וגו'"45, בזה ובבא, וכל מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה יומם ולילה (שמלמעלה לא ניתנה לו האפשרות לכך מסיבה שאינה תלוי' בבחירתו), כיון שצריך לעסוק במשא ומתן לפרנסת בני ביתו, יוצא י"ח בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית – ש"כיון שאי אפשר לו ועוסק כל מה שאפשר לו ישלים לו הקב"ה כו' מה שצריך להשיג" אילו הי' עוסק בתורה יומם ולילה.

182

ועד"ז בנדו"ד: הן אמת שעכשיו חלק מהחסידים לא הגיעו עדיין לקיום הציווי "דע את אלקי אביך" כדבעי, לא אוחזים ביחודא עילאה, ולפעמים גם לא ביחודא תתאה, מ"מ, כיון שמתייגעים כפי יכלתם, בודאי ישלים הקב"ה מלמעלה כפי הדרוש בשלימות46.

וזהו גם כללות הענין ד"המאור שבה מחזירו למוטב" – שבכל מעמד ומצב צריכים ללמוד תורת החסידות של הרבי, מאור שבתורה, ועי"ז יגיע סו"ס לשלימות הרצוי'.

ט. אמנם, האמור לעיל שצריך לעסוק בתורה ועבודה ללא חשבונות אודות מעמדו ומצבו כיון שסו"ס המאור שבה מחזירו למוטב – ה"ז רק בנוגע לנפש האלקית, שבודאי לא ידח ממנו נדח, וסופו לעשות תשובה, וגם תורתו שבה עמו, ונוסף לזה, צ"ל גם הבירור דנפש הבהמית להפכה לקדושה.

ועל זה באה ההוראה בפרשת השבוע שקורין בשבת מברכים חודש אלול, הזמן דחשבון הנפש, בנוגע לסימני טהרה דבהמות, "זאת הבהמה אשר תאכלו וגו'", שרומז על הבירור (טהרה) דנפש הבהמית.

ובהקדמה – ששתי סוגי הבהמות, טהורות וטמאות, נאמרו בתורה, שכן, גם בהנהגה ע"פ התורה יכולים להיות בהמה טמאה, וכמ"ש הרמב"ן47 שיכולים להיות "נבל ברשות התורה" (היינו, שנדמה לו שזהו ברשות התורה, כי, לאמיתו של דבר עובר הוא על הציווי "קדושים תהיו", ציווי עיקרי ושרשי). ולכן יש צורך בבירור והבחנה לידע אם זוהי בהמה טהורה או טמאה48, ועל זה נתנה התורה שני סימנים: (א) מפרסת פרסה, (ב) מעלת גרה – סימנים הקשורים ועד שפועלים הטהרה.

י. והענין בזה:

גם בבהמה יש חילוק עיקרי בין ראש לרגל (כמובן גם מהלכות טריפות וכו'), שהרגל דוקא קרוב אל הארץ. ודוגמתו בנפש הבהמית, שרק כח המעשה (רגל) מונח בענינים גשמיים, ארציים, כפי המוכרח, אבל הכחות הנעלים (ראש) גם דנפש הבהמית אינם צריכים להיות מונחים בענינים ארציים.

183

– כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אמר פעם לא' החסידים, ציור ובעל כשרונות, שהכניס את עצמו במסחר של ערדליים: רגלים בערדליים ראיתי, אבל ראש בערדליים?!... –

ויתירה מזה: גם בהרגל הסמוכה לארץ צריכה להיות פרסה – פרסא (באל"ף) שענינה הפסק והעלם – שאפילו כח המעשה (רגל) צ"ל בהפסק מהענינים הארציים. ולאידך, הפרסה צריכה להיות סדוקה ומובדלת לגמרי ("דורך און דורך") – שעי"ז יאיר אור אלקי למטה, גם בהענינים הארציים, שיראה בהם אלקות49. ובלשון אדמו"ר הזקן בשיעור תניא היומי50: "שגם בעניני ארץ לא יפרדו מאחד האמת".

ונוסף לזה צ"ל גם הסימן דמעלה גרה – שבנוגע לכל דבר גשמי שעושה צריך לברר תחילה ולחזור ולברר עוד הפעם, "גוט איבערקייען", האם לעשותו וכיצד לעשותו כו'.

וכשישנם שני סימנים אלה אזי יכולים לעשות מהבהמה – בהמה טהורה, היינו, שהגשמיות שמוכרחת מצד הגוף (בהמה שבו) תהי' באופן של טהרה51.

יא. והוראה נוספת – מסימני טהרה בעוף:

בעוף – אין סומכין על סימנים בלבד, ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקיבלו בו שהוא טהור. "ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד . . שהוא בקי במינים הטמאים האמורים בתורה ובשמותיהם"52.

וההוראה מזה בעבודת האדם – שאין לסמוך על השכל שלו, כי, יכול אדם להתנהג ע"פ שו"ע, ואפילו להתנהג כפי שכלו לפנים משורת

184

הדין, ולהמצא בשעת מעשה בשאול תחתית רח"ל. יש צורך במסורת, "מסורת" גם מלשון מסירה והתקשרות, התקשרות אל הרבי, ו"רבי צייד", רבי שעוסק בהצלת נפשות ישראל מעצת היצר, ובקי בהם ובשמותיהם.

יב. ויש לקשר זה גם עם התחלת הפרשה – "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה":

ובהקדמה – שפסוק זה נאמר ע"י משה, וכולל גם אתפשטותא דמשה שבכל דרא ודרא53, נשיא הדור, שנקרא "אנכי", כמו "אנכי" שלמעלה, "אנכי מי שאנכי"54, בחינת הכתר55, ודוגמתו בכללות נש"י ש"אנכי" קאי על בחינת היחידה, בחינתו של נשיא הדור.

ועז"נ "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" – שהרי יתכן שרק כשמקבל ברכה מהרבי והברכה מתקיימת אזי רואה שהרבי הוא רבי ומתקשר אליו, משא"כ במצב הפכי חלילה אזי נופלים לו ספיקות כו', ולכן מבהיר הכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", היינו, שגם המצב ההפכי חלילה הוא באופן ש"אנכי נותן".

וההסברה בזה – דלכאורה איך יתכן שמבחי' "אנכי" יומשך היפך הברכה – אפשר לומר שהכוונה היא כדי "ער זאָל אָפּקומען מיט דעם"56, או שהכוונה היא רק שיקבל על עצמו [שיבוא אל הרבי – ע"י הליכה על האוהל, נתינת פדיון, או באופן אחר – ויאמר (להקב"ה ע"י הרבי) שמקבל על עצמו] ועי"ז יפטר מזה57 [וע"ד פרש"י עה"פ58 "את הברכה אשר תשמעו", "על מנת אשר תשמעו", היינו, שעי"ז שתשמעו (ששומע ומקבל על עצמו) אזי "נותן לפניכם ברכה"], או שהאמת היא שאין רע יורד מלמעלה59 והכל טוב רק שאינו מושג לגודלו ורב טובו60, וכמבואר בלקו"ת61 שגם הקללות אינם רק ברכות, "הנך כולהו ברכתא נינהו"62, ויתירה מזה, ברכות נעלות ביותר שאינן יכולות להתגלות אלא בלשון של היפך הברכה (כדי שלא תשלוט בהן עין הרע, או קטרוג של מדת הדין).

185

ובכח ההתקשרות אל הרבי – שיכיר שכל הענינים נמשכים מלמעלה ע"י הרבי, והכל טוב – אזי יהפכו הקללות לברכות בפועל ובגלוי, ויראה במוחש ש"אשתכח בכולהו עלמין (ועד) יתיר מבחיוהי"63.

ועד להשלימות האמיתית בכל זה – כשתהי' בקרוב הגאולה השלימה, והרבי יוליכנו לקראת משיח צדקנו, אמן.

**********

186

ב"ה

. . . פרשת יום חי אלול נתבארה בכ"מ1 בשיחות כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, שזהו יום הולדת את הבעש"ט (שנת נחת-חתן), יום שנתגלה אליו מורו ורבו הק' אחי' השילוני (בשנת תפ"ד), יום התגלות הבעש"ט (בשנת תצ"ד)2, יום הולדת את אדמו"ר הזקן (בשנת קה"ת), יום "התחלת העבודה של השנה הבאה החדשה"3.

פרשת יום ג' דסליחות סיפר4 כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ אשר יום זה "הוא יום המוגבל והמיועד להוד כ"ק אדמו"ר הזקן לדורותיו לאמר5 רק לפני בנו המיוחד הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי, וכשהי' הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צ"צ כבן עשר אמר גם לפניו, מאמר חסידות ביחידות ויצו עליו אשר איש לא ידע מזה. והוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק צ"צ הי' אומר ביום ג' דסליחות מאמר של הוד כ"ק אדמו"ר הזקן לפני הוד כ"ק אאזמו"ר מוהר"ש, ויצו עליו אשר איש לא ידע מזה. והוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק מוהר"ש הי' אומר דרוש ביום ג' דסליחות לפני הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק. וביום ג' דסליחות תרנ"ה הואיל הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק לאמר לפני דרוש זה6 ויצוני על הסוד עד הזמן שיצוה לגלות".

***

בנוגע לעבודת הימים מן ח"י אלול ואילך ביאר7 כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, "אשר חודש אלול הוא זמן הגילוים של האני לדודי ודודי לי.

187

ההכנות לגילוים הוא לפי מהות וענין הגילוי . . תשובה ולב נשבר בי"ב ימים שמן י"ח אלול עד ר"ה. לילה הראשון של ר"ה הוא הגילוי עצמי של אני לדודי עם קבלת עול של מסירת נפש אחרי ההכנה. הי"ב ימים צריך להיות חשבון נפש בי"ב חדשי השנה יום לחודש, יום לחודש. חי אלול הוא יום של חשבון הנפש של חודש תשרי העבר. ערב ר"ה הוא היום הקבוע לחשבון הנפש של חודש אלול, שזה ההכשרה האחרונה לעבודה של ר"ה, לקבל את הכתיבה וחתימה טובה בלימוד התורה קיום המצות ועבודה שבלב עם שנה טובה ומתוקה בגשמיות".

***

שנים רבות הי' ענין חי אלול וענין ג' דסליחות בהעלם, ועכשיו ניתנה רשות לגלות, ופירסמם כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ בכל קצוי תבל. ואף דלכאורה וכי אכשור דרא, אלא שהיא הנותנת, מפני ההעלמות וההסתרים דעקבתא דמשיחא שגדלו ביותר "פותחים גם את האוצרות דהון יקר שהי' כמוס וחתום מעין כל רואה" עד עתה.

וביחוד עתה אחר ההסתלקות – הנה על כל אחד ואחת מאתנו כלנו להתחזק ולהתקשר באילנא דחיי ובנשיאנו, הוא כ"ק מו"ח אדמו"ר הכ"מ, ביתר שאת וביתר עז. ובעזרת אוצרותיו ואוצרות אבותיו שפתח ומסר לנו – להסיר את ההעלמות וההסתרים, אשר זהו ג"כ הכנה והכשרה לקבל את הכתיבה וחתימה טובה.

מנחם שניאורסאהן

ערב ש"ק י"ג אלול, ה'שי"ת,

ברוקלין, נ.י.


*) הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א ונדפס – חלק (ס"א, ס"ט-יא) בלקו"ש ח"א ע' 222 ואילך (בשילוב שיחת ש"פ שמיני תשט"ז), וחלק (ס"ב-ה) בהוספות ללקו"ש ח"ט ע' 303 ואילך. במהדורא זו ניתוספו עוד איזה ציוני מ"מ ע"י המו"ל.

1) שכבר נאמר בפרשת שמיני (יא, א ואילך) ונכפל כאן.

2) יד, ד.

3) פרש"י שם, ה.

4) שם, ו.

5) פרש"י עה"פ.

6) פרש"י שמיני יא, ג.

7) ראה צפע"נ על הרמב"ם ריש הל' מאכלות אסורות. וראה גם לקו"ש ח"ב ע' 375 ואילך.

8) פרשתנו שם, ז-ח.

9) שבת עז, ב.

10) סה"מ אידיש ע' 75; ע' 78; ע' 129.

11) עיין ברכות לב, ב. הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד סוף ה"ו.

12) תהלים נ, טז.

13) פי"ז (כג, א).

14) תהלים נא, ה.

15) אמנם לא באופן שיהי' תמיד עצב נבזה ח"ו, אבל אעפ"כ, צריך לידע החשבון.

16) אגה"ת פי"א. ועייג"כ תניא פכ"ט.

17) שמח"ת תרע"ח (סה"ש תורת שלום ע' 227).

18) קהלת ז, כט.

19) לקו"ת פרשתנו לב, סע"א ואילך. ובכ"מ.

20) איוב טו, טו.

21) תשא לד, ו-ז.

22) שיחת כ"ף מנ"א סי"א (לעיל ע' 160).

23) ראה פתיחתא דאיכ"ר ב ובפי' יפה ענף שם. ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם.

24) יומא עב, ב.

25) קונטרס יב-יג תמוז שנה זו (סה"מ תש"י ע' 260).

26) פ"ד ה"ג.

27) מנורת המאור וכ"ד הרמב"ם (לשון אדה"ז שם).

28) ירמי' טז, יא.

29) שמואל-ב יד, יד.

30) ובלשון אדמו"ר הזקן בתניא (ספכ"ד) "כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו כו'".

31) ראה סה"ש תש"ז ס"ע 60.

32) חבקוק ב, ד. וראה מכות בסופה. תניא פל"ג. לקו"ד ח"א קמא, ב. ועוד.

33) דברי-הימים-א כח, ט. וראה תניא קו"א קנו, ב.

34) מדרש משלי פ"י.

35) ראה חגיגה רפ"ב (יא, ב).

36) שם יג, רע"א.

37) שבת צז, א.

38) קהלת א, יח.

39) מג"א צח, סע"א ואילך.

40) יהושע א, ח.

41) מנחות צט, ב.

42) ברכות לה, ב.

43) ועיין בזה קו"א להל' ת"ת לאדה"ז רפ"ג.

44) סנהדרין צט, א.

45) שלח טו, לא.

46) ועייג"כ הל' ת"ת לאדה"ז פ"ב ה"י.

47) ר"פ קדושים. וראה גם תניא פ"ל.

48) שגם זה מצוה היא, כדאיתא בסהמ"צ להרמב"ם מ"ע קמט. ועוד.

49) כמו בהפרסא שבין אצילות לבי"ע – ש"הארת הקו שהי' מאיר בכלים די"ס דמל' בקע הפרסא עמהם ומאיר בהם בבי"ע כמו באצילות כו'" (תניא אגה"ק ס"כ (קלא, ב)).

ולהעיר מהמבואר בדרושי חסידות (לקו"ת אמור לא, ד ואילך. ובכ"מ) בנוגע לשערות, שענינם צמצום, וע"י הפסק הגולגולת – שרק במקום שהחיות והאור הוא בריבוי צ"ל שערות (כמו בנזיר, שנאמר בו (נשא ו, ה) "קדוש יהי' גדל פרע שער ראשו"), משא"כ במקום שהחיות והאור הוא במיעוט, השערות הם חסרון (כמו באשה, שער באשה ערוה (ברכות כד, א), וכן בלוים שנאמר בהם (בהעלותך ח, ז) "והעבירו תער גו'"). וכ"ה בענין הפרסה דבהמה – שההפסק (ע"ד שערות) הוא חסרון, אלא צ"ל פרסה סדוקה.

50) כ"ט מנ"א – אגה"ק ס"ט.

51) ולהעיר ממ"ש בקהלת יעקב (לבעמח"ס מלא הרועים) ש"בהמה" ר"ת "בשר היורד מן השמים", ש"בהמה" כזו בודאי טהורה, כי, אין דבר טמא יורד מן השמים (סנהדרין נט, סע"ב).

52) חולין סג, ב. רמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"א הט"ו. טושו"ע יו"ד ספ"ב ס"ב.

53) תקו"ז תס"ט (קיב, רע"א. קיד, רע"א).

54) לקו"ת פרשתנו יח, סע"ד.

55) לקו"ת אמור לד, ד.

56) עיין תניא אגה"ת פי"ב.

57) ולהעיר מהמבואר בל"ת להאריז"ל עה"פ (איכה ג, ל) "יתן למכהו לחי ישבע בחרפה", שכאשר יזמין לו הלחי שיכהו עליו ישבע בחרפה זו ויפטר מן המכה עצמה.

58) פרשתנו יא, כז.

59) ראה ב"ר פנ"א, ג.

60) תניא אגה"ק סי"א.

61) בחוקותי מח, סע"א ואילך.

62) מו"ק ט, ב.

63) זח"ג עא, ב. וראה תניא אגה"ק ביאור לסי' ז"ך.

1) ראה שיחת חי אלול ה'ש"ת (בספר השיחות [קיץ ה'ש"ת 169 ואילך]), ה'תש"א (לקוט כב [סה"ש ה'תש"א ע' 152 ואילך]), ה'תש"ג (קונטרס מה [סה"ש ה'תש"ג 140 ואילך]), ה'תש"ה (לקוט כה [סה"ש ה'תש"ה ע' 122 ואילך]) ועוד.

2) בארוכה בשיחת כ' כסלו תרצ"ג (לקוט ב [לקו"ד ח"א לא, א ואילך]), ושם בשם כ"ק הרה"ק ר' נחום זצוקללה"ה אשר שלשה אלו זהו הולדת הבעש"ט בגופו בנפשו וברוחו.

3) שיחת חה"פ ה'תש"ג (לקוט כג) אות ס"ג [סה"ש ה'תש"ג ע' 88].

4) רשימה למאמר ג' סליחות ה'תרנ"ה-ה'תש"ה [סה"מ תש"ה ע' 225 ואילך].

5) כן הוא בגכתי"ק. ולא כמו שנעתק "לדורות ולאמר".

6) דג' סליחות ה'תש"ה: שיר המעלות ממעמקים [סה"מ שם ע' 223 ואילך].

7) שיחת חי אלול ה'תש"ג ע' 42 ואילך [סה"ש ה'תש"ג ע' 177 ואילך] – והועתק כאן בקיצור לשון קצת.

נדפסה בסה"מ תש"י ע' 270. לקו"ש חי"ד ע' 374. אגרות-קודש כ"ק אדמו"ר שליט"א ח"ג אגרת תשכח.